טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הסיפור הכי חם בקוטב הצפוני

נשיא איסלנד, אוליבר גרימסון, הדהים את בני עמו כשהכריז בטלוויזיה על הרומן שלו עם המיליונרית הישראלית לשעבר, דורית מוסאיוף, בת למשפחת התכשיטנים המפורסמת. העם הגיב בחשדנות, אבל לפני כחצי שנה נישאו השניים ומוסאיוף נהפכה לגברת הראשונה של איסלנד בכל המובנים

תגובות

ריקיאוויק

ביום שישי לפני שבועיים נזכרה דורית מוסאיוף, אשתו הישראלית של נשיא איסלנד, אוליבר גרימסון, שהערב מדליקים נר ראשון של חנוכה. אין חנוכיה במעונו הרשמי של הנשיא בפרוור של ריקיאוויק. לבסוף נמצא פיתרון. לשולחן הובאה מנורה שקיבל אחד מנשיאי איסלנד בביקור בישראל לפני כמה עשרות שנים. התמונה היתה סוריאליסטית: בחוץ יללו רוחות עזות, השלג נערם, האגם הסמוך לבית היה קפוא ובחדר הגדוש אלפי ספרים איסלנדים עתיקים אכלו הנשיא ואשתו ארוחת שרימפס לאור נרות חנוכה.

נשיא איסלנד הביט בטקס הדלקת הנרות בהשתאות. הוא לא מכיר את מנהגי חג החנוכה. מאוחר יותר התברר שיש מנהגים ישראליים נוספים שהוא אינו מכיר. "אם היינו גרים בישראל לא הייתי יכולה להתחתן איתך", אמרה לו אשתו. הנשיא הופתע לשמוע שבישראל לא נהוגים נישואים אזרחיים.

"אם לא היינו יכולים להינשא, מדינת ישראל היתה מפסידה נישואים נהדרים", ענה גרימסון.

דורית מוסאיוף, בת 53, היא בתו של סוחר התכשיטים ואספן העתיקות הלונדוני שלמה מוסאיוף. היא גם מעצבת וסוחרת תכשיטים, כותבת במגזין האנגלי טאטלר שבבעלותה, ומדברת עברית שוטפת. היא גדלה בירושלים עד גיל 13. בתחילת שנות ה-60 עברה עם הוריה ועם אחותה תמר ללונדון. אחותה הצעירה שרון נולדה בלונדון וגרה בתל אביב.

אוליבר גרימסון, בן 60, גדל בכפר דייגים קטנטן, למד מדע המדינה וכלכלה באוניברסיטת מנצ'סטר באנגליה, היה פרופסור למדע המדינה באוניברסיטת איסלנד בריקיאוויק, חבר פרלמנט ושר האוצר לפני שנבחר לנשיא. השניים הכירו בארוחת צהריים בביתם של חברים משותפים בלונדון. "אבי היה חולה, לא רציתי לבוא לארוחה, אפילו לא הספקתי לחפוף שיער, אבל הגורל שיחק פה תפקיד גדול. בהתחלה הוא לא מצא חן בעיני, חשבתי על אבי החולה, רציתי רק לגמור את ארוחת הצהריים וללכת והוא כל הזמן סיפר לי על איסלנד. שאלתי את עצמי בשביל מה אני צריכה לשמוע על זה. הוא הציע שאכתוב כתבה על איסלנד. אמרתי לו 'מה יש לכתוב, שמעתי שיש שם רק דגים טובים'. אני אוהבת אוכל טוב. למחרת פגשתי אותו בטקס לזיכרו של יהודי מנוחין. אפילו לא זכרתי איך הוא נראה. אחרי יום הוא התקשר ושאל מתי אכתוב על איסלנד. אני עדיין כותבת את המאמר. התאהבתי במדינה כמעט לפני שהתאהבתי בו. הוא היה סימן שאלה כשאת המדינה כבר אהבתי".

במשך שנה הם ניהלו את הרומן בחשאי. "באיסלנד כולם חשבו שאני סטודנטית שבאה לבקר את הבנות שלו", אומרת מוסאיוף. "לא רציתי שמדורי הרכילות יכתבו עלינו. כשהיו צלמים בסביבה הזזתי את הפנים כדי שלא יצלמו אותי. אפילו לאבי לא סיפרתי שיש לי רומן עם נשיא איסלנד. אמרתי לו שאוליבר הוא פרופסור באוניברסיטה".

הסקרים תמכו בחתונה

בספטמבר 99', בלי להגיד לה על כך דבר, חשף גרימסון את הרומן בראיון טלוויזיוני. התאהבתי בברונטית עשירה שגרה בדירה יפהפייה גדושת עתיקות בשכונת צ'לסי בלונדון, הוא סיפר ל-288 אלף בני עמו. "חשבתי שהגיע הזמן לומר לעם שלי שהיא קיימת", מסביר גרימסון. "אני רוצה להיות כן עם האיסלנדים. זה חלק מהתרבות שלנו. אתה נותן לאנשים תחושה שאתה בוטח בהם כשאתה אומר להם את האמת. הכוח של הנשיא לא מבוסס על הפרוטוקול ועל הסמלים של המשרה אלא על האמון של האנשים בנשיא. זה לב הדמוקרטיה".

העם ומוסאיוף הופתעו מהבשורה. "הוא יכול היה להגיד לי שהוא עומד לעשות את זה", היא אומרת. בתגובה אמרה ל"טיימס" הלונדוני שהיא מחבבת את גרימסון ואוהבת את העם האיסלנדי.

במאי 2000 הם התארסו. עברו עוד שלוש שנים עד שנישאו. למרות שבאיסלנד אחוז הלידות מחוץ לנישואים הוא הגבוה ביותר בעולם (65%), האיסלנדים רצו את הנשיא שלהם נשוי. אחד הפוליטיקאים טען שזו בושה וחרפה שהם חיים ללא נישואים. ה"אינדפנדנט" האנגלי שאל אם הנשיא יהפוך את הגברת הראשונה הזמנית לאשה הגונה. מוסאיוף אומרת שהיא לא מיהרה. "רציתי קודם להכיר את המדינה ולדעת מה מצופה ממני לפני שאני מתחתנת. רציתי להתחתן רק כשארגיש שזה הדבר הנכון ביותר לעשות".

משאלים בעיתונות האיסלנדית קבעו שזה הדבר הנכון לעשות. "הרוב אמרו שרצוי שהנשיא יתחתן איתה", אומר גרימסון, "אבל גם אם המשאלים היו שונים הייתי מתחתן איתה". במקרה כזה אני לא הייתי רוצה להתחתן, אומרת דורית מוסאיוף. "זה לא נכון לכפות את עצמך על העם הזה".

השניים נישאו במאי השנה בטקס אזרחי במשכן הנשיא. רק אורחים ספורים השתתפו בטקס. "כשאתה נשיא אתה יכול להתחתן בחתונה פומבית או בצנעה. לעשות את זה באופן פומבי זה לא הסטייל שלנו", אומר גרימסון. מוסאיוף עדיין מתקשה להאמין שזה קרה לה. "אם מישהו היה אומר לי לפני חמש שנים שאתחתן עם נשיא איסלנד הייתי שואלת אותו מה הוא שתה. התחתנתי לא רק איתו אלא עם כל העם האיסלנדי".

היא מרגישה הרבה יותר איסלנדית מישראלית. "אם יקרה משהו רע לאיסלנד זה יפגע בי באופן אישי. אף פעם לא הרגשתי ככה למדינה כלשהי. כל חיי הייתי כמו צוענייה. למרות שאני חיה באנגליה הרבה שנים לא הרגשתי תחושת פטריוטיות למדינה. עם מדינת ישראל תמיד היו לי בעיות".

למה?

"ישראל היא לא דמוקרטיה. היא דיקטטורה דתית. כשאני מגיעה לביקור בישראל עם חברים אי אפשר לשתות קפה עם חלב אחרי שאכלת המבורגר בבית המלון. אני לא יכולה לנסוע בשבת, אני לא יכולה לאכול לובסטרים. התקווה היחידה שיש למדינת ישראל היא הפרדת הדת מהמדינה ושהחרדים יתחילו לעבוד במקום ללמוד. בישראל כל אחד חושב שמגיע לו משהו, שמישהו אחר ישלם. במיוחד החרדים האלה. אתם נותנים דוגמא רעה לפלשתינאים. בעולם טוענים שהפונדמנטליזם המוסלמי גרוע אבל מי הרג את יצחק רבין? יהודי. הצרה שלנו היא לא מהפלשתינאים אלא מבני עמנו. מה ההבדל בין הדרישה מאשה מוסלמית לעטות רעלה לבין הדרישה מיהודייה לחבוש פיאה? בסוף יהיו בישראל יותר דתיים מאשר חילונים, הם יכפו את רצונם וישראל תחזור לימי הביניים. אני דתייה בנשמתי, אני רק לא אוהבת את הכפייה הדתית. אפילו סבא שלי בירושלים בשבתות תמיד היה אומר לי 'אסור - שבת, אסור - שבת'. אם זה היה קורה היום הייתי עושה הכל ההיפך".

להתחתן עם יהודייה

את שנות ילדותה בירושלים היא מנסה להביא למשכן הנשיא בריקיאויק. "זה לא קשה. האיסלנדים מאוד דומים לישראלים. מאוד ספונטנים. בישראל אי אפשר לקבוע שעה ואותו דבר כאן. כמו הישראלים, גם האיסלנדים לא מייחסים חשיבות לכללי הנימוס ואומרים את מה שהם חושבים. כמו בישראל הכל קורה פה ברגע האחרון. אני רגילה שבאנגליה הכל מתוכנן חודשים מראש. אני תמיד בפאניקה אבל בסוף הכל מסתדר".

כדי להכניס אווירה ים תיכונית לבית הנשיא היא שתלה עץ זית. "גם בלונדון שתלתי עץ זית. כולם אמרו לי שהוא לא יגדל והוא גדל. זה יקרה גם כאן". למטבח האיסלנדי הכבד היא הביאה שמן זית וירקות, "כמו שסבתא שלי בירושלים בישלה. אנשים פה לא היו רגילים לאכול ירקות". בארוחות רשמיות בבית הנשיא מגישים היום בהשראתה ראש כבש מבושל בסגנון בוכרי. "כולם אמרו לי שאף אחד פה לא יאהב את זה. היום אוכלים אצלנו ראש של כבש. אני מערבבת פה את כל התרבויות".

האיסלנדים התייחסו בחשדנות לערבוב הזה. הנשיא באיסלנד הוא דמות ייצוגית, אולם שלא כמו בישראל הוא נבחר בבחירות אישיות אחת לארבע שנים. אשתו הראשונה, גודרון קתרין, היתה אהודה מאוד ונטלה חלק פעיל במסע הבחירות הראשון שלו ב-96'. היא מתה מלוקמיה כעבור שנתיים. לשניים תאומות, בנות 29 היום. "אילו הייתי מתכנן לעצמי אשה חדשה אידיאלית לא הייתי מגיע למי שנולדה בישראל", אומר גרימסון. "אני ריאליסט. ידעתי שזה יתקל בקשיים. חשבתי שהקשר עם דורית עלול לגרום לכך שלא ירצו אותי יותר כנשיא. אף אחד לא ידע איך זה יעבוד. היה פה הרבה חוסר ביטחון. אנחנו נמצאים במרכז של כפר קטן וכולם מסתכלים עלינו".

"כשאוליבר נבחר לנשיא אני לא הייתי חלק מהחבילה", אומרת מוסאיוף, "במובן מסוים הרגשתי שזה לא הוגן שאהפוך לגברת הראשונה רק בגלל טרגדיה, בלי שהעם בחר גם בי. הרגשתי שאני כופה את עצמי. בימים הראשונים שלי כאן היו נשים שלא רצו ללחוץ לי את היד. גם אחת הבנות שלו לא רצתה לפגוש אותי".

יהדותה של מוסאיוף היוותה מכשול נוסף. מנהיג של קבוצה ניאו נאצית קטנה אך פעילה באיסלנד יצא נגדה באתר האינטרנט שלו. "היו פה הרבה עקיצות על היהדות שלה", אומרת מרים רובנר, עוזרת לגננת בריקיאוויק, ישראלית לשעבר שחיה כבר 26 שנים באיסלנד, "אמרו עליה מה שתמיד אומרים על יהודים בעולם, שהם אוהבים כסף".

גם עושרה הרב - הונו של אביה מוערך בכ-150 מיליון דולר - ניקר עיניים. איסלנדים אמרו לעתונות העולמית שהיא שייכת לחוג הסילון, שהיא לא תוכל לחיות באיסלנד. בעלה לשעבר, ניל זאראק, אמר ל"סאנדיי טיימס", שמשפחתה עשירה יותר מאיסלנד כולה. וה"איוונינג סטנדרט" הוסיף: תכשיט אחד שלה שווה לתוצר הלאומי הגלמי של איסלנד. "גם אני שאלתי את עצמי איך היא תוכל לייצג את איסלנד בעולם, אומרת ליידי מריצה סטיבנס, חברתה הטובה של מוסאיוף, בשיחת טלפון מצרפת, שם היא נפשה בשבוע שעבר. "אבל אני חושבת שהיא יכולה לעשות את זה בלי בעיה. היא מאוד בינלאומית".

היום היא הרבה יותר מקובלת. "היא הפכה לעובדה קיימת, היא חלק מאיסלנד", אומרת רובנר. הופ קנוטסון, יהודייה ניו יורקית, מרפאה בעיסוק, 29 שנים בריקיאוויק, סבורה ש"נחמד שיש פה מישהי שמייצגת תרבות אחרת. רוב התושבים פה מאוד דומים, זו מדינה הומוגנית, נחמד שיהודייה מייצגת גם את קומץ היהודים שגרים כאן. אמנם ניסינו להזמין אותה למפגשים שלנו והיא לא באה אבל האיסלנדי הממוצע בכלל לא יודע שיש כאן יהודים, רובנו לא רוצים להיות מזוהים כיהודים, זה היה מעשה די אמיץ מצידו של הנשיא להתחתן עם יהודייה".

הנישואים האלה מרחיבים את ראיית העולם של האיסלנדים שעד מלחמת העולם השנייה היו די סגורים לזרים, אומרת נורה קורנבלו, מוסיקאית ניו יורקית, 23 שנים בריקיאוויק. הילדור רונה האוקסדוטיר, אמה של הזמרת האיסלנדית ביורק ופעילת איכות סביבה בריקיאוויק, סבורה שהעובדה שאשת הנשיא יהודייה משמחת ביותר. "זה נהדר", היא אומרת, "לפני חג המולד היא קראה בטלוויזיה פרקים מהתנ"ך. אנחנו מכבדים את הדת שלה והיא מכבדת את הדת שלנו. ככל שהזמן חולף היא נעשית יותר ויותר טובה ויותר ויותר מבינה אותנו".

לא משנה מה הלאום שלה, אומרת אינגבורג גיזלדוטיר, חברת פרלמנט איסלנדית שהיתה ראש העיר של ריקיאוויק במשך תשע שנים עד חודש פברואר. "התפקיד שלה הוא לייצג את איסלנד והיא עושה את זה טוב".

בניגוד לכללי הטקס

העיתונות האיסלנדית בודקת בקפדנות אם היא עושה את זה טוב. בשבוע שעבר, כמה ימים אחרי שמוסאיוף הגיעה בטיסה מסחרית מלונדון לריקיאוויק, נכתב באחד העיתונים שהטיסה התאחרה בשעה כדי שהגברת הראשונה תעלה עליה. "זה לא נכון", אומרת מוסאיוף. "המטוס לא חיכה לי ואני לא הייתי האחרונה שעלתה לטיסה. דווקא הייתי בין הנוסעים הראשונים שעלו למטוס".

עכשיו זה עלול לקרות לעתים קרובות יותר. לפני כמה שבועות פורסם תצלום שלה כשהיא לבושה במכנסי עור בטקס רשמי. אחד מיועצי הנשיא העיר לה שלא מתאים לגברת הראשונה להצטלם עם מכנסי עור. "אני זו אני ומה שאני לובשת זה מה שמתחשק לי ללבוש באותו רגע", היא אומרת.

בדרך כלל היא מתלבשת בהידור רב. האיוונינג סטנדרט תיאר אותה בספטמבר 99' כמי שתמיד נושאת איתה תיק יד של הרמס, "קונה את בגדיה התחתונים בלה פרלה, פיג'מות אצל דונה קארן ובגדי ערב בארמאני ואמנדה וקאלי (האם רשמת לעצמך את כל זה מר גרימסון?)".

אי אפשר לתפוס אותה לבושה ברישול. התיק, הנעליים והמעיל מתאימים לאחרון הכפתורים בחולצה. היא אמנם קונה הרבה בסניף של זארה בריקיאוויק, אבל לובשת גם פראדה ושאר מעצבי צמרת. החודש נבחרה מוסאיוף לאחת הנשים המתלבשות טוב באיסלנד על ידי מגזין מקומי. היא הצטלמה לכתבה בחצאית מנוקדת של דולצ'ה וגבאנה ובגדים של דונה קארן. "לפעמים אני מחליפה בגדים חמש פעמים ביום", היא אומרת, "מאוד חשוב שאראה טוב. אנשים מסתכלים על איך שאת נראית ופחות על מה שאת עושה".

האיסלנדים אנשים חומריים, מסכימה איתה קנוטסון. "הם אוהבים אותה בין השאר מפני שהיא מתלבשת יפה. הם חושבים שמי שמתלבש יפה הוא אדם נחמד". חלק חשוב מהמלתחה החורפית שלה הם מעילי פרווה בגדלים ובצבעים שונים. המחאה העולמית נגד הבגדים האלה לא מטרידה אותה. "חיות הן רק חיות. כשלכל איש ואשה בעולם יהיה מה לאכול אני אתחיל להיות מוטרדת ממצבן של החיות. בינתיים לא אכפת לי מחיות. אני מודאגת יותר מאנשים".

גרימסון מסכים איתה. "אנחנו מבינים שצריך לחיות בהרמוניה עם הטבע. זה חלק מההרמוניה. אנשים פה שרדו בצפון במשך מאות שנים רק בגלל שהם לבשו פרוות. אם אתה רוצה לצוד חיות ולמכור את הפרוות למדינות גדולות זה באמת יוצר איום על הקיום של החיות אבל באיסלנד יש רק 280 אלף תושבים, מעילי פרווה לתושבים כאן לא יכחידו את עולם החי".

מוסאיוף אינה חסידה של כללי טקס. "קשה לי להתנהג על פי מה שצריך. אני אדם ספונטני. באמצע אירוע פורמלי ראיתי ילד שכמעט נפל, קשרתי לו את השרוכים. העירו לי שאני לא יכולה לעשות את זה. בארוחת ערב מאוד פורמלית אני מסוגלת לקום ולהביא משהו. כשמלך נורבגיה בא אלינו עם אשתו נסענו לבקר במקום שמעשנים בשר של ציפורים. השעה היתה 11 בבוקר, כולם היו רעבים, כשחזרנו לאוטובוס לקחתי את המגש עם הבשר ונתתי למלך ולאשתו ולשאר הנוסעים. העירו לי שזה לא מתאים להגיש על מגש כזה למלך ולאשתו. אבל זה הפך את האווירה להרבה יותר נעימה. זה קורה לי כל הזמן. היה פה ביקור של מלכת שוודיה שרצתה ללכת לשחות. לא היה לה בגד ים וכל החנויות היו סגורות. הצעתי לה את אחד מבגדי הים שלי. אמרו לי שזה בלתי אפשרי, שאני לא יכולה, על פי כללי הטקס, לתת למלכה בגד ים ישן שלי, אבל היא לקחה את בגד הים והלכנו לשחות ומאוד נהנינו".

אירוע מביך במיוחד ארע בזמן ביקור של הנסיכה אן הבריטית באיסלנד בקיץ. הנסיכה היא רוכבת אולימפית אבל במהלך הרכיבה ביצועיה של מוסאיוף היו טובים יותר. מוסאיוף לא ניסתה למתן את הסוס שלה כדי לתת לנסיכה לבלוט. בעיתונים האיסלנדים נכתב שמאותו רגע הנסיכה אן הפסיקה לחייך. "לא היתה לי שליטה על מה שקורה", אומרת מוסאיוף, "הנסיכה רוכבת יותר טוב ממני אבל הסוס שלי שכנראה לא הבין מי האידיוטית הזאת שיושבת עליו החליט שהוא צריך לעשות הכל לבד. הביצועים היו של הסוס, לא שלי".

בביקור ברוסיה לפני כמה חודשים היא שוב שברה את כללי הטקס כששימשה כמתרגמת. "פוטין מדבר רוסית וגרמנית. אני הייתי היחידה שידעה גרמנית. זה עושה את כל ההבדל. אם את מדברת עם בן אדם בעצמך ולא דרך מתרגמים את יכולה להבין איזה בן אדם הוא".

איזה?

"הרוסים בני מזל שיש להם כזה נשיא. נשיאים קודמים שתו וודקה, הוא שותה מים ואוכל דג וירקות. הוא עושה סקי וקראטה והוא אומר שהוא יבנה ברוסיה את אחד מאתרי הסקי הכי טובים בעולם. הוא נשיא מצוין".

גם הראיון הזה ל"הארץ" נעשה שלא על פי הכללים המקובלים. מוסאיוף הסכימה להתראיין אבל לא דיווחה לדוברי הנשיא על הראיון. זה נודע להם רק כמה ימים אחר כך. הם זעמו. "לא ידעתי שזה מה שאני צריכה לעשות", היא אומרת.

היא לא זקוקה לדוברים או ליחצ"נים. באיסלנד כולם מכירים אותה גם בלעדיהם. במרכז המסחרי הקטן של ריקיאוויק, הנמצא על הצטלבות של כמה רחובות קטנים, ערכו בשבוע שעבר תושבי העיר קניות לחג המולד. על המדרכות הצטברה שכבת קרח עבה, מוסאיוף יצאה עטופה במעיל לבן מעוטר בפרווה, כשרק פניה מציצות, אבל גם כך כולם זיהו אותה, חייכו, התלחשו.

היא לא זוכה ליחס מיוחד. כשניסתה למצוא שולחן פנוי במסעדה איטלקית פופולרית ברחוב הראשי של ריקיאוויק הודיעה לה המלצרית שהמסעדה מלאה עד אפס מקום. לא עזרו כל התחנונים. מוסאיוף נאלצה לחפש מסעדה אחרת.

בשני הקניונים ההומים של ריקיאוויק התמונה היתה דומה. כולם זיהו אותה, המוכרות בחנויות אפילו ניגשו וחיבקו אותה. היא קונה כבדה. לפני כמה שבועות קנתה באחת החנויות עשרים זוגות מכנסי ג'ינס כדי להביא מתנות לחברותיה. לפעמים הנשיא מצטרף אליה לקניות. בשבוע שעבר הם הגיעו ביחד בשעת ערב מאוחרת לחנות ספרים גדולה במרכז ריקיאוויק. קונים לחצו לגרימסון את היד ואיחלו לו חג מולד שמח. הוא קנה ערימת ספרים כמתנות חג. "ספרים זו המתנה הכי פופולרית לחג באיסלנד", הוא אומר, "לכולם יש בבתים ספריות, גם לדייג ולאיכר בכפר הכי נידח". כשיצא מהחנות השקיות ציפצפו. השומר בכניסה צחק. איש לא העלה על הדעת שגרימסון גנב ספרים אולם גרימסון חזר לאחור ועבר שוב דרך הדלת.

על המסלול באספן

הזוג הנשיאותי מסתובב באיסלנד בלי שומרי ראש. גם המעון הרשמי של הנשיא אינו מגודר או מאובטח. המוזמנים נכנסים למשרדו של הנשיא בלי לעבור בדיקות ביטחוניות. גרימסון אומר שזה עניין עקרוני. "המסר שלנו לעולם הוא דיאלוג בין המנהיג לעם. אנחנו לא היחידים. ג'וורלאל נהרו, ראש הממשלה הראשון של הודו, נסע בכל רחבי הודו רק עם נהג. גם בישראל לא היו בעבר אנשי ביטחון בין המנהיגים לעם".

זה השתנה אחרי שבישראל נרצח ראש ממשלה.

"גם במדינות נורדיות פוליטיקאים נרצחים אבל זה לא משנה את הפתיחות הנורדית. אנשים יוצרים עוד ועוד חומות בין הנבחרים לעם שבחר אותם בתואנה של ביטחון. במקרים רבים משתמשים בזה גם כשלא צריך. תמיד יש סיכונים, גם לנהוג במכונית זה מסוכן, אבל זה לא אומר שבגלל הסיכונים נבחרי הציבור צריכים להיות רחוקים מהעם. הם חייבים להיות נגישים. זה חלק מהדמוקרטיה. מי שלא מתנהג כך מפסיד את אותם רגעים שבהם אנשים אומרים לך מה הם חושבים בלי שאנשי ביטחון יחצצו בינך לבין העם. אם אתה שם משקל רב על הביטחון אתה מקריב את הדמוקרטיה. הרי אין גבול לדרישות הביטחון. בסופו שלך דבר זה מפחית לגמרי את הדיאלוג הדמוקרטי. אנחנו צריכים לסמוך על אנשים. אי אפשר לבסס חברה דמוקרטית אלא על אמון. הטרגדיה של מדינת ישראל היא שאיבדתם את האמון הזה. בשנים הראשונות של המדינה זה לא היה כך. המסורת של מדינת ישראל היתה דיאלוג ואמון. קשה לכוון לקיום נטול סיכונים".

גרימסון נוכח בזה בעצמו בבית קפה אופנתי במרכז ריקיאוויק בשבוע שעבר. צעיר מזוקן ניסה לנהל איתו שיחה. גרימסון ענה לו בקצרה. הצעיר ניגש לשולחנו ונישק אותו על הלחי. בהיעדר איש ביטחון נאלץ גרימסון להדוף אותו בעצמו. הצעיר לא התייאש. הוא יצא מהמסעדה, נצמד לחלון ושלח לגרימסון נשיקות מבעד לזכוכית. גרימסון התעלם. העם אוהב אותו, אמרה מוסאיוף בניסיון לרכך את האירוע.

היא עצמה התאהבה בו רק אחרי שעשו ביחד סקי באספן. בפעם הראשונה הוא היה די גרוע, מוסאיוף לא הייתה בטוחה שהוא מתאים לה, בפעם השנייה הוא הגיע ראשון לראש ההר, מוסאיוף התלהבה. "זה חשוב לי", היא מסבירה. היא עוסקת בכל סוגי הספורט האפשריים, חדר כושר, שחייה, גלישת קרח, אופנועי שלג, גלשני רוח. "לא הלכתי אף פעם לבית ספר אז היה לי זמן ללמוד את כל סוגי הספורט".

היא נולדה בירושלים, בת לשושלת ארוכה של סוחרי תכשיטים בוכרים שעל פי הפולקלור המשפחתי רקמו את הגלימה של ג'ינג'יס חאן. ב-1888 עלה אבי המשפחה, שלמה מוסאיוף, מבוכרה לירושלים עם אשתו, חמישה מילדיו, מאה בני משפחה וארבעים ארגזי זהב. הוא פתח חנות תכשיטים בירושלים. ב-1922 הוא נפטר. את הונו הוריש רק לבניו, כמוהו עשו גם הם אחריו. במשפחת מוסאיוף רק הבנים יורשים את ההון המשפחתי. "סבתי אמרה לי במפורש שהיא לא מסכימה עם זה", נזכרת מוסאיוף, "אבל זה מה שסבא שלי החליט וזה היה הכסף שלו. הוא חשב שהבעלים ידאגו כבר לנשים שלהן". חלק מהרכוש עבר, על פי הצוואה, רק לבן רחביה, אביו של שלמה מוסאיוף וסבה של דורית, שהיה היחיד שגר בישראל.

למרות עושרה המופלג משפחת מוסאיוף היתה משפחה קשה. 12 ילדים היו לרחביה, שלמה היה הבכור. הוא סבל מהתעללות אכזרית. כשהיה בן 12 אביו השליך אותו מהבית, הוא הסתובב ברחובות, בלילות ישן באוטובוסים חונים, אביו סירב להכניס אותו הביתה גם אחרי שנפצע בראשו במהלך קטטה כשהיה בן 16. במלחמת השחרור נפל מוסאיוף בשבי הירדני, כשחזר לירושלים השתרו היחסים עם אביו. הוא עבד בחנות המשפחתית ועסק בעתיקות. עם אשתו, עליזה, ילידת אוסטריה, הוא התחתן לפני שנפל בשבי כדי שיוכלו לשכור ביחד דירה בהנחה לזוגות נשואים. כשדורית נולדה הם גרו בביתו של רחביה ברחוב שטראוס בירושלים.

כילדה, היא אומרת, היא לא חשה בקשר הקשה בין אביה לסבה. "אלי סבא התנהג בצורה יפה, קנה לי מתנות והרשה לי לקנות סוכריות בחנות שעל יד הבית. לי היה מאוד טוב שם. הם היו בין הראשונים בירושלים שהיה להם מקרר ואוטו, תמיד היה על השולחן אוכל חם".

אחרי כמה שנים עברה המשפחה לביתה של אם אמה ברחוב בן יהודה בירושלים. "מבחינתי ההבדל בין אשכנזים לספרדים הוא שאצל סבתי הראשונה היה אוכל טוב ואצל סבתי האשכנזייה היה אוכל רע".

כמו אביה, גם דורית מוסאיוף דיסלקטית. "נדדתי בין בתי ספר שונים בירושלים ולמעשה לא למדתי באף בית ספר. בהתחלה חשבו שיש לי משהו בעיניים. אבי התרוצץ אתי בין רופאים. למזלי הוא הבין מה העובר עלי מפני שגם הוא דיסלקטי. כשאמרו לי בבית הספר שאני טיפשה הוא אמר שאני לא טיפשה אלא חולה. עד היום אני לא יודעת לקרוא ולכתוב בעברית. היו לי מורים פרטיים שניסו ללמד אותי לקרוא ולכתוב אבל למעשה את רוב הילדות ביליתי בחנות התכשיטים".

איך את מסתדרת בעבודה עם הדיסלקציה?

"בשביל למכור תכשיטים את לא צריכה לדעת לקרוא ולכתוב. את צריכה לדעת למכור. הבעיה עם הדיסלקציה התעוררה באיסלנד. אחת התופעות של הדיסלקציה אצלי היא שאני לא מזהה אנשים. אני רואה בן אדם חמש פעמים ובפעם השישית אני עדיין לא מזהה אותו. אני נזכרת מי האדם מאוחר, בדרך כלל מאוחר מדי, אחרי שכבר העלבתי מישהו בלי שהתכוונתי לעשות את זה. אנשים שאת לא מזהה בטוחים שלא אכפת לך מהם או שהם לא מספיק חשובים. גם לחייג מספר טלפון לוקח לי כמה פעמים עד שזה מצליח. לפני שבאתי לכאן למדתי בארצות הברית אצל מומחה שלימד אותי לצלם את המלה כולה ולא לנסות לקרוא הברה הברה. כדי לזהות אנשים אני מנסה לזכור משה מיוחד אצל כל אדם. גם למלך השבדי יש דיסלקציה. הוא סיפר לי שכדי להתגבר על המבוכה הוא סיפר לאנשים על הבעיה אבל הוא מלך ואף אחד לא צריך לבחור בו. גם אני משתדלת לדבר על זה עם כמה שיותר אנשים, בעיקר עם אמהות לילדים דיסלקטים, כדי שיבינו שאין מה להתבייש בדיסלקציה. אני מאמינה שהגוף מפצה את מי שחולה בדיסלקציה ונותן לו יתרון במקום אחר".

מי צריך ילדים

בילדותה התקשתה דורית מוסאיוף לגלות את יתרונות הדיסלקציה. "כולם תמיד אמרו לי שאחותי, תמר, שצעירה ממני בשנתיים, מצליחה בבחינות וכמה אני טפשה שאני לא מצליחה". בשנים האחרונות תמר חזרה בתשובה. "אני מרגישה שאני לא מבינה את השפה שלה. כשאני לובשת שמלה בלי כתפיות היא מסתכלת עלי כאילו מי יודע מה עשיתי. היום אין בינינו קשר הדוק".

עם אביה הקשר שלה חם וחזק. הם משוחחים בטלפון כמה פעמים ביום. "אני הבת של אבא. הוא קנה לי מעיל חם כשהגעתי ללונדון, הוא סיפר לי כל לילה סיפור לפני השינה. אם הוא לא היה מסכים שאתחתן עם אוליבר לא הייתי מתחתנת איתו. הפגישה הראשונה בין אוליבר לאבי היתה מלחיצה. לקחתי אתי לפגישה את הארי היימס, איש עסקים אנגלי שאבי מעריץ כדי שהוא ירכך את המפגש. בעשר הדקות הראשונות אבי התעלם לחלוטין מאוליבר. אם אני שם והארי שם הוא לא צריך יותר אף אחד, אבל אז אוליבר שאל אותו שאלה על התורה ואבי, שהוא לא האדם הכי מנומס, סובב אלי ואל הארי את הגב ודיבר רק עם אוליבר. אחר כך הוא שאל מי זה וביקש שאביא אותו עוד פעם. אמרתי לו, טוב, אני אביא אותו עוד פעם".

כשהיתה בת 12 הוריה עברו ללונדון. אביה, שנתפס כשהבריח עתיקות, חש שהקרקע בוערת מתחת לרגליו. דורית ואחותה נשארו בבית סבתן בירושלים. "עשיתי כל מה שרציתי, כל מה שההורים שלי אף פעם לא הרשו לי לעשות פתאום יכולתי לעשות אבל מאוד התגעגעתי אליהם".

אחרי שנה הן הצטרפו להורים אבל דורית שוב הופרדה מהוריה ונשלחה לפנימייה. "אחרי חודש חזרתי. לא רציתי להיות רחוק מהמשפחה". בלונדון, היא אומרת, הדיסלקציה נעשתה נוחה יותר. "הצלחתי ללמוד לקרוא אנגלית אבל לבית ספר לא רציתי ללכת. בגיל 14 התחלתי לעבוד בחנות התכשיטים של הורי בהילטון פארק ליין בלונדון. הייתי מאוד בודדה, לא היו לי חברים בכלל, זה היה קשה, כל היום מכרתי תכשיטים. זה בדם שלי, יש אנשים שהם ציירים או סופרים, אני מוכרת תכשיטים בדם, נולדתי בשביל זה".

הילטון פארק ליין בשנות ה-60, היא אומרת, היה מרכז העולם. "כולם עברו שם, אילי ספנות יוונים, מהמרים כבדים, שחקנים וזמרים. אליזבט טיילור קנתה אצלנו, הדוגמנית טוויגי הגיעה לאכול ארוחת צהריים, הביטלס היו באים הרבה. התיידדתי עם רינגו סטאר, אחרי שנים עבדנו ביחד בעיצוב. ראיתי שם את כל סוגי ההתנהגויות. עשירים שירשו את הכסף חושבים בדרך כלל שהכל מגיע להם. ראיתי גברים שצעקו על הנשים שלהן בחנות, תשתקי, זה הכסף שלי ואני אקנה מה שאני רוצה".

בגיל 16 היא עזבה את הבית ועברה לגור עם ניל זאראק, מעצב יהודי בן 22. "אמי אמרה לי שזה הבית שלה ואני צריכה לעשות מה שהיא רוצה ולחזור הביתה מוקדם. אני רציתי לבלות".

הם התחתנו כשהיתה בת 18, הוריה קראו על החתונה בדיילי מייל. "רציתי דרכון בריטי. התוקף של הדרכון הישראלי שלי פג ואם רציתי לחדש אותו הייתי צריכה להתגייס לצבא. אחרי שגרנו שנתיים ביחד זה היה נכון לנו להתחתן".

למרות שהיא נראית פתוחה מאוד וקלה להתיידד מוסאיוף מעידה על עצמה שקשה לה לקשור קשרים אמיתיים. "אני משקיעה מאמצים רבים בכל קשר, אף פעם לא העליתי על דעתי לבגוד בבן זוג. בשביל מה לבגוד? אם את רוצה לבגוד אל תתחתני. כשגיליתי שזאראק בגד בי עם המזכירה שלו עזבתי אותו". מאז הוא נישא ארבע פעמים, הקשר ביניהם ניתק לגמרי.

"בשבועות האשונים זה היה קשה", היא נזכרת. "לא ידעתי מה לעשות. נשים באנגליה לא יכלו להיות חברות בקלאב, חששתי שכדי לבלות במועדון אצטרך לחכות שגבר יקח אותי. זאת היתה הדאגה הגדולה ביותר שלי אחרי הגירושים. אבל אז התקשרה אשתו של ג'וני גולד, הבעלים של הטראמפס, מועדון נחשב בלונדון, ואמרה שאני יכולה להמשיך לבוא למועדון גם בלי בן זוג. גם חששתי לנסוע לחופשה לבד. חברה הציעה לי להצטרף אליה לחופשה בצרפת. במטוס פגשתי את הארי היימס שהזמין אתי לארוחת ערב. שלושה ימים לפני כן לא היה לי מה לעשות ופתאום הכל התמלא".

מאז היו לה כמה חברים, ביניהם גארי הנדלר, יו"ר חברת ההפקות טרייסטאר שנפטר מסרטן. "למדתי הרבה מהמחלה שלו. את צריכה לקחת את כל מה שאת יכולה מהחיים. אל תניחי לדברים קטנים להטריד אותך. אלוהים נתן לך את החיים, תעשי מזה מה שאת יכולה. תמיד יש אנשים עם צרות יותר גדולות משלך".

במשך שלושים שנה היא לא נישאה בשנית. "בשביל מה צריך להתחתן? אני לא הרגשתי צורך להתחתן". היא גם לא מתחרטת על כך שאין לה ילדים. "אני צריכה לעשות כל מה שאני עושה הכי טוב וידעתי שאני לא אוכל להיות אמא הכי טובה, גם לא מצאתי גבר שחשבתי שהוא יוכל להיות אבא טוב. לזאראק היתה ילדה והוא בקושי ראה אותה. אני נראית טוב כי אין לי ילדים. כשיש לך ילדים את כל הזמן עסוקה איתם, גם כשהם גדלים, את כל הזמן דואגת בגללם, זה מעייף".

זה לא אומר שהיתה בודדה, היא אומרת. "בנישואי הראשונים הייתי הרבה יותר בודדה מאשר אחרי שהתגרשתי". יש לה חברים רבים בכל העולם. ב-2001 היא היתה במקום השלישי ברשימת המגזין "הארפרס" של האנשים המקושרים ביותר בבריטניה. היא מיודדת עם איש העסקים אבי טיומקין ועם בני שטיינמיץ. את אהוד ברק היא פגשה כמה פעמים באירועים חברתיים. לפני כמה חודשים היא פגשה אותו בצרפת עם נאוה, לפני כמה שבועות הם נפגשו בבית של חברים משותפים בניו יורק, הוא היה עם נילי פריאל. מוסאיוף ביקשה שינתח את המצב באזור. ברק הרצה על השגיאות שהאמריקאים עשו בעיראק. "חברה שלו אמרה לי שהיא מעודדת את תעשיית הבגדים הישראלית והראתה לי את מכנסי העור שלה שיוצרו בישראל".

חברתה הטובה ביותר היא שאקירה קיין, אשתו של השחקן מייקל קיין שאומרת על גרימסון "הוא מתקשר אליה כל הזמן, קונה לה מתנות ורוצה שהיא תהיה באיסלנד כמה שיותר. גם היא מאוהבת. בהתחלה היא לא נסעה לשם הרבה. עכשיו היא נוסעת לעתים קרובות".

היא מיודדת גם עם שון קונרי ועם המו"ל קונראד בלק ועם אשתו, ברברה עמיאל. דניס ריץ', גרושתו של מארק ריץ', היא חברה קרובה ולקוחה.

מוסאיוף כבר לא עובדת בחנויות המשפחתיות בלונדון ובז'נווה. היא מעצבת ומוכרת תכשיטים ללקוחות פרטיים. "השנה זו השנה הראשונה בחיי שהפסדתי כסף. כשאת מוכרת תכשיטים את צריכה להיות שם כל הזמן, אי אפשר למכור תכשיטים בטלפון או באינטרנט. את לא יכולה להיות בביקור רשמי ברוסיה או לחנוך משהו באיסלנד ולמכור תכשיטים. עכשיו, למשל, הכי חשוב שאהיה באנגליה. לפני חג המולד יש לנו הרבה קונים. אבל גם הכי חשוב שאהיה באיסלנד לפני החג. מהקונים הטובים ביקשתי שיקדימו את הקניות, אבל את לא יכולה להגיד לכולם תקנו היום כי מחר אני צריכה להיות באיסלנד".

העוני והעושר

היא מעורבת גם בעסקאות אחרות. היא היתה חלק מקבוצה שבנתה בניין משרדים בקאנארי וורף בלונדון ויצאה מהעסקה עם רווח נקי של 25 מיליון לירות שטרלינג. עכשיו מעורבת המשפחה בפרויקט תיירותי בקפריסין הטורקית.

את יותר עשירה מבעלך. זה מפריע?

"גם הוא לא עני. מה, אין לו עבודה? לחג המולד קניתי לו חפתים, הוא לא אהב את זה והעדיף ספרים. זה מה שמעניין אותו. בשביל זה לא צריך הרבה כסף".

את מודעת לחיים האמיתיים, לעוני, לרעב?

"יש עושר בעולם אבל בגלל הביורוקרטיה הפוליטית הוא לא מגיע לכולם. גם באיסלנד יש עניים ואני מנסה לראות מה אני יכולה לעשות כדי לעזור להם. אני יודעת שאני מאוד מבורכת, אבל אני חושבת שרוב האנשים יכולים להרוויח כסף. הם רק חושבים שהם לא יכולים".

את הקשרים שלה היא מנסה לרתום לעזרת האיסלנדים. "הם לא זקוקים לי בתוך איסלנד. הם עושים הכל בעצמם יפה מאוד. מה שהם צריכים זה עזרה מבחוץ". היא קישרה בין שון קונרי ללהקת תיאטרון איסלנדית ובין דייגים איסלנדים לדייגים מרוקאים. "אחד היועצים של המלך הוא חבר קרוב שלי". לאחרונה היא מנסה לבדוק אפשרות של מכירת דגים מאיסלנד לישראל. "שמעתי שהמים בישראל מזוהמים. כאן הכל בלי זיהום אוויר, המים, הדגים, הפירות והירקות".

היא עצמה לא תחזור לחיות בישראל. היא ביקרה כאן עם גרימסון בספטמבר לכבוד יום הולדתו ה-80 של אביה, "כל החברים שלי אמרו לי אל תסעי, הם חששו שאני אמות בפיגוע. אני מודאגת מהכיוון שישראל הולכת אליו, מהזלזול בחיי אדם. יש לי חבר שעבר ניתוח לב של 27 שעות כדי להציל את חייו. במזרח התיכון אין שום ערך לחיי אדם. אני גם לא רוצה לחיות במדינה שנשלטת על ידי הכנסייה. למה שאחשוב את עצמי לישראלית? העולם נהיה כפר גלובלי שבו חשוב יותר מי אתה מאשר איפה נולדת".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות