בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לאן נעלם סעיד אל-סייד

ב-11 ביוני 1948 נמנה סעיד אל-סייד עם הכוח המצרי במשטרת ביר עסלוג' שבנגב, לא הרחק מרביבים, כשכוח צה"ל כבש את המקום. לבני משפחתו, החיים עד היום בכפר לא מוכר ליד צומת שוקת, נודע כי הוא נפל בשבי הישראלי. מאז הם מחפשים אחריו. צה"ל לא סייע להם, התקשורת לא התעניינה בהם וגם בירור ארכיוני אינו מעלה דבר

תגובות

"כל עוד אני בחיים, אמשיך לחפש אחר בעלי ואבי ילדי. אם הוא עדיין בחיים אני רוצה לראות אותו, ואם הוא מת - אני מתחננת שיגידו לי היכן מונחות עצמותיו כדי לתת להן את הכבוד האחרון", אמרה לפני כמה ימים טורפה חסן אל-סייד. לפי מידע שבידי אל-סייד וילדיה, סעיד אל-סייד נפל בשבי הישראלי במלחמה באביב 1948 ומאז נעלמו עקבותיו. כל פניותיהם במשך השנים לשלטונות זכו ללא יותר ממענה מעורפל בעל-פה בלבד. עיון בשבוע שעבר במסמכים של אותה התקופה בארכיון צה"ל לא העלה דבר.

בני שבט אל-סייד חיים ביישוב בלתי מוכר סמוך לעיירה חורה וצומת שוקת. אבותיהם היו פלאחים ממצרים, שהגיעו לנגב במאה ה-19. תחילה התפרנסו כפועלים חקלאיים שכירים ובהמשך רכשו אדמות והקימו עליהן יישוב קבע. מאחר שיישובם לא הוכר על ידי רשויות המדינה, כל המבנים שבנו בו נבנו ללא רישיון. בני אל-סייד מקווים, שאם וכאשר ימומשו ההבטחות שקיבלו מהרשויות להכיר ביישוב שלהם ולאשר תוכנית מתאר, מבנים אלה, או לפחות מרביתם, יקבלו אישור בדיעבד ובכך תימנע הריסתם.

סעיד אל-סייד, יליד שנת 1917, שירת כעשר שנים במשטרת המנדט הבריטי בפלשתינה-א"י - פרטים אלו מצוינים בדרכונו הבריטי השמור עד היום בידי משפחתו. לסעיד ולטורפה, שנישאו בשנת 1934, נולדו שתי בנות - פאטמה ורפעה, ושני בנים - עלי ועבד אל-רחמאן. טורפה ובנה עלי מספרים כי בעקבות החלטת החלוקה של האו"ם מנובמבר 1947 והודעת ממשלת בריטניה כי תפנה את כוחותיה מארץ ישראל באמצע מאי 1948, קיבל סעיד אל-סייד הוראה מנציגים של ממשלת מצרים, שכבר נמצאו בבאר שבע ובמשטרת עיראק-סוידאן, להתייצב במשטרת ביר עסלוג'.

הבניין קרס בפיצוץ

עלי אל-סייד, שהיה באותם ימים נער כבן 12, זוכר שליווה את אביו מביתם עד לכביש הראשי באר שבע-חברון, כשאביו רכוב על גמל ואילו הוא רכוב על אתון. זו היתה הפעם האחרונה שראה אותו מי מבני משפחתו. על גורלו הם שמעו בפעם הראשונה כשנה מאוחר יותר מפי אחמד חרב אבו-רקייק, ששירת אף הוא במשטרת המנדט. אבו-רקייק סיפר להם לדבריהם כי הוא, יחד עם סעיד אל-סייד ואדם נוסף בשם עיד סלמאן אבו בלאל, נפלו בשבי הישראלי כשצה"ל כבש את משטרת ביר עסלוג'. עוד סיפר, שסעיד נפצע בזרועו (בני משפחת אל-סייד אינם זוכרים אם אמר שהיתה זו זרועו הימנית או השמאלית), ושבשלב מסוים הופרדו השלושה: סעיד אל-סייד ועיד אבו בלאל הועברו למחנה שבויים באזור באר שבע, ואילו אבו רקייק הועבר למחנה שבויים באזור שבו הוקמה לאחר מכן שדרות, ומאז נותק הקשר ביניהם. כששב אבו-רקייק מהשבי ערכה לו משפחתו בכפר לקיה חגיגה גדולה. אל-סייד ואבו בלאל לא שבו מהשבי. בספטמבר 1952 גורש אבו-רקייק מלקיה לירדן יחד עם בני שבטו ובני שבט א-סאנע. רק למיעוט מבין המגורשים נתנו השלטונות לשוב לחיות בישראל. אבו-רקייק מת בירדן.

באזור ביר עסלוג' - הסמוך לקיבוץ רביבים - עמדו כפר ערבי וכן בניין משטרה ומחנה צבאי בריטיים, שהמצרים התמקמו בהם בינתיים. ממסמכים צבאיים מצריים המצויים בארכיון צה"ל ומספרי מחקר ישראליים רשמיים עולה כי במשטרה ובמחנה הצבאי נמצאו חיילים וקצינים מחיל המצב המצרי ומתנדבים, שמרביתם גויסו על ידי ארגון האחים המוסלמים במצרים. המקום נכבש ביום שישי לפנות בוקר, 11 ביוני 1948, על ידי גדוד 8 של חטיבת הנגב. לפי המקורות הישראליים, בעת כיבוש בניין המשטרה נהרגו חמישה חיילים מגדוד 8 ואילו בצד המצרי הגיע מספר ההרוגים ל-25. בעוד המקורות הישראליים טוענים שכיבוש ביר עסלוג' התבצע בטרם כניסת ההפוגה הראשונה לתוקף, ממשלת מצרים התלוננה בזמנו שההתקפה הישראלית במקום נערכה "שעה ורבע אחרי מועד הפסקת האש" ("הארץ", 17.6.48).

אחרי שצה"ל כבש את בניין המשטרה, אחדים מחייליו נכנסו לבניין למרות ידיעות מוקדמות שהוא ממולכד וממוקש. ואכן, לפי המקורות הישראליים, זמן קצר אחרי כניסתם לבניין הוא קרס ממוקש שהשאירו אחריהם המצרים הנסוגים. תחת עיי החורבות נקברו עשרה מחיילי גדוד 8. על פי אותם מקורות, במקום נתפסו שבויים ומסמכים צבאיים. בנובמבר 1949, כשלושה קילומטרים מזרחה מביר עסלוג', הוקם קיבוץ משאבי שדה.

שבויים בני 10 ו-70

מצוידים במידע שמסר להם אבו-רקייק פתחו בני משפחתו של סעיד אל-סייד בחיפושים אחריו, ומאז הם אינם מרפים, בעיקר אשתו טורפה ובנו עלי. בשנות ה-50, בשנים שבהן האזרחים הערבים היו נתונים תחת מרות הממשל הצבאי, עבד עלי אל-סייד בבניין באזור תל אביב. שם הוא פגש באנשים שכיוונו אותו לעורך הדין משה רודיטי. "יחד עם עורך הדין היינו במשרד הביטחון בקריה בתל אביב ושם ביקשנו מהממונים לברר מה עלה בגורל אבי", מספר עלי. "ואולם בסוף השבוע, כשחזרתי לשבט, קרא לי מוכתאר השבט וסיפר לי, כי שוטרים ביקרו בביתו וביקשו ממנו שיורה לי לנתק כל מגע עם עורך הדין רודיטי, שלדבריהם היה קומוניסט. בלית ברירה לא חזרתי אליו. באותם ימים, מי שבא במגע עם קומוניסטים נרדף על ידי השלטונות". עו"ד רודיטי, שמת לפני שנים, אכן היה חבר המפלגה הקומוניסטית הישראלית.

עלי אל-סייד המשיך בחיפושים אחר אביו. "לא היה מוסד ממשלתי שלא פנינו אליו", סיפר. "לבד ובעזרת עורכי דין פנינו בכתב ובעל פה לממשל הצבאי, למשטרה, לנשיאי המדינה, לחברי כנסת, לאנשים בצה"ל שהשתתפו בקרבות בנגב, וביקשנו מהם שיעזרו לנו לעלות על עקבותיו של אבי. במשך כל השנים, למרות כל הפניות, אף גורם שלטוני לא נתן לנו כל תשובה ברורה. אחד הגורמים הרשמיים שפנינו אליו אמר לנו, כך אני זוכר, 'אולי פעם, כאשר יהיה שלום בין ישראל לערבים, ייוודע מה קרה לאבא שלך'. עברו 55 שנים מאז שנעלם אבי. לצערי, השלום בין ישראל לערבים אינו נראה באופק. עד מתי נחכה כדי לדעת מה עלה בגורל אבי?"

עלי אל-סייד קובל על כך שלמרות פניותיהם הרבות, התקשורת התעלמה כל השנים מהטרגדיה הנוראה של משפחתו. רק בעיתון אחד, בערבית - "אחבאר אל-נקב" ("חדשות הנגב"), התפרסם לפני חמש שנים מאמר, תחת הכותרת "50 שנות ציפייה", של העיתונאי מוחמד יונס. לטענת עלי, לפני שנים הוא סיפר לאחד העיתונאים בבאר שבע את קורות היעלמותו של אביו ומסר לו את תיק המכתבים והפניות של המשפחה לשלטונות, אבל העיתונאי לא פירסם דבר וגם לא החזיר לו את תיק המסמכים. "אותו עיתונאי אמר לי שהוא גם קצין במשטרה", טוען עלי אל-סייד. בבדיקת "הארץ" אותר האדם שעליו דיבר אל-סייד. הוא אכן היה שנים אחדות עיתונאי ובשנים אחרות היה קצין ודובר במשטרה. היום הוא גמלאי. לדבריו, החזיר בזמנו את המסמכים לידי עלי אל סייד. אם הסיפור לא עשה דבר.

במסגרת החיפושים אחר אביו נפגש עלי עם בעלי תפקידים רבים, והוא זוכר במדויק את שמותיהם של כולם. בין השאר סיפר כי נפגש עם ששון בר-צבי שכונה על ידי הבדווים בנגב "המוכתאר של רביבים", מאחר ששמע שהשתתף בכיבוש ביר עסלוג'.

בשבוע שעבר אישר בר-צבי, גמלאי המתגורר זה שנים בבאר שבע, כי אכן השתתף כאיש מודיעין בכיבוש ביר עסלוג', אך טען שאינו יודע דבר על גורלם של השבויים הערבים. למשמע שמו של סעיד אל-סייד הוסיף כי "את השם הזה שמעתי לפני שנים מפיו של בדווי שהציג את עצמו כבנו, אך גם לו אמרתי שאינני יודע דבר עליו".

עלי, היום בן 67 אומר שהמשיך לחפש את אביו כל השנים הללו, כי "אמא שלי, שעברה את גיל 85, אינה נותנת לנו מנוח וממשיכה להאיץ בנו לא להניח לחיפושים אחרי אבי". לטורפה אל-סייד הופעה חיצונית מעוררת כבוד. כל מבוקשה הוא לדעת, "לפני שאמות, היכן נמצא בעלי, חי או מת". לדבריה, בזמן המלחמה היא היתה שומעת מרחוק את הדי הקרבות שהתחוללו בנגב. "באחד הלילות, למשמע היריות וההפגזות, היתה לי תחושה פנימית שבעלי נמצא במקום הזה, שבו התנהלה המלחמה".

בארכיון צה"ל יש חומר רב הנוגע לשבויים הערבים שנשבו בידי צה"ל, לרבות רשימות שמיות שלהם הכוללות מידע על האזור שבו הם נשבו, הצבא שאליו השתייכו, לאומיותם, גילם ומצבם הגופני. מתברר שרבים מהשבויים היו פלשתינאים, רבים מהם אזרחים לא לוחמים, בהם קשישים בני 70 וילדים בני 10 וגם נכים רבים (בהם עיוורים וקטועי גפיים).

אבל ברשימות השמיות של השבויים שהועמדו לעיון "הארץ" בארכיון צה"ל לא נמצא שמו של סעיד אל-סייד.עלי אל-סייד אמר על כך בתגובהף, כי "לפני שנים גם אני ביקרתי בארכיון צה"ל וגם אז אמרו לי שם הממונים שאין להם כל מידע על אבא שלי. אני מתקשה להאמין. לא יכול להיות שאבא שלי נעלם כאילו בלעה אותו האדמה. אני בטוח שמישהו יודע משהו עליו ולא מספר לנו".



סעיד אל-סייד. אבו-רקייק סיפר שסעיד נפצע בזרועו והועבר למחנה שבויים באזור באר שבע


טורפה אל-סייד ובנה עלי. "כל עוד אני בחיים אמשיך לחפש אחרי בעלי"



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו