בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

חיי סבינה

החיים על פי המשוררת סבינה מסג כוללים בעיקר קשר לטבע, התבודדות, מנזרים, כתיבה וסילביה פלאת. הם לא כוללים רופאים, ממתקים, טלוויזיה, עיתונים ומכונית

תגובות

סבינה מסג מטפסת במהירות על התל העתיק בכליל ומרימה שברי חרסים מן האדמה. אחר כך היא יורדת לבור המים ואומרת: "זה הבית". בהמשך היא חושפת עוד בית אחד, זה שמתחת לעץ האלון הגדול. יש גם בית בחורש הקרוב, זה עם כיסא הקש הקטן והסלע השטוח כמו שולחן. ויש בית על יד הים בתל אביב, ובכליל, ובמנזר, ועל שפת הכנרת, ובצפת, ובמושב חמד ולאחרונה גם בית חדש על שפת הפיורד של אוסלו בנורווגיה. כדי להפוך זמן לחיים ואת החיים ליצירה, זקוקה המשוררת והמתרגמת סבינה מסג לבית. לא במובן של קירות וגג רעפים אלא בתחושה, שיש בה נוחות ויכולת התרווחות. וכדי להפוך מקום לבית היא זקוקה למרחב פרטי בלתי מוגבל ולספרי שירה בטווח יד.

למסג זה לא נשמע בכלל מסובך. "אני חייבת להכניס את עצמי למצב של כתיבה", היא אומרת. והמצב הזה אצלה מלא בטקסים, תנאים מוקדמים ופינוק. שיהיה שקט מסביב, שאף אחד לא יבוא לבקר, שהמקום יהיה קרוב לטבע, אסתטי, עם אופי והיסטוריה. לא פלא שמסג, בת 60, הצליחה להוציא עד היום לאור ספרי שירה מעטים יחסית. היא כתבה שישה ספרים למבוגרים, תירגמה חמישה וכתבה ותירגמה בשם בדוי, עדולה, 13 ספרי שירה ופרוזה לילדים. התרגומים של מסג שזכו לתהודה גדולה במיוחד הם "אריאל" ו"שלוש נשים" של סילביה פלאת בהוצאת הקיבוץ המאוחד, שיצא לאור בשנה שעברה, ו"שועל המחשבה" של טד יוז בהוצאת שוקן, שיצא לאור לפני שבע שנים.

באחרונה יצאו לאור שני ספרים חדשים של מסג. "כליל", ספר שירה בהוצאת אבן חשן, ו"הנהר שמעבר לפיורד", בהוצאת קשב, ספרו של המשורר הנורווגי אולב האוגה, שהיא תירגמה בעזרת גיסתה, חנה מאי-סוונדל. מסג נשואה לצייר אהרון מסג, שציוריו מעטרים את "כליל", כשם היישוב האקולוגי בגליל שהיא חיה בו בעשר השנים האחרונות, אם כי בשנה האחרונה היא גרה, זמנית, בתל אביב. "יש יתרונות בעיר", היא מגלה. "אני יכולה להיות בקשר עם אנשים, באים אלי הביתה, אפשר לקדם דברים".

היתרונות הקטנים של העיר הגדולה לא דיברו אליה כל השנים. להיפך, העיר נתפשה כמושב ליצים מאיים שהזוג מסג ברח ממנו. היום היא חושבת שזה היה בעוכריה. "יש לי פה ושם בעיית התקבלות", היא אומרת. "לא כל כך יודעים איך לאכול אותי. אני נעלמת לתקופות ארוכות. כשמנחם פרי לא קיבל בזמן את התרגום של הספר של פלאת, הוא לא ידע איפה לחפש אותי". אחרי שהוא סוף סוף מצא אותה וביקש שתכתוב לספר אחרית דבר, היא שוב נעלמה לשלוש שנים. בסך הכל, אומרת מסג, היא תירגמה את סילביה פלאת לעברית במשך 25 שנה.

למה זה נמשך כל כך הרבה זמן?

"כדי להבין אותם ואת עולמם (של פלאת ובעלה, טד יוז) קראתי ספרייה שלמה. כל מה שאי פעם נכתב עליהם. צללתי לתוך המורכבות של החיים שלהם, ולהלוך המחשבה שלהם. אני יודעת עליהם כמעט הכל. אני חושבת שכדי להבין משורר לא מספיק לתרגם מלה מול מלה, צריך ליצור את השיר מחדש, לחוות אותו ואת החוויות שהוא בעצמו חווה. וצריך גם בגרות. הייתי כנראה צריכה לגדול בעצמי ולחיות כל מיני דברים כדי לדעת לפרש אותם".

השירים של מסג הם שירי טבע במובן הרומנטי של המלה. שירי אהבה וערגה לרוח, למים, לאדמה, ולאדם המעבד אותה. "אני רוצה להביא את הצד הלא אורבני של השירה", היא אומרת. "להיות אלטרנטיווה לשירה העירונית. אני רוצה להוכיח ששירת טבע היא לא שירה רכה ורומנטית, אלא שירה אקולוגית. באקולוגיה אני מתכוונת לבית שלך, לסביבה שלך. זה עכשיו בארצות הברית הדבר הכי חם. לפה זה עוד לא הגיע. אני מרגישה שאפילו החברים הקרובים שלי לא כל כך מבינים מה אני רוצה".

פנטסיה רומנטית

היא נולדה בבולגריה לאם ממוצא בולגרי ולאב ממוצא יווני. אמה גדלה בניס, בריוויירה הצרפתית, כבת יחידה להורים עשירים. ב-39' היא חזרה האם לסופיה, כפי שציווה אביה לפני מותו, כדי למצוא חתן יהודי. שם הכירה יהודי יווני, ז'אק בן בסט, שגילו היה כפול מגילה, ונישאה לו. ב-48' עלתה המשפחה לישראל והתיישבה בשכונת עג'מי ביפו. סבינה, בתם הבכורה, היתה אז בת חמש וחצי.

זאת היתה משפחה משכילה, ספוגה בתרבות אירופית, ההורים דיברו ביניהם צרפתית והרגישו אבודים בין העולים החדשים שאיכלסו את יפו. לאביה של מסג היה בסופיה בית חרושת לגומי והוא התכוון להקים כאן מפעל דומה, אבל בדרך נעלם כל כספו. "הם מכרו את כל הרכוש ונתנו למישהו, איזה אדם שאסף כסף מכל היהודים ואמר שיביא להם אותו לארץ", אומרת מסג. "אבל הוא נעלם ואיתו הכסף. והורי הפכו מבעלי אמצעים לחסרי כל. אבי עבד היה פועל בניין, זה מוטט אותו נפשית, ואחר כך הוא נעשה גזבר של איחוד הקבוצות והקיבוצים".

אמה, היא אומרת, היתה אשה יפה, בלונדינית, עדינה ומשכילה. "היא נתנה כמה שיעורים פרטיים בצרפתית וכשזה לא הספיק הלכה לעבוד בתפירה בבית חרושת של עיראקים ששמעו כל היום אום כלתום וזה שיגע את הליידי העדינה הזאת. תמיד חלמתי לכתוב ולהרוויח הרבה כדי להציל אותה מהאבא הרשע ומהעוני".

אביה, היא אומרת, היה גבר קשה ואלים. שני אחיה נמלטו מהבית, היא עצמה ברחה למערה בחוף הים. "מגיל תשע יצרתי לעצמי עולם נוסף שאפשר לחיות בו וכך התחלתי לכתוב ולצייר. הייתי בורחת למערה בכורכר שבין יפו לתל אביב ולדיונות שעל שפת הים. את השיר הראשון כתבתי אז, בגיל תשע. הייתי בדרך לבית הספר, ושוב הייתי באיחור. היו נותנים לי כסף לאוטובוס, אבל אני, בכסף הזה קניתי גלידה ולבית הספר הלכתי ברגל, דרך גבעת עלייה וכל מיני קיצורים, והייתי נעצרת בכל חצר. יום אחד, כשפחדתי שהמורה תצעק עלי, חזרתי כלעומת שבאתי והלכתי למערה שלי בחוף, הוצאתי את המחברת והיה נדמה לי שהים אומר לי משהו וכתבתי שיר וככה גיליתי את הפטנט, כל פעם הייתי בורחת למערה כדי לכתוב".

בתיכון למדה בבת ים, היתה תלמידה טובה ומקובלת וכבר החלה להתפרסם בזכות שיריה שהופיעו בעיתוני נוער, וגם היחסים עם אביה השתפרו. "זה שהייתי פתאום מצטיינת וקראתי באנגלית, פתח לי פתח לקשר עם אבי. היתה לו ספרייה גדולה באנגלית ואת כל הספרים שהחבר'ה קראו בעברית, אני קראתי באנגלית ויכולתי לשאול אותו שאלות וזה נתן לי פריווילגיות, היה לי חדר משלי. אבל צורת החיים של הורי, שכל הזמן דיברו על כסף, לא נראתה לי".

מרד הנעורים שלה היה פנטסיה על רקע רומנטי. היא חיפשה חיים פשוטים, קרוב לאדמה, בהשראת שירת רחל ושלונסקי. ולא סתם אדמה, אלא על שפת הכנרת. "הייתי בשומר הצעיר, בגיל 16 לראשונה הגעתי לכנרת עם הטיול מים-אל-ים, וכשראיתי את הכנרת בפעם הראשונה, נעתקה נשמתי. הבנתי באותו רגע שאני אחזור לכאן ואמרתי לעצמי, אחזור עם אהובי".

מוקף שושנים

את אהובה היא פגשה בחיל האוויר, בקריה בתל אביב: אהרון מסג, גבר חסון ויפה תואר, יליד עיראק מכפר שלם. "אני במקור חשבתי לא להתחתן ולא להביא ילדים, כדי להיות חופשייה לחיי השירה והטבע", היא אומרת. "עוד לפני הצבא השירים שלי התפרסמו במוסף הספרותי של 'הארץ', וגם קיבלתי מענק מקרן תרבות ישראל-אמריקה, ללמוד בארצות הברית באוניברסיטת רדקליף. החלטתי שאני לא נוסעת, כי אני רוצה לכתוב על הארץ הזאת, על העמק והכנרת - כי בעג'מי ובבת ים לא הרגשתי כל כך ארץ ישראל".

הם נישאו ב-1963. "מגיל 19 אנחנו ביחד, יחידים זה לזה", היא אומרת. "חשבתי שלהתחתן איתו זה לא יהיה להשתעבד, שזה יהיה כמו חופש, שנוכל לעשות מה שאנחנו רוצים וגם, באותה הזדמנות, לברוח מהבית של ההורים. הוא קיבל את דעתי שלא נחיה בעיר אלא על האדמה".

האדמה נמצאה במושב הדתי חמד, לא רחוק משדה התעופה לוד. "חיפשנו המון זמן וכשכמעט התייאשנו ראינו בעיתון מודעה: 'חמד, בית, שלושה חדרים, מוקף שושנים'. זה היה בשכירות, זול מאוד, ולמי שבאה מיפו וחולמת על הטבע, ה'מוקף שושנים' נשמע פנטסטי. הלכנו לשם, שכרנו את הבית ונשארנו. רק אחר כך הבנו שזה מושב דתי".

היא התחילה ללמוד באוניברסיטה ספרות עברית ואנגלית, הוא התחיל להתגבש כצייר. "הוא אוטודידקט", היא אומרת. "כל הציור זה לימוד עצמי, וזה עשה אותו מאוד מקורי, לא היה לו צורך להתחבר לשום אסכולה". ביתם במושב היה למקדש של חיים נזיריים, מנותקים ומבודדים. קומונה של שני אנשים שבצורה מודעת בחרו לא לקחת חלק במירוץ, ולחיות חיים רוחניים, על פי תפישתם; בלי חברים, משפחה, מכונית או טלפון, ולהתמסר באופן בלעדי זה לזה ולעיסוקיהם.

"חיינו ארבע שנים בבדידות מוחלטת", היא אומרת. "אפילו למשפחה היה אסור לבוא לבקר". הם ישנו ביום ועבדו בלילות או טיילו ברגל לאור ירח. היא כתבה או קראה שירים בקול ותרגמה אותם סימולטנית באוזניו, ואחר כך היו מתווכחים ומנתחים את השירים. הם חיו בצמצום, גידלו ירקות בגינה וחסכו בצנצנת זכוכית מטבעות לאוטובוס. התפרנסו משיריה שהתפרסמו מדי פעם בעיתונים ואחר כך מציוריו שזכו להערכה ויש להם גם היום ביקוש, בעיקר אצל אספנים.

היא הפסיקה ללמוד באוניברסיטה, "היה נורא קשה להגיע", הוא התאמץ למצוא את דרכו בציור. "במשך ארבע שנים הוא היה מצייר כל הלילה ובבוקר משמיד את הציורים. ואז בוקר אחד, אני זוכרת, הוא צייר כלניות ואני הלכתי לעשות קפה וכשחזרתי מהמטבח הכל היה מקושקש ואני שאלתי אותו, למה? אז הוא אמר: 'את הכלניות אני יכול לצייר בלי סוף, וזה - חד פעמי'. זה היה הציור הראשון שהוא לא השמיד. בשנה החמישית הוא הציג תערוכה ומאז הוא התחיל להתפרסם".

בית קטן במושב

אחרי חמש שנות התבודדות והתבוננות החליטה מסג שהיא בכל זאת רוצה ילדים. "רציתי בית במובן האמיתי של המלה, כלומר מלא בילדים, ואמרתי שלא כל כך חשוב לכתוב עוד שיר - חשוב להפוך את החיים לשיר". שלושת הילדים נולדו בהפרש של שנה זה מזה. יעל, בת 33, נשואה ואם לשני ילדים, חיה במושבה מגדל ועוסקת בספורט אתגרי; תמר, בת 32, ציירת, נשואה ואם לילד, גרה בחמד; ונמרוד, בן 31, חרש ברזל אמנותי, נשוי וחי בספרד. "בשנים ההן האנרגיה של היומיום הושקעה בבית, ולא בכתיבה. הפכתי את חיי הבית למשהו עם השראה".

השראה על פי מסג זה חיים בלי רופאים, אנטיביוטיקה, ממתקים, טלוויזיה, מכונית או חוגים לילדים. "אמבטיות מרווה במקום אנטיביוטיקה, פנכות של גרעיני רימונים לפני האוכל ואם היה חום, כל הלילה שפשפתי את הגוף במגבת קרה ועד הבוקר הכל היה נגמר. הילדים התלוננו שבגלל שהם לא חולים אף פעם, הם לא 'מפסידים' לימודים. כל חופש נסענו לכנרת. לכל אחד היה תרמיל, היינו נוסעים באוטובוס ונשארים כל החופש במאהל, או שוכרים מהכנסייה הסקוטית מבנה בחוף פרטי. הייתי קושרת מתחת לבוגנוויליה מדפים צהובים ומסדרת עליהם את הספרים שהבאתי איתי ועל השולחן של הקרן הקיימת שמה מפה אדומה ועליה מפת תחרה, וככה היינו חיים. בישלנו את מה שהיינו דגים".

הילדים לא רצו להיות כמו כל הילדים האחרים?

"למרות שבבית הספר היסודי הם למדו בבני ברק, כמו כל ילדי המושב, ואני הדלקתי נרות ועד היום אני מדליקה, ולא נסענו בשבת כי לא רצינו שהילדים יצטרכו לשקר, בכל זאת הם הרגישו שונים מהילדים הדתיים. אבל בינתיים התחיל להתארגן חוג של חברים, מתבודדים כמונו, ושל הילדים שלהם, וביניהם הם לא כל כך הרגישו שונים. אם הם רצו לראות 'בית קטן בערבה' הם הלכו לשכנים. בילדות זה היה בסדר, כשהם הגיעו לתיכון הם התחילו למרוד.

"אני חשבתי שזה דבר טוב שהם ידעו קצת על יהדות ושלחתי את יעל לאולפנה לבנות, לא רחוק מחמד, אבל הרב שם דרש יותר מדי ויעל עשתה לנו מרד. אני חששתי שיסלקו אותנו מהמושב בגלל זה, אבל אמרנו יהיה מה שיהיה ורשמנו אותה לתיכון בקרית אונו ואף אחד לא אמר כלום. באותה הסעה שלקחה את ילדי המושב לבני ברק, הילדים שלי נסעו לקרית אונו עם ג'ינסים, וכך גם נאספו בחזרה. אהבו אותנו בכפר".

כדי להתפרנס היא לימדה במושב שיעורים באנגלית, "והייתי עושה שעות-סיפור במושבים בסביבה, והיה לי עמוד ב'ידיעות אחרונות' כעדולה וגם ב'אמנות לעם' עבדתי קצת ובתרגומים, והגיע גם כסף מתמלוגים מאקו"ם. אבל היו תקופות קשות, כשהילדים היו בתיכון היו צ'קים שחזרו".

אחרי עשר שנים בשכירות הם רכשו בית בחמד, עם שטח אדמה של 17 דונם. "פתאום הגיע אספן שרצה את כל הציורים של אהרון וככה היה כסף לקנות את הבית". אבל קודם היה עליהם לקבל את אישורה של ועדת הקבלה במושב. "היתה בעיה להתקבל, אבל בינתיים הכירו אותנו והשתכנעו שאנחנו לא אנרכיסטים ולא קומוניסטים כמו שהם חשבו בהתחלה, ועברנו את ועדת הקבלה".

כשהילדים למדו בתיכון חזרה מסג מפאזה של מטפלת לפאזה של משוררת. נמאס לה לארח ולקבל אורחים. היא שוב התגעגעה לבדידות ולשקט, וחיפשה מפלט. היא סידרה לעצמה פינה בעליית הגג ושם התחילה לכתוב. באותה תקופה גם החלה את המסע שלה, שנמשך עד היום, למנזרים. בהתחלה רק לסופי שבוע עם בעלה, ואחר כך לתקופות ארוכות של התבודדות והתנתקות מהבית, לכתיבה. "הרבה מהציורים של אהרון נעשו במנזר בעין כרם. היינו נוסעים לסוף שבוע, אהרון היה חוזר ואני הייתי נשארת. אני לא יכולה לכתוב קצת פה קצת שם, בבתי קפה, אני חייבת לשקוע במשהו עד הסוף, במקום שהחומרים שלו מדברים אלי".

ימי מנזר

השהייה במנזרים הולידה את הספר "ימי מנזר". מסג אומרת שאם יש גלגולים קודמים, אז בטוח שבאחד מהם היתה נזירה. הקשר המיתי אל הנצרות והמשיכה אל הקירות העבים של המנזרים ואל הנזירות, הם חלק בלתי נפרד מחייה. כמו יסוד עתיק ומהדהד מדורי דורות שעובר במשפחה. כך גם, ואולי לא במקרה, נשבה אחיה הצעיר דרור בקסמי הנצרות. הוא הלך בנעוריו לאיבוד, היה מסובך עם סמים, חיפוש זהות, חזר בתשובה, היה בהודו וחזר משם מאמין בישוע.

"כך הוא מצא את הפתרון לבעיות הנפשיות שלו", אומרת מסג. "הוא הביא את זה הביתה, להורי, ושיכנע אותם ללכת בדרכו, והם התנצרו, כלומר הוטבלו, והפכו ליהודים משיחיים מאמינים בישוע. זה ענה על הצרכים שלהם, הם אף פעם לא באמת הרגישו שייכים לכאן, הם התגעגעו לתרבות האירופית, והתהליך הזה עשה לשניהם טוב. הייתי נוסעת עם אמי, שנפטרה לא מזמן, רק בשביל להיות איתה, לסופי שבוע בכרמל של נשים מאמינות. היא מצאה שם את מקומה ואת השלווה, ואת אבי זה ריכך קצת, בערוב ימיו הוא היה מסוגל סוף סוף להסתדר עם אחי".

היום מסג היא מומחית למנזרים. היא מדריכה סיורים ספרותיים, מביאה חברים לביקורים ומרגישה שם בבית. במיוחד עם הנזירות הקונטמפלטיוויות (המתבוננות) שבעין כרם. "מתוך ההתבוננות בטבע הן מגלות את אלוהים", היא אומרת. "גיליתי שגם אני חיה ככה. יושבת באיזשהו מקום בחוץ, עם כוס קפה, קצת מוסיקה קלאסית, ערימת דפים, מתחילה לקרוא ספר שירה, עושה קצת מדיטציה וקצת תפילה, וככה נכנסת למצב של התבוננות ובהייה ואז פתאום משהו עושה עלי זום חזק ואז בא הרגע. ההשראה. ואני יכולה לכתוב. התחלתי להתעניין בספרות המנזרים וקראתי שיש תרגילים מיוחדים שמסבירים איך להגיע למצב הרוח הזה. לי זה מאוד מתאים.

"הסופר יצחק אורפז אמר לי, שכל מה שהוא כתב אי פעם נובע מתמונת תשתית אחת שהוא רואה בתוכו. באותו לילה שאלתי את עצמי אם יש גם לי תמונה כזאת והבנתי שתמונת התשתית שמפעילה אצלי את כל מה שאני עושה, היא תמונת ההתבודדות בטבע, כמיהה לחיים אוטופיים, כמו חזרה לגן עדן, ויש לזה כמה צורות: בקתה בטבע, תא של נזירה בתוך גן נעול, כוך של מקובל בצפת העתיקה, הצריף של החלוץ על הכנרת, ומעורבת בזה אהבה גדולה לארץ. ראיתי שאני בחיי איכשהו מגשימה את כל התסריטים האלה של ההתבודדות. אני נזכרת איך זה מתחבר לספר רובינזון קרוזו, שאבי נתן לי לקרוא בילדות, בצרפתית, ואני למדתי מזה שיש איים בודדים שאפשר להפליג אליהם ולהתחיל את העולם בכל פעם מחדש, מהרעננות של הבוקר הראשון, והפנמתי את החלום הזה".

ההפלגה לאי בודד אצל מסג אינה הפלגה כלל וכלל ולא קשורה לארצות רחוקות. עד לפני שנים אחדות מעולם לא עזבה את הארץ. עד אז, המקום הרחוק ביותר שהגיעה אליו היה כליל, לפני 26 שנים, ואחר כך צפת. את סיוריה היא עושה בתחבורה ציבורית וברגל; היא לא נוהגת, אין לה רשיון נהיגה.

הרומן עם כליל התחיל מפגישה עם אלן וסוזן אפטרמן, ממייסדי היישוב. "חברה ביקשה להכיר לנו אנשים נהדרים שהיא הכירה בירושלים. הוא היה משפטן, פרופסור בייל, והיא אדריכלית צמרת באוסטרליה, שסביב גיל ארבעים עשו שינוי בחיים והתחילו לחפש רוחניות. כשהם הגיעו לארץ הם רצו להכיר משוררים ואנשים שחיים על האדמה, וכך באו אלינו. לא עשינו להם את זה קל, התלבטנו הרבה זמן עד שהסכמנו לפגוש אותם בביתנו. אחרי אותה פגישה התחילה בינינו ידידות לכל החיים".

אל סילביה פלאת וטד יוז התוודעה דרך הזוג אפטרמן. "אחרי שנפגשנו בביתנו לפני 26 שנה, הם נסעו ללונדון ושלחו לי משם את הספרים של פלאת ויוז". אחר כך האפטרמנים חזרו לישראל וקנו אדמה מדרוזים בגליל. "הם רצו שגם נעבור לכליל, וזה עניין אותנו, אבל היה לנו טוב במושב שלנו וגם פחדנו מקומונה, אבל ליווינו אותם בהקמה של היישוב".

כליל עדיין לא מחובר לרשת החשמל הארצית. את החשמל מקבלים התושבים מייצור מקומי בעזרת אנרגיה סולרית. בעקבות החברים מכליל, שלמדו קבלה, החלה מסג להתעניין בתחום ולחפש לעצמה מקלט כתיבה בצפת. "סוזן ואלן לקחו אותי לצפת, הטבילו אותי במקווה של האר"י ואז מצאתי לי בית עתיק, עם חלון שפונה להר מירון, והייתי שוכרת אותו במשך שמונה שנים, בעיקר בתקופת חגי תשרי. הייתי מתחברת אל הדתיים ומבינה מהם משהו על החגים שלנו".

הבריחה לכליל

בשלב מסוים הרגישו בני הזוג מסג שהעיר התקרבה מדי לחמד ופלשה לחייהם ברעש גדול. זה הזמן, החליטו, לחפש מקום אחר. "פתאום התחלנו לקלוט את האוטובוסים על כביש גהה ואת המשאיות בתוך הכפר ואז קנינו לנו אדמה מול הכנרת, במושבה מגדל. אבל המקום בינתיים הפך לשכונות וילות וזה לא מה שהתכוונו, אז ככה קרה שכשהגיע הזמן לעבור, עברנו לכליל".

בקרוב תיגמר לכם המדינה.

"מי שמכיר את הארץ רק מנסיעה בכבישים, נדמה לו שהכל כבר בנוי. מי שמכיר את הארץ לפרטי פרטים, מגלה שיש עוד המון מקומות כאלה, כשנכנסים לשטח מוצאים איפה לחיות. המעבר לכליל היה הדרגתי. בהתחלה אני שכרתי מסוזן בית שהם בנו כדי לבוא לפעמים לתקופות כתיבה, כי ראיתי שקשה לנו לעזוב את הבית שלנו בחמד. נסעתי לשם שנתיים, זה היה כמו גן עדן, אני תמיד אוהבת יותר את התקופה שזה לא הבית אלא המקום הנוסף שאפשר לברוח אליו. יכולתי לחיות שם את חיי ההתבודדות ברמה הגבוהה ביותר, בחדר אחד עם עלייה קטנה לשינה, הכל קטן וסמלי, אבל אחרי שנתיים, כשאהרון התחיל לבוא איתי, החלטנו שזה יותר מתאים לנו ממגדל ואז שכרנו בית יותר גדול והתחלנו בתהליכי התקבלות".

ילדיהם קנו מהם את הבית בחמד, ולפני עשר שנים קנה הזוג מסג עשרה דונם בכליל "וקיבלנו עוד עשרה דונם, עם מטע זיתים, במתנה מהמינהל. אהרון בחר גבעת טרשים, מקום שאף אחד עוד לא גר בו מעולם, ובנה שם את הבית. הכל הוא עשה לבד".

בכליל אין משאיות כמו על כביש גהה. אין אפילו אספלט. דרכי עפר צרות ומצולקות מתעקלות בין הבתים והחלקות. מאופק עד אופק רואים שמים ועצי זית וגבעות עם סלעים. ביום בהיר אפשר לראות מהפסגות גם פיסה של ים. 45 משפחות חיות ביישוב שהוגדר כמצפה. הבית של מסג בנוי בצורת האות רי"ש. מבנה טרומי אחד משמש למגורים ומבנה שני סטודיו לציור. במרכז יש חצר וגינה עם עצי פרי וירק. פשוט וצנוע.

מסג חיה בקצב משלה. בבוקר היא מורחת על הפנים יוגורט, קצת קווקר וקליפות מלפפונים. עושה יוגה. קוראת שירה. חולמת. בתקופות של כתיבה היא מתפללת להשראה, וזה פועל, היא אומרת. בקיץ היא טובלת בבור המים, גם זה בשביל ההשראה.

את יודעת שאת מפונקת?

"זה המשוררות. נכון, יש לי מזל שאני לא צריכה ללמד כמו רוב חברי. אני הורדתי את הצרכים שלי ואני עושה הכל לבד. לא מוציאה כסף על שיעורי יוגה, לא קוסמטיקאית, ומאוד מודעת לפינוק הזה שאהרון איפשר לי".

לפני שלוש שנים נסעה בפעם הראשונה לנורווגיה. אהרון חלה, ושני אחיו - שנישאו לנשים נורווגיות וחיים באוסלו - הזמינו אותם לנוח על שפת הפיורד בבקתות הנופש שלהם. "כל החיים לא נסענו לחו"ל כי עניינו אותי רק הדברים של הארץ. אבל הקשר עם האחים הוא מאוד חזק, וכשאהרון לא הרגיש טוב, לא היה אכפת לו לנסוע לאחיו ולנוח קצת. ואני, כמה שאני אוהבת טבע ונוף, הנוף הזה לא דיבר אלי. השתעממתי שם בלי עבודה ובלי ספרות, שתהיה מתווך ביני לבין הנוף".

בגלל השיעמום התחילה לחפש שירה נורווגית. "רק כשגיליתי את אולב האוגה, והתחלתי לתרגם אותו, הכל נדלק, והתחברתי אל הכל. כל רגע היתה לי חוויה. הלכתי אליו הביתה והבנתי אותו מעבר לשפה. הוא כמוני, חי בחווה מבודדת וכותב על סביבתו הקרובה: הבית והמטע. הוא אחד מבכירי המשוררים בארצו".

בהדרגה גם נורווגיה היתה לבית. השהייה שם התארכה, מסג החלה לחקור את התרבות ויצרה לעצמה בסיס חדש לכתיבה. השירים אמנם תורגמו מאנגלית, אבל מסג לומדת במרץ נורווגית בעזרת גיסתה, חנה מאי, שיודעת גם עברית.

חיה את השטח

בשנה האחרונה היא חיה בין כליל לדירה שכורה בתל אביב, בגלל הצרכים הרפואיים של בעלה. בקרוב, היא אומרת, יחזרו לכליל, לבדידות הנפלאה, בלי טלוויזיה ועיתונים. "אני לא יודעת הכל. פתאום כולם שמחים שהשבויים השתחררו מקולומביה, ואני בכלל לא ידעתי שהם נתפסו. מצד שני, מה יעזור לי אם אני אדע את זה?"

את אוהבת את הארץ, אבל בעצם מתעלמת ממה שהיא באמת.

"נדמה לי שעמוס עוז אמר עלי שזה כמו ירידה פנימית, לדעתי זה לגמרי לא נכון. אני חיה את השטח. אני לא צריכה לראות ערבים בטלוויזיה, אני מתחברת עם הערבים בשטח. אני חלק מקבוצת נשים דרוזיות ויהודיות שנפגשות פעם בשבועיים, בהתחלה זה היה במתנ"ס באבו סנאן, עכשיו אנחנו נפגשות בבתים פרטיים. אני חיה את ארץ ישראל, גם את העניין הערבי-יהודי וגם את העניינים הדתיים. אני ארץ ישראל, אני אוהבת את הארץ".

אולי מהסיבות הלא נכונות?

"אני יודעת הרבה מאוד. אני יודעת היסטוריה. הבן שלי היה בסיירת מטכ"ל. את הפרטים הקטנים אני לא יודעת, אבל אני כל הזמן רוצה להבין את התהליכים הגבוהים יותר. אני יודעת שב-47' אנחנו אמרנו 'בואו נחלוק' והם לא רצו, וברק אמר 'בואו נחלוק' והם לא רצו. אבל אני מאמינה שאפשר לחיות עם הערבים, אם הם יסכימו לא לחסל אותנו ואנחנו נרד מהפרנויות. אני רואה כאן כמה אנחנו מסתדרים יפה".

גם חברייך חושבים כמוך?

"חברי האינטלקטואלים כל הזמן מלכלכים על המדינה. משוררים כותבים על ילד ערבי שנהרג באינתיפאדה ולא כותבים על ילד שנהרג בדולפינריום. הילדים שלי הלכו לשם כל הזמן, הם יכלו להיות שם. המשוררים שלנו אומרים: 'מה, כליל? צפונה מהירקון זה ארץ ישראל? אנשים לא חיים את הארץ, חיים מתל אביב ללונדון ולפאריס ומחזיקים בדעות אחידות, כולם אותו דבר, לא חושבים בשביל עצמם. אני חושבת בשביל עצמי. הם רואים את ארץ ישראל דרך הטלוויזיה, דרך דעות שמגיעות מוכנות מהתקשורת, אני חווה את ארץ ישראל מהשטח".

ולא רק מהשטח. "אני קוראת ויודעת עובדות שאחרים לא יודעים", היא טוענת. "מעט מאוד ערבים היו שורשיים, רובם הגיעו לפה כי חיפשו עבודה, לפני שלושה דורות, כשברחו ממצרים או מלבנון. הארץ היתה אז כמעט ריקה. הם התחילו להתרבות אחרי שהטורקים הביאו אותם כפועלים, ואחר כך הבריטים, וגם המתיישבים היהודים. כל פעם שהיתה כאן עבודה, בנו מסילות ברזל, הם באו כפועלים. אנחנו צריכים להפסיק להרגיש רגשי נחיתות. באמת לא היתה פה קודם תרבות, ומגיע גם לנו לחיות באיזה מקום". *

alori@haaretz.co.il



סבינה מסג. אני חיה את ארץ ישראל, אני ארץ ישראל


סבינה מסג ליד ביתה בכליל. אני לא צריכה לראות ערבים בטלוויזיה, אני מתחברת עם הערבים בשטח



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו