בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הקיבוץ הפרטי הראשון

בשבוע הבא ייהפך גשר הזיו לקיבוץ הראשון שבו יירשמו הדירות בטאבו על שם החברים. בניגוד לקיבוצים אחרים שבהם יצרה ההפרטה עניים, מצבם הכלכלי של רוב חברי גשר הזיו דווקא השתפר. החלום האוטופי אמנם נגוז, אבל לפחות יהיה מה להוריש לילדים

תגובות

בשבוע הבא, ב-27 בינואר, ימלאו 55 שנים לעלייתו על הקרקע של קיבוץ גשר הזיו. בשבוע הבא גם יעברו בתי החברים לבעלותם הפרטית, ויירשמו בטאבו כרכושם, יחד עם המגרשים שעליהם נבנו. כרמלה ואברי נאמן, למשל, יהיו אז בעליו של בית העומד על מגרש של חצי דונם. את הנכס הזה יוכלו למכור או להוריש. "הציעו לנו גם לקחת את הקומה מעלינו ואז יהיה לנו בעצם קוטג'", היא אומרת.

הזוג נאמן בנה בינתיים רק מרפסת רחבת ידיים. חברי קיבוץ אחרים, למן הרגע שהתקבל האישור לכך מאסיפת הקיבוץ, הרחיבו את דירות ה-70 מ"ר המשפחתיות עד ל-140 מ"ר. לאחרונה הוחלט להתיר הרחבה נוספת, עד ל-180 מ"ר. כמה וכמה חברים כבר בנו לעצמם וילות מפוארות למדי, המתחרות בהצלחה בשכונת הווילות נחלת זיו, שהוקמה במקום שהיו בו פעם לולים. 180 וילות נבנו שם ו-120 מתוכן כבר נמכרו לאנשים מחוץ לקיבוץ. בשבוע הבא יתחיל האכלוס ומה שהיה פעם קיבוץ גשר הזיו יהיה גוף בעל שני ראשים - אגודה חקלאית שיתופית ואגודה מוניציפלית - אבל עדיין ייקרא "קיבוץ".

את גשר הזיו, בין נהריה לראש הנקרה, הקימו חברי קיבוץ בית הערבה שנאלצו לנטוש את יישובם במלחמת העצמאות, יחד עם גרעין "הבונים" מצפון אמריקה. אברי נאמן, בן 79, יליד גרמניה ומעוזבי בית הערבה, עדיין עובד במפעל הפלסטיק "פוליזיו" שכבר זמן מה אינו שייך לקיבוץ. נאמן, שנמנה עם הצוות שהקים את המפעל ב-1974, מקבל שכר ותלוש משכורת. כרמלה נאמן, אשתו, בת 80, שהצטרפה לקיבוץ בשנת 51', פרשה לפני זמן מה מעבודתה כספרנית, בין השאר משום שכעסה על כך שהספרייה אינה ממוחשבת.

"ביום שישי", היא אומרת, "נסעתי לי בקלנועית ופתאום אמרתי לעצמי: שבילי המשק נדמו". מעטים מסתובבים בשבילי הקיבוץ, שפעם שימשו את החברים בדרכם אל ומחדר האוכל, המכבסה, הבריכה, מחסן האספקה הקטנה, המרפאה, משרד הרכב, המזכירות או הצרכנייה. כל אותם מוסדות משותפים, מקומות מפגש אידיאליים לעדכונים חברתיים, נעלמו מהקיבוץ. לא רק בגשר הזיו. בכל הקיבוצים, למעט העשירים ביותר, התקיימה הפרטה בדרגה זו או אחרת. אבל גשר הזיו שונה מרובם, משום שבו ההפרטה כבר נמצאת על סף השלמה.

לכאורה, מה שנכתב כאן עשוי לאשש את טענותיו ההיסטורית של מנחם בגין נגד הקיבוצניקים המיליונרים שגרים בווילות עם בריכות שחייה. אבל רק לכאורה. הכניסה לבריכת השחייה בגשר הזיו כבר מזמן כרוכה בתשלום, מאז הושכרה ליזם מן החוץ. את ההרחבות של בתי הקיבוץ הצנועים מימן כל חבר ממקורותיו שלו. לא לכולם היו מקורות כאלה. "מהיום שהקיבוץ קם היינו תמיד בבעיות כלכליות, אף פעם לא היה כסף", אומר אברי נאמן. "היה לנו כישרון מיוחד להקים ענפים שהתמוטטו בזה אחר זה. כל פעם ענף אחר. בעצם, שני הענפים היחידים שהחזיקו מעמד היו הבננות והאבוקדו".

הענפים הללו, וכמה ענפים נוספים השייכים ל"גידולי שדה", עדיין פעילים, אלא שמרכז הענף הוא היום קיבוצניק המקבל שכר גבוה למדי ומעסיק פועלים תאילנדים. עובדי פלחה ומטעים ותיקים נפלטו ממקום עבודתם ויצאו לפנסיה, או שהלכו לחפש לעצמם עיסוק אחר, לרוב מכניס יותר מעבודתו של פועל חקלאי.

דווקא ההפרטה, מה שמכונה בגשר הזיו "השינוי", שיפרה בהרבה את מצבם הכלכלי של החברים. "אחד הלקחים שנלמדו", אומרת כרמלה נאמן, "היה לקח הבזבזנות. היה בזבוז נורא בקיבוץ כפי שהוא היה קודם. היתה בזבזנות, ומצד שני אף פעם לא היה כסף, כך שדווקא השוויוניות הגדילה את חוסר השוויון, משום שהשוויוניות התבטאה בכך שכל אחד קיבל בדיוק אותו דבר מהקיבוץ, אבל היו כאלה שהיו להם גם מקורות נוספים מבחוץ - משפחות עשירות, ירושות. בגשר הזיו יש הרבה אמריקאים, אז הם היו נוסעים הרבה לחו"ל ולאחרים לא היה כסף. כל הדברים האלה יצרו קנאה גדולה וצרות עין והתעסקות של כל אחד במה שקורה אצל האחר, ועובדה היא שדווקא עכשיו, כשכל אחד חי לפי יכולתו וחי בביתו שלו, ההתעסקות הזאת נגמרה".

אז מה, האידיאולוגיה הקיבוצית של שיתוף ושוויון ועבודת אדמה נגמרה?

"אולי כן, ואולי האמת היא שכדי לשמר אותה יש צורך בכסף. אידיאולוגיה עולה הרבה מאוד כסף. אולי בקיבוצים עשירים מאוד, שמחלקים את ההכנסות שווה בשווה בין החברים, אפשר לשמר את האידיאולוגיה הזאת, כי הקיבוץ נותן הרבה, אבל אצלנו, כשהדברים הגיעו לכך שהתקציב למשפחה עמד על 400 שקל, אי אפשר היה להמשיך יותר עם האידיאולוגיה הזאת והיה ברור שחייב לחול שינוי או שפשוט נקרוס".

היינו בזבזנים מאוד

שר הזיו יהיה הקיבוץ הראשון (יחד עם קדרים) שבו יירשמו הדירות על שם החברים. "מודל גשר הזיו נלמד כבר ביותר ממאה קיבוצים", אומר ישראל צופים, יועץ ארגוני תושב הרדוף, שהנחה את "השינוי" בגשר הזיו וב-130 קיבוצים נוספים. "זה לא מודל השינוי הכי קיצוני, אבל מה שמיוחד בו זה שהוא נבנה במשך שנה וחצי לפרטי פרטים ולכל מיני ניואנסים".

מה הבעיה המרכזית בשינוי?

"השינוי הוא מהפך גדול שכל אדם בקיבוץ צריך לעבור, אבל עובדה היא שגם אנשים שכל חייהם חיו בקיבוץ ופתאום עוברים העירה, לומדים להסתדר בתוך כמה שבועות. זהו מהפך מורכב מאוד: אדם צריך ללמוד איך לרשום צ'ק (בקיבוץ אילון, למשל, מזכיר המשק היה צריך ללמד את אביו בן השמונים איך כותבים צ'ק), להתפרנס, לבשל, לכבס. אלה דברים לא קלים, אבל אפשריים. מה שמיוחד במודל גשר הזיו זה שיצרנו מה שאנחנו קוראים 'חגורת ביטחון', כלומר הסדרנו את עניין הפנסיה לזקנים וחשבנו על הבטחת שירותי בריאות וקהילה טובים למענם והשארנו רמת הדדיות ועזרה הדדית בין החברים בצורה גבוהה יותר - ואת כל השינויים עשינו על ידי הקדשת הרבה זמן לתהליכים האלה וללמידה ולהפנמה. בסופו של דבר השינוי מסובך הרבה יותר ברמה הפסיכולוגית מאשר ברמה הפרקטית. הבעיה העיקרית היא לייצר מהפך פסיכולוגי - להבין שאתה חי מההכנסות שלך, עומד על רגליך שלך כי זה מה שיש לך".

לא חששתם שתיווצר אבטלה בקיבוץ?

"עשינו הסדר 'חלף אבטלה'. מכיוון שהביטוח הלאומי לא משלם דמי אבטלה לחברי קיבוץ, המצאנו בגשר הזיו 'חלף אבטלה' - דמי אבטלה שהקופה הקיבוצית משלמת למי שמובטל, עד שימצא עבודה".

בשונה מאוד ממה שקרה בקיבוצים אחרים, שההפרטה יצרה אצלם פתאום עניים, בגשר הזיו אין עניים. מצבם הכלכלי של הרוב המכריע של חברי הקיבוץ דווקא השתפר מאוד. מצבם הכלכלי של החברים בגיל הפנסיה מוסדר היטב: הם מקבלים את קצבת הזקנה של הביטוח הלאומי ובנוסף לכך, על פי אחת ההחלטות הראשונות של אסיפת הקיבוץ שדנה ב"שינוי", קוצבת קופת הקיבוץ לכל אחד מהם עוד 2,000 שקל בחודש. כ-7,000 שקל לזוג פנסיונרים זה סכום שאפשר להתקיים ממנו בכבוד, "מה גם שהקיבוץ משתתף בהוצאות לתרופות מעל 200 שקל", אומרת כרמלה נאמן. ישנם מעטים, בדרך כלל בני חמישים ומעלה, שמצבם הכלכלי הורע בגלל השינוי, אבל גם הם, איכשהו, מרוצים.

חווה'לה בורשטיין למשל, בת 57. היא ספרית בקיבוץ. בעלה היה חקלאי. מטעמי בריאות אינו יכול לעבוד עכשיו וגם היא נאלצה לצמצם את שעות עבודתה מפאת מצבה הבריאותי. למרות זאת היא שלמה עם "השינוי", "כי אני תמיד אומרת שגם אם השינוי הזה לי אישית עשה רע, לא הייתי חוזרת לקיבוץ הישן. יש אנשים שהקדוש-ברוך-הוא מזמן להם שפע ויש כאלה שפחות, אבל יש הבדל גדול בין קצת פחות מרוצים ללא מרוצים. תמיד מתגעגעים לדברים הנורא כיפיים וטובים. כבני משק אהבנו מאוד את הכיף של קבלות שבת והחגים המשותפים, אבל אי אפשר היה להמשיך כך".

היא מתנחמת ברשת הביטחון. "שכבת הגיל שלנו היא השכבה הכי דפוקה, כי אנחנו עדיין לא פנסיונרים ומצד שני כל חיינו עשינו דברים מסוימים וקצת קשה בגילנו להתחיל לעשות דברים אחרים. אבל יש לנו דבר חשוב מאוד וזה רשת הביטחון: אנשים שבאמת זקוקים לעזרה, לא זורקים אותם לקרשים. יש ביטחון, יש עזרה הדדית ויש לנו תובנות חשובות על החיים: היום אני יכולה להגיד שהחברה הקיבוצית היתה בזבזנית עד כדי בכי".

חורבן בית המקדש

בשבילי, סגירת חדר האוכל היתה חורבן בית המקדש שלנו", אומרת ריפי שלוסברג, שבאה לגשר הזיו מנשר לפני 26 שנים כשהיתה בת 20 ונישאה ליעקבי, בן הקיבוץ. במשך השנים עבדה במחסן בגדי ילדים, במזכירות הטכנית, עסקה הרבה שנים בחינוך ואחר כך עבדה בבית ההארחה.

בית ההארחה של גשר הזיו הגיע לשיאו בתקופת מלחמת לבנון, אז התארחו בו עיתונאים רבים, ואחר כך נפל קורבן לקטיושות של חיזבאללה. זה היה אחד המבנים הראשונים שהושכרו בתהליך ההבראה של הקיבוץ וכיום יש בו מרכז שיקומי גריאטרי ששמו "נאות הדסה". גם חדר האוכל משמש את המרכז הזה לעבודות ריפוי בעיסוק וחוגים שונים.

בעלה של שלוסברג היה במשך 23 שנים מנהל הייצור של מפעל "פוליזיו". כיום הוא מייעץ למפעלים שונים בתחומי תעשיית הפלסטיקה והרובוטיקה. בתקופה שבה החלו ב"שינוי" היתה שלוסברג מזכירת הקיבוץ. "על הצורך לשנות את הקיבוץ התחילו לדבר בגשר הזיו כבר בשנת 86'", היא אומרת. "היו שיחות על כך שצריך להתאים את הקיבוץ לחברים, ולא להיפך. אבל איכשהו זה התמסמס. בשנת 96', כשהמצב הכלכלי שלנו היה נוראי, החלטנו לשכור מנהל עסקים חיצוני".

הם שכרו את רן רונן מבית אורן. "כשהוא נכנס לתפקיד, חצי שנה לפני שנבחרתי למזכירת הקיבוץ, הוא למעשה התחיל לעשות סדר בצד העסקי וכבר אז החלו להיפלט אנשים מהעבודה", אומרת שלוסברג. "כי אצלנו היה מצב שהיה, למשל, מרכז ענף ולידו היו שלושה סגנים. למה לא? בכיף, שיהיה. כשנבחרתי לתפקיד מזכירת הקיבוץ כבר קראו לתפקיד 'ניהול קהילה והולכת שינוי'. היה מכרז על התפקיד והיו כמה מועמדים ואני נבחרתי כשהמצע שלי היה שביחד נגבש כולנו את השינוי כך שיתאים לכולנו, שנמצא מודל משלנו שיתאים לקיבוץ שלנו".

היום היא מייעצת לכמה קיבוצים המבצעים שינוי משלהם, ויכולה להשוות. "אצלנו בגשר הזיו האנשים פתוחים במידה בלתי רגילה וכל הדיונים התנהלו לפעמים מתוך צער גדול, אבל תמיד מתוך הקשבה ובאווירה חברית לגמרי. אחרי שנבחרתי לתפקיד, התחיל תהליך של למידה וקבלת החלטת שנמשך בערך שנה וחצי. הלכנו לראות מה קורה בקיבוצים אחרים כדי לדעת איך לעשות את זה נכון וממה להימנע, איך להבטיח קיום בכבוד לכולם ומה לעשות".

בראש סדר העדיפויות עמדה הבטחת הקיום למבוגרים ויצירת "רשת הביטחון". בגשר הזיו נקבע, שבעלי ההכנסות הגדולות יותר יפרישו משכר הנטו שלהם סכום שיממן את רשת הביטחון לאלה שהכנסותיהם קטנות יותר. כמו כן נקבע שהכסף שירוויח הקיבוץ מהשכרת הנכסים המשותפים, או מענפים משגשגים, יממן את הפנסיה התקציבית לחברים המבוגרים. "מס קהילה" שמשלמים כל החברים, בדומה לארנונה הנהוגה בעיר, מאפשר את מימונם של השירותים המשותפים שחברי הקיבוץ החליטו שהם מעוניינים בהשארתם.

לאחר שנה וחצי, במארס 97', התקיימה אסיפה סוערת במיוחד בקיבוץ. זה היה מעין מרד של החזקים. "היה מצב כזה שביחד אתי נעמדו באסיפה עוד כ-20 משפחות, וכולנו אמרנו שאין יחס בין מה שאנחנו משקיעים למה שאנחנו מקבלים, שאי אפשר יותר עם הגזירות הכלכליות בקיבוץ, שאין לנו זכויות פנסיה ושאם לא יחול שינוי ניאלץ לעזוב את הקיבוץ", אומרת שלוסברג. "אני מדברת על חבר'ה בני שלושים פלוס שעבדו בחוץ והכניסו לקיבוץ משכורות יפות מאוד ולא היה להם כסף לקנות כלום וגם לא היתה פנסיה. אז עמדנו, אני והקבוצה הזאת, ואמרנו לחברים המבוגרים שהקימו את הקיבוץ: אי אפשר להמשיך ככה".

האולטימטום עורר ויכוחים אידיאולוגיים, אבל גם חששות אנושיים מאוד. "היה פחד גדול מכך שלא תהיה ערבות הדדית, והפנסיונרים חששו שלא יהיה להם ממה לחיות, כי כל חייהם עבדו בקיבוץ והקיבוץ מעולם לא הפריש לפנסיה". הקיבוץ נכנס לתקופה של דיונים קדחתניים. ממארס 97' עד אפריל 98', אז הוחלט שהשינוי יתחיל ב-1 ביולי 98', התקיימו בקיבוץ 65 אסיפות ומאה ישיבות של צוות השינוי עם קבוצות שונות. בסופו של דבר גובש תקנון רב סעיפים ותקציב קיבוץ ובו יותר מ-90 סעיפים.

היו התנגדויות?

שלוסברג: "ודאי שהיו התנגדויות, שהתבטאו בניסיון של כמה חברים לעצור את התהליך על ידי הליכה לרשם האגודות. נוצר מצב קצת מגוחך ומשפיל: אנחנו רצינו להבטיח את עתיד החיים פה, ולמרות שכולנו חונכנו וחיינו באידיאולוגיה קיבוצית ושילמנו על כך מחיר במשך שנים, פתאום הגיע לכאן רשם האגודות והתחיל להטיף לנו על שוויון. גם מהתק"ם ידעו היטב איך להטיף לנו, אבל ממש לא ניסו לקחת אחריות על הפנסיונרים ועל המערכת הכלכלית הקורסת שלנו. אנחנו היינו פשוט בקריסת מערכות.

"בדרך כלל השינוי איים על אנשים בני חמישים פלוס, אבל מי שבאמת ניזוק בתהליכי השינוי האלה בקיבוצים אחרים היו דווקא משפחות צעירות עם כמה ילדים צעירים. החינוך יקר מאוד מרגע שהוא עולה כסף. בקיבוץ היה נוח מאוד לגדל בו הרבה ילדים, הכל היה חינם והרבה מאוד הושקע בחינוך. לאנשים רבים היו משפחות גדולות. היו משפחות שהשינוי תפס אותן עם הרבה ילדים שפתאום צריך לקנות להם בגדים ואוכל ולשלם על החינוך שלהם, ובקיבוצים אחרים אלו המשפחות שהכי נפגעו. למרבית המזל, בגשר הזיו לא היו כמעט משפחות כאלה".

והזקנים לא חששו מהשינוי?

"לזקנים היה משבר של חלום שהסתיים, חלום הקיבוץ, אבל לזכותם הגדולה של המבוגרים בגשר הזיו אפשר להגיד שהם מצאו את הכוח הנפשי והתבונה להיות הראשונים שהבינו ותמכו בצורך בשינוי, למרות שזה לא קל. היו פה אנשים בני שבעים, שמונים, שפתאום נאלצו בפעם הראשונה בחייהם ללמוד לבשל. יכול להיות שמה שעזר להם לגלות נכונות כזאת היתה העובדה שהדבר הראשון שחשבנו עליו היה איך להבטיח את הקיום שלהם, את הפנסיות והסיעוד".

כל אחד והבית שלו

מן קצר לאחר שהחל צופים לייעץ לגשר הזיו נבחר שי גרוסמן, בן הקיבוץ, לטפל בכל השינויים הכלכליים המרכזיים. "היו לתפקיד הזה כל מיני שמות", הוא אומר. "עכשיו קוראים לזה מנכ"ל הקיבוץ". כשהחל גרוסמן בתפקידו היה הגירעון של הקיבוץ 126 מיליון שקלים - 716 אלף שקל לכל אחד מ-176 החברים. "השלב הראשון בתהליך ההבראה היה השכרתם של כל המבנים הציבוריים וסגירה של פעולות כלכליות הפסדיות, כגון בית ההארחה והמוסך", הוא אומר. "ההשכרה הביאה את המערכת הכלכלית ממצב מת למצב חי ובשלב הזה יכולנו להתחיל לתפקד".

השלב השני היה הסדר החובות, ופה מילאה תפקיד מרכזי הקצאת השטח לבניית "השכונה הקהילתית" - אדמה חקלאית שייעודה שונה בהסכמת מינהל מקרקעי ישראל. בעקבות מכירת הבתים הסירו הבנקים את השיעבודים שהטילו על הקיבוץ, שהחל להחזיר את חובותיו. "למרות שכלכלית הקיבוץ יכול היה אולי לחיות בלי השכונה, השכונה היתה הכרח דמוגרפי", אומר גרוסמן. "הגענו למצב של קיבוץ מזדקן, לא היו פה כבר כמעט משפחות צעירות עם ילדים, היו לנו בסך הכל שבעים-שמונים ילדים. השכונה מביאה לקיבוץ משפחות צעירות וילדים וזה מאפשר את המשך היישוב, שאחרת היה מזדקן ומת".

פרויקט הבנייה בגשר הזיו זכה להצלחה גדולה מהרגע שפורסם בעיתונים. בין רוכשי הדירות בפרויקט ישנם כמה עשרות בני קיבוץ, שעזבו אותו לפני עשרות שנים. בגשר הזיו תמיד היה נוף נפלא. מ"נחלת זיו" רואים הרים ושדות, חוף אכזיב קרוב מאוד ונהריה נמצאת במרחק של פחות מעשרה קילומטר.

כרמלה נאמן אומרת שלדעתה מה שסייע למכירה הקלה של בתי השכונה החדשה היתה הקירבה לבתי הספר. "יש לנו כאן שני בתי ספר, יסודי ותיכון, ולמשפחות עם ילדים זהו שיקול חשוב מאוד".

בו-בזמן נשלחו החברים לעבוד לפרנסתם. בכל ענף שהקיבוץ השכיר, או העביר לגורמים חיצוניים, אומרת שלוסברג, התחייבו המפעילים החדשים להמשיך להעסיק את חברי הקיבוץ העובדים בו, אם רצונם בכך. חברים רבים מצאו עבודות מחוץ לקיבוץ. הוקמה גם ועדה שעזרה לחברים למצוא עבודה, לכתוב קורות חיים ולהתכונן לראיונות. העובדים בחוץ המשיכו להעביר את משכורותיהם למזכירות הקיבוץ, וקיבלו ממנה תלושי-קנייה של הקיבוץ בגובה המשכורות שלהם, לאחר ניכוי מס הכנסה, מס קהילה והמס המוטל על משכורות גבוהות.

אירית זיו, בת משק הנשואה לרון, גם הוא בן משק, עובדת כיום בשכר כמורה לתנ"ך בתיכון האזורי סולם צור, השייך לקיבוץ בשותפות עם עוד שישה קיבוצים ומושבים. בעלה, עובד סוציאלי המתמחה בהתמכרויות, עבד פעם במרכז הגמילה "הדרך" שהוקם בגשר הזיו וכיום עובד במקומות שונים כמומחה להפרעות אכילה. "בהתחלה, כדי שנבין במה מדובר, התחלנו עם תלושי דמה, כדי שנלמד מה ההכנסות ומה ההוצאות שלנו, מה זה נטו, ברוטו, מס הכנסה וקרן פנסיה", אומרת זיו. "החל ממאי 98' כל אחד התחיל לקבל את משכורתו בתלושים אמיתיים".

שלוסברג אומרת שמאותו רגע התחילו החברים להפריש לעצמם כסף לקרן פנסיה. "בקיבוץ אף פעם לא היה קיים העניין הזה של ותק", היא אומרת. "הוא אולי קיים בקיבוצים עשירים, אבל גשר הזיו תמיד היה 'קיבוץ חדל-פירעון' ולכן כולם היו שווים. הפעם הראשונה שבה העניין הזה נחשב היתה בעניין שיוך הדירות. אמרנו אז: גשר הזיו קיים 51 שנים, אז 51 שנות ותק מצטבר לזוג בקיבוץ מקנות בית ומגרש, ומי שאין לו מספיק ותק צריך להשלים את מחיר הבית בהתאם לוותק".

יותר מ-90% מהחברים הודיעו על רצונם לשייך לעצמם את בתיהם (היתר יידרשו לשלם שכר דירה). לכל אחד הוקצב מגרש של חצי דונם ובית בשטח של 140 מ"ר לכל היותר. חברים שמתגוררים בדירות של 70 מ"ר בבתים הדו קומתיים, שנקראו פעם "שיכון ותיקים", יכולים לצרף לעצמם גם את הקומה שמעליהם, בתנאי שלא מתגוררים בה חברי קיבוץ. אבל רוב הדירות בקומות העליונות מושכרות כבר ממילא לתושבים מבחוץ, שרובם מחכים להיכנס לבתים שקנו ב"נחלת זיו".

"מהרגע שמתממש שיוך הדירות", אומר המנכ"ל גרוסמן, "אנשים יוכלו לקחת על שמם משכנתאות כדי להרחיב את הדירות. עד עכשיו, מי שבנו והרחיבו היו אלה שהיו להם מקורות מבחוץ. כמובן, שיוך הדירות הזה פירושו שאם מישהו לא רוצה להמשיך לגור בקיבוץ, נניח אנשים מבוגרים שרוצים לעבור לגור ליד ילדיהם בעיר, הם יכולים למכור את הדירות שלהם למי שהם רוצים".

מתנה קטנה לילדים

קמת קופות הפנסיה לכל החברים בקיבוץ הצריכה דיונים רבים של צוות השינוי ואסיפות קיבוץ. "למדנו מה זאת רמת חיים של פנסיונרים, איזה חלק צריכה לתפוס הפנסיה מתקציב הקיבוץ", אומרת שלוסברג. "החלטנו גם להשלים את הפנסיות למי שבתאריך הקובע של השינוי, מאי 98', היו להם פחות מעשר שנים לפני הפנסיה, וקבענו את גיל היציאה לפנסיה ל-60 לנשים, ו-65 לגברים".

נוסף על הפנסיה התקציבית, 2,000 שקל לכל פנסיונר, מספק הקיבוץ שירותי סיעוד, סדנה למבוגרים, שיקום, מימון לחצני מצוקה והתאמת הבתים לצורכי הזקנים. "החלטנו גם שהשכרת המבנים והנכסים המשותפים תשמש למימון הפנסיה", מספרת שלוסברג. "לא רצינו להפיל את עול הפנסיה על הצעירים, כי הצעירים מיום השינוי היו צריכים להפריש לעצמם לפנסיה".

כשתמו כל השינויים הללו, אומר גרוסמן, הגיע תורו של "הדובדבן בקצפת" - קליטה מחדש של הבנים שעזבו. "מכיוון שכרגע הקיבוץ בריא ויציב ויש לו שטחים פנויים באזור המגורים, הוא יציע לבנים לחזור ולהצטרף לקיבוץ עם מגרשים על שמם במחירים אטרקטיוויים", אומר גרוסמן. "וכרגע, על הנייר, יש לכך ביקוש גדול מאוד".

החוזרים יוכלו לקנות מגרש ולבנות עליו את ביתם, או לקנות יחידת דיור פנויה. הדירות הפנויות בקיבוץ מושכרות כעת, ודמי השכירות משמשים למימון הפנסיה. "לכן אנחנו חייבים להמשיך להשכיר אותן, או למכור אותן לבני משק חוזרים", אומרת שלוסברג. "החלטנו למכור, כי יש לנו היום חוב אקטוארי של 26 מיליון שקלים של פנסיה לחברים".

על פי החלטה 979 של מינהל מקרקעי ישראל, קיבוץ יכול לקנות את הנחלות שלו ב-3.75% מערכה של הקרקע על פי קביעת שמאי (80 אלף דולר לחצי דונם). שלוסברג אומרת שגם בן קיבוץ יוכל לקנות את הקרקע בערך הזה, ואם יחליט לא לגור במקום או לעזוב, יצטרך להשלים את המחיר עד ל-31% מערכה. "זאת מתנה מעולה למי שגר בשדות ים, אפק, רמת רחל וקיבוצים אחרים שבהם ערך הקרקע גבוה מאוד, ומתנה לא רעה גם לבנים שלנו. אבל אנחנו מעוניינים מאוד לקלוט את הבנים כדי להכניס אנשים צעירים לאגודה החקלאית שלנו, שיש לה נכסים וערבויות. אם לא ייכנסו לשם הבנים, נגיע למצב שבו הכל יתופעל על ידי אנשים מחוץ לקיבוץ". הצד השני של המטבע הוא שבנים עוזבים יוכלו, אם ירצו, למכור את הבתים שיירשו מהוריהם לכל המעוניין, ואת הבתים שיקנו לעצמם במחיר נמוך יוכלו למכור במחיר מלא.

שרידי השיתופיות הקיבוצית מתקיימים עדיין באגודה החקלאית של גשר הזיו, שדרכה מחזיקים חברי הקיבוץ בנכסים משותפים, אחראים לחובות משותפים ודואגים לשירותים משותפים. חובו הנוכחי של הקיבוץ התכווץ ל-15 מיליון שקל, שיש לפרוע בהדרגה עד שנת 2013. "בקביעת השירותים המשותפים החלטנו ללכת הפוך ממה שהיה נהוג", אומרת שלוסברג. "במקום לבוא ולהגיד, הקיבוץ ימשיך לתת כך וכך, שאלנו את החברים אלו שירותים משותפים הם מעוניינים להמשיך לממן. פעם התקציב בקיבוץ היה מחולק כך: שליש לחברים, שני-שלישים לשירותים המשותפים. זה התהפך".

באסיפות החליטו החברים על סל שירותים משותפים שכולל את תחזוקת כל התשתיות, מרפאה, מרפאת שיניים, סיעוד, נוי. "בתחום החינוך החלטנו שהכל יהיה על חשבון החברים", אומרת שלוסברג. "אז גם החלטנו להמשיך להחזיק את חדר האוכל, ושכל אחד ישלם תמורת ארוחותיו".

ההסדר הזה החזיק מעמד שנה וחצי בסך הכל. "העברנו את חדר האוכל לידיו של קבלן פרטי והמשכנו לסבסד את הארוחות", מסבירה שלוסברג. "אבל מהרגע שכל אחד היה צריך לשלם על הארוחות פחת והלך מספר האנשים שבאים לחדר האוכל, ועדיין הסבסוד עלה הרבה מאוד כסף. הקבלן ששכר את חדר האוכל חשב שיוכל גם לעשות כאן אירועים, אבל אז התחילו הקטיושות. בסופו של דבר נאלצנו לסגור את חדר האוכל ומבחינתי זה היה מהפך חברתי עצוב מאוד, משום שבכך לא רק שלחנו את החברים להתפרנס, שלחנו אותם גם להסתגר בבתיהם".

עוזרת בית ומשלוח מהסופר

גינה אבירם מנהלת את בית הספר סולם צור. היא ילידת בת ים שבאה לקיבוץ עם גרעין של הצופים ב-1980 ונישאה לאלישע, בן הקיבוץ, בוגר בית הספר למלונאות תדמור שעבד בבית ההארחה וכיום מחזיק עם שותף מקיבוץ כברי חברה הנותנת שירותי אירוח. הם גרים בבית יפהפה שהרחיבו, מכספם הפרטי, לאחר תחילת השינוי.

"אנחנו היינו בין עשרים המשפחות שאמרו שאם לא יהיה שינוי נעזוב", היא אומרת. "כל חיינו עבדנו נורא קשה ולא היה לנו כסף. שיא השיאים היה לפני שש שנים, כשהורידו את התקציב למשפחה ל-400 שקל ואנחנו, שרצינו לעשות ליל סדר בבית, נאלצנו לבקש כסף מהאורחים שלנו".

יש להם שלושה ילדים. בזמן הראיון, שעת אחר הצהריים, הם נמצאים בבית, בחדריהם. "זהו אחד ההבדלים בין הילדות בקיבוץ פעם והיום", אומר אבירם. "פעם זה היה להסתובב כל הזמן יחפים בקיבוץ, או ללכת לכל הפעילויות שהיו משותפות לכולם, והיום, כמו בעיר, הילדים פשוט יושבים בבתים".

"כשבאתי לכאן מהצופים", מספרת רגינה אבירם, "היתה לי כמובן תחושה אידיאליסטית של שיתוף ושוויון והגשמה. אבל מהר מאוד התחלתי להרגיש כאן שהקיבוץ אמנם עני, אבל בין החברים יש כאלה שהם עשירים. אנחנו היינו בין העניים וזה תמיד הפריע לנו, כי עבדנו קשה מאוד ולא הצלחנו להביא כלום הביתה. היו פה הרבה אמריקאים שהיו להם משפחות עשירות והם היו נוסעים כל הזמן לחו"ל ואנחנו, שנתנו הכי הרבה, קיבלנו הכי פחות".

היו גם טענות שכנגד, היא מספרת. "היו ותיקים שאמרו, 'אתם למדתם על חשבון העבודה שלנו' - למרות שאני אישית דווקא למדתי על חשבון הורי - 'למדתם ועכשיו אתם יכולים להתפרנס ואנחנו, שמיממנו את לימודיכם, לא יכולים עכשיו להתפרנס'. אבל הטענות האלו נעלמו מאליהן מהרגע שהוסדר עניין הפנסיה והוקמה רשת הביטחון. כי היום אין בגשר הזיו עניים. אנשים הסתדרו פה, גם אלה שחששו מאוד. פעם כל מי שהיה מקבל אוטו מהעבודה, כל הקיבוץ היה מדבר עליו וכל אחד היה מסתכל לראות כמה כל אחד נוסע לחו"ל ומה הוא קונה. דווקא מאז השינוי, כשכל אחד דואג לענייניו, התופעה הזאת של רכילות וצרות עין נעלמה, או אולי אני פשוט לא מודעת לקיומה, כי אנחנו פשוט לא נפגשים יותר. לחמישים אחוז מהמשפחות פה יש שתי מכוניות. כולם הולכים לעבודה ואחר כך מסתגרים בבתיהם".

ואת לא מתגעגעת לקיבוץ של פעם?

"רק מבחינה חברתית. למפגשים של פעם, לחגים המשותפים, לחדר האוכל. היום לא רואים אנשים בשבילים".

רגינה אבירם, כמו אם מצויה בעיר, מבלה את שעות אחר הצהריים שלה בהסעות. "בית הספר הוא אזורי והחברים של הילדים לא תמיד גרים כאן וצריך גם להסיע לחוגים ולרופאים מיוחדים ולקניות. אתמול בפעם הראשונה שלי בחיים גם עשיתי משלוח מהסופר לכאן. שאלתי ב'מגה', אתם בטוחים שאתם עושים משלוחים גם לגשר הזיו? אמרו לי, בלי בעיה".

אז מה ההבדל ביניכם לבין סתם יישוב קהילתי?

"לדעתי ההבדל הוא בכך שביישוב קהילתי יש בדרך כלל יותר תרבות. פה כנראה היה צריך להרוס עד היסוד את התרבות כדי לעשות שינוי".

כמנהלת בית ספר, איך השתנה החינוך הקיבוצי?

"הילדים לא עובדים. פעם עבודה היתה חלק חשוב בלימודים. אצל בני הנוער, שאצלנו בגיל התיכון היו עוברים לגור בחדרים משותפים בבניינים של 'נעורים', השתנה העניין הזה. הם גרים אתנו בבתים וזה אומר מבחינתם שינוי חינוכי גדול מאוד".

"אורח החיים של בני הנוער היום שונה לגמרי מאורח החיים שאני גדלתי בו", אומר אלישע אבירם. "החוויה הכי מרכזית שלנו כילדים בקיבוץ היתה חוויה של חופש וטבע, וחברת ילדים וחברת נוער וגם אחריות אישית. פעם לנקות לבד את החדרים ואת הכיתות ולצאת לעבודה ולהיות תורן בפינת החי היו דברים לגמרי אלמנטריים. גם ארגון החופשות הוא היום כולו עניין של ההורים".

בתים גדולים, שני הורים העובדים מחוץ לקיבוץ ונאלצים לבשל ארוחות לילדיהם, וילדים המרבים לשהות בבית דורשים תחזוקה שוטפת, ומשפחת אבירם אינה היחידה בקיבוץ שמעסיקה עוזרת בית. באי נעימות מסוימת אומרת רגינה שאת העוזרות מביאים לקיבוץ מערב אל-עראמשה.

החינוך הקיבוצי השתנה גם בתוכנו. "אפילו הקניית ערכים משותפים, כמו שנת בר מצווה בבית הספר, עולה כסף, שלא תמיד ההורים מוכנים לשלם", אומרת רגינה אבירם. "אם פעם תשעים אחוז מתלמידי בית הספר היו ילדי קיבוץ, היום כחמישים אחוז הם ילדי מושבים ועיר. נתקלתי גם בהורים שלא מוכנים לשלם על פעילויות של הילדים שלהם בבית הספר. פניתי לזוג הורים כזה כאן בקיבוץ ואמרתי שזה לא בסדר שהם לא מוכנים לשלם תמורת הטיול, והם אמרו לי, תתבעי אותנו אם את רוצה. זה מדהים אותי וכנראה נובע מזה שהורים בקיבוץ פשוט לא רגילים לשלם על החינוך של הילדים.

"פעם כל הכסף בקיבוץ היה הולך על חינוך. לפני שקיבלתי את העבודה כאן הייתי במשך שלוש שנים מנהלת בית ספר בקיבוץ שלא הופרט. איזה הבדל זה היה - כל מה שביקשתי לבית הספר קיבלתי. כל דבר נחשב חיוני לחינוך. כאן, מכיוון שכל דבר עולה כסף, הכל כרוך בוויכוחים, מה שמוביל לכך שיש אצלנו ויכוחים ערכיים על מה חשוב ומה לא חשוב, וכמובן ההורים של ילדי המושבים והעיר לא בהכרח חושבים כמו ההורים של ילדי קיבוצים. מכיוון שכולם משלמים אותו דבר, אני טוענת שחשוב לשמר את בית הספר בבעלות הקיבוצים. בשבילי זאת מלחמה על הציונות".

הדור הצעיר מתגעגע

הגשמה כבר יהיה קשה לחנך בבית הספר הזה, וגם לחלוקה שווה של המשאבים, הסתפקות במועט ועבודת האדמה. לביא קורן, בן 18, מתגעגע לימי חברת הנעורים של פעם, שלא הספיק לחוות בעצמו. "פעם כשהיה חדר אוכל אז היינו הולכים עם ההורים לחדר אוכל ואחרי כמה דקות היינו יוצאים לדשא ומתחילים לשחק. זה נגמר. פעם גם היו פעילויות כל הזמן אחר הצהריים. עכשיו כל הפעילויות הן תחת הקן של 'הנוער העובד והלומד', שזה נחמד, אבל זה לא כמו הסיפורים ששמעתי על 'הנעורים' של פעם".

"הוא שמע ממני", אומר אביו אשר, בן 48, מהנדס מחשבים. "ב'נעורים' גרנו כולנו בחדרים, לא בבית ההורים, וזה מה שמצער אותו. הוא היה מת לגור בחדר עם חברים, אבל השינוי הקדים אותו".

לביא עוד לא יודע אם ימשיך לגור בקיבוץ לאחר השירות הצבאי. "הייחוד שהיה לאורח החיים הקיבוצי נעלם", אומר אביו. "כך שלדעתי לא תהיה לו סיבה מיוחדת לרצות לחזור דווקא לכאן". מי שעומד לחזור ולהתיישב בקרוב בגשר הזיו, אם כי לא בקיבוץ אלא ב"נחלת זיו", הוא מיקי דניאלי, בן 58, שגדל בקיבוץ. לפני כעשרים שנה נישא ועבר להתגורר בנהריה. הוא היה אחד הראשונים שקנו להם בית ב"נחלת זיו".

"זה היה יקר מאוד, אבל בשבילי זה לחזור הביתה, לחברים שאני מכיר ולנוף שאני אוהב", אומר דניאלי. "אני יודע שכולם אומרים לי שהם יותר לא פוגשים אחד את השני, שאין יותר ביחד, אבל בשבילי לחזור לקיבוץ זה לחזור לבית ילדותי".

ולא מפריע לך שהקיבוץ הפסיק להיות קיבוץ?

"לקיבוץ הישן גם לא הייתי רוצה לחזור. אותו עזבתי. אני חושב שאידיאל הקיבוץ התקיים פעם, ופעם הוא גם נחשב לדבר נורמלי. אבל זה הפסיק להיות כך ועכשיו גשר הזיו הוא כבר לא קיבוץ נורמלי, הוא פשוט מקום נורמלי".

"מה שהרווחנו מהשינוי בעיקר היה התחושה של חופש", אומרת שלוסברג. "חופש הבחירה והעובדה שעכשיו אין מי שמחליט בשבילך. כמחסנאית בגדים הייתי מחליטה בשביל הילדים מה ללבוש. היום כל אחד בוחר לעצמו מה שהוא רוצה. השינוי הזה הכריח את האנשים להפוך ליצירתיים, אנשים גילו אצלם כוחות ותכונות שלא ידעו עליהם קודם. כיום יש בין חברי הקיבוץ 17 יזמים פרטיים".

"בתי, שלומדת עכשיו בתל אביב", אומרת אירית זיו, "לא מפסיקה להתגעגע לקיבוץ של פעם. אולי הרסנו לילדים את זיכרונות הילדות, אבל מה שהבטחנו להם זאת הירושה. עכשיו נוכל להוריש להם את הבתים שלנו. גם זה משהו".



גשר הזיו, אזור המגורים. כל זוג חברים בעל ותק משותף של 51 שנים זכאי לרשום על שמו מגרש של חצי דונם ו-140 מ"ר בנוי


אברי וכרמלה נאמן. הקיבוץ החליט לשלם מקופתו 2,000 שקל בחודש לכל פנסיונר



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו