בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

על מצבו של האמן הפוליטי

הרבה אמנים ישראלים יוצרים עבודות פוליטיות, אבל רק לעיתים רחוקות יש להן תהודה כמו זו שהיתה למיצג הדם בשטוקהולם. מה ערכה של האמנות הפוליטית? למה היא לא מזעזעת את הישראלים? האם מקומה במוזיאונים ובגלריות? ולמה היא מגיעה תמיד משמאל?

תגובות

אמנים ישראלים והיצירות הפוליטיות שלהם דוד ריב מיכל היימן דוד טרטקובר מיקי קרצמן ציבי גבע

את האירוע המרכזי העונה של אמנות פוליטית יוכלו לחוות מתי מעט. 85 עבודות אמנות על נייר A4 הוכנסו בשבוע שעבר לכלא 6, לתאיהם של שני סרבני שירות הכלואים שם.

הכנסת העבודות לכלא היתה עוד צעד במארש המתמשך של אמנות פוליטית שמארגנים האמן הירושלמי רפרם חדד והאמן התל אביבי רועי צ'יקי ארד. חדד אמור היה להיכנס לכלא 6 ב-14 בינואר בגין סרבנות. לקראת המועד החלו הוא וארד להפיץ אי-מיילים בין אמני ישראל ובהם ביקשו מהם להכין יצירות על נייר, לצורך תלייתן בחדרו של חדד לכשיישפט וייכלא. ההיענות היתה נלהבת וצוותי טלוויזיה מהארץ ומחו"ל כבר עמדו בהיכון כדי לצלם את האירוע, אלא שאז, לא ברור אם כתוצאה מהפרסום, הודיעו לחדד על ביטול גיוסו למילואים.

"בינתיים כבר היו לי 150 עבודות", מספר חדד. "ואמנם אני עצמי לא נכנסתי לכלא, אבל הכנסתי חלק גדול מהעבודות לתאים של סרבנים שנמצאים שם. השבוע ביום רביעי אני מכניס את השאר וביום רביעי הבא אני עושה פתיחה של התערוכה מול חומות הכלא. שלושה ימים לאחר מכן נעשה מסיבה גדולה בתל אביב".

האירוע הוא פוליטי במובהק לא רק מצד תוכנן של העבודות, אלא בעיקר בגלל המקום שבו הן מוצגות. חדד, בן 27, אומר שמלכתחילה לא היה מעוניין לערוך תערוכה של אמנות פוליטית מחוץ לכותלי הכלא, "או באיזשהו מקום אחר בארץ בכלל. האמנות בארץ צריכה להיות בכלא משום שאנחנו במצב של כיבוש ולא ייתכן שהאמנות תמשיך לפעול כאילו העניינים כרגיל. האופן שבו העבודות מוצגות הוא האמירה הפוליטית ולא העבודות כשלעצמן, למרות שרובן מכילות מסרים נגד הכיבוש ודברים כאלה. האמנות לא יכולה היום להמשיך לפעול כאילו הכל כרגיל בארץ. אני מאוד מתנגד לזה שאמנים יחשבו שהתפקיד שלהם הוא סתם להיגרר, לחתום על עצומות וללכת להפגנות ולהסתפק בזה. אנחנו עכשיו עומדים להקים ארגון בשם 'אמנים ללא גבולות', בסגנון 'רופאים ללא גבולות', מתוך השקפה שגם אמנים צריכים לעשות פעולות, כמו הפעולה הזאת למשל".

לפחות ברגל אחת מתפרץ חדד לדלת פתוחה: אין כמעט אמן בארץ שלא יצר באיזשהו שלב עבודה פוליטית. אמנות פוליטית תמיד היתה חלק מנשמת אפה של היצירה הישראלית, עד כדי כך שהיום היא עשויה להיות עניין אופנתי ואף משתלם. בקטלוג האחרון של "קום איל פו", בית אופנת הנשים המתמחה בקידום מכירות אליטיסטי המשלב מסרים פואטיים ופמיניסטיים, הופיעה עבודה של אפרת בלוססקי, שצילמה אם ותינוק בסגנון של ציור רנסאנסי. האם, לבושה בבגדים היקרים להפליא של קום איל פו, מאובזרת בשלט "די לכיבוש".

כפי שניתן ללמוד הן מהיוזמה של חדד הן מהמחאה המסחרית של בלוססקי, הבעיה העיקרית של אמנות פוליטית היא שהיא משכנעת את המשוכנעים. תגובות זעם בוטות, כשל השגריר בשטוקהולם צבי מזאל כנגד המיצב של דרור פיילר, נדירות למדי כשמוצגות עבודות פוליטיות בישראל, ולו משום אחדות הדעים השוררת תדיר בין האמנים לצרכני האמנות.

וגם בין האמנים לממסד, מעירה חוקרת התרבות שרה חינסקי. "ישנה ברית מוכחשת בין הממסד השלטוני וההמסד האמנותי", היא טוענת. "הממסד השלטוני, שרוצה אקסקלוסיוויות לאומית יהודית, נותן לממסד האמנותי את התפקיד של ביטוי וניסוח תרבותי של הזהות הישראלית היהודית. וזה לא משנה שהממסד השלטוני הוא תמיד 'ימני', במובן הזה שהוא רוצה תרבות לאומית, ואילו הממסד התרבותי-אמנותי, הכולל יוצרים, פרשנים, אוצרים וצרכנים והיונק מהממסד השלטוני, הוא ממסד שרובו ככולו אנשי שמאל".

ההסכמה השקטה בין הצדדים, היא ממשיכה, מתבטאת בעובדה שהמימון לאמנות פוליטית המוחאת כנגד הממסד הוא לרוב מימון שמקורו בפוליטיקה. "שני המוזיאונים העירוניים הגדולים, מוזיאון תל אביב ומוזיאון ישראל, ממומנים על ידי הממשלה". הממסד הימני מוצא עצמו אפוא מממן אמנות שמאלנית, "משום שישנה מין הסכמה היסטורית שהמונופול על ניסוח הזהות הישראלית, שהיא בעצם זהות יהודית-ישראלית ולא זהות פלשתינית-ישראלית, נמסר לידי האמנות הישראלית, שמורכבת מאנשי שמאל. מהבחינה הזאת האמנות הפוליטית היא אמנות לאומית, היא משרתת את הלאום".

בתסריט המעגל הסגור הזה, שבו תפקיד האמנים הוא ליצור עבודות המוחות נגד הכיבוש, תפקיד המבקרים הוא להעצים את המחאה, תפקיד הקהל לבוא למוזיאון ולהיאנח בצער ותפקיד הממשלה ממורקת המצפון הוא להמשיך ולכבוש - תסריט זה מרוקן מראש את ההתרגשות סביב אמנות פוליטית. בנסיבות כאלה יכול אמן רק לחלום על תגובות כתגובתו של מזאל. לרוב הוא ייאלץ לחכות עד שיוענק לו פרס נחשב מטעם המדינה כדי שיוכל לבטא את מחאתו החריפה נגדה - מחאה שמאירה את האמן ואישיותו הרבה יותר מאשר את אמנותו.

לכן שאלת ההקשר של האמנות, ולאו דווקא תוכנה, היא אולי השאלה המרכזית היום ביחס לאמנות פוליטית. כמו חדד ישנם כמה אמנים פוליטיים הסבורים שהקהל היהודי בכלל והשמאלני בפרט לא יכול עוד להוות קהל מטרה לאמנות הרוצה להחשב כאמנות פוליטית; כלומר שהפוליטיות של האמנות היא פעולה שמעבר ליצירה עצמה. אחרים רואים באמנות פוליטית גילוי דעת אישי שמתומצת במלוא חריפותו ביצירה ואינו תלוי בנסיבות הצגתה.

"יש אמנים שמזהים אמנות פוליטית עם סוג של אמירה פוליטית שמאלנית, אמנים כמו מיקי קרצמן, מיכל היימן ודוד ריב", אומרת האוצרת טל בן צבי. בן צבי, הכותבת בימים אלה דוקטורט על אמנות פלשתינית, הקימה ביפו לפני כמה שנים את גלריה "הגר", גלריה שלא למטרות רווח שהציגה בעיקר אמנות פלשתינית (ונסגרה מחוסר תקציב בספטמבר). כמי שבעצם הקמת גלריה ביפו והתמקדות באמנים ועבודות שנושאיהם פוליטיים מצאה אמירה פוליטית מובהקת, היא שייכת לסוג השני, ל"אלה שלעומת הראשונים חושבים שהאמנות צריכה להיות מחאתית מעבר לזה, שהאקט האמנותי צריך להיות פוליטי, אמנים כמו חדד וארד או רועי רוזן וחיים לוסקי, שעשו תערוכה לרגל 35 שנה לכיבוש באום אל פחם ואת הכסף ממכירת העבודות העבירו ל'רופאים למען זכויות אדם'".

לוסקי סבור שאמנות פוליטית קשורה קשר ישיר לנסיבותיה עד כדי כך שהוא מסרב להציג במוזיאונים ובגלריות. "בעיני אמנות פוליטית היא רק אמנות שלוקחת צד ונוקטת פעולות של מעורבות פיזית בדברים ובתהליך הפוליטי. אני מבדיל בין אמנים שמשתמשים בפוליטיקה כדי לעשות ציור או צילום, כמו דוד ריב ומיכל היימן, שבעיני הם לא אמנים פוליטיים כי אמנות פוליטית זה לא רק התוכן, זה גם האמצעים, לבין אמנים שנוקטים פעולה ממשית שיש לה משמעות פוליטית ויש בה גם חידוש לגבי התחום שבו הם פועלים. זה שבן אדם מצייר ציור או מפסל פסל עם מסרים פוליטיים, בעיני זה לא אמנות פוליטית. במובן הזה התואר 'אמן פוליטי' מציין רק את מי שבעיני עצמם הם הטובים. 'אמנות פוליטית' בעיני היא בדיוק סוג האמנות שאסור להציג בגלריות. מי שעוסק באמנות שמוצגת בגלריות ובמוזיאונים בעצם מתעסק במסחר פוליטי ולא באמנות פוליטית".

ציבי גבע לעומתו משחרר את עצמו מראש משאלות כמו מי הקהל שלו ועל מי משפיעה האמנות שלו. הוא לא יודע דבר על אמנות פוליטית, הוא רק יוצר אותה. "אני גם לא מתעסק בשאלות כמו מה צריכים לעשות אמנים אחרים. אני רק יכול לספר לך שלפני כמה ימים השתתפתי בשיחה באחד מהמקומות שבהם אני מלמד ודיברנו על כמה מעט אמנות פוליטית נוצרת אצל סטודנטים לאומנת כיום. את זה אני אומר לך רק כעובדה, בלי שום עמדה של ביקורת".

בין לוסקי לגבע, משוחרר מחילוקי הדעות ביניהם, אפשר למצוא את דוד טרטקובר, אחד האמנים הפוליטים הוותיקים הפועלים היום וזוכה פרס ישראל ב-2002. "אני מדבר אל כולם, אם את מסתכלת על העבודה שלי היא בעצם סייסמוגרף של כל מה שקרה כאן ב-30 בשנה האחרונות", הוא אומר. "הבעיה היא לגרום לכך שאנשים שלא מהמחנה שלי יגיבו, לראות כמה אני יכול למתוח את גבולות חופש הדיבור. אני מביע דעה, מתאר מצב, מפרש מצב - הבעיה היא להשפיע. אני לא יכול באמת להשפיע כי בשביל להשפיע באמצעים שלי צריך תקציבים כמו של שטראוס. אבל נאמנה עלי דברתו של אביגדור המאירי, שכתב ב'מחר', ביטאון לאידיאות שהיה כאן בשנות ה-20 למאה הקודמת: 'חופש הדיבור איננו רשות כי אם חובה'".

על מי הכתם

כמי שסבור שתוקפה של אמנות פוליטית נובע גם מהתגובות לה, לא שומר טרטקובר את איורי המחאה שלו לגלריות, אלא תולה אותם על לוחות מודעות או מפרסמם בעיתונים. בכל אשמה 77'. "שני האירועים שהכי השפיעו עלי כיוצר היו ביקור סאדאת ואחר כך רצח רבין. ביקור סאדאת (בנובמבר 77') פרץ לי את הדרך לעשות מהומות. חודשים לפני זה, ליום העצמאות, השתתפתי בתחרות לעיצוב כרזה. עשיתי כרזה עם המלה הבודדת 'שלום'. לא זכיתי בתחרות אבל אז נודע לוועדת השרים שסאדאת מתכוון לבוא והם אמרו: 'אנחנו רוצים את הכרזה אבל עם תמונה של ירושלים למטה'. כשסאדאת בא פירסמתי על לוחות המודעות כרזות עם 'דרישת שלום' ואחר כך עשיתי גם גלויות ושלחתי אותן לכל חברי הכנסת, וגם לכל האנשים במדריך הטלפונים של תל אביב ששם משפחתם שלום".

העובדה שטרטקובר, בן 60, העוסק גם בגרפיקה ועיצוב מסחריים, לא מסתפק בקהל חובבי האמנות ומוציא את אמנותו לרחוב אכן תרמה למשקלו כאמן פוליטי. פעמיים עורר עליו את זעמו של היועץ המשפטי לממשלה לשעבר, אליקים רובינשטיין. בפעם הראשונה, בלא קשר לאמנותו, ניטש בין השניים ויכוח אם ראוי לציין שיגאל עמיר היה "חובש כיפה" באנדרטה לזכר רבין; בפעם השנייה, ביום העצמאות לפני שנתיים, נדרש רובינשטיין להתייחס לעבודה שלו שהתפרסמה על שער עיתון "העיר". "שער הניצחון", קרא טרטקובר לציור שבו נראו חיילי צה"ל צועדים על חורבות בית, כשהשער דרכו הם עוברים מעוטר בסמלי חילות צה"ל, לצידם גולגלות ומעל תלויות תמונותיהם של אריאל שרון, יגאל עמיר ואפי איתם. יומיים לאחר שהתריע רובינשטיין, בעקבות תלונה שהגיש קורא למשטרה, מפני התקרבותו של טרטקובר לקווים שאסור לחצות וקבע שהכרזה "מקוממת ומעוררת שאט נפש", קיבל טרטקובר את פרס ישראל על פועלו כמורה, מעצב ומתעד של תולדות תרבות העיצוב בישראל.

בעבודותיו הפוליטיקה היא פעמים רבות לא רק רק המסר אלא גם החומר. בכמה עבודות מוקדמות, לדוגמה, הוא השתמש בתצלום הידוע של כף ידו של מרדכי ואנונו עם ההודעה על חטיפתו. "היד של ואנונו היא המוטו שלי ולדעתי המוטו של אמנות פוליטית. ואנונו לא ישב וחשב באיזה פונטים לכתוב ואיזה נייר לבחור או באיזה מדיום לבטא את עצמו. היה לו מסר להעביר והוא השתמש במה שהיה לו - כף יד ועט. זה גם המוטו שלי. יש לי הרי שלושה מעגלים של יצירה, אני מתפרנס מזה שאני נותן שירותים של תקשורת חזותית ומעצב קטלוגים, ספרים, לוגואים וכרזות. המעגל השני שלי הוא מעגל של מחקר והוראה ואיסוף ושימור של תולדות התרבות החזותית בישראל והמעגל השלישי הוא המעגל של העבודה הפוליטית. לצורך העבודה הזאת כמו ואנונו אני משתמש במה שיש לי, צילומים, חפצים, זירוקס והדפסה".

בימים אלו הוא שוקד על סדרה בשם "I AM HERE" ("אני כאן"). "הלכתי למישהו שעושה כאלה וסטים כתומים כמו של כוחות ההצלה וזק"א וביקשתי ממנו וסט כזה שעליו כתוב 'ARTIST', אמן. אני משתיל צילומים שלי לבוש בווסט הזה בכל מיני צילומי עיתונות. השחזור של רצח רבין, מחסומים, פיגועים. הרעיון הוא להראות שגם אני כאמן נמצא כאן בתוך האירועים האלה". סדרה אחרת שיצר לאחרונה קרויה "STAIN" (כתם) ובה מכוסים כבכתם לידה דיוקנאותיהם המצולמים של אנשים שונים, מטרטקובר עצמו ועד ליועץ המשפטי רובינשטיין, בכתם אדום בצורת ארץ ישראל שמעבר לקו הירוק. "אני עושה את זה לא רק לאנשים רעים, גם לאנשים טובים. על כולנו ישנו הכתם הזה של הכיבוש".

כדי להיווכח כמה פוליטיקה יש בתווית "אמנות פוליטית" די לעמוד על ההבדל בין טרטקובר לגבע. האחרון מרגיש אי נוחות אפילו עם ההגדרה אמן פוליטי. "התוכן הפוליטי הוא אחד הממדים שלי", הוא אומר ומעיר שלא זכור לו שמשהו שלו "עורר רעש כזה שהתגלגל לדיון בכנסת למשל". התערוכה האחרונה הגדולה שעשה ושהוגדרה כפוליטית היתה התערוכה "תוכנית אב" במוזיאון חיפה לפני שנה. בעקבות התערוכה גם יצא ספר בשם זה ובתערוכה עצמה הוצגה עבודת וידאו שעשה יחד מיקי קרצמן ובעז ארד, שצולמה בתערוכה קודמת שלו, "שבכה", בגלריה הגר, ש"היתה עשויה מסורגים מסוגים שונים - סורגים עם דגם של כפייה, של מגן דוד ובסגנון מונדריאן", הוא מספר.

התערוכה בחיפה, הוא אומר, "היתה פוליטית כמו כל שאר הדברים שאני עושה, רק מצד התוכן. היא היתה מורכבת משלושה אלמנטים - מיצב של סורגים, אולם גדול שהיה מוקף כולו בסורגים שאני תיכננתי; מיצב של קירות צמיגים שהקיף קירות של אולם אחר ומסדרון; ואולם עם ציור גדול מאוד של בלטות. התערוכה 'שבכה' היתה פוליטית גם במובן של איפה ואיך היא הוצגה. קודם כל עצם הבחירה בגלריה הגר היא בחירה פוליטית, וגם העובדה שהשתמשתי במרפסת, כך שאנשים שעברו ברחוב יפת שנמצא בעיר מעורבת יכלו לראות אותה, נתנה לזה אפקט מיוחד".

מי הקהל של האמנות שלך?

"שיחררתי את עצמי מהשאלות האלה. אני עוסק באמנות. אין לי תוכנית לגבי האפקט שלה על המציאות. אני מודע לעובדה שאת העבודות שלי רואה בעיקר קהל של אמנות. אם אני מצפה שמישהו יקנה אותן? לגבי העבודות בתערוכות האחרונות שלי, לא היתה לי שום אשליה שמישהו יקנה אותן, אם כי מוזיאונים היו יכולים לקנות אותן. אבל אני עושה גם עבודות שאנשים קונים, למשל ציורי כאפיות".

עם כל התחמקותו שלו מהדיון בפוליטיות של עבודותיו, למד גבע, בן 53, עם השנים לזהות מתי עבודותיו פוליטיות במפגיע ומתי במובלע: את הראשונות לא קונים. "אנשים מתקשרים לאמנות מכל מיני סיבות, לעתים המסר הפוליטי לא מובן להם ולפעמים הם קונים למרות המסר הפוליטי. אבל ברור שדברים שיש להם חריפות פוליטית מרתיעים אנשים. יש לי עבודות משנות ה-80 שאף אחד לא מוכן לקנות, עבודות שיש בהן כיתובים כמו 'בילאדי, בילאדי', 'אום אל פחם' וכד'. הן קבורות אצלי במחסן".

אתה חושב שלאמן יש תפקיד פוליטי?

"אני יכול לדבר על עצמי בלבד, אני לא רוצה לקבוע תפקיד לאחרים. אני יודע רק למה אני מחויב ומהו סוג הבחירה שלי בעשייה האמנותית. יש סוג מסוים של דברים שאותי הם מעניינים ואני מתעסק בהם, אחרים יכולים לבחור סוג אחר של אמנות. אני יודע מהי הנישה שיצרתי לי ואני מפתח לי בתוכה מעגל של עשייה. אני לא חושב שאני צריך לעסוק בשאלה מה עושים אחרים ועל מי זה משפיע".

מה לבהמיות ולצנזורה

האמנות של מיקי קרצמן, המוכר כצלם המדור "אזור הדמדומים" במוסף זה, היא אמנות פוליטית גם מצד הדחף היצירתי. "האמנות שלי היא תוצר לוואי של העבודה שלי כצלם עיתונות, ומלכתחילה המניע שלי לעבוד כצלם עיתונות היה פוליטי", הוא אומר. "חשבתי שזאת תהיה הדרך שלי להביע דעה. העובדה שאחר כך הממסד החליט לאמץ אותי נחמדה מאוד אבל לא זאת היתה הכוונה שלי. גם כיום כשאני עושה וידיאו-ארט יש לעבודות שלי ממד פוליטי. אני לא יכול לעשות דברים אחרים כי אמנים עוסקים במה שבוער להם ומה שבוער לי זה המצב הפוליטי. אולי בעוד כמה שנים יתחיל לבעור לי להתעסק באהבות נכזבות, למשל".

לפני כמה חודשים הציג קרצמן, בן 44, תערוכה משותפת עם דוד ריב בשם "קונטרול" במוזיאון ישראל. "הם הסכימו ללכת על התערוכה והם ידעו בדיוק מה יש בה ומי אנחנו, זאת אומרת שמבחינת התכנים הם לקחו מראש סיכון. אבל אז הם כנראה נבהלו. זאת אומרת התערוכה הוצגה והם עשו כל מאמץ אפשרי כדי להסתיר אותה". מידע אודות התערוכה, הוא אומר, לא נמסר במודעות שפירסם המוזיאון, וגם מי שהתקשרו למענה הקולי לא שמעו עליה מלה. קרצמן וריב אף נאלצו לתלות את התערוכה במו ידיהם, ובסופו של דבר הורדה התערוכה מהקירות כחודש לפני הזמן (בתגובה אומרת דוברת המוזיאון ש"התערוכה ירדה בדיוק בזמן. כמו כן היו כמה מודעות שבהן התפרסם שם התערוכה והתקיים עליה גם יום עיון").

למרות הניסיון עם מוזיאון ישראל סבור קרצמן, אפרופו האינסטינקט הצנזוריאלי שהתעורר בשגריר בשוודיה, שמצב חופש הביטוי האמנותי בארץ בסדר גמור. "אי אפשר לומר שבארץ מקבלים אותי פחות מאשר בחו"ל. עם כל הביקורת שיש לי על המקום הזה שבו אני חי, והוא מקום חרא ואנחנו מתנהגים כמו בהמות, מבחינת הצנזורה האמנותית אנחנו במצב טוב. בגלל זה אני מתפלא שיש כל כך מעט אמנות פוליטית בארץ. אני לא מדבר על אמנים שהם לא בדעה שלי אלא על אמנים שיש להם דעה כמו שלי והם מפחדים פשוט על התחת שלהם. הפעם היחידה שאמנים יצאו לפעילות פוליטית זה כשהם נזעקו ללשכת שר האוצר כדי למחות על הקיצוץ בתקציבי התרבות. מה, הם השתגעו? זאת הבעיה הפוליטית הבוערת בארץ? זה מה שמוציא אמנים לרחוב?"

הצייר דוד ריב, בן 51, העוסק באמנות פוליטית באופן עקבי משנות ה-80, מצא עם השנים שהקושי ביצירת אמנות פוליטית מבחינתו הוא, במפתיע, לאו דווקא בפוליטיקה. "לדעתי יש איזו סתירה ברעיון של אמנות פוליטית שנמכרת לאספנים שתולים את זה על הקיר. עבודה פוליטית פרופר צריכה להיות לא סחירה בעיקרון, משום שהמטרה היחידה שלה צריכה להיות להשפיע בתחום הפוליטי עצמו, כך ששיקולים אסתטיים אמורים להיות זניחים. העבודות שלי הן לא כאלה ובעצם זה שאני עושה ציור כבר יש סתירה לרעיון של אמנות פוליטית".

גם כך היו לריב לא מעט עבודות שאוצרים סירבו להציגן. "במוזיאון תל אביב לא רצו להציג עבודה שלי של חייל שמכוון נשק לילד ופעם אחרת לא רצו להציג עבודה שכתוב בה 'אריק אוכל ילדים'. ב-83' הצגתי עבודה של פסים בכחול לבן וגם ירוק אדום ושחור, כלומר צבעי דגל ישראל ודגל פלשתין, ואת התערוכה הזאת הורידו לא בגלל מה שהיה בה אלא בגלל שאמרתי בראיון שרציתי לעשות הומאז' לאמנים הפלשתינאים".

הצנזורה בארץ חריפה מדי?

"בשנים האחרונות יש בארה"ב ובאירופה המערבית הרבה מאוד אמנות פוליטית. מצד שני, בחצי עולם אסור בכלל להיות ביקורתי כנגד הממשלה. אצלנו בארץ אם אתה פלשתינאי אין לך בכלל זכויות, אם אתה ערבי-ישראלי מצבך קשה ואם אתה אמן שמבטא ביקורת כנגד מדיניות הממשלה מצבך לא גרוע, ככה שבסך הכל אנחנו באיזשהו מקום באמצע בין מקומות כמו ארה"ב לבין משטרים שבהם אסור להגיד כלום".

העולם הפנימי נגד החיצוני

בבית האמנים בתל אביב נסגרה בשבוע שעבר תערוכתה של מיכל היימן "אנוסה להיות צילום". התערוכה טיפלה בצורות שונות ברעות הכיבוש. אחת העבודות בתערוכה כללה מיטת קומותיים ולצידה כיסא קומותיים, לשני מטפלים, יהודי וערבי. בהדפס שהיה על הסדינים שעל המיטה נראו כתמי דם, בקומה אחת דמם של שני ילדים פלשתינאים שנרצחו ובשנייה דמם של שני ילדים יהודים שנרצחו. הכריות הודפסו בדוגמת בד של בגדי אסירים, דומה מאוד לבגדי אסירים במחנות ריכוז, אבל למעשה, אומרת היימן, מדובר בהדפס של בגדי אסירים פלשתינאים.

עבודה אחרת היתה עבודה של רקעים. על מסכים המזכירים רקעים המשמשים צלמי סטודיו הודפסו בהגדלה שתי כתבות שהתפרסמו ב"הארץ"; באחת נראית משפחה פלשתינית, ללא גברים, יושבת סביב שולחן במה שנשאר מביתם שנהרס בפעולת צה"ל. בתצלום שבכתבה השנייה נראית אשה מביטה מבעד לחור בקיר אל המקום שכנראה היה פעם ביתה.

עיקר העבודות בתערוכה היו עבודות צילום שיש בהן מוטיב חוזר של צל, הצל שמטיל הצלם על המצולם. ברובן מופיע הכיתוב "צלם לא ידוע". "בתצלומים הפוליטיים כמעט אף פעם לא מופיע שם של צלם אלא שם של סוכנות, משום שאם יידעו מיהו הצלם סימן שבעצם הוא שיתף פעולה עם מי שביצעו את הזוועה. האנשים בתצלומים האלה אנוסים להיות תצלום, המציאות אנסה אותם להיות מצולמים. העניין הזה של צלם לא ידוע מופיע גם ברקעים שלי. אחד הדברים שנתנו לי השראה לרקעים היה הסרט 'שאהידים' של דני סיטון. יש שם כל מיני קטעים כאלה שהמועמדים להיות שאהידים נכנסים לסטודיו של הצלם. לא רואים את הצלם, הצלם לא ידוע, אבל שומעים את הצלם מבקש מהשאהיד לבחור רקע לתצלום שיתפרסם מיד לאחר שהמצולם יתאבד. פעם היו שואלים נידון למוות מה הוא רוצה לסעודה האחרונה, כיום שואלים את השאהיד על איזה רקע הוא רוצה להצטלם בתמונתו האחרונה. יש לי אוסף של כל תצלומי השאהידים והתחלתי לבדוק איזה רקע הם בחרו. ואז התחלתי לשאול את עצמי איזה רקע אני בוחרת לעצמי לא כנידונה למוות אלא כנידונה לחשוב, והחלטתי להפוך את הכתבות מ'הארץ' לרקע".

היימן, בת 49, אומרת שמתחילת לימודיה היא עוסקת באמנות פוליטית, "אבל במובן המרובד, לא הפשטני. הממד הפוליטי תמיד קיים בעבודות שלי אבל יש בהן עוד רובדים שאף פעם לא מוחקים את הרובד הפוליטי". אבל גם אם היא רואה באמנות פוליטית כר אפשרויות נרחב, היא לא רוצה לוותר על המסר החד. "אמנות פוליטית יכולה להשפיע דרך המחויבות והאחריות שאני, כאמנית, לוקחת על מה שאני עושה, דרך האופן שבו אני פועלת ואומרת. בארץ לדעתי ישנה לאמנים דילמה אם ליצור אמנות פוליטית או ללכת עם העולם הפנימי שלהם. עבורי זאת רק דילמה כביכול משום שהמציאות הפוליטית היא חלק מהעולם הפנימי שלי".

אז מהו בעיניך אמן פוליטי?

"יותר מדי בקלות מייחסים לאמן את התווית של אמן פוליטי. אני חושבת שאמן מצדיק את התווית רק אם הוא עושה אמנות פוליטית לאורך זמן ורק אם האמירה שלו מאוד מדויקת, במובן הזה שלו-עצמו ברור איפה הוא עומד מול הדברים ומה הוא רוצה להגיד, גם אם הרובדים השונים של היצירה מאפשרים כל מיני פרשנויות. האמן עצמו צריך לבוא ממקום לא פאסיב-אגרסיב ולא אמביוולנטי. לא חשוב איך יפרשו את העבודה, היא צריכה להיות עבודה כזאת שברור ממנה שלאמן היה נהיר מה הוא רוצה להגיד".

את תערוכתה ראה גם אוצר מהאג שהחליט לקחת חלק מהעבודות כדי להציגן שם, בזמן שבו בבית הדין בהאג יתקיימו הדיונים בדבר גדר ההפרדה. "התקשרתי למשרד החוץ והודעתי להם", אומרת היימן, "ביקשתי מהם עזרה. היה לי חשוב לעשות את זה דרך משרד החוץ כי אני אמנית שעובדת כאן ומכאן ומתייחסת למה שקורה כאן ועומדת לשלוח לחו"ל תערוכה שהיא מאוד פוליטית. לשמחתי האנשים במשרד החוץ היו מאוד פתוחים והחליטו לעזור לי".

המסר של היימן, מדויק ככל שיהיה, לא מותיר כאמור רושם רב על לוסקי. הוא אמן ומבקר בן 52 המגדיר עצמו "חרש תרבות", ובעיניו אין אמנות פוליטית ללא פעולה נלווית. "בעיני אמנות פוליטית היא רק אמנות שלוקחת צד ונוקטת פעולות של מעורבות פיזית בדברים ובתהליך הפוליטי", הוא אומר. אז איך עושים זאת נכון בעיניו, ועוד ללא עזרת הגלריות והמוזיאונים? "לפני שלוש שנים", הוא אומר, "הוצאתי עם אריאלה אזולאי את האלבום לזכר חילמי שושה, ילד פלשתינאי בן 13 שנרצח על ידי המתנחל נחום קורמן (באוקטובר 96'). במדינה שמוציאה אלבומי ניצחון ושכול של יהודים הוצאת אלבום כזה היא אקט פוליטי. במקביל לספר גם אירגנו תערוכה שזה הנושא שלה, תערוכה שמוקדשת לילד פלשתינאי".

אקטיוויזם כזה איפיין גם את התערוכה שאירגן ביחד עם רוזן באום אל פחם לפני שנה. תחת הכותרת "האמיני יום יבוא" ציינה התערוכה 35 שנות כיבוש. "עשיתי גם עבודה לתערוכה אבל לא זה מה שעשה את העבודה שלי לפוליטית. מה שעשה אותה לכזאת היה הקמת התערוכה במקום שבו הוצגה, אום אל פחם, וגם העובדה שכל הכסף שנאסף ממכירת העבודות נתרם ל'רופאים למען זכויות אדם'".

רוזן, בן 40, פחות סגור על ההנחה שאמנות פוליטית חייבת להיות מחוץ לגלריות. "יש אמנים שמראש מניחים שהקהל שלהם הוא מי שהולכים למוזיאונים ובקצה השני ישנם אמנים כמו טרטקובר שפונים לקהל מחוץ לגלריות. אני באיזשהו מקום שהוא לא נוח לי, מקום באמצע. אני בכלל חושב שכל מעשה של אמנות הוא מעשה פוליטי, אבל אני נע בין מצבים שהם יותר הרמטיים, כמו תערוכות, לבין מצבים שמעורבים במישור הפוליטי בצורה יותר ישירה. אבל אני חושב שאין לי המחויבות העמוקה שיש למיקי קרצמן ולדוד טרטקובר לעשייה הפוליטית. נכון שאנחנו חיים בסיטואציה שבה אין לי הפריווילגיה להכריז על עצמי כלא-פוליטי, אבל מצד שני אני גם לא יכול להגדיר את עצמי כאמן פוליטי שעושה פעולה פוליטית משמעותית ועקבית, אלא כאמן שנוגע כל הזמן בפוליטי".

מה ההבדל בין אמן פוליטי פר-אקסלנס לאמן הנוגע בפוליטי? ב-97' הציג רוזן במוזיאון ישראל את המיצג "חיה ומות כאווה בראון". הטקסט הזמין את הצופה להיכנס לעורה של אהובתו של היטלר. "התחיל סקנדל מסוים. ראש העיר ירושלים איים להפסיק את ההקצבה למוזיאון, הצטרפו אליו כל המפד"ל וטומי לפיד. העניין הפוליטי בעבודה היה קשור למונופול על הזכות לשנאה ולשאלה למי פה יש זכות לדבר על השואה". ב-2000 הוא יזם עם תמר גטר ולוסקי תערוכה בשם "השנה ה-33" שהוצגה באום אל פחם ושנתיים לאחר מכן אצר עם לוסקי את "האמיני יום יבוא". "בשביל התערוכה הזאת עשיתי עבודה על פי הסיסמה 'רק שרון יביא שלום', אלא שבעבודה שלי כולם היו בארונות מתים".

הפרויקט הגדול האחרון שלו שהוצג במוזיאון הרצליה ב-2000 נקרא "ז'וסטין פראנק" והושתת על דמות דמיונית, פרי מוחו, בשם ז'וסטין פראנק, אמנית שבעבודותיה ישנו מיזוג בין ארוטיקה ליהדות. "הפוליטי כאן היה קשור להגדרת הזהות היהודית ולפוליטיקה של הזהות המינית", הוא מסביר, ושני הנושאים הללו גם עמדו במרכזו של הספר "זיעה מתוקה" (הוצאת "בבל"), שהיה לכאורה הרומן הפורנוגרפי האבוד שחיברה אותה פראנק.

"ככה שאני נע בין עבודות כמו 'רק שרון יביא שלום' שמנסות להתייחס למצב הפוליטי הקונקרטי", מסכם רוזן, "לבין עבודות שבהן הפוליטי מובע באופן בלתי ישיר. הרגע שבו נדרש אקט פוליטי הוא לא טבעי לי, אבל אין לי הפריווילגיה להתעלם ממנו. לכן מאוד חשוב לי שמה שאני עושה לא יישאר רק נחלתם של מבקרי המוזיאונים. אז ב'אווה בראון' הסקנדל שהתעורר הוציא את העבודה לידיעת כל הציבור והביא אותה לדיון במקומות אחרים מהמוזיאון. מתוך הרצון הזה לכוון גם לקהל שהוא לא בהכרח הקהל של אוהבי אמנות הוצאתי את הספר של ז'וסטין פראנק, וכמובן זה גם המניע לעשות את התערוכות באום אל פחם".

חלק מהבעייתיות של אמנות פוליטית קשור בכך שהאמנים שלנו מוחים כנגד עוולות הכיבוש והעוול המתמשך שישראל גורמת לפלשתינאים, אבל הם עושים זאת מתוך נקודת המבט שלהם, שהיא, בצר להם, נקודת המבט הישראלית-יהודית. כך הופכים האמנים הערבים-ישראלים והפלשתינאים למיותרים, וכך מיוצגת ההיסטוריה הישראלית על ידי צד אחד - הצד החזק - בלבד. עד כמה חוטא מצב דברים זה לצד החלש למד לוסקי, דווקא הוא, על בשרו: כשמארגני "האמיני יום יבוא" הזמינו עבודה של אחלם שיבלי הסתייגה הצלמת הבדווית מהשתתפות בתערוכה לרגל 35 שנות כיבוש. מבחינתה נמשך הכיבוש הרבה יותר זמן, מאז 48'.

"צייר פלשתינאי או פלשתינאי-ישראלי הפך למצרך נדיר ומבוקש", מעיד חדד, "כל הזמן אנחנו מחפשים ציירים פלשתינאים או ערבים-ישראלים לתערוכה". האם העובדה שאמנים כאלה הם מצרך נדיר במפת האמנות הישראלית - בדיוק כמו אמני הימין, להבדיל - לא מנציחה בעצם אותו מצב דברים, אותה הגמוניה משתיקה שהאמנים הפוליטים יוצאים נגדה?

חינסקי בטוחה שכן. "האליטה התרבותית-שמאלנית ששולטת בתרבות לא רוצה להיפרד מהמונופול שהמדינה הפקידה בידיה לייצג את הזהות הישראלית", היא אומרת. "היא לא מעוניינת להתחלק בזכות הזאת עם אף אחד. הזכות לייצר משמעות לתרבות נתונה אך ורק בידי האליטה השמאלנית היהודית. אבל האמת היא שמי שיכול להציג את הסבל של ה'אחר' זה האחר עצמו. לדבר בשמו כמו שעושים האמנים שמכנים את עצמם פוליטיים, זאת בעיה שחושפת את כל העמדה הפטרונית שלהם, עם כל זכויות היתר שהעמדה הזאת מעניקה לאנשים שיכולים להרשות לעצמם לנכס לעצמם את סבלם של אחרים לטובת המוניטין שלהם כאמנים. באותו זמן הם היו יכולים לפעול חברתית לשיפור סבלו של האחר אם רק היו מכירים באפשרות לתת לו לדבר. זאת היתה יכולה להיות התחלה טובה מאוד".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו