בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

זרה בתוכם

האאוטסיידריות של דולי גרינברג, הילדה מטורקיה, לא עזבה אותה גם כשהפכה לדליה דורנר, שופטת בית המשפט העליון. פרישתה הקרובה תפער חלל גדול באגף הליברלי הנועז, משמאל לאהרן ברק, אבל תגרום אושר לאליקים רובינשטיין

תגובות

שום דבר בילדותה ובנעוריה של דולי גרינברג לא היה יכול לרמז שברבות הימים תהפוך לכבוד השופטת דליה דורנר, חברה מכובדת במועדון האליטיסטי של שופטי בית המשפט העליון בישראל. הביוגרפיה המוקדמת שלה בוודאי שלא מתאימה לסטריאוטיפ של מי שנועד לגדולות מלידתו - היא זרועה טראומות משפחתיות, מצוקה כלכלית וניכור חברתי, פרי היותה נטע זר בקרב אצולת בית הספר הריאלי בחיפה. מצד שני, סביר להניח שדווקא הרקע הזה השפיע על דרכה של דורנר בבית המשפט העליון - אאוטסיידרית שקשה לשייך לקליקה מסוימת, שופטת אנטי ממסדית שמרבה לבקר את השלטון ורשויותיו (בעיקר המשטרה) והסמן השמאלי, הליברלי ביותר, של זכויות האדם בכלל וזכויות הנאשם בפרט.

לא פלא שדורנר היתה לחלוצה גם בתחום קידום הזכויות החברתיות על רקע ההידרדרות במצב הכלכלי. שתי החלטות שנתנה לאחרונה בתחום זה עוררו מחלוקת עזה והציבו אותה כחשודה באקטיוויזם שיפוטי מופרז: פעם אחת הורתה לממשלה לתקצב את חינוכם של ילדים בעלי צרכים מיוחדים במוסדות חינוך רגילים, ופעם שנייה הורתה למדינה לפרט מהי המשמעות המעשית של קיום מינימלי בכבוד.

שתי החלטות אלו מחדדות את השאלה עד כמה משפיעה הביוגרפיה של שופט על השקפת העולם שלו. האם מצוקת הקיום של דורנר בילדותה עמדה ברקע? בנה, פרופ' אריאל בנדור, דיקאן הפקולטה למשפטים בחיפה, מציע הסבר אחר: "היא שופטת אמיצה שפוסקת לפי החוק. אם החוק מקנה זכות או מטיל חובה, היא לא מהססת להטילה, גם אם מדובר בממשלה. חוק יסוד כבוד האדם וחירותו מדבר על הזכות לכבוד, ועל הממשלה לכבד ולהגשים זכות זו. אם חוקי החינוך קובעים חובה לספק חינוך, על בתי המשפט לפסוק לפיהם. בטעות זה נתפש אצלה כאקטיוויזם ויצירתיות, אבל מדובר באומץ לפסוק לפי החוק כפי שהיא מבינה אותו, מבלי לקחת בחשבון השלכות ושיקולים שבית המשפט נוטה להתחשב בהם כדי להימנע מהתנגשות עם הרשויות".

בנדור אומר כי העיקר מבחינתה הוא הרצינות שבה היא מתייחסת לשינויים החוקתיים: "אין אצלה פער בין הרטוריקה לתוכן. הסביבה המשפטית השתנתה באופן דרמטי לכיוון השמירה על כבוד האדם, חירותו וזכויותיו והיא לוקחת את השינוי הזה ברצינות".

בעוד שבועיים וחצי, ב-3 במארס, תיאלץ דורנר לפרוש מבית המשפט העליון, במלאת לה שבעים. בעידן שבו ענק בקנה מידה עולמי כאהרן ברק מכהן כשופט ונשיא בית המשפט העליון, נידונים מרבית שופטיו לחסות בצלו. דורנר היא בין היחידים שיש להם סיכוי להותיר חותם ומורשת. "בתפקודה המשפטי", אומר משפטן בכיר, "היא מתנהלת מול הנצח ההיסטורי ומול האזרח הקטן. ביניהם לא קיים דבר - לא הכנסת, לא הממשלה, לא הנשיא וחבריה השופטים, לא עורכי הדין. היא מאמינה שהיא בשיאה, ופרישתה נתפשת אצלה כבלתי הוגנת. זה אפילו מתסכל אותה מאוד".

דולי מאיסטנבול

היא נולדה באיסטנבול כדולי גרינברג, נכדה לד"ר דוד מרקוס, הרב האשכנזי של העיר, שליווה את תיאודור הרצל בפגישותיו עם הסולטן. אמה מינה היא אחותו של בן עמי מרקוס, אביו של פרשן "הארץ" יואל מרקוס. יש לה גם קשר עקיף לשופטת דורית בייניש: בן דודה שמואל גרינברג נישא למרים ורבה, דודתה של בייניש.

אביה, לוי גרינברג, סוחר עצים, היגר לאיסטנבול מאודסה. במלחמת העולם השנייה נכלא לתשעה חודשים בגלל אי יכולתו לעמוד במסי העתק שהטילו הטורקים על מיעוטים לא-מוסלמיים. בכלא אובחן אצלו סרטן בבית הבליעה. במכתב לאחיו הבכור צבי בארץ ישראל, ניכר עליו שהבין כי קצו קרב וכי חשש שסכנת חיים מאיימת גם על משפחתו. "כאשר אבדתי אבדתי", כתב, "אבל הייתי רוצה לראות את אשתי וילדי אצלכם".

לאחר שחרורו מהכלא, בעזרת סרטיפיקטים שהשיג הסב עתיר הקשרים, עלתה משפחת גרינברג ארצה באוגוסט 1944. העזיבה היתה חפוזה. רכבת הסיעה אותם לסוריה, ומשם באוטובוס דרך מעבר ראש הנקרה. התחנה הראשונה היתה ירושלים. האב אושפז בבית החולים הדסה, אך הסרטן הכריע אותו. הוא הותיר אחריו אשה ושני ילדים: דולי, בת עשר, ואדי, בן שבע. האם היתה תלויה עד כדי כך בבעלה, שהוא העיר על ערש דווי כי הוא משאיר שלושה יתומים.

ואכן, לאחר מותו התקשתה האם לכלכל את מעשיה ואיבדה בהשקעות כושלות את מרבית החסכונות המשפחתיים. היא עברה להתגורר בבית אחותה, והילדים נשלחו לטיפול "עליית הנוער", למוסד הנהרייני המפורסם "נווה הילד", שם סיימה דולי גרינברג את בית הספר העממי. עברית לימד אותה המנהל, ד"ר שלמה רילף, שניהל את המקום במיטב המסורת הפרוסית: מזון וביגוד במשורה, אך חינוך לציונות, למצוינות, לערכים, וכמובן מוסיקה והרבה תרבות.

הטראומות המשיכו לרדוף את דולי הקטנה. אחרי מות האב והפרידה מהאם, נאלצה להיפרד מצמותיה (כינים) ומשתי הבובות היקרות ללבה שליוו אותה מאיסטנבול, ג'ורג' ורוזמרי. היא התמרדה רק כשביקשו ליטול ממנה גם את השם דולי, שאותו המירה לדליה רק בגיל 22, לאחר שנישאה וסיימה את לימודי המשפטים.

לתחנה הבאה, בית הספר הריאלי בחיפה, הגיעה בעזרת המלצה ומלגה שסידר לה ד"ר רילף, וחברה שוב אל אמה שגרה בעיר. דולי גרינברג, שעדיין לקתה בשגיאות כתיב, נזקקה ל"העדפה מתקנת" כדי ליישר קו בלימודים אבל ילדי האצולה החיפנית שלמדו בריאלי דחו אותה מבחינה חברתית כנטע זר. כולם, למשל, הלכו לתנועת "הצופים" והיא בחרה ב"השומר הצעיר" (גם מטעמי נוחיות: הקן היה קרוב לביתה בשכונת הדר). את בית הספר סיימה בגיל 17 והאם חתמה על הסכמתה לגיוס מוקדם לצבא.

את שירותה החלה במודיעין פיקוד מרכז. מפקדה היה רס"ן אריאל שרון. במהרה התנדבה לקורס קצינים, שאותו סיימה, אך לא זכתה מיד בדרגה, לאחר שסווגה ע"ל - עוד לא, כלומר, עוד לא בשלה לקצונה. היא בכתה על העוול, לא הצליחה להבין כיצד ילדה שנשלחה מביתה בגיל עשר, שסייעה לפרנסת משפחתה בשיעורים פרטיים, עוד לא בשלה. גם חוויה זו נחרתה בזיכרונה כטראומה.

בגיל 19 החלה את לימודי המשפטים בבית הספר למשפט וכלכלה בתל אביב. בין חבריה לכיתה היו שופט בית המשפט העליון בדימוס, פרופ' יצחק אנגלרד, ועורכי הדין אמנון גולדנברג ועמיהוד בן פורת. גם את בעלה, שמואל דורנר, הכירה בתקופת הלימודים. את ההתמחות החלה אצל עו"ד אמנון רוזנשטיין, אך השכר הזעום, 75 לירות, הניע אותה לתור אחר מקום מכניס יותר. המצוקה עדיין שרתה על המשפחה, ונוסף על סיועה השוטף לפרנסתה חתמה על שטרות התחייבות לשלם 50 לירות כל חודש, על הבית שקנתה ברמת-גן, לשם עקרה המשפחה מחיפה.

דליה דורנר התקבלה להמשך התמחות במשטרה, שהציעה תנאים טובים יותר למשפטנים. מי שרוצה להבין את מקורות מדיניותה הליברלית בתחום המעצרים רשאי לחזור לניסיונה במחלקה הכלכלית, שם החלה לעבוד. המשטרה צדה אז סוחרי מט"ח. היעד היה כמובן המוכרים, אבל המשטרה לא היססה לעצור גם קונים - אנשים מכובדים ללא עבר פלילי - למרות שלא היתה כוונה להאשימם. רבים מהם נשברו לחלוטין אחרי 48 שעות באבו כביר. דורנר עוד לא שכחה אותם.

דליה תטפל

לאחר חניות קצרות בבנק הפועלים ובפרקליטות תל אביב החל הרומן הארוך של דורנר, כעשרים שנה, עם הצבא, שבו מילאה כמעט את כל קשת התפקידים המשפטיים: סניגורית פיקודית בפרקליטות פיקוד מרכז, סגן פרקליט ותובעת פיקודית, נשיאת בית דין צבאי מחוזי ולבסוף שופטת בית הדין הצבאי לערעורים. בשנים האלה הכירה את מאיר שמגר, שהיה אז הפרקליט הצבאי הראשי, שכעבור שנים הביא לבחירתה לבית המשפט העליון.

כסניגורית הפנה שמגר לטיפולה את יוני פרס, בנו של שר התחבורה אז, שגרם בשגגה למותו של חייל בפליטת כדור. שמעון פרס המבוהל פנה לשמגר שהרגיע אותו, "דליה תטפל". על פרס הצעיר נגזרו שלושה חודשי מאסר. כשופטת בית הדין הצבאי לערעורים, זימנה דורנר למילואים, לשבת לצידה במקרים קשים במיוחד, את שמגר וגם את יורשו כנשיא בית המשפט העליון, אהרן ברק.

בשנים 1974-1962 התגוררה משפחת דורנר באשדוד, שם פתח שמואל משרד, ושם נולדו שני ילדי הזוג, אריאל ואמיר. פרופ' אריאל בנדור, העדיף את השינוי הקטן בשם המשפחה כדי לא לחסות יתר על המידה בצל האם. ב-1974 עברה המשפחה לירושלים, שוב בעקבות האב, שקיבל משרה במשרד המשפטים.

בדצמבר 1979 נבחרה דורנר לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע. לאחר חמש שנים עברה למחוזי בירושלים. באחת הפגרות, בעת טיול עם כלבתה, נפגעה דורנר בתאונת דרכים שריסקה את ברכה והותירה אותה עם שני ברגים ועשרים אחוזי נכות. הצלם אלכס ליבק, שצילם אותה לכתבה זו, סיפר על ידידתו, הסופרת צרויה שלו, שסובלת כעת מפגיעה דומה כתוצאה מפיצוץ המחבל המתאבד בשכונת רחביה. דורנר ציידה אותו בייעוץ, המלצות טיפול, הערכות לזמן ההחלמה המשוער, ואף ביקשה ממנו למסור לשלו שהיא מהסופרות האהובות עליה.

כשופטת מחוזית הורכבה דורנר ביחד עם עמיתה למחוזי בירושלים, צבי טל, לבית הדין המיוחד ששפט את איוואן דמיאניוק. ההרכב בראשות שופט בית המשפט העליון דב לוין זיהה את דמיאניוק כאיוואן האיום מטרבלינקה, וגזר את דינו למוות. בית המשפט העליון הפך את ההכרעה וזיכה את דמיאניוק מחמת הספק, על סמך מסמכים מארכיוני הקג"ב, שנפתחו לאחר ההרשעה, שבהם זוהה אדם אחר, איוואן מרצ'נקו, כאיוואן האיום. דורנר משוכנעת עד היום שדמיאניוק הוא איוואן האיום, אבל אין לה בעיה עם הזיכוי, שנשען על ספק סביר.

דורנר וטל מונו לעליון לאחר פרשת דמיאניוק. נעמי לויצקי כתבה בביוגרפיה של אהרן ברק, "כבודו", ששר המשפטים דוד ליבאי ביקש למנות את יעקב קדמי והנשיא שמגר רצה למנות את דורנר. התגבשה הסכמה שכל אחד מהם יתמוך במועמדו של השני, ולמרות זאת, לפי לויצקי, "שמגר נאלץ לעמול ואפילו להיאבק כדי לגבש סביב מינויה את הסכמת השופטים האחרים".

שוק הרעיונות

כבר בתקופת המינוי-בפועל בעליון, ב-1993, אותתה דורנר על כמה מהרעיונות שתקדם, ובעוצמה, בעשר שנות כהונתה בעליון. בפרשת "קידום", כשהכשירה את סיסמת הפרסומת שנפסלה "לך תצטיין", העלתה את חופש הביטוי המסחרי לפסגות הראויות ביותר להגנה: "על הביטוי המסחרי חלים הרציונלים העומדים בבסיסו של חופש הביטוי", כתבה בפסק הדין. "הוא מספק אינפורמציה לציבור, ובכך מגשים את זכות הציבור לקבלת מידע מסחרי... הביטוי המסחרי הוא חלק מן היצירה האנושית בתקופה המודרנית".

ד"ר יובל קרניאל, מחבר הספר "דיני התקשורת המסחרית", שכיהן כיועץ המשפטי של הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו, מבקר בחריפות גישה זו: "התחושה היא שהפרסום בטלוויזיה פורץ גבולות, פונה ליצרים נמוכים, משריש נורמות של אלימות, הטרדה מינית, השפלה של החלש והאחר, דיבור גס ובוטה, פגיעה ברגשות. דורנר הובילה את הקו שביטל את החלטות הרשויות שניסו לעצור את השטף. היא התעלמה מכך שבפרסומת יש מרכיב מרכזי של כפייה, התעלמה גם מכוחה המחנך של הפרסומת והשפעתה על קטינים בפרט ועל תרבותה ואופייה של החברה בכלל. התוצאה היא מדרון חלקלק שקשה לעצור בו".

פסק דין בולט נוסף של דורנר בתחום חופש הביטוי ביטל את החלטת הצנזורה לפסול את הסרט "ג'נין ג'נין" של מוחמד בכרי. הפעם עמד למבחן חופש ביטוי אמנותי, ולא מסחרי, ועד כמה מגן חופש הביטוי גם על ביטוי שקרי שפוגע ברגשות חיילים, הורים שכולים וחלקים גדולים מן הציבור. ושוב החליטה דורנר בעד חופש הביטוי, תוך ביטול דעתה של הרשות הנוגעת בדבר.

"הסרת ההגנה מהביטוי השקרי מעניקה לרשויות את הכוח לברור את האמת מן השקר, להחליט אלו ביטויים ראויים להישמע ואלו אינם ראויים להישמע, ולשים את הכרעתן שלהן תחת הכרעת שוק הרעיונות החופשי", כתבה דורנר בהחלטתה, שנתונה היום בדיון נוסף. "מן הדין להתיר את הקרנת הסרט 'ג'נין, ג'נין' בבתי הקולנוע ולהניח לציבור הצופים לשפוט אותו בעצמו".

חופש הביטוי, כמו גם ערך השוויון, לא נכללו בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. מובילי המהלך החוקתי, פרופ' אמנון רובינשטיין וראש ועדת חוקה, חוק ומשפט, אוריאל לין, נאלצו להתפשר ולהסירם בגלל התנגדותן העזה של המפלגות הדתיות. אחר כך החלו אהרן ברק ושופטים כאליהו מצא ותאודור אור לקבוע כי הביטוי "כבוד האדם" מכיל את מלוא זכויות האדם הבסיסיות, ומכך הסיקו כי לבית המשפט העליון עומדת הזכות לפסול חוקים הפוגעים בשוויון או בחופש הביטוי מכוח חוק יסוד שכלל אינו מזכיר זכויות אלו. גישה זו נתפשת בעיני פוליטיקאים ומשפטנים רבים כמחטף, ואף בעליון יש שופטים שמתנגדים לה.

דורנר נדרשה לסוגיה לראשונה כשאליס מילר ביקשה לפתוח את שערי קורס הטיס של חיל האוויר לנשים. דורנר לא התעלמה מההשמטה המכוונת של השוויון מחוק היסוד, אולם תוך הפעלת ניתוח מקורי קבעה כי מקרים של אפליה על בסיס קבוצתי - למשל, אפליית נשים על בסיס מינן - מהווים השפלה, שהיא פגיעה בכבוד האדם, ולפיכך פגיעה בזכות חוקתית מוגנת. "דעתי היא איפוא כי חוק היסוד מגן מפני פגיעה בעקרון השוויון כאשר הפגיעה גורמת להשפלה, כלומר לפגיעה בכבוד האדם באשר הוא אדם. וכך הוא כאשר אשה מופלית לרעה בשל מינה", כתבה דורנר.

"דורנר יצרה גישת ביניים ייחודית", מסביר ד"ר הלל סומר, מרצה למשפט חוקתי מהמרכז הבינתחומי הרצליה. "היא מצליחה להגן על האינטרסים שהיא מוצאת אותם ראויים - הגנה על קבוצות מסוימות מפני אפליה, וזאת מבלי להתריס כנגד הכנסת ולכלול את מלוא עקרון השוויון שהכנסת נמנעה בכוונה מחקיקתו. זו גישה שמשיגה את מירב המטרות בלי למתוח את החבל בעוצמה שהשופטים האקטיוויסטים משכו אותו. בהמשך התברר שגם פרקליטות המדינה, כשהיתה צריכה לטעון מהו הדין, אימצה במקרים רבים את גישת הביניים של השופטת דורנר".

פרופ' פרנסיס רדאי, מומחית לדיני עבודה במכללה למנהל, שמצטרפת לעמדה זו, מציינת גישת ביניים שמאפיינת את דורנר לא רק ביחס לשוויון בין המינים, אלא ביחס לנשים עצמן. "בתוך השוויון הקבוצתי", אומרת רדאי, "דורנר לא לגמרי משחררת את החברה מסטריאוטיפים לגבי תפקיד האשה. בפרשת אליס מילר אומרת דורנר, שהחברה צריכה להתחשב בתפקידה לגדל ילדים. כלומר, הגידול הוא תפקיד האשה. השופטת טובה שטרסברג-כהן רדיקלית ממנה. היא כבר הכירה בדגם נישואים שאינו המסורתי, למשל, שגידול הילדים הוא נטל משותף על שני בני הזוג".

לעומת זאת, שוויון מלא מקיימת דורנר ביחסה לנאשמים, ובכלל זה נאשמי צווארון לבן שזוכים בדרך כלל לאוזן קשובה בבית המשפט העליון, אך לא אצלה. בדעת מיעוט, הרשיעה את יו"ר הסוכנות המנוח, שמחה דיניץ. "מבין השיטין עולה השאלה, אם אפשרי כי אדם כמותו, העומד בראש הפירמידה, יקבל במרמה מהמוסד שהוא עומד בראשו סכום כסף שמבחינה אבסולוטית אינו גדול, ויסכן את עתידו ומעמדו בשל כך", שאלה דורנר וענתה: "התשובה לשאלה זו מצויה בחומר הראיות. הוא ניצל את תפקידו כיושב-ראש הסוכנות לקבלת פריווילגיות שלא היה זכאי להן, שבעטיין קיבל כספים ולא החזירם, ומעמדו הרם הגן עליו מפני חשיפת מעשיו באמצעי הביקורת הרגילים".

בהרצאה שנשאה לפני הפורום הפלילי של לשכת עורכי הדין, בדצמבר 2003, הצרה דורנר על העדר תרבות פוליטית ראויה, שתבטיח כי "לא ימונו אנשי ציבור ולא ימשיכו בכהונתם אם דבק בהם רבב כלשהו. זאת, אף בתחום האתי, ומכל-שכן בתחום הפלילי, גם אם מדובר בחקירה פלילית בלבד".

יותר מדי מעצרים

את החותם הייחודי ביותר שלה טבעה דורנר בפרשנותה הליברלית לחוקי המעצרים. פרישתה תגרום עוגמת נפש לאלפי עורכי דין פליליים, שמנסים לתאם לימי התורנות שלה את עררי המעצר שהם מגישים. לדורנר משנה מגובשת שמופנית כלפי המשטרה. את תמציתה פרשה בנובמבר 2002 ביום עיון במכללה למנהל בראשון לציון: "בישראל מבצעים יותר מדי מעצרים ומחזיקים אנשים בתנאי מעצר תוך הפרת החוק. מעצר לצורך שבירת חשוד הוא פסול בעיני. קיימת גם הסכנה להודאה לא נכונה. נתקלתי כבר במצבים שמירב המאמץ החקירתי מופנה לחילוץ הודאות. הצלחת המשטרה לחלץ הודאות גבוהה במיוחד כשהחשוד נתון במעצר. אדם עלול לאבד את יכולתו לעמוד על האמת והוא מוסר גרסה רק על מנת לסיים את מעצרו. הוא מקווה שבבית המשפט הכל יסתדר, וזה לא קורה".

לא רק על המשטרה הרבתה למתוח ביקורת, אלא גם על שופטים שלא תמיד מקפידים לקבל תסקירי מבחן ולבחון חלופות מעצר כמצווה בחוק. "שופט צריך להבין שמאחורי המלה 'מעצר' יש תא, יש בית סוהר", אמרה באותה הזדמנות. גישה בסיסית זו הביאה אותה לקבל את בקשתו של עמוס ברנס למשפט חוזר (במרס 2002), לאחר ששלושה שופטים בעליון דחו אותה לפניה. את עיקר הביקורת ספגה כאן המשטרה, שדורנר לא חסכה בפירוט מחדליה בפרשה.

השופט המנוח חיים כהן, ששלח את ברנס לכלא ונרתם לאחר מכן למאבקו להוכחת חפותו, אמר לדורנר בשיחת טלפון: "אני מודה לך על שתיקנת את העוול שעשיתי. תזכי לחיים ארוכים". דורנר, בספר לזיכרו של כהן, כתבה: "התרגשתי עד דמעות. מאוחר יותר נודע לי, כי שיחת הטלפון עמי היתה המעשה האחרון שיזם השופט חיים כהן לפני מותו".

דורנר נחשבת לשופטת הקרובה ביותר בעמדותיה הליברליות לנשיא ברק, ואף עוקפת אותו משמאל. פעמיים נקטה מולו בעמדות מיעוט בעניינים רבי משמעות. לראשונה, בפרשת "קלפי המיקוח" הלבנוניים שנחטפו לזירוז שחרורו של הנווט רון ארד. דורנר טענה שיש לשחררם, משום שניתן לכלוא אדם רק למטרות ענישה או מניעת סכנה הנשקפת ממנו. ברק, יחד עם השופט קדמי, הכשיר את החזקתם בכלא מטעמי ביטחון המדינה. בדיון הנוסף באפריל 2000 חזר בו ברק ואימץ את עמדתה של דורנר. "יושרנו המקצועי מחייב אותנו להודות בטעותנו אם שוכנענו שאכן טעינו", כתב ברק והורה על שחרורם של החטופים, למעט השייח' עובייד ומוסטפה דיראני.

המקרה השני נגע לבקשתם של יהודים דתיים לא לשדר בשבת סרט שבו צולמו. ברק דחה את בקשתם. דורנר, בדעת מיעוט ובשם חופש הדת, קבעה כי העותרים נפגעים בכך ש"הופכים הם גופם לשותפים בחילול שבת, ועוברים בעת השידור, בניגוד לרצונם, על מצוות דתם. בשידור כזה תהיה פגיעה בחופש הדת, שהוא מתן אפשרות לפרט לקיים את מצוות דתו ללא התערבות שלטונית". אדם שמכיר את השניים חושב שעמדה זו של דורנר העכירה מעט את היחסים בינה לבין ברק, במיוחד לאור הפרגון הציבורי והמקצועי שקיבלה במקרה זה.

מצד שני, תיקנה פרשה זו במעט את יחסיה של דורנר עם החרדים, שהרבו להוקיע אותה, במיוחד בשל החלטתה לעצור עד תום ההליכים קטין חרדי שרגם שוטרים בעת מהומות כביש בר-אילן. דורנר, בניגוד לגמישותה הידועה בעניין חלופות מעצר, התעקשה הפעם לאשר את החלטת המחוזי למעצר ממש. אומר משה גרילק, עורך העיתון החרדי "במשפחה" ומחבר הספר "החרדים, מי אנחנו באמת": "המקרה הזה הוכיח שהיא לא אוהבת אותנו במיוחד, ולכן היא לא אהודה עלינו. ילד ערבי שזרק בקבוק תבערה היא שיחררה, ואת חיים יוסף לוגאסי היא עצרה. זו איפה ואיפה. פסיקותיה בדרך כלל לא הוגנות איתנו, אבל היא שופטת עניינית, שלא מבזבזת זמן. יעילה מאוד ונוקשה".

יחד עם ברק, היתה דורנר שותפה לדעת הרוב בפסק דין נוסף שהרגיז את החרדים: ההכרה בזכותו של הדייל ההומוסקסואל יונתן דנילוביץ' לקבל כרטיס טיסה חינם בשביל בן זוגו. אלא שבעוד שברק הסתפק בהנמקה "רזה", המסתמכת בעיקר על לשון החוק, הרחיבה דורנר במסה ערכית על הלגיטימיות של הזוגיות החד-מינית.

כאן עובדים

דורנר גאה בעובדה ששני המתמחים הנוכחיים, והאחרונים, שלה נקראים בשמות מחייבים כמשה (כהן) ומוחמד (ותד). כמה מן העוזרים והמתמחים שעבדו אתה (אייל גבאי, אבנר לושי, תמר בזק, יובל פרוקצ'יה) מציינים את תחושת הצדק החזקה שמאפיינת אותה, מעין מצפן שמכתיב לה את התוצאה. בנדור חושב שזוהי יותר אינטואיציית משפט, חוש משפטי שדומה לחוש המקצועי של רופא טוב שיודע לאבחן מהר את הבעיה והפתרון.

אלא שבתהליך אבחון זה יש לעתים קורבנות, בעיקר עורכי דין שמופיעים לפניה ומרבים להתלונן. "יש פער גדול מדי בין פסיקותיה המוסריות לבין התנהגותה לפעמים באולם", אומר עורך דין. "היא לא מקשיבה, מקרינה חוסר אכפתיות, מתנשאת, מתעלמת, משסעת".

לא פעם היא משסעת גם את דברי חבריה להרכב, מקרינה תחושה שאינה מתחשבת באיש. אולי האאוטסיידריות שלה כילדה מלווה אותה גם כשופטת. היא ממעטת להתרועע עם עמיתיה לקומת השופטים, לא שייכת לאף קליקה ובוודאי שרחוקה מ"ההנהלה" - כינוי חיבה לברק ולמקורביו, שמנהלים את העניינים בעליון. החבר הקרוב ביותר של דורנר הוא השופט אליהו מצא, גם כן סוג של אאוטסיידר.

את עיקר זמנה ומאמציה היא מעדיפה להשקיע בעבודה. היא נחשבת לשופטת חרוצה במיוחד שלא דוחה שום מטלה, תורנות, מילוי מקום. גם, ובעיקר, במקומות שחבריה נוהגים להשתמט. אחת העדויות לחריצותה המופלגת היא עובדת היותה המשתמשת היחידה במקלחת שבקומת השופטים.

את מעט הפנאי שנותר לה היא מעדיפה להשקיע במשפחתה, ובמיוחד בנכדים. לדורנר ארבעה נכדים: נטע (בת שלוש) ואסף (בן שש) מבנה אמיר; אל (בת שלוש) וכול (בן עשר) מאריאל. כול הבכור קשור אליה במיוחד, והשניים מצטרפים לעתים קרובות בשבתות אל החוג חברתי שמוביל עוזי וקסלר (שניהל בעבר את מנהל מקרקעי ישראל), בטיולי ארץ-ישראל ספוגי ציונות.

בשנה האחרונה לכהונתה, מרשה לעצמה דורנר יותר הופעות פומביות, כולל נסיעות להרצאות בחו"ל. לאחרונה ישבה במשפט מבוים של סטודנטים במכללה למנהל בראשון לציון. השאלה היתה אם יש בסיס לביטול חוק שמונע מרוצח של שר רווח כספי ממכירת ספר זיכרונותיו. דורנר השיבה בשלילה: "החוק הוא חוקתי ומשקף כלל בסיסי אנושי 'הרצחת וגם ירשת?'".

בשנים האחרונות כיהנה דורנר כחברה בוועדה לבחירת שופטים. דווקא במועמדים הצעירים שהיא מראיינת בוועדת המשנה היא נוהגת חביבות וסובלנות, שאותן היא חוסכת מהם כעורכי דין באולם. מורת רוח קלה היא מפגינה כלפי אלה שמרבים לצטט אותה בפניה. היא פיתחה התנגדות עזה למינויו של היועץ המשפטי היוצא, אליקים רובינשטיין, לבית המשפט העליון. "הגבאי", היא נוהגת לכנותו, סבורה שאין לו הניסיון והכישורים הדרושים, וחוץ מזה שמעו אותה מתבטאת בסגנון "כאן עובדים, אין זמן לסיפורי מעשיות" - עקיצה שמרמזת למנהגו של היועץ להרבות ביידישקייט. מצד שני היא תומכת נלהבת במינויה של השופטת אסתר חיות.

אין לה עדיין תוכניות מוגדרות לעתיד. שמה הועלה בשלב מסוים כמועמדת לנשיא מועצת העיתונות, אך הרעיון נפל. מקורבים שמעו ממנה שלא תדחה הצעה לכהן בתפקיד מבקר המדינה לאחר פרישתו של אליעזר גולדברג בעוד כשנה.



דליה דורנר. בעד הקרנת "ג'נין ג'נין", בזכות זוגיות חד מינית, בעד שחרור בני הערובה מלבנון


דורנר פיתחה התנגדות עזה למינוי אליקים רובינשטיין לבית המשפט העליון. היא נוהגת לכנותו "הגבאי", סבורה שאין לו הכישורים הדרושים, ואף שמעו אותה מתבטאת בסגנון "כאן עובדים, אין זמן לסיפורי מעשיות"



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו