בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

קול ישראל הסובייקטיווי

יצחק רועה, האיש האחראי לאחד המהפכים הגדולים בתולדות התקשורת הישראלית, פורש מהאוניברסיטה, מודה למעריציו הרבים ותוהה למה, למרות הכל, לא זכה לתואר פרופסור

5תגובות

שמה של התוכנית היה "ערב טוב מירושלים". היא שודרה בשעת לילה פעם בשבוע ברשת ב', העורכת היתה חדוה אלמוג, המגישים יצחק רועה ודויד גרוסמן לסירוגין. "מי המרואיין הבא?" שאל פעם רועה בעת ששודרו הפרסומות. "אורי מלמיליאן", השיבה העורכת וניכר בה שהיא שבעת רצון על שהצליחה להביא לאולפן את כוכב בית"ר ירושלים. רועה לעומתה נראה נבוך. "על מה נדבר?" הוא ביקש את עזרתה. "מה זאת אומרת? דברו על כדורגל". "אבל אין לי מה לשאול אותו", הפתיע אותה.

בשניות שנותרו עד החזרה לשידור היא ניסתה לשכנע את רועה שאיכשהו יעביר את הראיון, אבל הוא, בטון מתנצל, הסביר לה שאין לו שום קשר לספורט. לולא היה זה רועה, אלמוג היתה צורחת. בלית ברירה היא חזרה אל מלמיליאן, ניסתה לשמור על שלוותה, לפחות כלפי חוץ, ואמרה לו: "יש לנו בעיה קטנה, אני נורא מתנצלת, היום זה לא יילך". בתוך האולפן המשיך רועה בשלו, כאילו דבר לא קרה. "נעבור לאורח הבא שלנו, יוסל בירשטיין".

האנקדוטה הזאת היא רועה בהתגלמותו. היה או לא היה? גם על פי שיטת רועה, זה פחות חשוב, כל עוד הסיפור טוב. אם יש מלה שמוציאה אותו מדעתו, הרי היא אובייקטיוויות. "הגישה של 'ידיעות אחרונות', שיוצרת ריגושים, בהחלט מקובלת עלי", הוא אומר. "אני לא רואה בה שום פסול. ההפך".

בחודש שעבר התקיים באוניברסיטה העברית בירושלים כינוס שנמשך יומיים לכבודו של ד"ר יצחק רועה ולמעשה לרגל פרישתו מהמחלקה לתקשורת ולעיתונות ומהמכון לקומוניקציה. הכותרת שנבחרה לכינוס, ברוח רועה, היתה "סיקור כסיפור". מסיבת הפרידה היתה מחווה נאה, אך חתן השמחה לא היה מסוגל להודות לעמיתים על הברכות והאיחולים שהרעיפו עליו. שיתוק של עצב הפנים (פציאליס פריפרי בלשון הרפואה), שבו לקה ימים אחדים לפני הכינוס, כפה עליו אלם.

השיתוק תקף אותו בקפה המיתולוגי "לה קופול" בפאריס, שם בילה רועה בחופשה משפחתית ממושכת. בכל בוקר התענג, בעזרת מילון, על קריאת ה"לה-מונד", אפילו שידידים ישראלים וגם יהודים שפגש שפכו אש וגופרית על העיתון "האנטישמי". בינתיים משתפר מצבו של רועה באטיות, והתחזית הרפואית מבטיחה לו החלמה מלאה בעוד כחודשיים. מסיבה זו נדחתה השיחה שנקבעה אתו לקראת הכינוס, וגם כשהתקיימה לבסוף השבוע, עדיין התקשה רועה לדבר.

האפרוחים של פינסקר

הפגישה התקיימה בחדר הנזירי ששימש את רועה בקמפוס בהר הצופים ועדיין שמור בשבילו. הוא עוזב את האוניברסיטה בגיל 67 ותחושה של מרירות מסוימת מקננת בו. החגיגה שבה זיכו אותו היתה, בחלקה לפחות, מראית עין. מתחת לפני השטח רוחשים מתחים. "אני לא מת על המקום הזה. הרבה יותר ממה שנוטים לחשוב, יש באוניברסיטה לא רק חוכמה אלא גם המון טיפשות. הקידום האובייקטיווי כביכול, שנקבע על פי מספר המאמרים באנגלית - אני מדגיש, באנגלית בלבד - הוא עניין מעוות. עד כמה שזה נשמע מוזר, בעברית עדיין לא הכירו פה".

הוא מאשר שלא פירסם בחייו מחקרים אקדמיים רבים, "ומה שכתבתי - אני לא מרגיש שתרמתי בזאת תרומה מי-יודע-מה. אם יש מעשה אחד ויחיד שממלא אותי גאווה ולי הוא מהווה פסגה, שבעבורו הייתי משליך לפח את כל המאמרים שפירסמתי באנגלית - הוא הספר 'אחרת על תקשורת', שלא התקבל כאן (כפרסום אקדמי) אך ורק משום שכביכול הוא לא בשפה הנכונה. הרי אין אבסורד גדול מזה שכדי לזכות בהכרה אצלי בבית אני זקוק לאישור של אוניברסיטה אמריקאית טובה יותר או פחות".

העובדה שאחרי 21 שנים באקדמיה הוא עוזב אותה כשתוארו מרצה בכיר ולא פרופסור עדיין כואבת לו, שהרי "אם הספר היה מתורגם לאנגלית, או שהוא היה מתפרסם תחילה בארצות הברית, כבר מזמן היו מעניקים לי את הדרגה".

בתקשורת הישראלית, לעומת זאת, אי אפשר להתעלם מתרומתו. רועה הוא היוצר והמשכלל של "בחצי היום", משדר הצהריים של קול ישראל, שעלה לשידור לפני 35 שנים, בעידן שבו המושג תקשורת עוד לא נולד. הוגה הרעיון, חגי פינסקר, ניהל אז את מחלקת "ענייני היום" והפקיד בידי רועה את התוכנית. "תרומתו הייחודית של יצחק היא בהיותו חלוץ הפוסט-מודרניזם בשיח הרדיו", מעיד עליו ירון לונדון. "כולנו היינו האפרוחים של חגי פינסקר, שחזר מלונדון משירות בשעה העברית של הבי-בי-סי ויזם, בהשראת השהות שלו שם, תחילה את יומן הערב 'היום הזה', שאותו ברוב אצילותו הוא מסר לי, ואחר כך את 'בחצי היום', שמזוהה עם יצחק רועה. היום זוהי מתכונת רגילה לגמרי, אבל אז מהדורה משולבת של חדשות פלוס יומן היתה בגדר חידוש מרעיש".

רועה, שנתיים בלבד אחרי שהתקבל לעבודה ברדיו, הביא למקלט סגנון של הגשה בלתי אמצעית. מול הדיווחים החדשותיים הקצרים וההחלטיים שהיו נהוגים אז, הציג רועה את האופציה של "ודומה ש...", מטבע לשון שנודעה כסימן ההיכר שלו. בתקשורת שגומרת כל משפט בנקודה, הוא הציב סימני שאלה; הקור בהגשה התחלף באמפטיה. "אני לא בדיוק יודע מה המצאתי", הוא מצטנע עכשיו. "הייתי חלק ממגמה שהאמינה בדיאלוג עם המאזין".

"את יצחק איפיינו המשפטים הסבוכים, המהורהרים, הכל כך ברוקיים", אומר לונדון. "בניגוד מוחלט להחלטיות ולנחרצות שהרדיו שידר, יצחק הבליע אל תוך השיח את האולי, את הספק, את הלבטים ואת התהייה: כשהוא אמר שזה כך, הוא מיד סייג שאפשר גם אחרת. למרבה ההפתעה, הגישה שלו נחלה הצלחה מסחררת".

מהפכת "בחצי היום"

שותף בצוות של "בחצי היום" היה עורך המוסיקה גלעד בן שך. מתכונת של כתבה-שיר, כתבה-שיר, עד כמה שזה נשמע אלמנטרי, נחשבה אז לפריצת דרך בשגרה של יומני החדשות בישראל. "יצחק הביא אתו משהו יותר רך ופחות רשמי, בשפה הפיוטית ספוגה בעושר תרבותי", אומר בן שך. "אני, שהייתי שם לידו כשהתוכנית נולדה והתגבשה, הרגשתי שנפל דבר בעולם השידור. בימי שישי וערבי חג הוא הביא ל'בחצי היום' מדרשים, אגדות ופרקי אבות, גם זה היה חידוש עצום. המשפטים שלו, הארוכים, המסורבלים לעתים מרוב סוגריים - אותי זה תפס חזק, למרות שלא תמיד הוא היה לגמרי מובן אפילו לי. לא במקרה, שלוש שנים ברציפות הקפדתי לא להחסיר אף תוכנית עם יצחק. היו בינינו שראו בו מין נתן אלתרמן וחיים גורי בגרסה רדיופונית, עד כדי כך".

במדור הספרותי של "הארץ" התפרסמו אז שני שירים של רועה, "משהו בנלי" ו"בשורה", אבל לא כולם התפעלו מהכוכב שהפך את "בחצי היום" למדורת השבט, בתקופה שקול ישראל היה מונופול. ביקורת נשמעה על "ההיגוי של מגיש התוכנית", שמחליף ה"א באל"ף, והיתה הסתייגות גם מתוכן הדברים. "אני זוכר את דרורה בן אבי, הבוסית שלי במחלקת הבידור ונכדתו של מחיה השפה העברית, כשהיא מקוננת 'אני לא מבינה מה הוא מדבר' והיא לא היתה היחידה", אומר בן שך.

אנשי רדיו רבים היו תלמידיו, או קיבלו ממנו השראה. עמיקם רוטמן, אז סטודנט בחוג למדע המדינה, נסע באוטובוס צפוף מקרית יובל לגבעת רם, לשיעור של פרופ' שלמה אבינרי, כששמע ברדיו לראשונה קול אחר לגמרי מזה הממלכתי, המכופתר, שעליו גדל. "עלה ממנו ריח שדה ניחוח חציר", מספר רוטמן. "החלטתי ככה אני רוצה, והצטרפתי לקורס כתבי חדשות". רועה גם קלט אותו לעבודה ובהשראתו עשה את הפינה האישית "השבוע שעובר", ששודרה בימי שישי בסופה של "בחצי היום".

כעבור שנים היה רוטמן למגיש התוכנית. "יצחק רועה לא רק שהיה מודל לחיקוי ולהזדהות", אומר רוטמן, "הוא שימש גם הד לתקופה שבה תם עידן בן גוריון, הדמוקרטיה העממית משנה פניה, אשכול עולה לשלטון, בארץ מסתמנת פתיחות וברדיו בא החופש לידי ביטוי בדמותו של יצחק רועה".

דוד ויצטום חיפש תפקיד במחלקת המוסיקה הקלאסית ומכיוון שלא היה מה להציע לו ניסה כברירת מחדל את החדשות. רועה פתח לו את השער. כעבור שנים היה ויצטום בצוות שגיבש רועה לשידור תוכנית הטלוויזיה "כמעט חצות" וברדיו הם הקימו יחד את מערכת "יומן חוץ".

אדמה חרוכה

שמו המקורי היה יצחק רויך. הוא גדל בקרית חיים הסוציאליסטית, היה חניך "הנוער העובד", בבית קראו את עיתון ההסתדרות "דבר" אבל הבן, שחיפש משהו רדיקלי, בחר ב"למרחב", עיתונה של "אחדות העבודה". הוא התגייס לנח"ל, שובץ למערכת "במחנה נח"ל" ובמבצע סיני, בהיותו כתב צבאי, נפצע בתאונת דרכים שממנה התעורר רק כעבור שלושה שבועות. משהחלים הצטרף לחברים מגרעין "נגוהות" שנשלח לקיבוץ אלומות שברמת פוריה, כתב שירים ל"ניב הקבוצה" ורוב הזמן היה "נוקד", רועה צאן, ומכאן גם שם המשפחה שאימץ.

כפות ידיו המחוספסות עדיין והצמחונות שדבק בה, כי נוקד אוהב כבשים, מעידות על שש השנים שלו באלומות, הקיבוץ ששמעון פרס, אז מנכ"ל משרד הביטחון, נמנה עם מייסדיו. בקיבוץ הכיר רועה את מרים, שבאה מפאריס, ובשנת 65' הם התחתנו, ורועה הפתיע את החברים כשביקש לעזוב. הם ראו בו בוגד והוא נתקף רגשי אשם. "אני זוכר בבהירות תמונה שבה אני יושב לקראת עזיבה וצופה בנוף המרהיב, בצפון החרמון, מתחתי הכנרת, לידי בקעת יבנאל, ולפתע עדר פילים מסתער בחמת זעם על הקיבוץ - אחד מהם הוא אני. אדמה חרוכה אנחנו משאירים מאחורינו, אין בית שנותר עומד, ככה חלמתי. זה היה סיוט".

הוא עלה לירושלים כדי ללמוד. ספרות עברית אצל גרשון שקד, שמעון הלקין וקצת דן מירון, וגם ספרות אנגלית וכמה טעימות מפילוסופיה. "זה לא אומר שידעתי הרבה", הוא מצטנע שוב. לעבודה ברדיו בא בסנדלים ובבלורית פרועה, מבולבל במקצת אחרי ששת הימים, והשתלב כהלכה בצוות שחגי פינסקר גיבש סביבו, חבורה שעמה נמנו בין השאר יעקב אחימאיר, דני בלוך, יוסי שריד, יגאל לוסין, שלמה אהרונסון, ירמיהו יובל וירון לונדון. הדרך ל"בחצי היום", ששודרה בתחילה בין 12:30 ל-14:00, היתה קצרה.

מיכה פרידמן, מ"בוקר טוב ישראל" בגלי צה"ל, פעם קיבוצניק מרשפים שבעמק בית שאן, האזין לרועה דרך קבע בעת מנוחת הצהריים והלך שבי אחר הרוגע שבקול. "אני רואה בו אלוהים בקופסה", הוא אומר. "במקצוע הזה שלנו, ההולך ופוחת, אם יש אדם שאני רוחש לו מידה של הערכה ואפילו הערצה זהו יצחק רועה, מהאינטלקטואלים האחרונים שהעז לעבוד בתחום הזה. כשצילצלת וביקשת לשוחח אתי עליו, ברגע הראשון חשבתי שהסיבה לכתבה היא שהוא מקבל את פרס ישראל".

טוענים שאתה מחקה אותו.

"לקח לי שנים עד שנגמלתי מזה, ואם עדיין מזהים בי עקבות של יצחק רועה - אני רואה בזאת מחמאה".

בשנת 74' טס רועה לארצות הברית ללמוד תקשורת באוניברסיטת קולומביה. כשחזר להגשת יומני חדשות ברדיו, החל לפזול גם לטלוויזיה. הוא הנחה את התוכניות "קלעים" ו"גלריה", אך גולת הכותרת הטלוויזיונית שלו היתה התוכנית "כמעט חצות" (אף היא פטנט רשום). הביקורות היו נלהבות, הדה בושס נשאה אותו על כפיים, אלא שהניואנסים הדקים, הרמיזות והרמות הגבה שלו הוציאו מכליהם את יו"ר הנהלת רשות השידור, ראובן ירון, ואת מנכ"ל הרשות יוסף לפיד, ורועה נאלץ לעזוב את המסך.

תסביכי האובייקטיוויות

את הדוקטורט שלו על "הרטוריקה של החדשות ברדיו הישראלי" הוא השלים בשנת 82'. לאחר שעזב סופית את רשות השידור לטובת האקדמיה עוד אפשר היה לשמוע את רועה לעתים ב"ערב טוב ישראל" בגלי צה"ל, שהיתה למעשה תחנתו האחרונה מול המיקרופון. "המעבר מהרדיו והטלוויזיה לאקדמיה עשה לי רק טוב", הוא אומר. "יותר לא הייתי מחויב ליומיומיות של ההצלחה. לאורך זמן הקצב המסחרר גורם רק נזק".

אבל באקדמיה התקשה רועה להשתלב. הוא הציג טיעון ומיד שלל אותו, ושילב שפה גבוהה בשפת הרחוב. "אפשר ובעיקר רצוי להגיד כל דבר גם כך וגם אחרת", הוא כתב בספרו "אחרת על תקשורת", שיצא לפני עשר שנים, "וזה יקרה ככל שנצליח להשתחרר מתסביכי האובייקטיוויות הכמו מדעית". באוניברסיטה לא ממש אהבו זאת. "הם רצו טבלאות, גרפים וסטטיסטיקות", הוא אומר.

"מדובר בספר חשוב ומבריק שהוא יותר מסע מאשר מחקר אקדמי במובן המקובל", קובע תלמידו של רועה, ד"ר מוטי נייגר מהמכללה האקדמית נתניה. "הוא מגוון, הוא חף מיובש, למרות שמגיע לו כל הכבוד והיקר על הספר, הוא לא זכה בהם. אני משוכנע שאם הוא היה מתפרסם קודם באנגלית היתה לו אפילו תהודה עולמית. במקום זה יצחק פורש מהאוניברסיטה כשהוא נושא צלקת על שהוא מגיע לסוף הדרך כשהוא דוקטור בלבד".

כשהוא הצטרף לחוג לעיתונות ולתקשורת, הלך שמו לפניו. בחלוף השנים קם דור סטודנטים שלא ידע את המיתולוגיה של "בחצי היום"; את אלה התקשה רועה לרצות, וזוהרו הועם. בקורסים מרובי התלמידים צריך היה לשבת בשורות הראשונות כדי להיות מסוגל לעקוב אחרי רצף המחשבות והמעברים החדים שבהם חיבר תקשורת עכשווית לאריסטו, לנתן זך ולעגנון. "הגדולה של יצחק באה לידי ביטוי במסגרות הקטנות, בהנחיה אחד לאחד של סטודנטים ותיקים", אומר נייגר. "לי ולשכמותי יצחק עיצב תפישת עולם".

השיעור של רועה, "מבוא לפרוזה עיתונאית", היה בפי סטודנטים ציניים ל"מבוא לפרוזק". בגלל האכזבה שהנחילו לו העמיתים, כשלא הוקירו את ספרו, התרחק רועה מהקמפוס בהר הצופים, שהוא לבו של החוג, והתמקם בקמפוס של גבעת רם, בבית בלגיה. בגלות מרצון היתה משום התרסה, אין חלקי עמכם. יותר ויותר הוא נתפש כעוף מוזר.

"את ההישגים של יצחק רועה ואת ההשפעה שהיתה לו במחלקה אף אחד לא יקח ממנו", אומרת פרופ' תמר ליבס, ראש המחלקה לתקשורת ועיתונות. "מי שנכח בכינוס שנערך לכבודו לא יכול היה שלא לשים לב לאהבה שרוחשים לו כולם. לא זה הזמן למחלוקות, אבל המדדים לתואר פרופסור הם לחלוטין אובייקטיוויים ונוקשים מאוד. הם כוללים גם מספר פרסומים בכתבי עת בחו"ל, מדד שאין לחרוג ממנו. יצחק הוא אינדיווידואליסט עם המון חן, שלא נותן למוסדות לשנות את סגנון חייו. הוא לא ניסה להגיע לראש הפירמידה וזה לא בער בעצמותיו. במקרה שלו האוניברסיטה לא פישלה ואין הדברים באים להפחית כהוא זה מדמותו יוצאת הדופן".

גאווה וגעגועים

"היום אני מרגיש חולשה", אומר רועה, כשהוא דוחה בקשה להתייחס לעניינים אקטואליים. "הייתי רועה צאן, הייתי איש תקשורת, הייתי מרצה בכיר, בשלב זה אני לא מחפש לעשות עוד".

אשתו מרים פרשה זה כבר מהמחלקה לחינוך בעיריית ירושלים, שלושת הבנים - אפשר לומר - הלכו בעקבותיו, אחד לאקדמיה, שניים לתקשורת: הצעיר אהוד לומד בפקולטה לחקלאות ברחובות; לגיל חברה לסרטי תדמית, ZED הפקות; יואב הבכור, בוגר בית הספר לקולנוע סם שפיגל, היה המפיק בפועל של "כנפיים שבורות" והפיק גם את "מיס אנטבה". "לא קל להיות הבן של יצחק רועה", הוא אומר, "אבל התמורה היא המון גאווה באבא".

את ביקורתה על ספרו "אחרת על תקשורת" ("הארץ. ספרים", 27.7.1994), סיכמה אילנה דיין כך: "הקריאה בספר החריפה אצלי את הגעגועים לרועה הרדיופוני". היא לא היחידה שמייחלת לשמוע שוב את קולו.



יצחק רועה. רצוי להגיד כל דבר גם כך וגם אחרת



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו