בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

דברים שרואים מיאן

באיחור לא קל זוכה יאן ראוכווגר להכרה ממסדית כאחד הציירים הישראלים הגדולים. לפני 30 שנה כשהגיע לכאן מאוקראינה והשמש היכתה בעיניו גם הוא לא הבין מה בכלל הוא עושה פה

תגובות

יחסית לגבר שאהב נשים, הרבה נשים, לא מפתיע לגלות שיאן ראוכוורגר חייב את הקריירה שלו למחנכת שלו מבית ספר עממי ואת התערוכה החדשה שלו בתל אביב לאהובתו הראשונה מרוסיה. זה גם לא מפליא לשמוע אותו, כשמדברים על נשותיו, מעדיף את המינוח "אשתי הקודמת", כדי שלא יצטרך להגיד באיזו אשה-לשעבר מדובר. "לא נספור את כולן", הוא אומר. "אהבתי נשים, והנישואים היו בשבילי תמיד סיפור אהבה גדול, אבל גם סבלתי לא מעט".

השנה הקרובה תהיה ללא ספק שנת ראוכוורגר. בחודש שעבר נפתחה במוזיאון ישראל הרטרוספקטיווה "במבט קרוב", שמסכמת 25 שנות עבודה. במקביל נפתחה בגלריה "בינט" בתל אביב, גלרית הבית שלו, תערוכה מעבודותיו המוקדמות. בשנה הבאה מתכוון מוזיאון תל אביב להציג תערוכת דיוקנאותיו וגם בחיפה, במוזיאון מאנה כץ, נערכו למחווה לראוכוורגר, עם תערוכה גדולה של המורה שלו, הצייר הרוסי הידוע ולדימיר וייסברג, ש-180 ציוריו שמורים באוסף הפרטי של ראוכוורגר, אם כי בשל בעיות תקציב לא ברור מתי התערוכה תיפתח.

ההכרה המקיפה הזו בכישרונו של אחד הציירים הישראלים הגדולים אולי התאחרה מבחינה אמנותית, אבל מהבחינה החברתית היא באה ללא ספק בזמן. יש מיליון עולים רוסים חדשים מנוכרים שבוודאי יופתעו לגלות שראוכוורגר, שעלה מברית המועצות לשעבר, לא איבד מאומה מכישרונו בגלל שהיה לישראלי, להיפך. "אני באתי לגדול פה", הוא אומר. כצייר שמגלם באישיותו תערובת רב שכבתית של יהודי-רוסי-ישראלי, הוא מייחס לכל אחת מהשכבות משמעות רבה. יהדותו היא הבסיס של אישיותו, הרוסיות מצויה בנשמתו והישראליות שלו, אותה ישראליות נרכשת של עולה חדש שהסתנוור עד דמעות מהאור שהכה בו בעת שיצא לראשונה משער שדה התעופה ב-1973 - הישראליות הזאת מצויה בכל השאר.

ב-30 שנותיו כאן הוא עובד באדיקות דתית. נושאיו לקוחים מהסביבה המיידית - הבית, המשפחה, הכלב, הפרדס, העצים, השקיעה והדוגמניות שיושבות לפניו - אבל מתחת לכל הלוקאליות עולה ומבצבצת תוגה רוסית. לגור הוא בחר ביפו. בגלל האותנטיות, הוא אומר, ואולי גם משום היותה של יפו שייכת ולא שייכת. ביתו הערבי-אירופי ממקום בלב הרובע הנוצרי ברחוב יפת, חללים גדולים וגבוהים מעל פטיו ים תיכוני מרובע ומוקף קשתות מהתקופה הטורקית. כאן הוא גר ועובד. "התערוכה במוזיאון ישראל היא מהתקופה שרציתי להתקרב לאדמה וקניתי בית ביפו עם אדמה (לא הבית הנוכחי). אחר כך התאהבתי במקום. הוא נראה לי אמיתי, מזרח תיכון עם כל הבעיות שלו".

אם היצירות בתערוכה במוזיאון ישראל, שתיסע אחר כך לגלריה הנודעת "טרטייקוב" במוסקווה, מסכמות את ראוכוורגר הישראלי, העבודות בגלריה בינט חושפות את ראוכוורגר הרוסי, זה שעדיין לא נראה כאן. מדובר בציוריו המוקדמים, משנות ה-60, שהגיעו רק לאחרונה מרוסיה. הביאה אותם משם מאשה טופז, שאותה אהב עד כלות עשרה ימים שנמשכו חמש שנים.

לא חשבתי שאני רציני

ראוכוורגר נולד בטורקמניסטאן ב-1942 בעיצומה של המלחמה, למשפחה של רבנים ששורשיה מגיעים לתחילת החסידות. לפני המלחמה הם גרו בחרקוב שבאוקראינה. גם סבו, יוסף, היה רב, אבל אביו, מרדכי, היה דווקא צייר שלמד באקדמיה הצבאית ונשלח לחזית. את משפחות החיילים פינו לעומק רוסיה, שם ראוכוורגר נולד. אחרי המלחמה הם חזרו לאוקראינה, לקייב. סבו, שעבר בדרכו לארץ בפולין, עוד הספיק להיות רבה הראשי של פולין ב-1946 למשך שנה.

ראוכוורגר גדל במשפחה מסורתית שחגגה את כל החגים, גם אם בסתר, אחיו למד עברית ואביו צייר. "במשפחה אמרו עליו שהוא התדרדר עד שנעשה צייר", הוא אומר על אביו. "הוא לא היה קומוניסט, ואחרי המלחמה זרקו אותו מהאקדמיה בגלל שהוא היה בן של רב. הם לא ידעו מה זה רב אז אמרו שזה בגלל שהוא בן של כומר. אחר כך הוא התפרנס מציור, צייר דיוקנאות של הגיבורים הרוסיים".

ראוכוורגר התחיל לצייר כברירת מחדל. בעצם נועד להיות כנר. "בבית ספר עממי, כשהייתי בערך בן 11, התאהבתי במחנכת שלי. יום אחד באו לבית הספר לבחור כישרונות צעירים למוסיקה ואני ניגנתי בכינור ונבחרתי כמי שמתאים להיבחן לקונסרבטוריון. הלכתי לבחינה עם אמא שלי. היא חיכתה למטה ואני עליתי לקומה רביעית להיבחן. שרתי שם משהו ואמרו לי שעברתי את הבחינה ואבוא ב-1 בספטמבר להתחיל ללמוד. בדרך למטה חשבתי, מה אני עושה? אני לא רוצה ללמוד בבית ספר אחר ולעזוב את המורה שלי, אז שיקרתי לאמא ואמרתי שלא קיבלו אותי. אבל אחרי כמה ימים קיבלנו מכתב שמחברים בתי ספר של בנים ובנות ושאני עובר ללמוד בבית ספר קרוב לבית, ואז היה ברור שלא אלמד עם המורה שאהבתי והייתי בדיכאון: גם נפרדתי מהמורה, גם לא הלכתי לקונסרבטוריון וגם שיקרתי לאמא שלי. מרוב ייאוש התחלתי לצייר".

איך הגיב אביך?

"אבא לא רצה שאהיה צייר כי ידע שזה חיים קשים, שאף פעם לא משלמים בזמן. אבל כל פעם שהורי חזרו מאיזה תיאטרון או קונצרט, הם מצאו על השולחן בחדר רישום חדש ואני שמעתי מהחדר השני שהם מדברים ביניהם שחבל שאני לא לומד ציור כי אני בכל זאת כישרון. בסוף אבא לקח אותי לבית ספר תיכון מקצועי לציור, עברתי בהצלחה את המבחנים והתחלתי ללמוד. ומאז גיל 12 אני צייר. בכל ברית המועצות היו בסך הכל שלושה בתי ספר כאלה, במוסקווה, בקייב ובלנינגרד".

מתי הבנת שאתה רציני?

"המון זמן לא חשבתי שאני רציני, פשוט אהבתי לצייר".

בקיץ 1959 פגש לראשונה את טופז. זה היה במחנה קיץ לאמנים צעירים בעיירה בשם "ירושלים החדשה". היא, יהודייה למחצה, בת 59 היום, היתה אז בת 14 והוא בן 16. היא למדה בתיכון לאמנות במוסקווה, הוא למד במקבילה שלו בקייב. "היא מספרת שעשיתי עליה רושם כי הייתי יפה", הוא אומר, "אני הייתי מאוד ביישן ופחדתי לדבר עם בנות. היא היתה ילדה מדליקה ונועזת יותר ממני והציעה לי להתכתב. התכתבנו הרבה שנים. שניים-שלושה מכתבים בכל יום והבטחנו לעצמנו להתחתן כשהיא תהיה בת 18".

"וגם כמובן התנשקנו", אומרת טופז, שבאה לארץ לרגל התערוכה ומנסה להבין בין המלים בעברית את משמעות הדברים. "בפעם הראשונה שנסעתי אליו לקייב, ב-1 במאי, ישנתי אצל דודה ואז התנשקנו. אני זוכרת את זה טוב מאוד. מצדי זה היה רציני מאוד. אפילו היום זה נראה לי מרגש, אבל גם מצחיק. הכל היה כל כך תמים וילדותי".

ראוכוורגר: "ההורים שלה לא היו נגד. אני גרתי במקום מאוד ציורי והיא מאוד התרשמה. בבית היו לי כל מיני אהבות, כל מיני חברות, אבל בכל זאת היא היתה אהבה גדולה ורחוקה, וזה נמשך חמש שנים. בעיקר אהבה של קורספונדנציה".

כשראוכוורגר היה בן 19 הוא גויס לשלוש שנים כמעט לצבא הרוסי, בתפקיד של צייר צבאי. ביום עבד בשביל הצבא ובלילה למען הנשמה. "עשיתי פוסטרים של תעמולה, צחקתי מזה, אבל ככה יכולתי לצייר אחר כך מה שאני רוצה. יום אחד קצין גבוה ראה את הציורים שלי ואמר לי: 'יאן, תעשה לי טובה, שאלה לא יצטברו פה'. זה לא היה כל כך ברוח התקופה. אז שלחתי את הציורים למאשה. היא ידעה שהיא בשבילי יותר מסתם בחורה שאני מתכתב איתה. אני נלחמתי על הלב שלה, על האהבה, ורציתי להראות לה הישגים. מצד שני לא רציתי לשלוח אותם להורי כי אבי היה צייר ריאליסטי והוא פחד מהסגנון שלי, חשב שהוא 'יצירתי' מדי".

טופז קיבלה את הציורים באהבה. חלק תלתה על קירות החדר שבו חיה עם הוריה ואחרים גילגלה למזוודה והחביאה מתחת למיטה. הם המשיכו להתכתב ונפגשו מתי שהתאפשר. טופז היתה נלהבת, ראוכוורגר קצת פחד. "אם יש אהבה במכתבים, זה לא אומר שכשנפגשים זה אותו דבר. חוץ מזה, לחייל ברוסיה במשך שלוש שנים מגיע חופש של עשרה ימים, אם הוא חייל מצטיין. והמרחק מהצבא שלי למוסקווה היה 1,500 קילומטר. אז בעצם התקופה שהיינו ביחד במשך חמש שנים היתה אולי שבוע או עשרה ימים רצוף".

אחרי הצבא ראוכוורגר הלך ללמוד במכון הפוליגרפי במוסקווה, בפקולטה לגרפיקה שימושית. גם טופז למדה שם, אבל היחסים התחילו להתקרר. "יאן למד שם אמנות ואני גרפיקה", אומרת טופז שעבדה אחר כך באיור ספרים וכיום היא עיתונאית בטלוויזיה במוסקווה. "כבר בזמן הלימודים החלטתי שאני לא רוצה אותו יותר. אמנם אהבתי אותו, אבל היו לי באותו זמן הרבה חברים ויאן היה תמיד מאוד רציני ביחס לציור וזה היה כבד מדי בשבילי".

חשבת אז שהוא יהיה צייר מפורסם?

"הוא היה מאוד מפורסם בבית הספר שלו ואני ידעתי תמיד, הייתי בטוחה, מהפגישה הראשונה, מה יהיה העתיד שלו. כל התלמידים שם היו ציירים לעתיד אבל הוא היה בהרבה יותר מוכשר מכל האחרים. הוא היה גאון".

לימים כל אחד מהם נישא לבן זוג אחר, אבל טופז המשיכה לשמור בקנאות על הציורים במזוודה מתחת למיטה, יחד עם קילוגרמי המכתבים ממנו. "אצלנו לא זורקים ציורים. האמנתי שאלה עבודות מוקדמות של האמן הגדול אפילו שכבר לא היינו ביחד. אני מכירה כל קו שם כאילו שזה החיים שלי".

הקשר ביניהם ניתק עד להפשרה בגוש הקומוניסטי. ב-1991 ראוכוורגר הזמין אותה לארץ והיא כמחווה הביאה איתה כמה מציוריו ואז גם סיפרה לו שכל האוסף נמצא ברשותה. "חשבתי שאין לי זכויות לבקש אותם בחזרה, אבל כשהיא הביאה אותם, שמחתי מאוד", הוא מתוודה. לאחרונה הוא שיכנע את גלריה "בינט" לרכוש את כל האוסף שנשאר ברוסיה ולהעלותו לארץ. בינט נעתרו להצעה וקנו את "המזוודה של מאשה" בשלמותה, 37 ציורים, וגם הזמינו אותה לפתיחה. "חשבתי גם לעזור לה בזה כי ראיתי שאנשים מהדור שלנו עוד לא למדו להרוויח כסף", אומר ראוכוורגר.

ככה יצא

במהלך הלימודים המעיקים באקדמיה לאמנות הוא הכיר את הצייר וייסברג (שמת ב-1985), היכרות ששינתה את הכיוון האמנותי שלו. "כשראיתי את הציורים שלו הבנתי שזה הבן אדם וזה הצייר שאני רוצה ללמוד אצלו. זרקתי את כל הידע שהיה לי והתחלתי ללמוד כמו מכיתה א'. הוא נתן לי את כל הבסיס שיש לי היום בציור. לאקדמיה הלכתי בגלל ההורים, כדי שיהיה לי איזה נייר רשמי, אבל כשפגשתי את וייסברג הבנתי שאין לי יותר מה ללמוד שם. בכל זאת נשארתי כי היו לי סטודנטים פרטיים, קולגות שלי מהאקדמיה שלימדתי בבית והיתה לי שם השפעה גדולה, אבל אחרי שלוש שנים זרקו אותי מהאקדמיה כי לא הייתי בא לשיעורים".

בשנות האקדמיה הוא גם נישא וכשהיה בן 22 כבר נולד בנו הבכור, אנדרי, שחי היום בניו יורק. הנישואים לא עלו יפה ובהמשך נישא שוב ואחר כך פעם נוספת, עם תלמידה שלו. בגיל 30 הוא עלה עם אשתו השלישית, אירה, לישראל ונולדו להם שני ילדים, מירי, בת 29 היום, ממנה יש לו נכדה בת שנה ומוטי, פסל בן 27. בתחילת שנות ה-80 הוא התגרש מאירה, שנפטרה לפני שנתיים, והיום הוא נשוי ("בפעם האחרונה") לגלית ויש להם שני בנים, דניאל בן 16 ונדב בן 14.

הדבר הראשון שהוא זוכר מהמפגש עם ישראל הוא האור. הם נחתו באמצע היום, ביוני, והאור הכה בעיניו בעוצמה כזאת שחשב שלעולם לא יצליח לצייר פה. "אני זוכר שירדו לי דמעות וזה לא היה מהתרגשות ולא מציונות. פיזית לא היתה לי אפשרות לסבול את האור הזה. החלטתי אז שהזמן היחיד לצייר יהיה מוקדם בבוקר. הייתי קם בחמש ומצייר עד תשע ואחר כך שוב לפנות ערב, ואז שאלו אותי אנשים: 'איפה ראית שיש לנו ערפל כזה?'"

נציגי הסוכנות בשדה התעופה שמעו שהוא צייר ואשתו אמנית ושלחו אותם לאולפן בצפת. אמרו שהמקום קרוב לתל אביב ושיש שם ציירים טובים. "לא ידעתי שום דבר על האמנות והאמנים בישראל, אבל כשעשיתי סיבוב בגלריות בצפת הייתי מדוכא, ממש מיואש. אחר כך פגשתי את הצייר הנהדר אהרון גלעדי והוא לקח אותי למקומות אחרים. כל השנים היינו בידידות גדולה. נשארנו בצפת כמה חודשים אבל באולפן לא למדנו הרבה כי מיד פרצה המלחמה".

עוד בהיותו בצפת התחיל ללמד ציור במכון אבני בתל אביב, בלי מלה בעברית. "התלמידים עזרו לי, אחד דיבר קצת רוסית והשני קצת פולנית והסתדרנו". קליטתו האמנותית בארץ, לא במפתיע, היתה תהליך שראשיתו התחברות עם ה"זקנים", בני דור הנפילים זריצקי, סטמצקי ושטרייכמן, ולא עם בני דורו הצעירים, רפי לביא, יאיר גרבוז ואחרים, שהתחילו בדיוק אז למרוד. אולי הזקנים התגעגעו קצת לרוסיות שהשאירו בבית ואולי הוא איים פחות על ההגמוניה שלהם, כך או כך הוא זכה מהם לחיבוק של אהבה גדולה. "מה שמצאתי פה היה בשבילי הפתעה גדולה כי חשבתי, מה כבר יכול להיות במדבר? אבל פגשתי פה אמנים טובים. לא שהם החליפו את המורה שלי, אבל היתה לי איתם שפה משותפת, גם הרוסית וגם הם עוד עבדו עם מכחול. עוד ב-74' ציירתי את שטרייכמן, הוא דיגמן לי. לא היה לי כסף לדוגמנית וגרנו בשכנות בתל אביב. אחר כך מוזיאון ישראל קנה את הציור אז שטרייכמן אמר: 'מילא, לא קנו ציור שלי, אבל עוד שטרייכמן נכנס למוזיאון ישראל'".

אחר כך הוא צייר אמנים נוספים, אבל החמיץ את ההזדמנות לההתחבר לזרם המרכזי בציור. הוא לא מצטער. "מה שעזר לאמנים צעירים לקבל אז עמדה וכוח היתה דווקא העובדה שהם עמדו נגד קיר חזק כמו זריצקי. אני חושב שזה קרה לא רק בגלל שהוא היה כל כך חזק, כמו בגלל זה שאחרים היו חלשים ממנו. לי אין שום מלה רעה להגיד עליו. הוא תמיד בא לכל התערוכות שלי והיינו מאוד קרובים. קודם כל הוא צייר מצוין וזה לא מעט. קודם כל שופטים לפי זה, אחר כך האופי של הצייר. גם אל-גרקו לא היה מלאך וגויה ישב בבית כלא. אני חשבתי שהדור של רפי וגרבוז לא מקבלים אותי, אבל זה מעולם לא הפריע לי לעבוד עצמאית. אחר כך התברר שזה לא נכון, שהם כל השנים העריכו את העבודה שלי, אבל לא היה לי קשר אישי איתם. קשר אישי היה לי עם לאה ניקל, קופפרמן, עופר ללוש ואורי רייזמן".

אירה אשתו התפרסמה בזכות בובות מפוסלות מבדים, בעיקר מגרבי ניילון שעשתה והציגה בתערוכות רבות. הם עברו לתל אביב, אחר כך לבת ים ולבסוף ב-79' ליפו, עד שב-86' נישא לגלית אלוני, אמנית וגרפיקאית. בתל אביב הוא התקשר במהרה עם צבי נועם, בעל גלריה בבית לייוויק (ב-85' עבר לגלריה בינט) וכבר ב-74' הציג בבית לייוויק תערוכה מעבודותיו של אביו, שנפטר בישראל ארבעה חודשים אחרי עלייתו. ב-1975 הציג מוזיאון ישראל תערוכת יחיד של העבודות של וייסברג שראוכוורגר הצליח בדרך לא דרך להעביר לארץ וב-79' עשה זאת גם מוזיאון ת"א. את התערוכה הראשונה של עבודותיו הישראליות הציג ראוכוורגר בגלריה לייוויק ב-75'.

מאז היו לו עשרות תערוכות בגלריות בארץ ובעולם, כולל במוסקווה. במקביל המשיך ללמד גם בבית ספר לאמנות "קלישר" בת"א, בבצלאל בירושלים ובמדרשה למורים לאמנות בבית ברל. ציוריו זכו תמיד להערכה רבתי. "בשבילי הוא אמן גדול וחשוב מאוד", אומרת ניקל, חברה קרובה. "ובלי קשר לזה שהוא צייר גדול, בעל שפה ייחודית, הוא אדם תרבותי".

"פגשתי את יאן לפני למעלה מ-30 שנה ביפו, היינו שכנים", נזכר אדם ברוך. "נפגשנו לעתים קרובות כי הוא התחבב עלי מיד הן כאדם הן כצייר. הלוואי שאף אני התחבבתי עליו". הוא סמוך ובטוח שראוכוורגר צייר ידוע וחשוב. "לא רק שהוא ידוע, הוא אפילו ידוע מאוד, ואפילו במקומות ובחוגים החשובים, גם במוזיאונים, גם אצל האספנים הבכירים וגם אצל אמנים צעירים. בתור מה הוא ידוע ומפורסם? בתור איכות, אפילו איכות מובהקת - התנועה הכל כך חושית ואינטליגנטית בין המסורתי למודרני, בין המתאר הפיגורטיווי לבין הצמצום והרדוקציה. הוא השראה ללא כל קשר לאופנתיות".

למה הוא לא התחבר לזרם המרכזי בציור הישראלי?

"יאן לא שייך לחבורות המרכזיות כי הוא הגיע לישראל מרוסיה, מבוגר מכדי להתחבר לחבורות, ואף נבון ומנוסה מכדי להתחבר. כל זה לא מעיד על מעמדו באמנות הישראלית, נכון לומר שהוא 'רוב של אדם אחד'".

גם כך, העובדה שנמצא ראוי לתערוכה מקיפה במוזיאון ישראל הפתיעה אותו. "אם פעם היו מספרים לי שזה מה שאני אעשה, לא הייתי מאמין. אני די מפונק מבחינת ההתייחסות אלי אבל לא עשיתי שום מאמצים. ככה יצא. תמיד היה לי איפה להציג ומספיק קהל קונים שיהיה לי מה לאכול, ויותר לא רציתי".

למה רק עכשיו הגיע אליך מוזיאון ישראל?

"מה שחשוב זה אנשי מקצוע, האמנים עצמם, זה הקהל הראשון שלי. לכל האחרים הצלחתי לא לעשות אף פעם חשבון ולא לנסות למצוא חן, ומנהלי המוזיאונים הם בקטגוריה הזאת. נסעתי לניו יורק, לאיטליה, לפאריס, ציירתי שם במשך תקופות ארוכות וראיתי שגם במקום זר, כמו למשל בניו יורק, היה לנו מה לאכול. גרנו שם שלוש שנים, עד 2001 כל המשפחה וגם הכלב בילי. חייתי שם בשביל לצייר וליהנות, לא רציתי לעשות קריירה".

עד היום יש לו בניו יורק סטודיו וקהל קונים. היום ניו יורק בהרבה מובנים יותר קרובה אליו מירושלים, הוא אומר, "אבל מכל המקומות החלטתי שפה המקום שלי. אין פה אמנים גדולים מדי אז שמים לב אלי. פאריס תרבותית מדי, כל הזמן הרגשתי שם שאני עומד בבדיקה מול סזאן ודומיו. זה איכשהו לוחץ. פה במדבר עבר עלי תהליך שמצד אחד הרבה דברים הייתי צריך ללמוד לשכוח, ומצד שני ללמוד להתאהב מחדש במה שראיתי מסביב ובמה שהרגשתי. עוד לא הייתי מבוגר מכדי שזה יקרה לי".

הרוסים שבאו לכאן בשנות ה-90 אומרים שמבחינה תרבותית אין להם מה ללמוד מאתנו.

"אני לא רואה כך את הדברים. כשאני בא למקום זר, אני רוצה להבין את האופי שלו. כל דבר שאתה אוכל משפיע על הקיבה שלך. אני ידעתי שאני צריך לעבוד קשה בשביל להיות צייר, בשביל לקבל את עצמי כבן אדם, אז כל המחשבות האלה על תרבות גבוהה לא היו חשובות בכלל. רק עבודה ושום דבר אחר.

"אף פעם לא הרגשתי שייכות לאסכולה רוסית, אין בכלל אמנים רוסים שאני אוהב. בשנים האלה חיפשתי מי אני ומה אני. נכון שכשבאתי רציתי לכתוב רומנים גדולים, השאלה מה יותר נכון לי. כל אחד צריך לבדוק את עצמו, אולי דווקא מתאים לי לכתוב סיפורים קצרים? אולי צ'כוב? צריך לבדוק איזה דברים אתה יכול להוציא שיהיו מלאים בכוח".

יש כאן לא מעט אמנים צעירים שאומרים שהארץ קטנה עליהם.

"אני גדלתי כך שאם יש לי קהל קטן שבאמת מאמין בי, זה מספיק. אני תמיד פחדתי מהצלחה. תמיד חשבתי שזה רעל לאמן, ולאמן צעיר בוודאי ובוודאי, והם לא מבינים את זה ומתאבדים. אולי אחד, שניים, יחזיקו מעמד, השם שלהם אולי יהיה בכותרות ובעוד 20 שנה אף אחד לא יזכור מי זה היה. אני מכיר אמנים צעירים שמוזיאונים בארץ לקחו אותם ועשו תערוכות יחיד שלהם ואחר כך הם רק סבלו שהיו צריכים לרדת ממוזיאון לגלריה ואולי לעוד גלריה פחות טובה ומזה היתה רק טראומה גדולה. אז צריך להיזהר מהצעות של גלריות שמחפשות היום שמות בשביל האגו ומאוצרים שמחפשים לגלות כישרון, ואפילו לא מתחשבים במה שזה יעשה לו בהמשך. הם מתחרים ביניהם מי המציא ראשון את השם התורן החדש. אני מבין אותם, אבל לאמנים זה לא עושה טוב. כל האמנות הישראלית ביחד זה פרוטות. אולי בעלי הגלריה יכולים לגמור את החודש, לכל האחרים זה בעיקר פרסטיז'ה מקצועית. האמנים מתקיימים בקושי, המחירים שלנו זולים יחסית, לכן לא מספיק להם בארץ ומחפשים בחו"ל. אני אומר שיהיה להם לבריאות, אני רק אשמח לראות משהו אמיתי".

מה בעצם מוסתר

גם בגיל 62 הוא באקסטזה מעבודתו. כל יום הוא מצייר ולמחרת מתחיל מחדש, בהתלהבות של ילד. "רק איכות הציור חשובה, כל היתר לא מעניין אותי. אותי הגימור בציור לא מעניין. אני רוצה רק להעביר את ההרגשה שלי וברגע שעשיתי את זה, סיימתי. אני כמעט אף פעם לא חוזר לציורים ולא מתקן אותם. מקסימום אני עושה ציור דומה".

כל אמן חושב שמה שהוא עושה הוא איכותי.

"אני לא יודע. יש ציירים שמזייפים, או שיודעים שתופסים מקום שלא מגיע להם. איך צייר כזה ישן בלילה?"

מצוין.

"אמרו לי מצוין, אבל אני לא מאמין. אני גדלתי בזמנים ובמקומות כאלה שהצלחתי, איכשהו, להאמין באידיאלים אחרים. זאת גישה אקולוגית. החברים שלי היום הם אמנים שאוהבים אמנות ולא יותר מדי את עצמם".

לפי זה לא נשארו לך כמעט חברים.

"נשארו לי מעט. צייר לפי דעתי חייב להתלהב, לאהוב ולהתעניין באמנות ואף פעם לא להיות שבע ממנה, כמו מיכאל קובנר למשל. הוא גם צייר טוב שלא הרימו אותו יותר מדי גבוה, והוא גם ישן בשקט, לא פוחד שיגלו שהוא לא מה שהוא. וזה דבר גדול מאוד. אני כל הזמן רועד מפחד שיבוא מישהו ויגיד שאני כלום. עדיף להישאר כל הזמן קטן ולא להתנפח מחשיבות עצמית, אז הנפילה פחות כואבת".

בימים אלה שכר סטודיו בתחנה המרכזית החדשה בתל אביב והוא עובד גם שם. זה יהיה הנושא הבא של הציורים שלו. "הגועל נפש העכשווי, והרעש, והוולגריות, מעניין אותי לגעת בזה. יש שם מספרות של אתיופים, מסעדות, חנויות בגדים, ועוברים אנשים והאור אחר מאשר בסטודיו שלי בבית. במאה ה-20 האמנות התפתחה במעט, לכן האמנים חיפשו לאן לברוח. טולוז לוטרק הלך לבתי זונות, גוגן נסע לאיים ואני הולך לתחנה המרכזית במקום לנסוע לניו יורק".

לא בכדי אומרים עליו שהוא צייר אינטימי. זה ניכר היטב בתערוכה במוזיאון ישראל. אלוהים נמצא בפרטים הקטנים של היומיום שלו. מתחת לפני השטח של הנושאים התמימים הוא מצליח לטמון כוח ומסתורין שהם הכול מלבד שגרתיים. "זה מה שמעניין אותי בציור, להגיע ליסודות, לגלוי של מה שמוסתר מאחורי מה שאנחנו רואים. "כשאני מתבונן בציור אני לא מסתפק במה שאני רואה, אני מאמץ את כל הכלים שיש לי ואת כל היכולות שלי כדי לגלות מה בעצם מוסתר מאחורי הדברים שאני רואה".

ואולי אין שם יותר כלום?

"אם אין, סימן שאני אשם כי לא הצלחתי לגלות. כשאתה נכנס לבית מלון אתה מקבל רשימה של מה שיש בחדר, אבל זאת האמת של הפקידים, לא האמת של הציירים. האמת של הציירים והתפקיד שלהם זה לגלות קשרים אל דברים אחרים, מעבר למה שרואים. החוכמה לפעמים לא עוזרת לצייר, צריך גם כישרון, גם טעם וגם חושים. בארץ הבעיה של האמנות היא שהיא בנויה על הראש והחשבון ולא מספיק על החושים. ככה זה אצל יהודים, מקובל שהראש צריך להיות חזק ובאמנות פלסטית זה לא הולך".

כישרון, טעם, חושים - ומזל. על מרפסת ביתו ביפו תלוי שלט שעליו כתוב "יש אלוהים". "זה לזכר שניצלתי משריפה, בבית מרכזים", הוא מסביר. "היה לי שם סטודיו והיו לי שם הרבה מאוד ציורים, קרוב ל-1,000 ועמדתי למטה וראיתי איך האש עולה למעלה והסטודיו שלי כולו שחור והייתי בטוח שהכל נשרף. חצי מהציורים בתערוכה בירושלים הם מהאוסף הפרטי שלי וכולם היו בבית מרכזים וכבר צילמו אותם לקטלוג. שבוע הייתי בפאניקה, עד שמכבי אש ומשטרה נתנו להיכנס לבניין והתברר שהאש רק ליקקה את הדלת. על כמה ציורים היה פיח, אבל ככה הכל ניצל. גם התערוכה".



יאן ראוכוורגר(עם בילי). החברים שלי היום הם אמנים שאוהבים אמנות ולא יותר מדי את עצמם. נשארו לי מעט


עם אהובתו הראשונה, מאשה טופז. הוא היה בהרבה יותר מוכשר מכל האחרים. למטה: "גלית עם חלוק שחור", שמן על נייר, 1990. חוכמה לא תמיד מספיקה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו