בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
${m.global.stripData.hideElement}
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בדידותו של משורר

יוסף עוזר, משורר חרדי, מאוכזב מההבטחה הבלתי ממומשת של הדת אבל נשאר בתוכה, כותב שירה דתית בסגנון מודרני שרק החילונים יודעים להעריך, ואלה רק חלק מהסתירות של חייו

תגובות

"לז'ק פרוור יש שיר על השמש שמנערת את הפועל בדש בגדו, בדרכו לעבודה, ואומרת לו: האם ראוי לבזבז יום כזה לבוס שלך? שמש כזאת מטלטלת אותי באמצע התפילה, באמצע העבודה החינוכית, ובאמצע כל רגע בחיי", אומר יוסף עוזר, משורר חרדי שחי בתוך מגזר שלא קורא את שיריו העכשוויים. "כתיבת שירה בשבילי זו דרך לדבר עם מישהו, ליצור אתו דיאלוג, לקבל ממנו אישור. בטהובן המשיך לכתוב מוסיקה גם לאחר שנעשה חירש. גם המשורר כותב בתוך חירשות מסוימת, כשהוא מחפש את הקול שיאזין לו".

הפגישה נקבעה לבית "אנה טיכו" בירושלים. כשנכנס עוזר, כותנתו הלבנה מחוץ למכנסיו, המגבעת נשכחה באוטו, ומחברת שירים תחת זרועו, לא היה אפשר לטעות בזהותו. עיניו ריתקו מיד את המבט - סקרניות, עמוקות, נתמכות במשקפיים דקי-מסגרת, מאופרות בקו שחור טבעי. אביבה אבידן, זמרת, ריחפה חשופה בחלל הבית כשהיא מחממת את קולה לקראת הופעה בתוכנית טלוויזיה שצולמה שם. נבוך, הרגיש עוזר חובה לומר לה שהשיר "פרי גנך" מרגש אותו עד דמעות, אבל שמוכרחים להחליף בו את השורה האחרונה. הוא הבטיח להביא לה שיר משלו, היא צחקקה כנערה, והשניים החליפו אי-מיילים.

הוא מבקש לקרוא קטע מתוך שיר השהיד:

"ראיתי את צריחי המסגדים,/ זקורים כמו פאלוס קטטוני/ עומדים כמו זכרות שקרית שאין/ וזכרותם מצביעה לשמים שם ממתינות הבתולות/ כי כן זקור צועד שאהיד/ זורע בלי ספוק - גם את הדם שלו/ על נערה, באמצע אפור לחיה או בתוך הפעוטון".

איך אתה כותב שירים כל כך בוטים ונוקבים כשהאל הוא הצנזור הראשי שלך?

"משורר צריך לכתוב כל שיר כאילו זו הצוואה האחרונה שלו. אני מאמין שהמשורר הוא מעין שליח שמתרגם ומפרש את דבר הקדוש-ברוך-הוא, על פי דרכו. הוא אינו מוציא צליל חדש אלא עושה לו פירוש חדש. כשאני שואל את המשורר רצון הלוי איך הוא כותב, הוא עונה לי: 'אני נמצא כאן, כמי שאינו'. אני שמח לשאול ממנו את המשפט, כתשובה".

קשר מתעתע עם זך

יוסף עוזר נולד במעברה בירושלים ב-1952. כשהיה בן שבע עבר עם משפחתו למושב ברק שבעמק יזרעאל, שם התגוררו יוצאי מרוקו חילונים. משפחתו, העיראקית, המסורתית, הרגישה שם בידוד וגעגוע. יוסף תמיד כתב שירים, אבל הפריצה המשמעותית חלה כשהיה בן 15, במלחמת ששת הימים, אז הפציץ מטוס עיראקי יחידת צבא שחנתה בשטח המושב. חמישה חיילים נהרגו והוא השתתף באיסוף חלקי הגופות.

"ראיתי פעם ראשונה בחיי מוות מפוזר, ומרוטש, והשירים יצאו ללא מעצורים. אבי, איש רוח, שהיה בקיא בשירה הערבית וכתב טקסטים מודרניים בראייה של היום, היה המבקר הספרותי הראשון. הוא התווכח, סחף אל השפה התנ"כית המוגבהת, כיוון את הריתמוס והעלה את שירי לרמה גבוהה יותר. בתיכון קראתי פעם שיר שכתבתי והילדים צחקו ואמרו שהעתקתי אותו מביאליק. חצי נעלבתי וחצי הבנתי שכנראה מתרחש משהו עמוק יותר".

במלחמת יום כיפור חווה אישית את הטראומה הכלל-ישראלית, כשפיקד על מארב בקונייטרה. במשך יומיים, בתוך בונקר, עם עוד עשרה חיילים, הוא חיכה למוות, ואלוהים לא בא לעזרו. נגמ"ש זלדה - כן. בתום השירות הצבאי הביא את שיריו אל משה שמיר, אז עורך המדור הספרותי של "מעריב", שפירסם אותם מיד.

בשיער מגודל של אחרי המלחמה החל ללמוד ספרות וחינוך באוניברסיטת חיפה, שם זכו שיריו לשבחים ולהערכה ובשנת 1980 קיבל את פרס רון אדלר (על שם משורר צעיר שהתאבד) על ספרו הראשון: "סילן טהור". בוועדת הפרס ישבו א"ב יהושע, סמי מיכאל ויעקב בסר. "הטוב שבספרי השירה של שנת תשמ"א", כתב אז פרופ' ששון סומך על "סילן טהור". נתן זך ביקש להשתמש בשיריו של עוזר בסדנה שהעביר.

"הקשר עם זך היה מתעתע", הוא אומר. "הוא לא אדם שקל להיות קרוב אליו. מצד אחד הוא מקרב אותך, אך מן הצד השני הוא אומר לך כי 'דמעה היא דבר אינטלקטואלי'. הכרתי באותה תקופה את מי שהיו 'חבורת גבריאל מוקד' - רוני סומק, אלי בכר ופרץ בנאי - הייתי ער לשפה השירית שלהם ומודע למה שאגלה גם היום, שהשפה העברית מאבדת את העומק והתרבות שעושים את השירה להמשך היצירה היהודית; נשארים הגופנים שפעם נקראו אותיות".

בתקופת לימודיו היה מעורב בתסיסה החברתית המזרחית. "הייתי מוכן להשליך לים את כל הדימוי הספרותי שלי על דגל המרד, אבל לא בשביל לעשות תזמורת מזרחית, שינוי כוחני ברשות השידור או יותר מוסיקה מזרחית ברדיו ודיבור של ח' וע' גרוניות. התביעה שלי היתה טוטלית, והבנתי שלא אצליח לחנך סופרים ומשוררים שחוששים להפסיד את הדימוי החברתי שעליו עמלו שנים רבות. חשבתי שהחוכמה חייבת להימצא במקום אחר, אז הלכתי לישיבת אור שמח".

המשכת לכתוב שירים גם בישיבה?

"שש שנים הייתי באור שמח והכתיבה מתה. השתתקה. מי שלמד במערכת חינוך חילונית מוכה בהלם כשהוא פוגש את רובד המעמקים של המדרש והאגדה, את עוצמת הלמידה מדף גמרא המעניקה שגב למעשה היום-יומי. באור שמח - אני חוזר להיות פיוט והופך את המדרש לחלק מהחיים. לכל שאלה שעולה, אני רשאי לצלצל לרב גם באחת בלילה. לאיזה מרצה אפשר להתקשר באחת בלילה? דמעה היא הרי דבר אינטלקטואלי. אור שמח היה בשבילי הבטחה גדולה לעולם של שלמות, נטול אגו וללא קטלוג של המזרחים - אך כאן האכזבה היתה גדולה.

עם האמת שנרצחה "בהוראת הרבנים יש לקבל 30% ספרדים ל'סמינר החדיש' וכו'" ("יתד נאמן", "המודיע") עם האמת שנרצחה בסכין ששמה אסתטיקה אקלף תפוח אוכל למצא את הגרעינים שאפלו אם המן הרשע יזרע אותם פרדס יפרח. התפוח יהיה בהכשר מהדר של העדה החרדית נקטף מפרדס שאין בו חשש אך יש בו סכינים, נוטפי דם אסתטי הרב יאמר באידיש: "הם נראים לי ספרדים" ובקלפו את עורי: "יש לנו כבר שלושים אחוז" , אמר.

ממה נבעה האכזבה?

"הרב משה גרילק, עורך עיתון, חריג לטובה בדעותיו, כתב בעיתונו שאולי מוטב לא להחזיר בתשובה, כדי שאלו לא יפגשו בגזענות הקיימת במגזר החרדי. הבחירה של בעלי התשובה (אני מעדיף ביטוי זה על חוזר בתשובה) צריכה להיות בערכים ולא בבני האדם המייצגים אותם ושאינם מהווים מופת לחיקוי, בעיקר בתחום השנאה הבין עדתית. החזרה בתשובה פוגגה את המהפכה האדירה שיכלו לעשות בעלי התשובה, והם, במקום להיות עצמם, הפכו לעותקים דהים. אני מאוכזב, אבל בתוך המשפחה. זכות האכזבה אינה שווה למי שמביט מבחוץ ומצביע על הפצעים. בתוך המשפחה יש סודות וכאבים וכל עוד אני שם, יש בכאב עניין ותועלת רק לי. שנה לאחר מות אמי חשתי את עומקו של הכאב, מפלח את גופי מבפנים".

מות אמי

בלי ריח לחם בלי אור נר עם בקבוק מים קדושים מבבא סאלי בידיה נפטרה אמא שלי וביסקויט מבבא אלעזר רעב היה מלאך המות לביסקויט של בבא צמא היה אכל, אכל! שתה? שתה!

"לקראת יום השנה הראשון למות אמי אני עומד בבית הכנסת ואומר קדיש לזכרה. באופן בלתי צפוי יוצא מגרוני בכי גדול שהופך לגניחות מוזרות. אני מנסה בכל כוחי לחנוק את הבכי ולגמור את הטקסט, ואני מצליח להשתלט, ומסיים את הקדיש. מרים את עיני, לתור אחר מבטו של המשגיח - האישיות הרוחנית הבכירה - מבקש לראות בעיניו אישור לבכי ומחכה שייגש אלי, יגיד משהו, ינחם, ירגיע, יניח יד. המתפללים מסתובבים ועוזבים את המקום והמשגיח, שנשאר אחרון, מקפל את הטלית, קו על קו, לא מישיר מבטו, ויוצא. הקווים השחורים נראו לי באותו רגע כמו מסילות הברזל של אושוויץ, והרגשתי את אותה בדידות שממנה ברחתי כל חיי".

למה נשארת?

"כי זה הבית שלי. כשהפכתי לחרדי חשבתי שמצאתי חברה למופת ובמשך הזמן גיליתי שהיא הרע במיעוטו. זה לא מעט, אבל זה עצוב. למה אני נשאר? יש במוזיאון ישראל מיצג שמראה ישראלים בשבת בפארק: הבעל מנפנף מעל המנגל; האשה על כיסא נוח והקנקלים מושלכים מסביב. אני מכיר שבת אחרת, שבה הילדים מושיטים לי דף למבדק לימודיהם ואני מקריא סביב השולחן את עגנון והשפה בהירה להם והם מצליחים להפיק ממנה הנאה. וזה מתרחש בזמן שהעיתונות מבשרת כי במערכת החינוך יש ל-40% בעיות בהבנת הנקרא. אני מוכן לספוג את הפצעים, המכאובים והביזוי החברתי, לחיות בבידוד ולקבל כל סלקציה רק כדי שילדי יקבלו את החינוך ברמה הגבוהה ביותר".

ממה אתה מתפרנס?

"אני עובד כמנהל חינוכי ומחנך בתלמוד תורה ואני רואה בפרנסתי שליחות. תלמידי מעולם לא שלפו כלי נשק נגד חבריהם והם באים שמחים לבית הספר. לילד החרדי שמים המון מחסומים וגבולות כבר מגיל צעיר מאוד ולי חשוב להרחיב את זכויותיו, את הביטוי האישי שלו ושלא יפחד לפתח את קו ההתפתחות הייחודי רק לו. כל איש חינוך שנכנס אלי מופתע מהאווירה הלא שגרתית וזה מה שגורם לי ללכת כל יום שמח לעבודה.

"טכנולוגיה חינוכית אולי חשובה, אבל התנופה שצריכה להניע מחנך היא להיות נאהב על ידי חניכיו. זו גם המלה הראשונה, בקריאת שמע, שמופיעה בלשון ציווי: ואהבת! היא סותרת את פתרונות שרת החינוך הקוראת לצייתנות כמעט פשיסטית, כשהיא סוברת שקימה לפני המורה והדגל היא חזות הכול".

על נעמי, האשה שאתו האור היפה האור היפה הזה על אדן חלוני אינו שונה משאר האורות - אותה השמש בכל החלונות נוגעת.

אך יפיו נוגע בעיני

בגללך אשר תלכי כאן בביתי מרגילה את הרוחות להעצר על סף פתחי הבית ומעוררת את ילדינו ואותי להבחין

כיצד יפה הוא נח גם על דברים חדים שבעולם שמבט רךשלך יעגל, אשתי.

את נעמי אשתו (למדה באוניברסיטת תל אביב, חוזרת בתשובה, עוסקת בחינוך המיוחד) פגש אצל משפחת אריאלי בבני ברק, שאירחה לשבת ישראלים תוהים ומסוקרנים. אהבתם עדיין צומחת. לפעמים היא קצת בשלכת, כמו אצל כולם, אבל יש לה פירות: ברוריה ברטה, בת 16; הדס, 14; יחזקאל, 13; שלישייה: רבקה, דבורה ויצחק, 10, וירמיהו מנחם, בן 8. ילדיו, נותני ההשראה, מודעים לכתיבה, לחוויית הקריאה הראשונה עם אמם ואף באים למפגשים בערבים ספרותיים. לפני שנתיים, כששמעו את המשוררת חמוטל בר יוסף מפליגה בשבחי שירתו של אביהם, התפלא יצחק הקטן: "אבא, החילונים לא אוהבים אותנו, אז איך זה שהחילונים אוהבים אותך?" ונעמי מוסיפה בכאב: "כל מה שיוסף כותב הוא חסר טעם אם אין מי שיקרא".

ללדת ילדים ... כשאומרים לי שיהודים צריכים ללדת פחות ילדים אני לוקח משם זוג משקפים כדי לראות מי המדבר ואני רוצה לתת לו שן זהב כדי להשתיק את תאותו התבונית לחסכון.

אתה עושה צנזורה עצמית כשאתה כותב על נעמי?

"אגיד לך דבר חמור וקטגורי בעניין זה: אני פמיניסט. ורוב הנשים אינן שמות לב לזה שבשירת הגברים הכללית הן מופיעות ללא הרף - כמו "את" או "הילדה", "היא", "אהובתי" - כל אלה הן דמויות חסרות זהות. אשה ללא זהות היא ברייה של השירה הכללית שמכונה, כמו סוג של אונס, שירת אהבה. בשירת המשוררים הדתיים נראה לעתים קרובות שימוש בפנייה הישירה: אשתי. אשתי מופיעה בממד הרגשי והאנושי ולא בממד הבשר בלבד".

ונעמי, מה היא אומרת? "נראה לי שכתיבה בלשון ציורית צריכה לפכות כמעיין, ואני לא התחתנתי עם משורר כדי לבנות סכר".

קולה ומכנסיים בשבוע בו חלה פרשת וירא כשגרשה שרה את הגר וישמעאל נפצע הילד עאלי ג'אוואריש בן ה-7 מכדור פלסטי ישר אל תוך המח עאלי ג'אוואריש הפך לצמח בבית החולים הישראלי גסס יומים מלאך המות שבא לא הראה לאמו באר מים

ובשבוע שחלה בו פרשת תולדות את עאלי ג'אוואריש פרקו לחלקים לילד בן 15 חלקו את הכבד והראות אמו אמרה בשדור הילד קם ובקש קולה ומכנסים

אבא של ג'אוואריש אמר שיתנו חלקים גם ליהודי רק אתמול חלקו חיל יהודי לערבים...

יומיים לאחר הפיגוע במסעדת מקסים שלח יוסף עוזר מכתב אל ח"כ אחמד טיבי, שאליו צירף את השיר "קולה ומכנסיים". "נראה לי שמהותו של רופא שונה לחלוטין ממה שמבוטא בדבריך כאדם שהוא רופא", כתב לו. "ביהדות שמו של ריבון העולם הוא: רופא כל בשר. אללה נקרא רופא. ואני אינני שומע בדבריך כאדם פוליטי את הרופא שבך. את האלוהים-אללה שבך. הוא היה נשמע היטב ללא ההקבלה התמידית שלך בין 'מה שאתם עושים לנו' לבין 'מה שהם עושים לכם'. בחדר מיון אנחנו לא עושים הבדלה ואתה לא מתפקד כמו בחדר מיון. אם היית נשמע אנושי ורופא, היתה תועלת לשני הצדדים והיית הופך מנהיג ולא פוליטיקאי מהשורה".

יש לך רעיון מעשי יותר לפתרון הסכסוך, מאשר לשלוח שירים לאחמד טיבי?

"אני רואה את תשתית הסכסוך במרכיב הדתי. הייתי מדרבן מפגשים של המנהיגות הדתית, כי הידברות כזאת חסרה מאוד. סמלים כמו הר הבית וירושלים יוצרים מצב שבו מי שמוותר על הסמל, כאילו ויתר על חייו. המאבק נראה בלתי פתיר ובחברה שלנו דרושה הבנה עמוקה וידיעה ברורה שהתורה היא המפלט המאחד היחיד לכלל השסעים שלנו. בגיליון האחרון של 'משיב הרוח', שאותו ערכתי כאורח, ניסיתי לאחד את כל השסעים בחברה שלנו. ביקשתי מיוסי שריד שני שירים. הוא אמר, 'אני אחשוב על זה'. אמרתי לו שכשאני מבקש שיר ממשורר ירדני, פלשתינאי או מצרי והוא אומר, 'אני אחשוב על זה' - זאת פוליטיקה, לא אמנות. הוא שמע ונתן שני שירים".

אתה מכהן עכשיו בתפקיד יו"ר "מאזניים", כתב העת של אגודת הסופרים, שנודע בקהילה הספרותית בעיקר במלחמות הפנימיות שלו.

"קיבלתי את התפקיד בתקופה אומללה שבה היו גם מריבות בזויות של אנשים על עניינים קטני עניין לציבור וקטנוני רוח. אגודת הסופרים, ובתוכה 'מאזניים', פעלה בצורה פרועה ומקרטעת, בגלל אי סדרים כספיים, אגרסיוויות, מונוליטיות, חוסר הנהגה, מיקוד או קונספט, והמוטו היה: שמור לי ואשמור לך. אני חושב שהם בחרו בי כדי לנקות את האורוות. התפקיד הזה, אם יש בו עניין, יחייב קודם לנכש, לסקל ולשדד ורק אחר כך לארות, לבצור, למסוק ולגדור. מי שאינו מפענח את הפעלים, בעל כורחו, יבין למה השתמשתי דווקא בהם".

מה בעצם עושה היו"ר?

"תפקידי כיו"ר הוא להיות מעורב בקו הכללי של כתב העת ובמהותו, יחד עם העורך משה בן שאול".

האם זו החלטה משונה לבחור דווקא במשורר חרדי לתפקיד הזה?

"לא נאבקתי להיות יו"ר 'מאזניים' ולאלה שבחרו בי יש בוודאי סיבות כבדות משקל שקשורות למגמותיה של התרבות הישראלית, המתפרקת והשסועה בכל תחומי ההוויה הישראלית. הסכמתי למינוי כי כתב עת לספרות משפיע על סדר היום התרבותי, ולהיות שותף לעשייתו הוא לקבל אימון בעיצוב התרבות. וזה לא דבר קטן.

"פנו אלי לא בגלל החרדיות שלי, אלא בגלל שמכירים את היצירה שלי ורוצים שמשהו ממנה ישפיע על היצירה הכללית. יכול להיות שאפשר לראות בבחירה סימן קטן לנכונות החברה הישראלית להקשיב להד היהודי, שפעם דחפנו אצבעות לאוזניים כששמענו רבע-הד ממנו. הקו הכללי של כתב העת צריך להיות מקושר יותר לזהות התרבותית היהודית-הישראלית ולא לישראלית המעוקרת. אנחנו מצויים כרגע מול עולם מוסלמי שתשתיתו האמונית קרובה אלינו הרבה יותר מתשתית המערב. אני מאמין שתרבות יכולה ליצור גשר בינינו לבין העולם המוסלמי החרד.

"עד היום, הספרות העברית התייחסה רק למאבק הפוליטי והיתה עיוורת לדמיון התרבותי הקיים. בזמן שיהודי יכול לענות 'אמן' על ברכתו של מוסלמי במסגד, אנשי הרוח מתעלמים מהיסודות שאמורים לקרב אותנו כיהודים אל נקודות מסוימות באיסלאם. אני חושב שאנשי הדת איבדו את הכושר ליצור גשר בין האיסלאם החרד לבין היהדות הישראלית, ולכן הסופרים והמשוררים חייבים לעשוטת זאת. כל עוד לא ניצור את הגשר אנחנו נישאר 'סוכנים של האימפריאליזם האמריקאי', ולצערי היום אני לא רואה שהספרות משתמשת בכלים שלה כדי להוביל מהלך כזה. חובתנו כאגודת הסופרים לחבר בין השסעים שהזכרתי, ואם האגודה, בניווטו הרציני של הרצל חקק, תתעורר, אפעל ברוח הדברים שאמרתי".

את זה למדתי בליטא

קראת פעם שיר שהיית מסוחרר בגלל עוצמתו?

"רק עם צ'סלב מילוש. יש תקופות שהמשורר שאני קורא הוא כמו מטרונום שנמצא מאחורי ונותן לי את הטוק-טוק שמלווה את הכתיבה שלי. מילוש עושה לי את זה. אני מזהה אצלו משהו, שכל חיי חיפשתי בשירה ובספרות הישראלית ולא מצאתי - בעצם ההתייחסות שלו לשואה, שעוברת כחוט שני בין שיריו. יש לו שורה: 'את זה למדתי בליטא - לחם שאתה מוצא על הרצפה, תגביה, וקיסם לא יורקים באש שאפתה את הלחם'. זו בעיני שירה שהיא מעבר לפולקלור. צ'סלב מילוש הוא המשפיע הטוטאלי, ושירה, כמו שלו, עם רוחב יריעה ואמירה על הקיום הכוללני, לא פגשתי".

יצרת אתו קשר?

"כשרבין הכריז ברגע של ייאוש שנשבור להם את העצמות, חשבתי שזה רגע נכון לקרוא לו לחדש את דבריו הנחרצים בדבר חשבון הנפש שצריך המערב לעשות לאחר השואה. שהוא צריך להשמיע את קולו המוסרי מחדש, כי מדינת ישראל הנוכחית עדיין אינה יכולה להבטיח שהקרמטוריומים כבו סופית. זה נשמע נורא, אך כך הרגשתי. אחר כך הגיעו אלי מזכירתו אגניישקה ותומאש בעלה. הם סיפרו כיצד התלהב המשורר משירי וממכתבי ואיך הצביע נחרצות על השיר 'האור היפה' ואמר, 'זה שיר'.

"התקשרנו אליו. ביקשתי מצ'סלב שיר מיוחד בשבילי. הוא שלח לי שיר, שמעולם לא פרסם ושאותו הכנסנו לגיליון האחרון של 'משיב הרוח'. יש בינינו קשר מיוחד, ואני בטוח שרק בשבילו הומצא מכשיר הטלפון".

אם יצוו עליך לבחור בין החיים לבין כתיבת השירים, במה תבחר?

"לפני כמה חודשים לקחתי את ילדי למושב שבו גדלתי. הצטלמנו ליד עץ האקליפטוס שתחתיו כתבתי את שירי הראשון. 'מה יותר חשוב?' שאלתי את עצמי, 'יום כתיבת השיר הראשון, או אולי, שנים רבות אחר כך, הרגע שבו אתה עומד ליד העץ עם ילדיך?' העדפת התשובה הראשונה מעמידה את האמנות במרכז. השנייה, את החיים. ההבדל הוא בין ההזדהות עם הגלובלי, לבין הזדהות עם היהדות. הרגע החשוב הוא להחליט עם מה מזדהים. צ'סלב מילוש תורגם בידי דוד וינפלד כך: "יהי ערך מלותיך לא משום עצמן/ אלא משום שנאמרו כנגד מישהו".



יוסף עוזר. משורר צריך לכתוב כל שיר כאילו זו הצוואה האחרונה שלו


יוסף עוזר ושניים משבעת ילדיו. חשוב לי להרחיב את זכויותיו של הילד החרדי



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו