בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

כאב ללא התיישנות

לילדים שהותקפו מינית, בעיקר בתוך המשפחה ובסביבתה, יש המון סיבות טובות להסתיר את הפגיעה, להתכחש לה ולהדחיק אותה. כאשר הם מתבגרים, ומופיעה המודעות, ואחריה הכעס, זה עלול להיות מאוחר מדי. העבירה התיישנה. האם החוק מביא זאת בחשבון? לא בטוח

תגובות

היא בת 32 אבל מרגישה כאילו נולדה מחדש רק לפני שבע שנים. בחדרה, העמוס בדובי בד בגדלים שונים ובמיני צעצועים האוצרים ילדות אבודה, היא מסבירה שאז הפסיקה את ניסיונות ההתאבדות שלה. ארבע פעמים ניסתה להתאבד. בפעם הראשונה, בגיל 17, התכוננה לתלות את עצמה, בפעם השנייה בלעה כדורים, בפעם השלישית בלעה כדורים במספר גדול יותר. בניסיון ההתאבדות הרביעי שלה, בגיל 25, מתוך ייאוש עמוק היא הזריקה לעצמה אוויר לוורידים. מהיום שהגישה תלונה במשטרה נגד אביה החורג הפסיקה לחשוב על התאבדות.

ביומניה האישיים - המוכתמים בחותמות של חוקרי משטרה שנברו בהם כדי למצוא ראיות לאישוש עדותה - היא כותבת, בגיל 16: "ח' (אביה החורג) בא אלי למיטה בבוקר. הוא נכנס למיטה שלי ועוד עם תחתונים ובנוסף לזה שהוא העיר אותי, אני התעצבנתי שהוא מנסה לגעת בי בכל מיני מקומות. כשהייתי קטנה יותר הייתי מנסה לזוז קצת בתרגילים שונים או לבכות, אך הפעם אמרתי לו בכעס: 'די, אני לא מסכימה לזה!' יותר מזה שהוא הופתע ממני אני הופתעתי מעצמי. הוא ניסה להרגיע אותי, אך זה לא עזר לו. קמנו".

ובגיל 19 היא כותבת: "הקמטים בפניו נהיו עמוקים יותר פתאום, עיניו הופכות לצרות יותר ובהירות יותר. אני מתפללת שהוא יחנוק אותי וזהו. לא רוצה להרגיש את כובד משקלו עלי, את צלעותיו החדות הלוחצות על שלי ואת רגלו הנמרצת בין רגלי".

ג' סבלה ממעשים מגונים שביצע בה אביה החורג מגיל 12. כשאזרה כוחות והגישה נגדו תלונה, בגיל 26 וחצי, התברר לה שאיחרה את המועד. על עבירות מין שביצע בן משפחה בקטינים חלה התיישנות: אפשר להעמיד את החשוד לדין רק על עבירות שהקטין מדווח עליהן בעודו קטין, כלומר, לפני שמלאו לו 18.

בינואר 1996, בלחץ איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית, הוארכה תקופת ההתיישנות על ביצוע עבירות כאלו. על פי התיקון לחוק העונשין, קורבנות של עבירות מין רשאים לתבוע את התוקף עד הגיעם לגיל 28, ובלבד שלא עברו יותר מעשר שנים מאז ביצוע העבירה האחרונה. לפני כשנה הצליחו מרכזי הסיוע להביא להארכה נוספת של תקופת ההתיישנות, המאפשרת לנפגעים להתלונן במשטרה עד הגיעם לגיל 38, אבל הטיפול בתלונה מותנה באישור היועץ המשפטי לממשלה.

תביעתה של ג' הוגשה אמנם לפני שמלאו לה 28, אבל המעשים שעליהם דיווחה נעשו לאחרונה בשנת 1984, כך שהתיקון בחוק ההתיישנות אינו חל עליה. האפשרות המשפטית השנייה, הגשת תביעת נזיקין אזרחית נגד אביה החורג, אף היא חסומה בפניה. כללי ההתיישנות הנהוגים במשפט האזרחי מאפשרים לקטין שנעשתה בו עבירת מין להגיש נגד התוקף תביעת פיצויים בתוך שבע שנים מיום שמלאו לו 18, כלומר עד גיל 25. ובאחרונה התברר שבמשרד המשפטים מתכוננים לקצר אף יותר את תקופת ההתיישנות.

ג' הגישה ערר לפרקליטות המדינה. שלוש שנים וחצי היא נאלצה להמתין להכרעה, וביולי 2003 התבשרה כי מתוך תשע שנות ההתעללות שעברה היא תוכל לתבוע את ח' רק על תקיפות שחלו בשנים 1988-1986, כשהיתה בגיל 14 עד 16. על מעשים מגונים שנעשו בגופה לפני כן חל חוק ההתיישנות, ועל המעשים שנעשו בה אחר כך נקבע כי הם מקרים יחידים ויש קושי ראייתי להוכיחם.

"המקרים הקשים ביותר אירעו כשהייתי בת 12 עד 14", אומרת ג' בתסכול. "זאת בדיוק התקופה שההתעללות התחילה ונגרם הנזק החמור ביותר. המשמעות של ההחלטה מבחינתי היא שהחוק לא מגן עלי בתקופת הילדות. על פי החוק, לא רק שאין באפשרותי להעמיד לדין את אבי על הפגיעה שהוא הסב לי בגיל צעיר, הפרקליטות עוד סופרת לי אירועים יחידים ולא רואה את כל מסכת ההתעללות".

בדומה לנפגעות אחרות מהתעללות ממושכת היא מתקשה לציין זמנים ולהגיד מתי זה התחיל. "מתוך חלקיקי זיכרונות ותמונות שיש לי מהבתים שבהם גרנו באותן שנים אני מצליחה למקם את ההתעללות כבר בגיל 12. אני זוכרת שזה התחיל במשחקים שהוא רודף אחרי ומלטף לי את הישבן ושהכל התפתח בהדרגה לגיפופים, נגיעות באיברי המין, חיבוקים שכילדה הרגשתי שהם לא תמימים, דרישה שלו שאני אגע בו באיברי גופו, נשיקות חזקות בפה, רמיזות מיניות כמו 'איך החזה שלך צומח יפה', בקשות כמו 'אולי תתני לי לקלח אותך' ושאני אעלה על גופו, ובקרים שהוא היה נכנס למיטה שלי ומתגפף בי".

ח' התחתן עם אמה ועבר לגור בביתן כשג' היתה בת 11 ואחותה הקטנה בת 9 וחצי. "היו ימים שהוא היה אומר לשתינו להיכנס למיטה שלו, אבל מהר מאוד אחותי חמקה ואני נשארתי שם, קפואה, בלי יכולת לברוח. הוא היה עושה לי שטיפות מוח, הוא כל הזמן אמר לי 'זה הסוד שלנו', 'אני אוהב אותך' ו'יש בינינו משהו מאוד מיוחד שאחרים לא יצליחו להבין ואם לא היה בינינו כזה הפרש גילים היינו יכולים להתחתן'. הוא יצר בלבול מוחלט בתפקידים, וכל הזמן סיפר לי שאמא שלי לא מבינה אותו כמוני".

מה הרגשת?

"פחד, פחד, פחד. את יודעת שזה לא בסדר, המגע הזה לא מרגיש לך נוח. בגיל הזה ההורים כבר מזהירים אותך מזרים, אבל אף פעם לא מזהירים אותך ממי שחי אתך בבית. מזהירים ממי שבחוץ. התגובות הראשונות שלי היו קיפאון, הלם, אחר כך תגובות של ניתוק ורק כעבור שנים ניסיונות למאבק. היתה לי גם תחושה חזקה של בגידה באמא שלי, הייתי קרועה ביניהם. ידעתי שהיא היתה הרבה שנים לבד ונורא לא רציתי לקלקל לה, לא להרוס את האידיליה של הבית שהיה לנו".

לא שידרת סימני מצוקה?

"התפקוד שלי בבית הספר היה מעבר לרגיל. הצטיינתי בלימודים, כי הם הפכו לבריחה שלי. שידרתי לסביבה שהכל בסדר, לא מתוך שקר אלא מתוך הכחשה מוחלטת של האירועים. אני זוכרת שבוקר אחד התכוננתי לצאת לבית הספר והייתי אמורה להעיר אותו. שמתי עלי את התיק, כי חשבתי שזה יקשה עליו לגעת בי, והערתי אותו. אבל הוא משך אותי למיטה וגיפף אותי, ניסיתי להתחמק ממנו ולא הצלחתי, ובגלל זה איחרתי לצאת ואז רצתי לבית הספר בוכה ומפוחדת בגלל האיחור. נכנסתי לכיתה, המורה היתה עסוקה בלהזיז שולחן ופשוט חמקתי פנימה למקום שלי ואף אחד לא הרגיש".

לא הרגשת צורך לספר למישהו?

"רק בגיל 17 הכל פתאום נחת עלי. עד אז כל המעשים שהוא עשה לא חדרו לעולם שלי, הם היו מנותקים מהחיים שלי. גרנו שנה בארצות הברית ושם החלה הידרדרות תהומית בהתנהגות שלי. זעקתי לעזרה בכל דרך אפשרית: בלימודים, בציורים, בהתנהגות. אמא שלי חשדה והחלה לדובב אותי. בפעם הראשונה סיפרתי לה הכל, אבל השבעתי אותה שלא תספר לו שהיא יודעת. אמרתי לה שאני רוצה שנמשיך לחיות כמו משפחה רגילה, שאני לא רוצה שהמשפחה שלנו תתפרק ושאני לא רוצה לקחת את האחריות לזה. אמא שלי ניסתה להרחיק בינינו אבל זה היה בלתי אפשרי. אי אפשר ליצור בידול בבית שאנשים חיים בו. כך שגם אחרי שסיפרתי שום דבר לא קרה. הוא המשיך לגעת בי בכל מיני הזדמנויות, ואני שקעתי בדיכאון קשה וחשבתי שהכי טוב יהיה לכולם אם אמות. אז הכנתי חבל תלייה וביום שכל המשפחה יצאה לאירוע, ניסיתי להתאבד".

לפני שהידקה את חבל התלייה לצווארה היא התקשרה לקו סיוע לנוער במצוקה, סיפרה על ההתעללות והודיעה על כוונתה להתאבד. ג' חשבה שהשיחה חסויה ושלא יצליחו לאתר אותה, אבל בתוך דקות ספורות הגיעה לביתה ניידת, שוטרים פרצו לחדרה והעבירו אותה לאשפוז. "בבית החולים הרופאים דיווחו להורי על ההודעה שלי וח' אמר שהוא עשה הכל מתוך אהבה, שלא היתה כוונה מינית במעשיו, והבטיח לרופאים ולאמי שהוא לא יעשה זאת שוב. שוחררתי מהאשפוז וקיבלתי תרופות נגד דיכאון. היה ניסיון לקיים את הבית ולא לפרקו, אבל הוא שוב לא הצליח לשלוט בעצמו והיו עוד אירועים, אבל הפעם פחות חמורים ובתדירות נמוכה יותר".

ג' חזרה לישראל והתגייסה לצבא. המשפחה הצטרפה אליה כעבור זמן מה והמעשים המגונים בה נמשכו עד שהיתה בת 21.

סליחה על השאלה, אבל תסבירי איך בגיל 21 לא הצלחת להתנגד לו?

"התעללות שמתחילה בילדות משאירה את הקורבן בגיל הפגיעה, במקרה שלי גיל 12. וכך, כל ליטוף וכל נגיעה מצד התוקף מחזירה אותך אוטומטית לגיל 12. בפועל, את לא בחורה בת 21, חזקה וגדולה שעומדת מול גבר שפיזית את יכולה לגבור עליו. בחוויה שלי אני הופכת לבת 12 שקופאת במקום. בנוסף, הייתי גם חלשה, מיואשת, חסרת אונים, לא האמנתי שמשהו יכול להשתנות, שמישהו יכול לעזור".

בגיל 25, לאחר ששוב ניסתה להתאבד, המליץ לה צוות הרופאים במרכז לבריאות הנפש באזור מגוריה להתלונן במשטרה נגד אביה החורג. "הם אמרו בגלוי שחלק מתהליך הריפוי צריך להיות הגשת תלונה. הנזקים היו ברורים לי, אבל היה לי קושי נפשי לתבוע את מי שגידל אותי בילדות וממשיך לחיות עם אמי. בעבר, פחדתי לפרק את המשפחה ולא רציתי לפגוע במשפחה שלי. היה קשה מאוד לשכנע אותי להגיש תלונה".

באותה תקופה השתתפה ג' בקבוצת תמיכה במרכז לנפגעות תקיפה מינית והכירה נשים נוספות במצבה. "בקבוצה היו נשים מבוגרות שסיפרו על חוסר האונים והאכזבה שמלווה אותן על שאין באפשרותן להעמיד לדין את התוקף בגלל חוק ההתיישנות. כששמעתי את העדויות שלהן הבנתי שאסור לי להגיע למקום הזה ושאני חייבת להגיש תלונה".

בגיל 26 ניגשה ג' לתחנת המשטרה והגישה תלונה נגד אביה החורג. לתלונתה היה גיבוי חזק בעדויות של אמה ואחותה. המשטרה העבירה את התיק לפרקליטות. כעבור שנה הודיעו לה מפרקליטות המחוז כי רוב העבירות שבוצעו בה מגיל 12 התיישנו ושיש המלצה לסגור את התיק בגלל חוסר עניין לציבור. ג' ערערה על ההחלטה בפרקליטות המדינה, ולא שמעה דבר במשך יותר משלוש שנים. רק אחרי ששלחה מכתב למשרד המשפטים הוזמנה לפגישה בפרקליטות המדינה ואז התבשרה כי באפשרותה לתבוע את אביה החורג על שנתיים בלבד מתוך תשע השנים שבהן התעלל בה.

"אני חושבת שזה הכי לא הוגן בעולם", היא אומרת. "מה זה חוק ההתיישנות? למה מעניקים חסינות לעברייני מין? כשחוק ההתיישנות נוגע בעניינים כמו דיווח על פריצה לבית אז מקובל שזה יהיה מוגבל למועד מסוים, אבל איך אפשר להשוות בין המקרים? אנחנו מדברים על דברים שמשפיעים על הנפש ועל הגוף שלנו. הדיכאון, ההתמודדות הנפשית והנזקים הם בעלי השפעה ארוכת טווח כל כך, שלא צריכה בכלל להיות התיישנות על מקרים כאלה. האבסורד הוא שעד שקורבנות תקיפה מינית מגייסים את הכוח הנפשי הנדרש להליך המשפטי, אז המערכת המשפטית קובעת בשרירות לב שכל העניין התיישן".

תגובת משרד המשפטים: "התיק נמצא כרגע בהשלמת חקירה, טרם התקבלה החלטה סופית. מחמת חוק ההתיישנות ישנן מספר עבירות שעל פי החוק לא ניתן להגיש לגביהן כתב אישום".

השנים האבודות

בשנה שעברה התקבלו במרכזי הסיוע 6,982 פניות, מתוכן 3,455 דיווחו כי נפגעו בתקופת הילדות וההתבגרות. ב-1,451 מקרים, כמעט מחצית מהנפגעות בילדות, התוקף היה בן משפחה, ב-534 מקרים האב היה המתעלל. 38% פנו לראשונה למרכז יותר מעשר שנים מביצוע הפגיעה. עדית מרן, רכזת ליווי נפגעות בהליך הפלילי במרכז הסיוע בתל אביב, מספרת כי רק 20% מהנפגעות הפונות למרכזי הסיוע אוזרות עוז לפתוח בהליך משפטי, פלילי או אזרחי. מרן עצמה מלווה כ-100 נשים בשנה בהתמודדות בהליך הפלילי.

"המערכת המשפטית בנויה בצורה כזאת שהנפגעות חוות בה אונס שני, בגלל שבהליך עצמו כלולים מאפיינים בסיסיים של הטראומה", היא מסבירה את הנטייה של נפגעות רבות לא לתבוע את התוקף. "החוויה המרכזית בתקיפה מינית היא אובדן שליטה וחוסר אונים, התוקף עושה בגוף הנאנסת כבשלו מבלי להתחשב ברצונה ומבלי שהיא תוכל להתנגד. ההליך הפלילי עלול לשחזר מאפיינים אלה בהתייחסותו למתלוננת כאל עדה בלבד, וכך היא ניצבת שוב בחוויה של חוסר שליטה וחוסר אונים, כששוב עושים אחרים בסיפור חייה כרצונם".

מה החשיבות של פנייה להליך הפלילי בשביל נפגעת תקיפה מינית?

"זאת האפשרות שלה להשמיע את קולה. התוקפים תמיד מאיימים ב'אף אחד לא יאמין לך' והם דואגים לאיים על הקורבנות שלא יעיזו לספר ולהשתיקן. הנפגעת מחכה לרגע שבו תוכל יום אחד לספר, וכשהיא מחליטה להגיש תלונה היא בעצם קמה ואומרת 'אני לא מוכנה לשתוק יותר'. הפנייה להליך הפלילי היא גם דרך להשיג שקט נפשי, שכן מרביתן מגיעות להליך כשהן מפורקות מבחינה נפשית. אבל אם אחרי כל זה הן מגלות שעל המקרה שלהן חלה התיישנות, הן מרגישות מפח נפש אדיר. בעצם אומרים להן שהן נזכרו מאוחר מדי ולא מעוניינים לשמוע אותן".

מחקרים רבים מצביעים על כך שרוב הקורבנות שעברו התעללות מינית אינם מדווחים עליה, ומשהים את הגילוי שנים רבות ולפעמים לתמיד. הספרות המקצועית מצביעה על כך שככל שהקורבן מבוגר יותר בגיל הפגיעה, ישנה סבירות גדולה יותר שהוא יגלה את הסוד מיוזמתו.

"ישנם מספר תהליכים הגורמים לקורבנות תקיפה מינית לכבוש את הסוד ולחשוף אותו רק שנים ארוכות לאחר הפגיעה", אומר פרופ' אלי זומר, פסיכולוג קליני בכיר מבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת חיפה. "ראשית, ילדים שנפגעים ומנוצלים מינית לא תמיד מבינים מה מתרחש, זה קשור לנאיוויות הטבעית של ילדים שלא מודעים כמו מבוגרים לאתיקה וגבולות. שנית, חולפות שנים עד שהם משתחררים מהעכבה של תחושת הבושה והאשם. שלישית, לעתים הפוגע מטיל את האחריות עליהם באומרו שזה הם שרצו זאת ופיתו אותו. זה מסתבך כשחלק מהילדים רומזים לסביבתם הקרובה והסביבה שותקת ומבטלת זאת מתוך שאינה רוצה להכיר שדברים איומים כאלה אכן מתרחשים.

"בנוסף, ישנו התהליך הנפשי של הקורבנות: הכאב הכרוך בתקיפה מינית של ילדים כל כך חזק ומציף בעוצמתו, שילדים מפתחים מנגנונים נפשיים שיאפשרו להם לא להיות מודעים לחוויות ולזיכרונות של הפגיעה המינית ולהמשיך לתפקד, וכך לא יצטרכו להיות בדילמה העמוקה של גילוי שיביא לפירוק המשפחה. חלק מהילדים לומדים לרחף, להתנתק, להדחיק וזה לא מאפשר להם לעבד את הטראומה ומשאיר אותם ניזוקים ומשהה את הפנייה שלהם לסעד נפשי ומשפטי לעוד שנים ארוכות".

התיקון לחוק ההתיישנות, שהתקבל ב-22 בנובמבר 2002, מכיר למעשה בייחודיות של עבירות המתקיימות בתוך המשפחה ובחוסר היכולת של הקורבנות להתלונן בזמן הפגיעה בהם או מיד לאחריה, או לעתים אף שנים אחר כך, בשל מורכבות הקשר הנפשי בין התוקף לקורבן. "בן משפחה" מוגדר בחוק כהורה, בן הזוג של ההורה, אח, כולל אח חורג, דוד, סב וגיס בתנאים מסוימים. הארכת תקופת ההתיישנות חלה גם במקרים שבהם התוקף הוא "אחראי על חסר הישע", כלומר מורה, בייביסיטר, שרת בית ספר, מדריך וכל אדם הממלא תפקיד כאחראי על הקטין.

בהכנסת תיקון זה יישרה ישראל קו עם מדינות רבות שקבעו תקופות התיישנות ארוכות. אך גם במצב החדש ישנם עיוותים הכובלים את ידיהם של נפגעי עבירות מין ומונעים מהם להעמיד לדין את מי שהסב להם נזק. כך, למשל, החוק אינו מגדיר בן דוד כבן משפחה, ועל תקיפה של בן דוד לא תחול הארכת התיישנות. בפרקליטות נדונה עכשיו תלונתם של שני אחים, בני 19 ו-21, שסבלו ממעשים מגונים שביצע בהם בן דודם ומנועים מלהעמידו לדין משום שהארכת ההתיישנות אינה חלה כשהתוקף הוא בן דוד.

סטירה בפרצוף מהמדינה

החוק אינו נותן מענה גם למקרים שבהם המתעלל מינית בקטין הוא אדם אחר, שאינו זר לחלוטין אך גם אינו בן משפחה ואינו אחראי עליו, לדוגמה, ידיד המשפחה או אף בן למשפחה אומנת שבחסותה שוהה הקטין. במקרים אלה רשאי הקטין לתבוע את התוקף עד חמש שנים מיום ביצוע העבירה (במקרה של מעשים מגונים) ועד עשר שנים (במקרה של אונס ובעילה). כך נוצר מצב אבסורדי: ככל שהקורבן צעיר יותר בעת התקיפה, גדל הסיכון שכשיחליט לתבוע יתברר כי על המקרה חלה התיישנות והתוקף לא יועמד לדין.

כך קרה לד', בת 27, שלפי החוק היתה יכולה לתבוע את מי שתקף אותה בילדותה לפני שהגיעה לגיל 16 וחצי. היא מגיבה בצחוק חלוד מכאב על דרישת החוק. "בגילים שבהם הייתי אמורה להגיש תלונה על פי החוק לא היתה לי שום מודעות לנזק שנגרם לי", היא אומרת. "הגוף והנפש שלי עוד לא עיכלו את מה שעברתי. חייתי אז בהכחשה מוחלטת ובתחושה שאני לא מסוגלת להוציא את הסיפור הזה החוצה. רק היום אני תופשת את ההשלכות של הפגיעה הזאת".

במשך שנה וחצי, מאז היתה בת עשר, סבלה ד' ממעשים מגונים שעשה בה א', בן שכנים, שהיה בן 18 וחצי. משפחתה ומשפחתו קיימו קשרי שכנות הדוקים. "זה היה הבית השני שלי", היא אומרת. "ההורים היו בקשרי חברות וגם אנחנו, הילדים, ישנו אחד אצל השני, יצאנו יחד לטיולים משותפים ולבילויים והיתה תחושה של משפחה אחת גדולה".

ד' מתקשה לזכור מתי השכנות האידיאלית הסתיימה בשבילה. "אני זוכרת שיום אחד מצאתי את עצמי במקלט של הבית שלהם והייתי כולי משותקת", היא אומרת. "הוא משך אותי והעלה אותי על גופו, התחכך בגופי וביצע בי מין אוראלי. לא הבנתי מה קורה, הכל היה מבולבל - ידעתי שההורים שלי רואים בו דמות טובה, אבל הבנתי שמה שהוא עושה לי הוא רע. הרגשתי הלם, שיתוק, קיפאון. לא הגבתי, לא סירבתי, לא התנגדתי.

"התגובה הזאת שלי חזרה שוב ושוב בכל התקופה הזאת. הוא היה נוגע בי תוך כדי משחקים, הוא אף פעם לא איים עלי. הוא כל הזמן היה הורס קלטות ומבקש ממני לבוא לחדר שלו ולסדר את הסליל. במקרים האלה דווקא שמחתי שאני יכולה לשקוע בסליל הקלטת ולברוח מהמציאות בזמן שהוא היה מוריד לי את התחתונים ומתחכך בי מאחור".

כעבור כמה חודשים ד' התמוטטה. "היו לי באותה תקופה חרדות וסיוטים. לילה אחד הכחלתי והתחלתי לרעוד בכל הגוף והדופק שלי היה מהיר. הורי לקחו אותי לבית חולים ואושפזתי לשבוע. לרופאים אמרתי שראיתי משהו מפחיד בטלוויזיה ונבהלתי מזה. היה ברור לי שזה צריך להישמר בסוד ושאסור שאף אחד יידע. שיחקתי משחק כפול, מצד אחד התנתקתי מהסביבה כשלא סיפרתי להם ושיתפתי אתו פעולה, ומצד שני התנתקתי ממנו רגשית כשהוא התחכך בי או דרש שאגע באיבר מינו. ההתנתקות היתה ברמה כזאת שאחרי שזה היה נגמר הייתי מדברת אתו כרגיל, או חוזרת הביתה כאילו כלום לא קרה".

במשך 16 שנים נצרה ד' את הסוד. מלבד ההדחקה וההתכחשות היא לא רצתה לגרום לפירוק היחסים הקרובים בין המשפחות. בגיל 26 היא שקעה בדיכאון עמוק ואיבדה משקל באופן דרסטי. ד' פנתה לטיפול פסיכולוגי שבו צפו הזיכרונות הקשים והיא סיפרה לראשונה על ההתעללות. אחרי שהחלה לצרוך כדורים נוגדי דיכאון הרגישה שעליה לספר לבני משפחתה את האמת. "חשפתי סוד שנשאתי לבד במשך 16 שנים והרגשתי כאילו נעלם לי מהגוף משקל של 20 טון, הרגשתי שאני קלה ויכולה לרחף", היא אומרת.

כשהסוד התגלה הוכתה המשפחה בהלם. "ההורים שלי לקחו את זה קשה", אומרת ד'. "הכל התמוטט להם בפרצוף. וכשאבא שלי סיפר למשפחה של א', אמא שלו התמוטטה ובכתה. היא התחננה שאני לא אגלה את זה לעוד אנשים וניסתה לשכנע אותי להפסיק את הטיפול הפסיכולוגי".

משפחתו של א' ניתקה עמה את הקשר, אבל הכוחות ששאבה ממשפחתה, מהטיפול הפסיכולוגי ומהמרכז לנפגעי תקיפה מינית הביאו אותה להגיש תלונה במשטרה בהיותה בת 26 וחצי. "הגשת התלונה היתה הניצחון הכי גדול בעולם", היא אומרת. "סוף סוף בפעם הראשונה מאז גיל עשר הגבתי ועשיתי משהו נגד מי שפגע בי. הגשת התלונה חיזקה אותי מבחינה נפשית".

אבל במרוץ נגד ההתיישנות ד' הפסידה. על פי החוק, א' אינו מוגדר בן משפחה או אדם שהיה אחראי עליה, ולפיכך במקרה שלה הספירה החלה מיום הפגיעה והסתיימה בהיותה בת 16 וחצי. עם העברת התיק מהמשטרה לפרקליטות קיבלה ד' הודעה שעל סיפור חייה חלה התיישנות.

"קיבלתי סטירה בפרצוף מהמדינה", היא אומרת. "נשארתי בלי כלום בידיים. בגלל הקרבה בין המשפחות הוא היה כמו בן משפחה וזה חלק מהשיתוק שמנע ממני לספר. אני לא מבינה מה ההבדל, למה במקרה כזה החוק לא מאפשר לי לתבוע אותו עד גיל 38? או אפילו 28? איך מצפים שילדה בגיל כזה תגיש תביעה עד גיל 16 וחצי, כשבדיעבד אני יכולתי לספר את זה רק בגיל 26? המדינה לא מבינה מה היא מעוללת לאנשים שנפגעו בילדותם. מבחינתי שום דבר לא התיישן. אני חיה את הסיוט הזה יום יום ואוכל אותי שאני בטיפולים פסיכולוגיים, סובלת מדיכאון והמשפחה שלי התמוטטה, ואילו א' מסתובב חופשי וממשיך את חייו בלי עונש".

תגובת משרד המשפטים: "הנושא נבחן בימים אלה בין הגורמים הממשלתיים העוסקים בו (בהם מחלקת ייעוץ וחקיקה, פרקליטות, סניגוריה, משרד הרווחה), לאחר שהתקבל מידע והתקיים דיון עם הגורמים הלא ממשלתיים (האגודה לשלום הילד ואיגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית)".

איגוד מרכזי הסיוע והאגודה לשלום הילד מכינים עכשיו, יחד עם ח"כ גילה פינקלשטיין, הצעת חוק שעניינה הארכת ההתיישנות הפלילית לעבירות מין בקטין (שלא על ידי בן משפחתו) עד שלנפגע או לנפגעת ימלאו 28 שנים.

שעון ההתיישנות מתקתק

בדין האזרחי נהוג חישוב שונה של תקופת ההתיישנות על עבירות מין נגד קטינים: קטין שנעשתה בו עבירת מין רשאי להגיש נגד התוקף תביעה אזרחית לתשלום פיצויים בתוך שבע שנים מיום שמלאו לו 18. כלומר, חלה הקפאה עד הגיעו לבגרות ואז מתחיל מרוץ ההתיישנות לתקתק עד לגיל 25. קולות המחאה שתבעו להשוות את תקופת ההתיישנות בהליך האזרחי להליך הפלילי לא נענו עד כה. בכנסת ה-15 הגישה ענת מאור הצעת חוק ברוח זו אך משכה אותה כשהובטח לה במשרד המשפטים כי מתוכננים שינויים בחוק ההתיישנות האזרחי.

באחרונה התברר לאיגוד מרכזי הסיוע ולאגודה לשלום הילד, כי לא רק שמשרד המשפטים אינו מתכוון להאריך את תקופת ההתיישנות, אלא להיפך, בכוונתו לקצרה. ברפורמה שמתכנן משרד המשפטים בסעיפי ההתיישנות בהליך האזרחי מוצע לקצר לארבע שנים את תקופת ההתיישנות במקרים שהקורבנות הם בגירים, במקום שבע שנים כיום. וחמור יותר: אצל קטינים תישאר אמנם תקופת ההתיישנות למשך שבע שנים, אבל מרוץ ההתיישנות לקורבנות יתחיל בגיל עשר, אם נפגעו לפני כן, או ברגע הפגיעה אצל קטינים בגיל 18-10. למשל, ילד שייאנס בגיל חמש יוכל להגיש תביעה עד גיל 17 (במקום עד גיל 25).

"יישום תזכיר החוק יגרום עוול נורא לקורבנות וימנע מהם לתבוע את התוקף ולקבל הכרה ופיצוי על הנזק העצום שגרם להם", אומרת הילה קרנר סולימן, מנכ"לית איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית. "ככל שהקורבן יהיה צעיר יותר בגיל הפגיעה, כך הוא לא יספיק להגיש תלונה לפני שתחול תקופת ההתיישנות. בכך מופרת חובתה המוסרית של המדינה כלפי זכויות הילד וחלה פגיעה באינטרס החברתי: עברייני מין ימשיכו להסתובב חופשיים ולפגוע בקורבנות נוספים".

מנסחיו של תזכיר החוק מניחים כי אם קטינים נפגעים בילדותם, אז ההורים כאפוטרופוסים שלהם יתבעו בשמם את הפוגע. הנחה זו מתעלמת ממצבים שבהם התוקף הוא קרוב משפחה וההורה, כפי שקורה לרוב, מבקש לגונן עליו ומתכחש לפגיעה. ומה בדבר מצב שבו ההורה עצמו הוא התוקף? בסיטואציה זו מוצע בתזכיר לשמר את ההקפאה עד גיל 18, בגלל המורכבות הנפשית המונעת מהקורבן להתלונן, אך יהיה עליו להגיש תביעה עד גיל 22.

נראה שמנסחי התזכיר התעלמו גם ממצב שבו מקבלים ההורים ייעוץ פסיכולוגי שלפיו עליהם להניח לילד ולא לעודד אותו לדבר על החוויה, או שהילד עצמו אינו בשל לעמוד בהליך המשפטי בשל קושי נפשי לדבר על המקרה. י', אביו של ב', כיום בן 15, זועם על ההצעה הכלולה בתזכיר. כשהיה בנו בגיל 13-12 הוא סבל התעללות מינית מפדופיל תושב האזור, אך אינו מסוגל לדבר עם הסביבה הקרובה על מה שעבר. י' מעוניין להגיש תביעה נגד הפדופיל ולהעמידו לדין, אך אינו יכול לעשות זאת כל עוד בנו אינו מסוגל לדבר על הפגיעות ולשחזר אותן.

"מבחינתי זו הפקרות לשמה", הוא אומר. "הילד נגמר לי מול העיניים, התא המשפחתי שלנו מתפורר וקרוב לוודאי שאם יום אחד הוא יהיה מסוגל להתמודד ולספר ולהגיש תביעה, זה כבר יהיה מאוחר מדי. אבל אני לא יכול לעשות דבר. גם אם אני רוצה מאוד להעניש את מי שפגע בו - הילד שלי לא מסוגל לעמוד בהליך כזה כיום, הוא אפילו לא מסוגל לספר בבית מה הוא חווה, אז המדינה רוצה שהוא ייגש למשטרה ויעמוד מול חוקרים, עורכי דין ושופטים?"

עורכות הדין מיכל ורדי ומירב ישראלי מנהלות במשרד עורכי הדין מ. זליגמן ושות' מחלקה המתמחה בתביעות אזרחיות של נפגעות ונפגעי תקיפה מינית. "למצב משפטי חדש זה יש השלכות הרות גורל על תביעות עתידיות של קורבנות עבירות מין בכלל, וקורבנות עבירות מין שנפגעו בהיותם קטינים בפרט", אומרת עו"ד ישראלי. "לא זו בלבד שהתזכיר לא נותן מענה לבעייתיות הקיימת כיום בחוק ההתיישנות, אלא שהוא פוגע עוד יותר ביכולתם של נפגעות ונפגעי תקיפה מינית לממש את זכויתיהם במישור האזרחי".

במשרד מ. זליגמן ושות' בדקו 44 פניות של נפגעות ונפגעי תקיפה מינית בילדותם, שביקשו להגיש תביעה אזרחית במחצית השנייה של שנת 2003. על 24 מהמקרים (54%) חלה התיישנות. אילו היה התזכיר בתוקף, היתה חלה התיישנות על 11 מקרים נוספים, ובסך הכל 35 מתוך 79.5%) 44). בחמישה מקרים מתוך העשרים שעליהם לא חלה התיישנות, הפונות החליטו בכל זאת לא להגיש תביעה, לאחר ששמעו במה זה כרוך.

מה מייחד את תביעת הנזיקין האזרחית?

עו"ד ישראלי: "תביעה אזרחית היא תביעה לפיצוי כספי בגין הנזק שנגרם לקורבן. את התביעה האזרחית מגישה הנפגעת: במקרה הזה היא מתייצבת מול הפוגע ומבקשת מבית המשפט להכיר בנזקיה ולפסוק לה פיצוי שהולם את הנזק שנגרם לה כתוצאה מהפגיעה. יש פה תהליך של העצמה כשהיא עומדת מולו ולא מסתתרת מאחורי המדינה התובעת, כפי שקורה בהליך הפלילי, אבל יותר מכל - יש סיכוי לקבל פיצוי כספי על העוול".

האם גם בהליך הפלילי רשאי בית המשפט לפסוק פיצויים לנפגעים?

"כן, אבל הסכומים הנפסקים בהליך הפלילי הם בדרך כלל סמליים בהשוואה לנזק. הפגיעות המיניות גורמות לנזק נפשי רב שיש לו השלכות כלכליות. זו פגיעה שמקרינה על כל תחומי חייה של הנפגעת. רבות מהנפגעות נזקקות לטיפולים פסיכולוגיים ופסיכיאטריים ממושכים והן לא מסוגלות לממן את זה".

עורכות הדין ורדי וישראלי נתקלות במפח הנפש של קורבנות רבים המחליטים סוף סוף להגיש תביעה ולבסוף מבינים שידיהם כבולות בגלל ההתיישנות. "תזכיר החוק אינו מביא בחשבון שצעירים בני 20 לא נכנסים למשרדי עורכי דין ואומרים 'שלום, באתי להגיש תביעה'", אומרת ישראלי. "בגיל הצעיר הזה אין להם המשאבים הכלכליים והבשלות והבגרות לפתוח בהליך משפטי".

כשהנפגעים הם קטינים, יש הבדל בין ההליך הפלילי לאזרחי. בהליך הפלילי מעידים ילדים מתחת לגיל 14 על עבירות מין באמצעות חוקר ילדים", אומרת ישראלי. "בהליך האזרחי קטינים מתחת לגיל 14 אמורים להעיד בבית משפט על הפגיעה המינית ועל נזקיהם ואף להיחקר על כך בחקירה נגדית. הדרישה הזאת בלתי מתקבלת על הדעת ברובם המכריע של המקרים ומצריכה דחייה של התביעה לגיל שבו יוכל הנפגע להגיש את תביעתו מבלי שייגרם לו נזק נוסף מההליך עצמו".

בתזכיר החוק מופיע סייג המתייחס לאפשרות שקורבן התעללות מינית מדחיק את העניין, ומחיל עליו את תקופת ההתיישנות רק מרגע שהזיכרונות צפים מחדש. עו"ד ורדי מתקוממת: "זהו סעיף עמום שאומר לדוגמה שאם בחורה שמה לב שיש לה הרבה מאוד נזקים והיא לא מבינה מה מקורם והולכת לטיפול ושם מתגלה הקשר - אז אפשר לנצל את זה להארכת התיישנות. אבל זה בטח ובטח לא מתאים לכל המקרים, זה לא מתמטיקה. היא יכולה לפתוח את זה עם פסיכולוגית ולעצור, ולפתוח את זה שוב ולדבר על זה רק אחרי כמה שנים. ובכלל, להגיד למישהי, 'בואי נוציא את כל גיליונות הטיפול שלך ונראה מתי בדיוק נזכרת ומתי זה עלה' - זה בעייתי, וזה מחייב אותה לבוא לבית משפט ולשכנע שהסייג חל עליה - שזה תהליך ארוך מאוד בפני עצמו.

"לפעמים צריך לנהל משפט במשך שנתיים-שלוש רק על שאלת ההתיישנות. כלומר, הקורבן לא מתחילה מאפס, היא מתחילה ממינוס. היא מתחילה את הסיפור המשפטי מתוך ידיעה שהתביעה שלה התיישנה והיא צריכה קודם כל להוכיח שהיא נכנסת לאיזשהו חריג שמאפשר לה להאריך את תקופת ההתיישנות. זאת מכה קשה מאוד לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית".

עו"ד ישראלי מוסיפה: "הפתרון לא יכול להיות בחריגים - זה מוטעה להכניס את נפגעי התקיפה המינית בגדר חריג בחוק. לא ייתכן שהיחס לתופעה הזאת יהיה כאילו מדובר בתופעה שולית המתקיימת בחצר האחורית של החברה הישראלית. הסטטיסטיקה מראה שזוהי תופעה אדירת ממדים, לא קומץ. הרבה פעמים החברה מכירה את האירוע עצמו מהעיתון - מה הוא עשה לה ואיך התבצע האונס - ולא דנה בהשלכות. כל המדינה רעשה וגעשה כשילדה בת ארבע נפגעה בגן, אבל אף אחד לא יודע איפה הילדה הזאת תהיה בעוד 30 שנה. וכשהיא תבין אז את הנזק שנגרם לה, היא לא תוכל להיפרע מהתוקף או לשקם את עצמה. זה עוול נוראי. זה הצד המושתק. את זה לא רואים ולא יודעים שהיא כל חייה תצטרך להיות בטיפול ולסבול מההשלכות של המעשה".

הזיכרון פשוט נעלם

החיוך מלא האור שלה מתעתע. ל', בת 28, סובלת מדיכאון קליני, התקפי חרדה, מחשבות אובססיוויות והיסטוריה של עשר שנות אנורקסיה ובולמיה ואשפוזים תכופים במחלקה להפרעות אכילה בתל השומר. היא צורכת כדורים נוגדי חרדה ודיכאון ונמצאת בטיפול פסיכיולוגי ובפיקוח פסיכיאטרי.

ל' היתה קורבן להתעללות מינית מצד דודה, בגיל 9 עד 11. רק ארבע תמונות זיכרון צרובות בתודעתה מההתעללות. "בתמונה הראשונה שאני זוכרת הייתי עם אחותי ובת דודה שלי בחדר, ותוך כדי משחק הוא החדיר לי אצבעות לאיבר המין. אני זוכרת שהן היו בחדר כשזה קרה. בתמונה השנייה, אני ישנתי עם אחותי במיטה והתעוררתי, ואני ממש זוכרת את התחושה שהתעוררתי מכאב של צריבה באיבר המין. הייתי בשלב של רגע לפני פקיחת העיניים ואני זוכרת שידעתי שזה הוא, זיהיתי את זה, התחושה היתה מוכרת לי.

"תמונה שלישית, שאני מגיעה לדודים שלי ומסתכלת על שני חדרי השינה ומאוד מקווה שהחדר יהיה תפוס כדי שאני אישן יחד עם אחותי וזה לא יקרה שוב. אני זוכרת את החרדה שהיתה לי". ל' לא מצליחה פתאום לשחזר את התמונה הרביעית. היא נעלמה. לאורך כל השיחה היא לא מצליחה להיזכר בה. "ברגע שהייתי יוצאת מהבית של הדודים שלי הכל נמחק. לא זכרתי דבר. זה לא שפחדתי לספר - הזיכרון פשוט נעלם, לא היה לי מה לספר", היא אומרת.

בגיל 12 סיפרה ל' לאמה על ההתעללות. אמה התקשרה לקו חירום ושם "המליצו לה לא לדבר אתי שוב על החוויה. אמא שלי חשבה שהיא מקבלת ייעוץ פסיכולוגי מוסמך ומאז לא העלתה שוב את הנושא". ל' המשיכה לראות את הדוד בכל שבוע במפגשים המשפחתיים, אבל לא נשארה ללון בביתו. "הוא היה ניגש אלי בראש השנה ללחוץ לי את היד. זה היה מטריף אותי, כי חשבתי, רגע, סיפרתי את זה ולא עושים עם זה כלום".

ההידרדרות שלה החלה בגיל 16. "התחלתי להסתגר, לא היו לי חברות, לא יצאתי מהבית ואז התחילו לי המחשבות הכפייתיות והתנהגויות טקסיות של להוריד את הידית של הדלת עשרות פעמים, לנקות את הידיים הרבה מאוד פעמים". קצת לפני שמלאו לה 28 החלה ל' להתעניין באפשרות לתבוע את דודה בהליך האזרחי וגילתה שהוא חסום בפניה. היא עדיין יכולה להגיש תלונה במשטרה ולפתוח כך בהליך הפלילי, אך למרות הנזק שנגרם לה היא אינה מסוגלת להתמודד עם המחשבה שהוא יישב בכלא ושמשפחתו תיהרס מכך.

היא מסבירה גם שהפגיעה גרמה לה לקהות רגשית ולכן אינה מרגישה דחף להעמידו לדין פלילי ולהענישו. הפנייה שלה להליך האזרחי נובעת מכך שהיא מתקשה לשלם תמורת טיפולים ודי לה בכך שהפיצוי ישמש אותה לטיפול בנזק הנפשי שנגרם לה. על תקרת ההתיישנות היא אומרת: "זה מגוחך. התחושה היא כמו חולת סרטן שקופת החולים מאפשרת לה להתחיל לקבל טיפול רק עד עשר שנים מיום הגילוי. מה לעשות שהסימנים מתפשטים מאוחר יותר?"

תגובת משרד המשפטים: "הבחינה של סוגיית ההתיישנות של תביעות אזרחיות שנושאן עבירות מין שנעברו בקטינים, טרם הסתיימה. בדיקה מקפת ועניינית של הסוגיה, תוך התייחסות לרגישויות שהיא מעלה, החלה עוד בטרם פרסום התזכיר. בעקבות פרסומו, נתקבלו מספר פניות נוספות בעניין מגורמים שונים, וגם הן נבחנו ונבחנות ביסודיות. הטיעונים השונים שהועלו על ידי גורמים אלה, כמו גם טיעונים




עדית מרן: "הנפגעת מחכה לרגע שבו תוכל פעם לספר. אם אחרי כל זה היא מגלה שעל המקרה שלה חלה התיישנות, בעצם אומרים לה שנזכרה מאוחר מדי ולא מעוניינים לשמוע אותה"



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו