בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הדבר העצוב הזה, ילדות מאושרת

הבמאי והתסריטאי אורי סיון ("קלרה הקדושה", "שבתות וחגים") אוהב אנשים שמספרים שהיתה להם ילדות מאושרת. מניסיון הוא יודע שמתחת לסיסמה השמחה הזו מסתתר סיפור קצת יותר עצוב, שלפעמים אפילו שווה סרט

תגובות

בגיל 41 גילה אורי סיון שהחיים כבר התחילו. שהדבר הזה שעובר עליו כרגע, הוא מה שיש. שזה לא משתפר באופן קיצוני, ולא משתנה במיוחד. זה קרה תוך כדי העבודה על סרטו החדש, "היתה לי ילדות מאושרת", שהוקרן לפני שבועיים בהקרנת בכורה במסגרת הפרויקט "סרטים מכאן" של חברת הכבלים "הוט". אם חשבתם שבמרכז הסרט דמות של גבר כרסתן המתכרבל בנוסטלגיית התלמים והנירים ערב משבר גיל העמידה, צפויה לכם הפתעה. הגיבורה היא דווקא נגה (טלי רובין), תלמידת דרמה בת 17, הבכורה למשפחת נשים כמעט מאיר-שלוית ולגמרי בלתי אפשרית, שבה הגבר היחידי הוא האב הדובוני, ששמו דווקא נמר (צחי גראד).

נמר מגדל לפרנסתו פרחי נוי נדירים, ונשוי לרקפת (אסי לוי), חזאית טלוויזיונית שמשלבת בקריאת הטמפרטורות החזויות סיפורי ילדות ושירי אהבה ספרדיים. גם לשתי האחיות הקטנות במשפחה יש שמות שמימיים: כוכב, בת 15, והילה, כבת עשר.

העלילה נעה סביב חוסר התקשורת הבין-דורי במשפחה הזעיר-בורגנית הישראלית. יותר נכון: המרד של נגה בחוסר התקשורת הזה, שמוביל להתפכחותה מרומנטיקת האגדות ולסיומה של "הילדות המאושרת" שלה; או לסיומה של הפיקציה שהיתה לה ילדות מאושרת; או לסיומה של הפיקציה הגדולה יותר: שיש בכלל ילדות מאושרת.

רעידת האדמה מתחילה בעצם במשימה שמטיל המורה החתיך לדרמה (יובל סגל) על כיתתה של נגה: כתבו מונולוג על המשפחה שלכם. נגה נכנסת לעניין ברצינות ומתחילה לשאול שאלות שלא שואלים. את אביה: למה התחתן עם אמה. אם הוא עדיין מאוהב בה. את אמה: מדוע ויתרה על חלומותיה. למה הם ההורים שלה. והוריה מושכים כתף, עוברים חדר, מבקשים שתפסיק לבלבל את המוח. אבל האמת, כדרכה, יוצאת לאור בסופו של דבר. האמת אוהבת להשתזף.

מבחינה עלילתית לא קורה הרבה בסרט. ההתרחשות הפיסית היא מינימליסטית, כך גם ההפקה. כמעט כל הצילומים פנימיים, לרוב בבית המשפחה, התאורה צנועה, לעתים תכופות השוטים לא ממוקדים. אלו המשפחות שכולם מכירים, משפחות של "לכי תשאלי את אמא" ושל "קומי, את מאחרת לבית הספר". זו המציאות. קל להתחבר לסרט הזה, לאווירה הכמעט דוקומנטרית שלו. החיבור הוא לא למה שקורה בסרט, אלא למה שנאמר בו, ובמיוחד למה שלא נאמר בו.

נגה היא, כמובן, ילדה מיוחדת. היא מוכרחה להיות. היא חולמת שהיא טסה למאדים. שואלת את ידידה אם היא טיפשה רגילה או מיוחדת. נעמדת על הידיים באמצע הרחוב. שואלת את אמה אם היתה ילדה מוזרה. בינתיים האחות כוכב צורחת על האב שהוא דפוק, והאחות הילה נועלת את דלת חדרה. זה בית כאילו-רגיל. זו משפחה כאילו-פשוטה.

בנים, בנות, תובנות

השאלה הראשונה שראוי לשאול את סיון, כמובן, היא אם זו המשפחה שלו. המשפחה שבה גדל או המשפחה שהקים. אם הוא הילדה נגה, האב נמר, האם מנותצת הפנטזיות רקפת, אחות הסנדוויץ' הכועסת כוכב, או האחות הננעלת בחדרה, הילה. סיון יגיד שהוא שילוב של כולם. "אני נגה בסרט, אבל אני גם אמא שלה וגם קצת אבא שלה. אני קרוב למה שעובר על ילד מתבגר, למה שהוא מבין על העולם ולאיך שהוא מנסה לתמרן את עצמו ולהבין מה נכון לעשות, איך נכון להתבגר, ליצור יחסים, לתקשר ולא לתקשר עם ההורים".

למה דווקא בית של בנות?

"אני מתלבט עם השאלה הזאת. בגדול, אין הבדל כזה בין בנים לבנות, עד כמה שזה מוזר. הקלישאה אומרת שלבנים קל יותר וזה ממש לא נכון. התבגרות של בנים, גם המינית וגם הנפשית, מורכבת לא פחות משל בנות. הסרט הוא על הצורך שלך לממש את עצמך, על המצוקה שנובעת מזה שלא באמת יודעים מה עובר לך בראש כילד מתבגר, מזה שאתה לא יודע מה עובר לך בראש. הוא די מתייחס להורים, ואיך הם רואים - ובעיקר לא רואים - את הילדים שלהם.

"חמישה אנשים חיים באותו בית, רואים אחד את השני ולא רואים כלום. יש לזה גם ביטוי צילומי, הרבה שוטים לא בפוקוס. כולם מדברים, כולם קיימים, אבל לא באמת מכירים ורואים. ההורים לא יודעים כלום על הילדים, מה הם עושים מעבר למרחב המצומצם של הבית. הילדים הם כמו לוויינים שיוצאים וחוזרים ולהורים בעצם אין שום מושג לאן, וגם אם כן, הם לא יודעים מה עובר לילדים בראש. זה הדדי, אגב. גם הילדים לא רואים את ההורים".

זה מה שהיה במשפחה שלך כילד? ככה גדלת, או שזאת המשפחה שלך היום?

"יש משהו אוטוביוגרפי. אני הבן הבכור למשפחה של עוד שלוש אחיות, כולן היום בעסקי האינטרנט, ואנחנו ביחסים ממש טובים. למרות שגם אני לא ידעתי מה עובר להן בראש. אני אגיד שגדלתי ככה. גם בסוג הילדות הזה. לגבי המשפחה שלי היום, גיליתי שעד גיל 12 לגדל ילדים זה עניין של סבלנות. מלה אחת. סבלנות. אם יש לך, הכל מסתדר. למרות שמהרגע שמתחיל הטין-אייג' צריך הרבה יותר, לראות מתחת לדברים ולהלך על קו פרשת מים נורא דק שעובר בין להתערב ללדעת, בין להגיב ללהרגיש ולהשאיר מקום. אם אני עושה את זה? לא יודע. לא יודע איך הולכת להיות ההתבגרות של הילדים שלי".

אז הסרט הוא גם תמרור אזהרה בשבילך כאב. הוא ביטוי לחששות ולפחדים שלך.

"יכול להיות שגם. בעשר השנים האחרונות תירגלתי סבלנות. זו העבודה הכי קשה שיש, לתת את עצמך ולהיות סבלני, אבל אני מודע לזה שזה לא מספיק, שמעכשיו מה שצריך לעשות כדי להיות הורה טוב זה הרבה יותר מורכב, שמעכשיו זה להיות הרבה יותר מסתם קשוב".

הוא חיפאי במקור והיום גר עם אשתו גלית וארבעת בניהם (הם לא יפסיקו עד שתיוולד בת) בקיבוץ שלה, בית ניר, שליד בית גוברין. מוזר לו, הדרום הזה, משום שגדל בתפישה ש"מתל אביב ועד אילת אין כלום". שמותיהם של ארבעת הבנים, החזיקו חזק, הם: דוראל, בן 12, דיואן, בן תשע, כחל, בן שש ("הוא יצא עם עיניים כחולות, רמזורים") ונאיה ("שזה 'בבקשה אלוהים', אבל גם מקצב ג'מאייקני"), כמעט בן שלוש.

ובעוד חודש יש לידה חמישית. בת הפעם?

"לא בדקנו. אנשים שרוצים בת אחרי שני בנים יכולים נורא להתאכזב מאולטרה-סאונד. אבל אחרי הלידה אתה כבר לא מתאכזב, אתה לא תתאכזב מבן אדם שיצא, לא? בלידה הראשונה בא מה שבא, או-קיי. בלידה השנייה רצינו בת, אבל יצא בן. בשלישית וברביעית כבר לא בדקנו. עכשיו אנחנו יודעים שזאת בת. שאלתי את הבן שלי איך נקרא לה, והוא אמר: 'בוא נקרא לה שם רגיל. נועה'".

ואם זה יהיה בן?

"אני אגיד לך למה זו בת. כי בכל פעם אמרנו 'מה שייצא ייצא', ועכשיו החלטנו שזאת בת. האשה מרגישה שזאת בת".

כל אחד מילדי סיון נולד יחד עם יציאת אחד מסרטיו. הבכור ליווה את סרט הבכורה הקצר שביים במשותף עם ארי פולמן, "שאנן שיא". השני הגיח עם צאת "קלרה הקדושה" המצליח (גם הוא של פולמן-סיון, ובו גילם דוראל הבכור את אחיה הקטן של קלרה). השלישי נולד עם סרטו "דומינו". הרביעי יצא לאוויר העולם יחד עם עלייתה למרקע של הסדרה "שבתות וחגים", שסיון הוא התסריטאי הראשי שלה (הוא כתב גם את העונה השלישית של "פלורנטין" וביים את השנייה).

לבית הקפה התל אביבי, שבו קיים גם את רוב ישיבות ההפקה של הסרט, נכנסים שני כלבים מכשכשי זנב וניגשים מיד אליו, כאילו הם שלו. הם לא. "כלב? מה פתאום. אחרי שנולד הרביעי אמרנו: כלב - ואנחנו מתמוטטים. אבל עוד ילד אנחנו מוכנים לקבל".

איך נראה סדר היום של קולנוען ואב לארבעה בנים?

"יש תיאוריה של ארגון המשפחה שאומרת שדבר ראשון בבוקר צריך לנעול נעליים. כי אז אתה מתחיל את היום, עושה יותר. אני קם בשש וחצי להכין סנדוויצ'ים, והולך לישון בשתיים בלילה. התרגלתי. זה גם לא רצוף - קמים בלילה בשביל הילדים. אני לא זוכר מתי ישנתי שבע שעות רצוף. לפחות עשר שנים אחורה זה לא קרה, ואני כבר לא יודע אם אני מסוגל. ואני אוהב לישון".

שם בבית ניר אתה מרגיש קיבוצניק?

"ממש לא. אני מתכחש, מחנה את האוטו על הדשא, מנסה לחנך את כולם לקצת פרטיות. המקום גם מתחיל להגדיר את עצמו קצת פחות כקיבוץ. מה מייצרים שם? את המיץ הזה, פרימור. זה מצחיק אותי, זה כמו שאני אשאל אותך איזה מפעל יש אצלך ברחוב. אני לא רואה את עצמי בתעשיית המיצים בקרוב. אני אוהב את המקום, הנוף, האנשים, אבל אני לא קשור לזה. התחתנתי עם קיבוצניקית, תחשוב על זה".

שזה אומר מה?

"מאיפה בא המשפט 'היתה לי ילדות מאושרת'? זו מנטרה של קיבוצניקים, הסתכלות על הקליפה המאוד חיצונית. פרפרים, שדות, טבע. היתה לי ילדות מאושרת. אתה שואל אותם עוד ארבע שאלות ומבין שהיה קשה, אתה מגלה מטענים נורא מורכבים. אז אני נורא מחבב אנשים שאומרים 'היתה לי ילדות מאושרת'. זה מדליק אותי, מגרה אותי לדבר איתם, כל מי שאומר את זה, אני יודע שיש לו אחלה סיפור. כן, הוא מבלף, אבל הוא עוד לא יודע שהוא מבלף. תיכנס, תשאל קצת ותראה שיש אחלה סיפור".

חובת הסוד הכמוס

הוא בן אדם טוב. טוב מהיסוד. מחייך כל הזמן, גישה חיובית, אספרסו ארוך וסודה הם כל מה שהוא צריך. לא משהו שלומדים בסדנאות ניו-אייג'. מכנסי ג'ינס פשוטים, חולצת טי של אמארו, שחקן היוסטון רוקטס מה-NBA, ומעליה חולצת כפתורים זרוקית; משקפי שמש אדומים וכבירי פלסטיק ב-50 שקלים הם מה שקנה כדי להפסיק סופסוף לשכוח את האביזר הנחוץ. נעלי עור חומות-אדמדמות מבהיקות הן הגנדרנות היחידה שהוא מאפשר לעצמו.

שערו המתולתל נסוג מעט, עיניו צרות וזיפיו הג'ינג'יים מלבלבים. נמשים מנקדים את זרועותיו. "את החולצה של אמארו הביאו לי מאמריקה, חילקו אותה שם במגרש בזמן המשחק", הוא מסביר. "הוא אחד השחקנים הצעירים והמבטיחים, ומוצא חן בעיני להסתובב איתה".

איך נראתה הילדות שלך בחיפה?

"חיפה היא האהבה שלי. גדלתי בנווה שאנן ואחרי זה בכרמלייה, עשינו סוויץ' מהדרום לצפון. למדתי בתיכון פתוח ובעצם לא למדתי. בגרות עשיתי איכשהו, הומני כללי. אבא שלי היה מהנדס חשמל בטכניון, ובכל שבע שנים נסענו לשבתון בארצות הברית. זה היה לפני שהוא עשה הסבה לפסיכולוג, כי הוא רצה להבין על מה אמא שלי הפסיכולוגית מדברת. היה מתח כששניהם הגישו מועמדות לתואר קליני, כי רק עשרה מתוך חמישים התקבלו וכל הבית היה על קוצים למקרה שאחד מהם ייכשל. כילדים פיתחנו עוינות לפסיכולוגיה, רק אל תקרב את זה אלינו".

בקרדיטים של הסרט כתוב שלאבא קוראים נמר, אבל לכל אורך הסרט איש לא נוקב בשמו.

"כשאבא שלי ראה את הסרט הוא היה מאוד מוטרד מזה. הוא אמר שזה לא בסדר שלאבא אין שם. זה בטח אומר משהו, לא יודע. האבא גם מחפש כל הסרט את כולן, והוא נורא מוטרד מאיפה הן ואיך להעיר אותן בבוקר ומזה שהן נעלמות וחוזרות. עסוק בלכנס אותן כל הזמן. זה ממני, המצוקה שנובעת מחוסר שליטה. הן פעם היו כמו הפרחים שלו אבל הן כבר לא, והוא מנסה להשתלט ולהשליט את הנורמה: שיכינו שיעורי בית, שיקומו בבוקר, שילכו לבית הספר".

בעצם זה עוד סרט תל אביבי על הבעיות המשעממות של הבורגנים. אין בו אמירה פוליטית או חברתית חריפה. מה, נגמרו הדברים החשובים?

"אני ממש חושב שזה סרט נורא חברתי. זה ממש לא עוד סרט תל אביבי, יש לי מנת-יתר מתל אביב, גם בגלל 'שבתות וחגים' שמתעסק באנשים בני ארבעים שמתלבטים אם להוליד ילד, ואני שם כבר חמש שנים. אבל הסרט הזה הוא על משפחה שגרה בבית כמו כל הבתים בשכונה. הם לא חיים אמנם בעיירת פיתוח, אבל גם בעיירות הפיתוח יש קלישאות. ככה חיים אנשים בישראל. באחת הסצינות האבא תקוע על החדשות של שמונה והבת אומרת לו: 'תקשר איתי! תעשה לי מסאז' ברגליים כמו פעם', והוא עושה, אבל מחפף. בעיני זו וואחד אמירה חברתית".

יש אמירות חברתיות קצת יותר חריפות.

"דווקא מהדגלים החברתיים הססגוניים והמוכרים קצת עייפתי. המדינה נאכלת מבפנים, מהמקום הזה שאנחנו נהיים אטומים. האמירה החברתית היא שהוא יושב ושומע בפעם האלף על הפלשתינאים שירו במחסום. וזה לא שזה לא קורה, אבל הבת שלו לידו מבקשת ממנו לתקשר איתה. את האמא החזאית הם רואים יותר בטלוויזיה מאשר במציאות. זה תיווך כזה, זה המקום שבו היא מצליחה לבטא את עצמה, לממש את עצמה. יש בזה משהו עצוב".

אז מה בעצם צריך ללמוד מהסרט הזה?

"לפני כמה ימים הבן שלי סיפר לי בלילה, כשהרדמתי אותו, מה קרה לו בבית הספר. הוא אוהב את זה. הוא סיפר לי איזה סוד כמוס, ואז ביקש שאספר לו סוד כמוס בחזרה. ולא ידעתי מה לספר אבל הוא אמר שאני חייב, אז חשבתי הרבה זמן ובסוף הוא נרדם. ואז אמרתי שלפחות לעצמי אני חייב איזה סוד כמוס. וזה קצת מוזר להגיד, אבל פתאום קלטתי שאני כל היום אומר שעוד לא התחילו החיים באמת, שעוד לא ממש התבגרתי. הילדים באים, אנחנו מתפרנסים, אבל החיים עוד לא הגיעו. משהו עוד צריך לקרות, נגיע לאוסקר הזר, נקנה איזה בית, אני מחכה. פתאום הבנתי שהסוד שאני רוצה לספר לעצמי זה שהחיים כבר התחילו. או שהם לא יתחילו לעולם, והכל זה הכנה לקראת אני-לא-יודע-מה, או שהם כבר התחילו ולא שמתי לב. ב'ילדות' האבא רב עם האמא ואומר לה שהיא לא השלימה עם זה שהחיים התחילו, שזה מה שיש, ואני בעצם מדבר אל עצמי".

גם ב"קלרה הקדושה" וגם כאן מככבות נערות שיש בהן משהו מיוחד. זה מכוון?

"קלרה הקדושה זה בכלל עיבוד מספר צ'כי, ויש שם גם הרבה בגידות של מבוגרים. אני אענה מהכיוון ההפוך. עשיתי סוג של התרחקות שבתוכה היה לי יותר נוח. אני מאוד אוהב את הסרט, ובכל זאת חושב שאם היו אומרים לי לעשות אותו שוב, אז כהתמודדות אולי אפילו יותר אמיתית הייתי מציב במרכז בן. ואז הייתי מפרק את התחושות של ילד מתבגר עם ההורים שלו וביחסיו עם בנות ומין. הייתי אולי מוציא יותר אמת מעצמי".

אין פורמט, אין שיטה

כשהוא נשאל מה הוא לא אוהב בסרט שלו, סיון מתמהמה לזמן רב. מחפש. "שלא תירדם כמו הבן שלי עד שאני אמצא תשובה", הוא צוחק, ולבסוף עונה בשאלה הקולנוענית המפורסמת: האם הוא כבמאי היה הולך לראות את סרטו. "הייתי אוהב יותר את הסרט אם הוא היה חדשני מבחינה קולנועית", הוא עונה. "אני אוהב סרטים ששוברים את המבנה, את דרך הסיפור וההבעה הוויזואלית. 'קלרה הקדושה' עשה את זה. אומרים שאני עושה סרטים לא ישראליים, אז עכשיו עשיתי, אבל מבחינתי אין בו חדשנות. אם היו לי עוד 500 אלף דולר (תקציבו של הסרט), הייתי מניע חלקים שונים בפריים בקצב שונה. הסרט שמרני. אבל גם טוב שהצלחתי לעשות סרט שמתרחש בראשון-לציון מערב, והאנשים לא מופרכים אלא אמיתיים".

אתה מזדהה יותר עם האם מאשר עם האב בסרט?

"כן. היא בנאדם שמפנטז הרבה על לחיות במקום אחר. אני סוחב בתוכי שאיפות, אבל בינתיים מחפש לקנות מכונית עם שבעה מקומות, בשביל כל הילדים. זה דורש ממני לחיות הרבה במרחב שבראש שלי. אני רואה את חברי הטובים שנוסעים לחו"ל ברגע זה, כי בא להם. בא לי להיות עכשיו בניו-זילנד. למרות שכשאני אהיה שם אני אגיד: מה יש לי לעשות עכשיו בניו-זילנד?"

אל תדאג, יש.

"כן. יש הרבה מקרים שבא לי להיות לבד, אז אני בורח פנימה או הולך למחשב וכותב את הסרט הבא, על בנאדם שעזב את המשפחה שלו והלך לבנות גשרים בניגריה. הרי אין לאן לברוח. אני בורח פנימה. אני יוצא מהבית והילדים ישר שואלים: 'אבא, לאן אתה הולך?' לאוטו הם רוצים לבוא איתי. כולם רוצים לבוא".

היית מרים יד על ילד שלך? מוריד לו סטירה? נגיד, אם היית מגלה שהוא גונב.

"לא יכול בכלל להתייחס לשאלה הזאת. מה פתאום? אני אומר לך 'סבלנות', אז מה פתאום. אם הייתי מגיע לפגישה איתך אחרי שעה וחצי בפקקים ולא היית מופיע, הייתי מנחש שיש סיבה. אני ככה מסתכל על החיים. אי אפשר להגיד שאני מאמין באסטרולוגיה, אבל אני אוהב כוכבים. במפה שלי יש ריכוז כוכבים בבית 12, וזה אומר שאני מתעסק במה שמתחת לפני השטח. אם הילד שלי יעשה משהו שלא נראה לי, זה יהיה רק סימפטום חיצוני. אני אנסה להבין למה. מה קרה לאורך הדרך שגרם לזה".

להאמין לך שאתה עד כדי כך סבלן?

"לא. יש מהומה בבית, אתה בא אלי בשמונה בערב, כדורי-רגל עפים לך לראש בסלון, בלגן שלם. יש מקרים שאני רוצה שקט ושהם ילכו לחדר שלהם".

אתה מרוצה מעבודתך כתסריטאי? יש לך לאן לשאוף בתוך ההוויה הישראלית הבורגנית?

"מה אני אוהב ב'שבתות וחגים'? שזה סרט שמורכב מהפרטים הכי קטנטנים בקיום. שם זה אמיתי ומעניין. אין לי שובע מזה. יואל (דמות) מסדר את הכוסות בפירמידה ושירה (דמות אחרת) אומרת שהיא לא אוהבת בפירמידה כי הן יכולות להישבר. והם רבים על איך הוא שוטף כלים. זה מעניין אותי, את זה אני אוהב, זה מאגר בלתי נדלה שתמיד מצביע על דברים יותר עמוקים ביחסים. התעסקות ביחסים, בבנייתם ובאיך שמשפחה מתהווה - זה מה שמעניין אותי".

האמת נמצאת בפרטים הקטנוניים?

"האמת שנמצאת בפרטים הקטנוניים היא אמת נורא יפה והיא הדרך להגיע לאמת הגדולה יותר. לתקוף דרך הדברים הגדולים זה נורא כללי ומשעמם. העבודה האינטנסיווית שלנו ב'שבתות' היא על הפרטים הקטנים, על הניואנסים. קשה לי לראות בפרספקטיווה את הסדרה, אבל אני נורא נהנה לראות אותה בטלוויזיה אחר-כך".

אתה מרגיש שיש לך שליטה שם?

"אני מרגיש שאני מאבד שליטה שם. 'דומינו' (סרטו השלישי) ו'קלרה' הם סרטים שנעשו לפי ספרים, ואני מעריך את שני הסופרים על התהליך שהם עברו, כי שניהם היו בשוק מהסרטים שיצאו. הערכתי את דרכם לשחרר ציפיות מהיצירה ולתת לסרט לקבל עצמאות. אז אני חייב להחיל את זה על עצמי. ב'פלורנטין' הרגשתי הרבה יותר בשליטה, אין מה להשוות. ב'שבתות' אני נהנה להיות בורג במערכת, בקולנוע אני משתלט על הכל".

אילו עוד הבדלים אתה רואה בין העשייה הטלוויזיונית לקולנועית?

"הקולנוע הוא משהו אינסופי, חסר גבולות. תעבוד עוד משמרת עריכה, יהיה סרט יותר טוב. תעבוד עוד יום על התסריט, יהיה סרט יותר טוב. תעבוד עוד לילה, תעבוד רצוף, יהיה סרט יותר טוב. אין גבול ליכולת לחדד. טלוויזיה זה מדיום שאתה אומר בו: 'כאן טוב לי. בחוסר הדיוק'. הקסם של 'שבתות' הוא שהיא לא מדויקת, שהיא מרשה לעצמה להיות חופשית. מדהים אותנו כל פעם מחדש שתסריט של פרק ב'שבתות' נכתב בחודש, לעומת סרט שנכתב בשנתיים. אני אגיד לך משהו על הקולנוע הישראלי?"

תגיד.

"אני אגיד לך משהו יפה על קולנוע ישראלי. זה קולנוע של יוצרים. אין סרט שדומה לאחר. אין פורמט, אין שיטה, אין כלום. כל במאי הוא גם תסריטאי בדרך כלל, והוא עושה את הסרט שלו. בטלוויזיה יש פורמטים, אנחנו יודעים בדיוק כמה סצינות בפרק, בדיוק איך לבנות דרמה, יש שיטת עבודה. ובקולנוע כל סרט הוא מחדש, פרויקט שמתחיל לא מאפס, אלא ממינוס".

אילו קולנוענים ישראלים אתה מעריך? וזה אפרופו גל אוחובסקי ואיתן פוקס שכיכבו בשער המוסף הזה לפני שבועיים.

"בהקרנה בירושלים שאלו אותם למה יש לסרט שלהם הפי-אנד. איתן התחיל להגיד שזו אופטימיות, ישראל, כן, לא. ואז אוחובוסקי אמר דבר יפה: להקים משפחה זה הפי-אנד? מי אמר שמשפחה זה הפי-אנד? מאוד הזדהיתי. זה חוזר לשאלה שלי, אם כצופה הייתי הולך לסרטי. זו לא תשובה ישירה של כן ולא. הקולנוע הישראלי הוא לא קולנוע של ז'אנרים, אין פילוח. במאי שאהבת את סרטו הקודם, אתה לא יודע מה יקרה בסרטו הבא. הוא לא יודע מה יקרה. אני כן מצפה בכליון עיניים לסרט הבא של ארי פולמן. אין לי שום מושג מה הוא יהיה, אבל אני בטוח אלך לראות אותו".

אתם בקשר טוב?

"יומיומי. אני מתגעגע לעבוד איתו. זו בדידות נורא גדולה לעשות סרט, ואני עבדתי עם אנשים נורא תומכים שהלכו איתי את הדרך. ובכל זאת בדידות איומה, נורא קשה. ועם ארי זו פשוט היתה חוויה. קמנו כל בוקר ואמרנו שהכי חשוב שנשמור על זה שאנחנו נהנים. שאם רגע אחד זה לא ככה, צריך להפסיק. ב'ילדות' אנשים נורא רצו לעזור, אבל הייתי שם לבד. יש גם הנאה בהתגברות על המצוקה. בסרט הבא אני לא יודע אם אצליח לשתף פעולה עם אנשים רבים".

"קלרה" זכה בשישה אוסקרים ישראליים ובפרסים בחו"ל. קשה לעמוד בציפיות?

"אני חושב שארי ואני הלכנו כל אחד לדרכו הנכונה. אני אוהב מאוד את הסרט הבא שהוא עשה, 'מייד אין איזראל', הוא קיצוני ואמיץ ומיוחד. את 'קלרה' עשינו כי רצינו, את 'מייד אין איזראל' ואת 'ילדות' עשינו כי היינו צריכים. אני קצת נהנה מזה שאני לא יודע מה הדבר הבא. גמרנו (לכתוב) את 'שבתות', גמרנו את הסרט, יש תחושה של חופש. אבל זו חופשה נורא קצרה, אני אשב בבית ואני אשתגע מחר".

לבנון, טוסקניני, וקהיר

קשה לו לחזור אחורה. הוא לא רוצה. טוב לו להישאר לא בפוקוס. מה שמות ההורים? "מה זה משנה", הוא עונה. "שמות נורמלים של אנשים. אני לא יודע, זה חשוב? טוב. רפי ואילנה. תשאל אם היתה לי ילדות מאושרת", הוא דוחק. "זו שאלה מתבקשת, הכרחית, לא?"

לא. כל הראיון הזה אתה ממילא עונה עליה. היתה לך ילדות מאושרת?

"היו לי כל המרכיבים. זה שלא היתה לי ילדות מאושרת... אני לא יודע אם היתה לי ילדות מאושרת. זו הפינה המודחקת שלי. היתה לי גם ילדות מאושרת. הילדות היתה גם מאושרת. זה נורא מסובך. אני לא מנסה לייפייף, אני רוצה להגיד את האמת אבל אני לא יודע מה היא. היו לי שתי ילדויות. בתוך הכאילו-ילדות מאושרת של המעטפת היו רגעים יותר קשים. גם היום יש פער גדול בין מה שאני מפגין למה שבפנים, למרות שאני יותר מעז לקרב את המחשבות למציאות".

למי אתה חייב את הסרט הזה? למי היית מקדיש אותו?

"אני חייב אותו לעצמי באיזשהו אופן, הייתי חייב להוציא אותו ממני. להקדיש זו שאלה קשה. אני בטוח שסופרים ממש מוטרדים ממנה. אם הייתי מנקה הכל-הכל, אז להורים שלי. באהבה להורים שלי, שלמדו איך לגדל את הילדים. להם היתה ילדות הרבה יותר מסובכת. אבא שלי היה ילד שהסתובב באירופה כל המלחמה עד שהוא חבר שוב למשפחה שלו, ולאמא שלי היו שני הורים מוסיקאים מאוד אובססיווים, סבתא שלי ניגנה נבל בפילהרמונית של הוברמן וטוסקניני, ארבעה ימים אחרי שילדה את אמא שלי היא כבר הופיעה בקהיר".

סיון משתתק ארוכות גם כשמגיעים לשירותו הצבאי. "אתה יודע, היינו בלבנון", הוא אומר ומשתתק שוב. "הייתי בנח"ל, היינו בלבנון", הוא חוזר ואומר. "אתה מבין? חשבנו פעם לעשות על זה סרט, ארי (פולמן) ואני, אבל... לא. זה לא. זה לא היה טראומטי. מה זה היה? זה היה לא שייך, זה היה מוזר. לא הבנתי מה אני עושה שם, לא ברמה פוליטית של ימין או שמאל, אלא לא הבנתי מה לעשות, נגד מי. בנאדם שהיה שם ומסתכל על הנוף בביירות ובהרי השוף ובג'בל ברוך ובבקעה - ולא הבנתי מה לעשות. אני מניח שאף אחד לא ידע מה לעשות. זה מצב מוזר. מי נגד מי ולמה. חודש בביירות, בהיפודרום. מטורף. לא ראית אף פעם מי יורה עליך ולא על מי אתה יורה. השתדלתי לא לירות".

מתי יתחילו לפתוח בקולנוע את לבנון, כמו שפתחו עכשיו את יום כיפור?

"ארי רוצה לעשות משהו. לבנון עצמה היתה סרט. הסיטואציות היו כאילו-אמיתיות. היינו שם ולא היינו. אני לא יודע מה היה בכיפור, אני אוהב מאוד את הסרט של עמוס גיתאי 'כיפור', סרט משובח שמבטא את השיעמום שבמלחמה. שמראה שאתה נלחם בעצמך, שאין אויב. לא רואים סורי אחד כל הסרט, וזאת הברקה מאוד גדולה. אבל שם יש תחושה יותר הירואית של הגנה על המדינה, לצד התחושה המטורפת-פרודית. בלבנון לא היתה בכלל תחושה כזאת, לא הכרתי אחד שהרגיש שליחות, כולם הרגישו שזרקו אותם באיזשהו מקום, זרקו את הקוביות כל יום מחדש. בחוסר המודעות שבו אני מנהל את חיי אני מטשטש ואומר שזה לא פצע. זה לגמרי לא בפוקוס. ולא הייתי, אתה יודע, בתופת. כמו 99 אחוז מהאנשים שם, הייתי בסיטואציות מוזרות ולא נלחמתי".

כשהשתחרר יצא לטייל באמריקה, דרום וצפון, וכשהגיע לאלסקה ביקש בטלפון מאמו שתרשום אותו לאוניברסיטה, לחוג פסיכולוגיה או קולנוע, העיקר שלא בחיפה. לפסיכולוגיה לא התקבל, אז הלך לקולנוע באוניברסיטת תל אביב. "זו היתה הברקה שלא התקבלתי. אני מודה על זה תודה עמוקה, על חבורת האנשים שלמדתי איתם, איתן (פוקס) ורני (בלייר, במאי 'שבתות וחגים') וארי (פולמן), שהיה יכול להיות גם פרופסור בטכניון. וחגי לוי, שהיה יכול לנהל בכלל חברה. מזל שנקלענו לקולנוע. מזל בשבילנו".

סרטים אחרים של "הוט" הגיעו לקולנוע. למה "ילדות" לא?

"אני לא חושב שהשידור בטלוויזיה הוא סוף הדרך. יכול להיות שאנשים ישמעו עליו ועכשיו יתחשק להם לראות אותו על מסך גדול. יש משהו צנוע, קאמרי, במסגרת ההפקה של הסרטים של 'הוט'. הגבול בין קולנוע לטלוויזיה מיטשטש גם מבחינת היוצרים וגם מבחינת הצופים, שהיום שואלים את עצמם אם בא להם להשקיע בבייבי-סיטר בשביל לראות את הסרט על מסך גדול. זה פחות עניין של סרט שיוצא בקולנוע ואז בדי-וי-די ואז מגיע לטלוויזיה. יש סרטים שאתה חייב לראות בקולנוע, וזה לא משנה מתי. המדיום הוא המסר. זה המשפט היחיד שאני זוכר מלימודי התקשורת".

אז מה בעצם התחנה הבאה של "ילדות"?

"הוא ישודר שוב ביום העצמאות בטלוויזיה, ואני נורא רוצה שהוא יוקרן פעם בשבוע בסינמטק או במסגרת דומה. כשאתה עושה סרט, צריך לשמור מספיק אנרגיה לממש אותו, להביא לכך שאנשים יראו אותו, לשלוח אותו לפסטיבלים. זה כמו שאתה גולש בים סוער, אתה צריך לשמור כוח גם לרגע שבו תהיה סופסוף על הגלשן".

אתה כן קיבוצניק, בגישה. אתה כאילו כל הזמן על הדשא, ידיים מאחורי הראש.

"אז אני מצליח לרמות גם אותך. הדבר שאני ממש רוצה לעשות זה לנסוע לטייל בניו-זילנד, עם כל המשפחה, לא לבד. ונעשה את זה. אני הכי מפחד ממה שאמרת עכשיו, אבל גם נהנה מזה. מזה שאני אגיד לעצמי שאלה החיים ואין יותר מזה. אני לא מאמין בזה באמת".



אורי סיון. אני נגה בסרט, אבל אני גם אמא שלה וגם קצת אבא שלה


גיבורי "היתה לי ילדות מאושרת" (מימין): נמר (צחי גראד), נגה (טלי רובין) ורקפת (אסי לוי). רואים אחד את השני ולא רואים כלום



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו