בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

האנרגיות השליליות של התרמילאים מישראל סותמות להודים את כל הצ'אקרות

חוקרת התרמילאות הישראלית בהודו, דריה מעוז, מזהירה שהיחסים בין המארחים ההודים לתיירים הישראלים הם בבחינת חבית חומר נפץ על סף פיצוץ. יחסם של הישראלים למארחים מדכא, מזלזל ונושא אופי ניאו-קולוניאלי. הם מקימים מושבות ישראליות, עורכים מסיבות טראנס רועשות ומתייחסים למארחים כאל משרתים. בינתיים התפתחה, במיוחד בעבור הישראלים, תעשייה של רועים רוחניים מתחזים. התרמילאי המכוער

תגובות

בדיחה נפוצה בקרב התרמילאים הישראלים בהודו מספרת על הודי ששואל תרמילאי מישראל "כמה אתם?" "חמישה מיליון", משיב לו הישראלי. "וכמה אתם בישראל?" מקשה ההודי. דריה מעוז, שכותבת דוקטורט על התרמילאות הישראלית בהודו, סבורה שהבדיחה הזאת משקפת את תחושתם של יותר ויותר הודים לנוכח מה שמצטייר בעיניהם כ"השתלטות" הישראלים על סביבתם. כ-15 שנים אחרי שצעירים ישראלים החלו לנהור להודו ולהתקבל שם בסבר פנים יפות, מחקרה של מעוז מגלה שנוכחותם מתחילה ליצור אי-נוחות ואף עוינות כבושה. יותר משהיא נובעת ממספרם הרב של הישראלים המגיעים לשם, היא נובעת מהתנהגותם. מתברר שיותר ויותר הודים מתקשים להשלים אתה.

הנתונים הסטטיסטיים אינם מצביעים על השתלטות כלשהי. הקונסוליה של הודו בתל אביב מנפיקה מדי שנה כ-30,000 אשרות כניסה לתרמילאים ישראלים ומעוז מעריכה שכ-20,000 תרמילאים נוספים מקבלים אשרות בקונסוליות ההודיות בתאילנד ובנפאל. "חמישים אלף תיירים", מציינת מעוז, "הם בקושי שני אחוזים מכלל התיירים הנכנסים מדי שנה להודו". בתת-יבשת ענקית, שמתגוררים בה יותר ממיליארד בני אדם, קשה להבין איך יכולים 50,000 תיירים להיחשב גורם המאיים להשתלט על המדינה.

ההסבר לכך פשוט, אומרת מעוז. התרמילאים הישראלים אינם מתפזרים על פני המדינה כולה אלא מתרכזים במספר מצומצם של אזורים קטנים ומתוחמים. "בכמה מהאזורים האלה הישראלים מהווים כ-90% מכלל התיירים", היא מסבירה. "כאשר מאות ואלפי ישראלים מתרכזים בכפר או בשכונה, כבר אי אפשר להתעלם מהנוכחות הבולטת שלהם". זה מה שקורה בבגסו ובדרמקוט, שני כפרים לא גדולים הסמוכים לעיר דאראמסלה, וגם בוושישט ובאולד-מנאלי, שתי שכונות בפאתי העיר מנאלי השוכנת, כמו דאראמסלה, בחלקה הצפוני של הודו. זה גם מה שקורה דרומה משם, באותו אזור של חוף גואה המכונה כבר, באופן חצי-רשמי, בשם "חוף תל אביב".

"התרמילאים הישראלים", מדווחת מעוז במחקר, "משתלטים על האזורים האלה ומקימים בהם מושבות. בשמונה השנים האחרונות הם הפכו את המקומות הללו למובלעות ישראליות והם מציפים אותם, בעונות מסוימות, במאות ובאלפים. חלקם שוהים בהם תקופה ארוכה, לפעמים כמה שנים. רובם נשארים כמה שבועות או חודשים. כשהם עוזבים, ישראלים אחרים תופסים את מקומם, כך שנוצרות מושבות קבועות עם תושבים מתחלפים". מעוז מצאה שדפוסי היחסים שהתפתחו ביניהם לבין האוכלוסייה המקומית תואמים את מה שחוקרי תיירות מרחבי העולם מוצאים בדרך כלל במדינות עולם שלישי שאליהן מתנקזות קבוצות גדולות של תיירים מהמערב. בהרצאה שנשאה לאחרונה באוניברסיטת בן-גוריון היא הגדירה את היחסים הללו "יחסי כוח הייררכיים, חד-צדדיים ומדכאים". בראיון ל"הארץ" היא אמרה שאלה יחסים "בעלי אופי ניאו-קולוניאלי".

רוב התרמילאים מישראל, הסבירה, מתייחסים לתושבים ההודים כאל מי שנועדו אך ורק לשרתם. הם מתעלמים מצורכיהם ומרגישויותיהם, הם מזלזלים בהם ובמנהגיהם והם מתייחסים אל המובלעות כאל מגרש משחקים שבו מותר להם כמעט הכל. צריכת הסמים הבלתי מרוסנת, המאפיינת את התרמילאים בהודו, היא דוגמה בולטת לכך. "אני לא בטוחה שההודים ימשיכו להשלים עם הסיטואציה הזאת עוד זמן רב", מזהירה מעוז. "מדובר באורחים ומארחים שיושבים על חבית נפץ שיכולה להתפוצץ בכל רגע".

הג'וינט המפסקת

התעניינותה בהודו ובתרמילאים הישראלים המבקרים בה התעוררה לפני כמה שנים אחרי שהחליטה, בהיותה בת 27, לפרוש מעבודתה כעורכת דין ולהירשם ללימודי תואר שני בסוציולוגיה ובאנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית. בשנה הראשונה ללימודיה נדרשה לכתוב עבודה שתעסוק באחד מ"טקסי המעבר בחברה הישראלית", ובחרה לכתוב על הישראלים אשר כמוה נתקפים בשנות העשרים והשלושים לחייהם "חרדה מפני שלב ההתבגרות השני" ומחליטים להחליף את מקצועם. היא גילתה שרבים מהם נוסעים להודו לפני שהם בוחרים בכיוון חדש.

היא עצמה נסעה לראשונה להודו רק כעבור שנה, אחרי שהחליטה לכתוב על התרמילאים שם את עבודת הגמר לתואר השני. מאוחר יותר החליטה לכתוב עליהם גם את הדוקטורט והמנחים שלה הציעו לאסוף את החומר בשיטת "התצפית המשתתפת". זה חייב אותה לבקר בהודו עוד פעמיים. הביקור הראשון נמשך חודשיים וחצי ובמשך זמן זה מעוז שהתה בחברת תרמילאים, התגוררה באכסניות שבהן הם מתגוררים, אכלה אתם באותן מסעדות, בילתה אתם בבתי התה, השתתפה אתם בשיעורי רייקי, מדיטציה ויוגה, יצאה אתם למסעות בהרים וגם צפתה במסיבות הטראנס רוויות הסמים שלהם. הנסיעה הזאת, שבמהלכה קיימה שיחות עומק עם עשרות תרמילאים, סיפקה חומר לדוקטורט וגם שימשה לה השראה לכתיבת "הודו תאהב אותי", רומן שפורסם בהוצאת כתר ב-2002. את הביקור האחרון בהודו הקדישה בעיקר לראיונות עומק עם כ-15 הודים המספקים שירותי תיירות במובלעות הישראליות.

את מה שגילתה במובלעות הללו היא מתארת כהשתלטות מוחלטת של הישראלים ותרבותם על המרחב ההודי. "כשאתה מגיע למובלעות של הישראלים בדרמקוט או במנאלי אתה מרגיש כאילו אתה נמצא בישראל", היא מספרת. "חוץ מתפאורת הרקע ההודית, הכל שם ישראלי. אתה צועד בסמטאות או בשבילים ופוגש רק ישראלים ושומע רק עברית. על הריקשות שעוברות לידך אתה רואה שלטים בעברית שמזמינים למסיבות טראנס או למסיבות סמים. רוב בעלי הריקשות בכלל לא יודעים מה כתוב בשלטים שתלו להם. אתה נכנס למסעדה ומקבל תפריט בעברית שכולל רק מאכלים ישראליים. באכסניות אתה מוצא ספרים בעברית. בחנויות האינטרנט אתה יכול להיכנס לאתרים בעברית ולשלוח אי-מיילים בעברית. רבים מההודים שמשרתים את התיירים הישראלים מדברים עברית, חלק מהם באופן שוטף למדי".

היא סבורה שכל התופעות יוצרות מציאות "ניאו-קולוניאלית" במובלעות. התיירים הישראלים "דוחים מעליהם את רוב הסממנים של התרבות המקומית", אינם מתעניינים באוכל ההודי, במנהגים ההודיים ובשפות הדיבור של ההודים. ההתעניינות שלכאורה הם מגלים בתורותיהם הרוחניות "ניכרת בשיח שלהם ובצורת הדיבור שלהם, אבל לא במעשים שלהם", היא אומרת. "עוד לפני שהם ממריאים מישראל, הם כבר יודעים ש'הודו זה רוחניות'. יומיים אחרי שהם נוחתים שם, הם כבר מתלבשים בלבן ואומרים אחד לשני ש'האנרגיה זורמת', שהם 'חיים בהווה', ש'הצ'אקרות פתוחות' וכל מיני דברים כאלה. זאת מעין רוחניות אינסטנט, איזה טקס שהם יודעים שהם צריכים לעבור". בפועל, כך היא התרשמה, מסיבות הטראנס ועישון הסמים מעסיקים אותם הרבה יותר מאשר כל התורות הרוחניות.

לתערובת הזאת של טראנס, סמים ורוחניות כביכול נכנסת לפעמים גם המסורת היהודית. אחת התופעות המוזרות ביותר שמעוז היתה עדה להן התרחשה בבית חב"ד בדאראמסלה, מרכז שחסידי חב"ד מישראל הקימו שם ושעשרות תרמילאים ישראלים פוקדים אותו מדי ליל שבת. מעוז ביקרה שם בערב ראש השנה וראתה מאות תרמילאים שבאו להשתתף בתפילה ובארוחה החגיגית; היא גם ראתה אותם מיד אחרי סיום ארוחת החג, כאשר יצאו בצוותא לאחת הגבעות הסמוכות וחגגו שם במסיבת טראנס וסמים שנמשכה יותר מ-24 שעות. כעבור עשרה ימים שבה ופגשה אותם בבית חב"ד, כאשר באו לשם כדי לסעוד את הארוחה המפסקת של ערב יום כיפור. בתום הארוחה ראתה שרבים ממשתתפיה מעבירים סיגריית חשיש מיד ליד. "הג'וינט המפסקת", קראו לה.

משמנים את מי שצריך

המסיבות והסמים הם שניים ממוקדי החיכוך העיקריים בין התרמילאים לאוכלוסייה המקומית. המוסיקה הרועשת המנוגנת במסיבות הנמשכות עד אור הבוקר, שמקצתן מתקיימות באכסניות המצויות במרכזי כפרים או שכונות, נשמעת היטב בבתים שבסביבה ומשבשת את חיי התושבים. צריכת הסמים המוגברת של הישראלים הופכת את המובלעות שלהם למוקדי משיכה לסוחרי סמים הודים ולגורמים עברייניים אחרים, המגיעים לשם גם מאזורים מרוחקים. תושבי המקום חסרי אונים. אם יתלוננו במשטרה, הם יאבדו את פרנסתם. גם אין כל ודאות שתלונותיהם יטופלו. אחד ממארגני המסיבות הישראלים סיפר למעוז שלפני כל מסיבה גדולה הוא דואג "לשלם בקשיש למי שצריך" ושהכספים הללו אכן משאירים את המשטרה הרחק מאתר המסיבה.

מעוז איתרה עוד כמה אופני התנהגות המעוררים מתחים. בעל מסעדה בדרמקוט סיפר לה, למשל, על ישראלי ששתה אצלו חמש כוסות תה. כאשר התבקש לשלם בעבורן חמישה רופי, שהם כחצי שקל, סירב בטענה ששתה שלוש כוסות בלבד. בוויכוח עם בעל המסעדה הוא איים להכריז חרם על המסעדה. חרם ישראלי עלול להרוס כליל את המסעדה. ישראלים אחרים, בעיר הודית אחרת, הכריזו חרם על אכסניה משום שבעליה דרש מהם לשלם בעבור סדינים שהשחיתו. לדברי מעוז, הם נימקו את החרם באומרם שאשתו של בעל האכסניה, גרמנייה במוצאה, היא "נאצית".

בכל אחת מהמובלעות הישראליות יש כמה ישראלים שהגיעו אליהן לפני שנים ונשארו לגור בהן. רובם פתחו בתי קפה ומסעדות או הקימו דוכנים לכתובות קעקע, פירסינג ומכירת ציוד לעישון סמים. רובם ככולם מסרבים לשרת לקוחות הודים. גם הכניסה לבית חב"ד אסורה על הודים, פרט לנשים ההודיות העובדות במטבחו.

על סמך שיחות שקיימה עם עשרות הודים הבאים במגע יום-יומי עם תרמילאים ישראלים שירטטה מעוז במחקרה גם את הדרכים שבהן הם בחרו כדי להתמודד עם התופעות הללו. רובם המכריע, היא אומרת, "מרכינים ראש, משלימים עם המצב ומשתפים פעולה עם כל הדרישות של הישראלים. הם מקבלים את כל התנאים שהישראלים מתנים להם, מאפשרים להם לתלות כל שלט שהם רוצים לתלות בלי לברר מה כתוב בו, הם נמנעים מלהתווכח עם מי שלא משלם ולא מתלוננים במשטרה גם כאשר המסיבות מפריעות להם לישון". חלק מהאנשים שמתנהגים כך אמרו לה שאין להם ברירה - בלי כספי הישראלים הם לא יוכלו לקיים את משפחותיהם.

אלא שמעוז איתרה גם שתי קבוצות, קטנות בהרבה מהראשונה, הבוחרות באסטרטגיות אחרות. אחת מהן נוקטת מה שהיא מכנה "התנגדות סמויה" ומנצלת את נוכחותם של הישראלים כדי לצבור כוח ומשאבים כספיים. המדובר בעיקר באזרחים הודים שמגיעים למובלעות הישראליות מאזורים אחרים במדינה ומתחזים למורים רוחניים. "הישראלים מחפשים פה רוחניות", הסביר למעוז אחד מהם, שעבד בעירו כמורה בבית ספר, "אז אנחנו מוכרים להם רוחניות". מעוז אומרת שיש תקופות שבהן "הודים נוהרים מכל הסביבה למובלעות הישראליות, מציגים את עצמם בתור מאסטרס ובאבות ומלמדים רייקי, יוגה, מדיטציה וכל דבר אחר שישראלים רוצים ללמוד". כל שעליהם לעשות לפני שהם מגיעים לאזורי הישראלים, היא מוסיפה, "זה לשנות קצת את הלבוש שלהם, לקלוע אחרת את השיער ולעשן סמים".

הקבוצה השלישית, שפועלה ניכר רק בשוליים, נוקטת מה שמעוז מגדירה "התנגדות גלויה" לנוכחות הישראלית. חלקם מנסים "לחנך את הישראלים" בדרכים שונות. למשל, באמצעות תליית שלטים בחנויותיהם בנוסח "אם תכבד אותנו, נכבד אותך". אחרים רומזים לאי רצונם לשרת ישראלים באמצעות שלטים הנושאים את הכתובת "בלי סמים". ויש גם בודדים שכבר העזו ותלו בחנויותיהם ובמשרדיהם שלטים מפורשים המודיעים "אין כניסה לישראלים".

אחת המסקנות המרכזיות במחקרה של מעוז היא שהחברה הישראלית מעוניינת בשיגור צעיריה להודו. "החברה הישראלית מבינה שאחרי שירות צבאי קשה ומתסכל, ולפני שהם משתלבים במסלולים החברתיים המקובלים, הצעירים צריכים להתפרק. הם זקוקים לפריקת עול, לקריאת תיגר על נורמות מקובלות. במקום שיעשו את זה פה, בישראל, שולחים אותם לעשות את זה אצל ההודים".

אם מעוז צודקת, סביר להניח כי במוקדם או במאוחר יתברר שיש גבול גם לסבלנותם של ההודים. פה ושם, היא אומרת, כבר פורצות קטטות בין הודים לישראלים. "הישראלים בהודו מרשים לעצמם יותר ויותר", היא אומרת, "וההודים מתאפקים יותר ויותר. אבל מתחת לפני השטח הדברים כבר תוססים, ואני מעריכה שיגיע רגע שבו יותר ויותר הודים יחליטו שהרווח הכספי לא מצדיק את המשך ההבלגה. יקרה להם בדיוק מה שקרה לפלשתינאים ב-1987, כשפתחו באינתיפאדה".

השימוש שמעוז עושה בדימוי הזה אינו מקרי. בביקוריה בהודו היא שמעה לא מעט ישראלים שהשוו באוזניה את ההודים ואת התנהגותם לפלשתינאים לפני האינתיפאדה. "הם פרימיטיוויים והם מלוכלכים אבל משרתים אותנו יוצא מהכלל", אמר לה אחד מהם, "בדיוק כמו שהערבים בשטחים שירתו אותנו לפני שהחליטו להרים את הראש".



שלטים בעברית בצפון הודו. התיירים הישראלים אינם מתעניינים במנהגים ההודיים ובתרבות ההודית. מסיבות הטראנס ועישון הסמים מעסיקים אותם הרבה יותר


מעוז. "אני מעריכה שיגיע רגע שבו יותר ויותר הודים יחליטו שהרווח הכספי לא מצדיק את המשך ההבלגה שלהם"



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו