בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

חיות הנגב

חבורת ירושלמים, בני עשרים וקצת, עשו את הבלתי ייאמן: הם בונים במו ידיהם את כפר הסטודנטים הראשון בנגב לאחר שגייסו בעצמם 10 מיליון שקל, רתמו את כל הגורמים הקובעים (חוץ מאבישי ברוורמן) וסידרו לדיירים מלגות לימודים. התיישבות סטודנטים? בנגב? מה נפל עליהם?

תגובות

הם מבקשים לא להציג אותם כחבורה יוצאת דופן. "אין בנו שום דבר חריג", אומר דני גליקסברג. "בסך הכל החלטנו להקים כפר סטודנטים בנגב, אז בחיי-את, אל תעשי מאיתנו מי-יודע-מה". ומתן דהן מדגיש: "אנחנו חתך קלאסי טיפוסי של בני העשרים בארץ, אנחנו יודעים יפה מאוד גם ללכת למסעדות טובות, ולפאבים, ולמסיבות. אנחנו לא איזה חבורת אידאליסטים סגפנים ונא לא להציג אותנו ככאלה".

"לפני הכל, יש לך פה חבר'ה רגילים לגמרי, שעשו צבא כמו כולם, נסעו לטייל בעולם כמו כולם, שמחוברים לארץ ישראל, ואוהבים אותה, ופשוט עושים משהו בנדון, זה הכל, באמת", מנסה את כוחה, בתורה, נעמה דהן, אחותו של מתן. "אנחנו צעירים ישראלים טיפוסיים", מסכם מיכה פריינד.

השיחה עם הצעירים הטיפוסיים הללו מתקיימת בתוך אחד משלושה "מבנים יבילים" (יחידות דיור מתניידות), שמחלונו אפשר לראות רק מדבר. הארבעה, פרועי שיער ופרומי בגדים, שכפות רגליהם היחפות מכוסות שכבות של אבק מדבר צהבהב לבנבן, מתנצלים על כך שהשתייה לא קרה כי עוד אין חיבור לחשמל, "אבל יהיה תוך שבוע, שבועיים גג". המקום הוא התחלה של "כפר עדיאל", שבנייתו תצריך השקעה של כ-35 מיליון שקל. 10 מיליון שקלים מתוכם כבר הצליחו לגייס.

הגרעין היוזם מונה שמונה חברים ירושלמים, שיסדו את עמותת "איילים": מתן דהן, הוגה ומנכ"ל; דני גליקסברג, סמנכ"ל; עו"ד נעמה דהן, שותפה לדרך ואחותו של ההוגה; מיכה פריינד, סיים לימודי משפטים, לשעבר עוזר פרלמנטרי של ראובן ריבלין; שלום פוקס, גזבר העמותה; אלון דור, בדרך ללימודי מזרחנות; ברק לב, הבעלים של קפה ארומה בהר הצופים; ויובל כהן. רובם בני 24, מיכה פריינד ונעמה דהן הם המבוגרים שבחבורה, בני 26.

חוץ מאלון דור, שבא מבית חילוני, כולם יוצאי משפחות דתיות ובוגרי מערכת החינוך הדתית או המסורתית בירושלים. היום הם מגדירים את עצמם חילונים, פרט לנעמה ומתן דהן, שמגדירים את עצמם "חילונים שומרי שבת". בתחילת השיחה הם מודיעים שאינם מוכנים לדבר פוליטיקה, אבל אחרי יום שלם במחיצתם די ברור שהפרופיל הפוליטי שלהם הוא עבודה ושמאלה ולא ליכוד וימינה.

"כולנו לא אוהבים את ההתנחלויות וחושבים שלא צריך להיות שם היום", הם אומרים, אבל מורגש שלא נוח להם לדבר נגד המתנחלים וההתנחלויות. כמה מחבריהם הטובים באים משם. יש להם קרובי משפחה בשטחים. הם מעדיפים לפיכך לעקוף את המכשול הזה באלגנטיות, אומרים שככה אי אפשר להמשיך, מדברים על הצורך בשינוי, בהפניית "כל המשאבים" להתיישבות בנגב, ועל הציפייה מאריאל שרון שיוביל את המהפך.

העמותה היא מוסד ללא כוונת רווח. כדי לקדם את הפרויקט תרם כל אחד מהם לפני שנתיים-שלוש את מענק השחרור שלו מצה"ל, כ-14 אלף שקל. בהמשך הוציא כל חבר ("תכתבי שבסיוע ההורים, שלא יהיו פאדיחות, כי ברור שלנו לא היה גרוש") כמה עשרות אלפי שקלים נוספים. המשכורות של המנכ"ל וסגנו סמליות, 2,500 שקל בחודש.

על השער של חוברת ההסברה המהודרת שהפיקו מופיע, בלבן על כחול, ציטוט של דוד בן גוריון: "האדמה היא מקור החיים, והיצירה והתרבות היא העצמאות האמיתית". גם מטרות העמותה נראות כאילו נלקחו מעלון ציוני: "חיזוק ההתיישבות בנגב (וגם בגליל); החזרת מורשת החלוציות וערך העבודה; עידוד יזמות צעירה באזורים מועדפים; וטיפוח הקשר המפרה בין אדם לאדמה ובין אדם לחברה בארץ ישראל". תפקיד העמותה: "להחיות דגם של התיישבות על ידי הקמת כפרים לסטודנטים, ולצידם, גם למספר קטן יחסית של יזמים צעירים. הכפרים האלה יהוו עבור המתיישבים בסיס אטרקטיווי להיכרות עם האזור ועם הפוטנציאל שטמון בו".

אוכלוסייה בתזוזה מתמדת

מתן דהן התחיל להגות ברעיון עוד כשהיה בצבא (נח"ל, "עורב"). הפעם הראשונה שהרעיון תורגם אצלו למלים "הקמת התיישבות בנגב" היתה כששירת במוצב "דלעת" בלבנון. מה מביא חייל לשבת במוצב ולהגות בהתיישבות סטודנטים בנגב? הוא לא ממש יודע. אחותו נעמה משוכנעת שהיא יודעת, ובדרבונה הנמרץ הוא ניאות לספר. משפחת דהן, משפחה ירושלמית דתית ליברלית, נחלקה בדור הסבים והסבתות שלהם בין עמדות מפא"י למפ"ם. לאמא שלהם, רות, יש בן דוד, עמוס רוזנבלום, בן 80, שלפני 25 שנה חצה את הקווים, עזב את כפר מרדכי והלך לגור בשטחים, בהתנחלות יקיר.

עם פרוץ אינתיפאדת אל-אקצה, שירת מתן תקופה מסוימת, עם חברו הטוב עדי (עדיאל צוובנר, שהכפר נקרא על שמו), לא רחוק מיקיר. השניים קפצו לבקר אצל רוזנבלום, ששאל מה הם מתכננים לעשות אחרי הצבא. הם ענו: "הדברים הרגילים, לעבוד, לחסוך כסף, לנסוע לטיול ארוך במזרח". רוזנבלום הזעיף פנים ואמר להם: "אם אנחנו היינו מתנהגים כמוכם, המדינה הזאת לא היתה קמה".

המלים האלה לא הפסיקו לזמזם לו בראש, אומר דהן. הוא אמנם לא שינה את התוכניות שלו, ואחרי השחרור עבד, חסך כסף ונסע להודו, טיבט, נפאל, תאילנד. אבל כשחזר ידע מה הוא רוצה לעשות. "הכפרים יהיו נקודות התיישבות, שבהן האוכלוסייה כל הזמן תזוז: סטודנטים יבואו וסטודנטים יילכו", הוא אומר. "אבל באותו זמן הכפרים יהיו גם בסיסי יציאה להתיישבות קבע".

המצטרפים יקבלו מלגת לימודים, ישלמו שכר דירה נמוך, ובתמורה יתחייבו לפעילות התנדבותית של עשר שעות שבועיות בפרויקטים של מעורבות חברתית בעיירת פיתוח. היוזמים משוכנעים ששלוש שנים של מגורים בכפר, עם ההטבות הנלוות ועם המהפכה שתתחולל מסביב - חברתית, תרבותית, השכלתית ותעסוקתית - ישפיעו על המשתתפים. "התהליך שאנחנו צופים הוא מסלול שבסופו רוב משתתפי הפרויקט בוחרים להישאר באזור, נהיים לתושבי קבע", אומר דני גליקסברג.

הם מדברים על כפרי סטודנטים בנגב ובגליל, אבל כרגע מתמקדים בנגב. כפר עדיאל צמוד ליישוב אשלים ברמת הנגב, חמש דקות נסיעה מקיבוץ משאבי שדה, 25 דקות נסיעה מאוניברסיטת בן גוריון. בשלב הראשון ייבנו כאן 150 יחידות דיור. 50 סטודנטים, שרובם לומדים לתואר ראשון, כבר נרשמו וקיבלו מלגת לימודים: 10,000 שקל לכל שנת לימודים, תרומת קרן רש"י. תמורת 70 דולר בחודש יקבלו דיור ברמה גבוהה יותר מזאת של מעונות הסטודנטים: יחיד ביחידת-דיור עצמאית, שני שותפים ביחידה זוגית (סלון פלוס שני חדרי שינה) או זוג עם ילד ביחידה משפחתית. במעונות הסטודנטים, לשם השוואה, מתגוררים על פי רוב שני אנשים בחדר. וכאן, כפי שאומרת נעמה דהן, "יש לכל אחד בית פרטי, פלוס סלון, פלוס גינה, פלוס אלפי דונמים משלו".

להסעות אל הקמפוס וחזרה תדאג המועצה האזורית. חברי העמותה מנסים להשיג לדיירי המדבר החדשים תנאים מועדפים והנחות במגוון שירותים סביבתיים, כגון שירותי חינוך וחוגים לילדים שיספק הישוב אשלים, או מנוי מוזל בבריכה ובאתר המרחצאות נוה מדבר.

לתת למי שנותן

מהו הרעיון המניע אותם? מנין צמחה ההתגייסות הזאת, להשקיע מכספם וממרצם לפרויקט כזה? השאלות מפתיעות אותם. "מה זאת אומרת? אנחנו ישראלים", משיבה נעמה דהן. "זה בא מבפנים, באופן טבעי", עונה מיכה פריינד. "אני לא יודע מאיפה זה בא לי", אומר מתן דהן. "מעצמי. ממי שאני", ואילו דני גליקסברג אומר פשוט ש"הרבה אנשים עושים הרבה דברים".

אחר כך הוא מנסה למקד את המשותף לחבורה היוזמת. "הדור שלנו גדל בבתים של ארץ ישראל הישנה והטובה", הוא אומר. "זה צרוב לנו בתודעה, אין בזה חידוש גדול. אנחנו מייצגים את הצעירים בני העשרים, לא כל כך משנה איפה בארץ, לכולם פחות או יותר יש את אותם קודים. אלא שאנחנו החלטנו להתמקד על זה ולעשות עם זה משהו".

אתה באמת מאמין שלרוב בני גילכם בישראל הוקנו ערכים של ציונות, הגשמה והתיישבות?

"כל מי שבגילנו שמע שלום חנוך ואריק איינשטיין, כל מי שבגילנו ראה את הסרט 'הלהקה', לא? אנחנו פועלים מתוך אותם קודים. אז תשאלי, למה רבים מסתובבים אבודים? כי הם גמרו לתת שלוש שנים מהחיים שלהם למדינה, ועכשיו אין להם שום מסגרת המשך ערכית להגשמה עצמית, מחוץ ל'הגשמה' אחת - עיסוק אובססיווי בעצמם, בצרכיהם, ושוב בעצמם. זה מסלול שאין לו אופק".

מה רע במצב שבו צעיר אחרי צבא מתחיל לחפש את עצמו, לשאול שאלות, לבדוק דרכים שונות, להתנסות בחיים?

פריינד: "אני אסביר. היה כשל חינוכי בדור של ההורים שלנו. וזה לא שהם היו 'לא בסדר'. הם עשו את הכי טוב שהם ידעו. הם קרעו את התחת, ואז אמרו לנו, 'אתם, ילדים, תעזבו את האידיאולוגיות הגדולות, בנינו עבורכם את התשתית, השלב הזה נגמר, ועכשיו, לכו על האושר האישי שלכם'. זאת פיקציה. מה נגמר? שום דבר לא נגמר. הם טעו. כשהכל מכוון רק פנימה, אל תוך עצמי, אושר אין שם. הרבה מאוד צעירים נשאבו אל תוך הפיקציה, והם חיים בתוך בועה".

מהי הבועה?

"ערוץ 2 כמשל. עולם פיקטיווי של סיפוקים מיידיים. מותגים, כל מה שיפה, נוצץ, בלי עומק ובלי חיבור לכלום. כל הקשקוש הזה. ייצוג המציאות משתלט על המציאות. אנחנו אומרים שזה נוגד את הצרכים האמיתיים של האדם. זה לעולם לא יכול לספק בן אדם".

מתן דהן אומר שזה עומד גם בסתירה למה שהוא מכנה "הסיפור הישראלי". "הסיפור הישראלי הוא סיפור של התחדשות. ואני אומר, פראייר מי שעוזב סיפור יפה כזה. ההורים שלנו חלמו בשבילנו על חיים 'נורמליים' של צעיר צרפתי או אמריקאי ובעצם הביאו לזה שאנשים התחילו לחיות חיים לא ישראליים. מה לנו ולסיפור ה'נורמלי' הזה? לפני שנה באנו לסטודנטים באוניברסיטת בן גוריון ואמרנו להם, בואו תתחברו לסיפור הישראלי. להפתעתנו הרבה זה קורה. במאסות, במאות. ציפינו במפגש הראשון לחמישים, באו שש-מאות. ומאות רבים כבר רוצים להירשם לשנה הבאה. גילינו שכולם כמונו. אנחנו כמו כולם. מחפשים את הסיפור הישראלי, מתגעגעים אליו, רוצים לחזור אליו. להחזיר אותו לחיים שלנו".

נעמה דהן: "האתגרים שהמציאות בישראל מציבה לא יכולים להשאיר את האנשים אדישים ולא מאפשרים להם להמשיך בחיים ה'נורמליים' ההם. זה בלתי אפשרי. הכל מתפוצץ מול הפנים. אותי ואת מתן, בבית, לא חינכו מעולם על ערך של אושר אישי. אנחנו יודעים ליהנות מהחיים, לא מוותרים על שום דבר שהחיים מציעים, אבל זוכרים תמיד שזה רק בדרך, זה לא היעד".

מה היעד?

"נוצר ואקום גדול ואנחנו מציעים דרך למלא את החלל הזה שבתוכנו. אנחנו אומרים לאנשים בגילנו: בואו לפה, תשתתפו במפעל התיישבות בנגב. לא תזניחו את עצמכם, תלמדו, תתפתחו, תהיו חלוצים בקלאסה, בתנאי מגורים טובים, עם חבר'ה נהדרים, ועם פאב על יד הבית. בעולם האמיתי, לא זה של ערוץ 2, קורים דברים. בעולם האמיתי, יש המון אנשים שרוצים לעשות משהו, ולא יודעים מה. אנחנו אומרים להם היום: בואו לפה. תתנו יותר ותקבלו יותר".

וליזמים הצעירים הם מציעים מגורים מוזלים, משרדון עם שירותי משרד, "רק תביאו רעיון טוב לביזנס ששווה לפתח אותו, שיעניק תרומה למקום הזה", אומרת דהן. "שיספק בעתיד מקומות עבודה לאנשים כאן. המוטו שלנו זה 'לתת למי שנותן'".

קשרים טובים בצמרת

מייסדי העמותה קראו לה "איילים" על שמם של איל ויעל שורק, זוג חברים שלהם שנרצחו לפני שנתיים בידי מחבלים בהתנחלות כרמי צור. איל חזר בתשובה ובחר לגור בהתנחלות; יעל היתה בחודש התשיעי להריונה. השבר היה גדול. מתן דהן אומר שבמשך השבעה התחברו להם כל החיבורים האחרונים בראש: התחושה החזקה ש"ככה אי אפשר להמשיך יותר" יחד עם המלים של עמוס רוזנבלום ויחד עם הרעיון ההוא מהצבא.

את הכפר הראשון שהם מקימים קראו על שמו של עדיאל (עדי) צוובנר, ממבשרת ציון, שהיה החבר "הכי טוב" של מתן, שותף לחלום, לרעיון ולדרך, שנספה לפני כשנה כשצלל במעיין באזור בר גיורא. במקום הזה נהגו כל החברים לצלול, לעבור במעבר תת קרקעי אל חלל שבו המים רדודים ואפשר לעמוד שם בקלות ולנשום אוויר. בגלל סחף בשל שטפונות התמלא החלל מים, וצוובנר לא הצליח לצאת. משפחתו מלווה את הפרויקט באהבה ובתמיכה.

את סינון המועמדים עשו נציגי העמותה, הקרן המממנת והיחידה למעורבות חברתית של האוניברסיטה. אלה ראיינו את 600 הפונים וסיננו מתוכם את 50 הסטודנטים המאושרים הראשונים, בהם שני זוגות נשואים עם ילד. תנאי מקדים הכרחי להצטרפות הוא שירות צבאי או שירות לאומי, והתחייבות למגורים בכפר לפחות למשך שנתיים. ניתנת עדיפות לבעלי ניסיון בהדרכה או חניכה, וכן למועמדים מרקע סוציו-אקונומי נמוך, שלדעת הצוות זקוקים למלגה יותר ממועמדים באותה רמה הבאים מרקע כלכלי חזק יותר.

מאחר שיחידות הדיור בעדיאל טרם הוקמו, 50 הסטודנטים שקיבלו השנה מלגות לימוד עסקו שש שעות בשבוע בתוכניות חניכה במדעים ובאנגלית לתלמידים באזור: באופקים, שדרות, ירוחם, דימונה וביישובים בדווים. בשבוע שעבר התכנסו כולם לערב גיבוש בסגנון בדואי בכפר נוקדים, ליד ערד. הם באים מהערים הגדולות, מעיירות פיתוח, מקיבוצים ומכמה התנחלויות. סטודנטים ממגוון של תחומי לימוד, שדיבורים על ציונות והתיישבות והגשמה בשילוב עם השכלה לא מעוררים אצלם טיפת ציניות. רובם המכריע חילונים, רק ארבעה-חמישה דתיים. ערבים עוד אין, אפילו לא דרוזים ובדווים.

כל מה שרואים כיום בעדיאל, עשו חברי העמותה יחד עם הסטודנטים במו ידיהם: יישרו אדמה, חפרו בורות, שתלו שתילים, שתלו דשא, נטעו עצים צעירים. ההתלהבות מדבקת, רוח המדבר ורוח החלוציות מנשבות יחד, ועל הכל שורה רוחו של דוד בן גוריון, שאי אפשר לשמוע פה שני משפטים בלי אזכור שמו.

אגודת הסטודנטים באוניברסיטת בן גוריון סייעה להם בהקמת דוכן להפצת מידע והחתמה בקמפוס. על פי זרם הפניות, דהן אומר שלקראת השנה הבאה הם צופים 1,500 פונים, שמהם יסננו את 150 מקבלי המלגות הבאים. על פי החזון, יכלול הפרויקט עשרה כפרי סטודנטים עם כ-1,500 מקומות דיור (שאחד מהם מתוכנן להיות כפר סטודנטים קולט עלייה), ולזה נחוץ הרבה כסף. חברי העמותה אינם מתעתדים ליהנות מהמלגות או מהתנאים האחרים: הם יתגוררו ב"מבנים יבילים" בתקופת ההרצה של כל כפר עד שיוקם, ויעברו הלאה, להקים את הכפר הבא. בסופו של דבר בכוונתם להקים לעצמם בתי קבע בנגב, בלי קשר לפרויקט "איילים".

בינתיים הם זקוקים לסיוע מאסיווי להשלמת הבינוי של יחידות הדיור בכפר עדיאל. שני מיליון דולר הם מבקשים מהממשלה. שני מיליון דולר נוספים יבואו, כך הם מקווים, מתרומות של יהודים עשירים שאוהבים את הנגב ואת הרעיון. אחד מאלה, דייוויד מיראז' מדנוור, קולורדו, מיליארדר התורם בקביעות לישראל, ביקר אצלם לפני שלושה חודשים כאורחו של ראש המועצה האזורית, שמואל ריפמן. מיראז' הציץ ונפגע. בו במקום השאיר להם דמי כיס (25 אלף דולר), ולאחר שחזר לביתו מינה אשה אחת במשרה מלאה שכל תפקידה לגייס כספים ל"איילים".

אדם אחר, לא פחות חשוב, שתומך בתוכנית, הוא ראש הממשלה אריאל שרון. לטקס הנחת אבן הפינה של עדיאל, שנערך ב-1 בדצמבר 2003, הוא הוזמן אך לא הגיע. באותו יום התקיימה גם האזכרה לדוד בן גוריון, שגם ממנה נעדר שרון, שחלה בשפעת קשה. "לכבוד הוא לנו שאריק שרון לא הגיע אל בן גוריון ואלינו מאותה סיבה", אומר מתן דהן.

הדלת אל משרד ראש הממשלה פתוחה לפניהם. מאז המפגש הראשון, לפני שנתיים, עם עוזרו של שרון לענייני התיישבות, עוזי קרן, הוא עובד אתם על העניין. בהוראת שרון הרכיב קרן "ועד הקמה", שמתכנס אחת לחודשיים וחברים בו נציגים של משרדי הממשלה הרלוונטיים (רוה"מ, שיכון, תשתיות, אוצר, תעשייה ומסחר) וכן נציג הסוכנות היהודית, נציג קרן רש"י וראש המועצה האזורית ריפמן.

בהמשך, חיבר אותם קרן עם החטיבה להתיישבות בסוכנות, שממנה הגיעו שלושת המבנים היבילים וגם מאה אלף שקל. בכסף הזה מימנו את עבודתו של משרד האדריכלים "פרסלר", שתיכנן ועיצב את הכפר (דני גליקסברג: "הם עשו לנו הנחה של שלוש מאות אלף שקל"). גם משרד עורכי הדין של יגאל ארנון נשבה בקסמם, ומספק להם שירותי עריכת דין חינם אין כסף. עוזרו של שר האוצר, אשר חיון, הוא איש הקשר שלהם במשרד החיוני להזרמת התקציבים שהממשלה תאשר לעמותה.

מנכ"ל משרד ראש הממשלה היוצא, אביגדור יצחקי, שותף גם הוא לחגיגה. הוא החליט לחסוך מהם את המסע הביורוקרטי הסיזיפי, ועובד מול מינהל מקרקעי ישראל, כדי לשחרר את הקרקע לשימושם. במלים אחרות, שרון נתן אור ירוק לפרויקט "איילים".

שרון אמנם נעדר מטקס הנחת אבן הפינה, אבל מכובדים לא חסרו. שמעון פרס הוזמן ובא, וכמוהו יו"ר הסוכנות, סלי מרידור. אבל עד שרכשו את לבו, מספרים חברי העמותה, היו צריכים להתגבר על העיכובים הרגילים. "ניסינו הרבה זמן לתאם פגישה ולא קבעו לנו, אז באנו וביקשנו לדבר איתו. אמרו לנו 'אין דבר כזה, זה לא עובד ככה'. אמרנו, בסדר, אבל אנחנו לא זזים עד שסלי לא רואה אותנו. ישבנו בפרוזדור כל היום, הוא גמר את העבודה ואז נכנסנו אליו".

מרידור מחל על החוצפה הישראלית, הקשיב, ואחר כך הנחה מנהלות מחלקות ואת גזבר הסוכנות, שי חרמש, לעבוד אתם בשיתוף פעולה מרבי. חרמש, לשעבר יו"ר המועצה האזורית שער הנגב, התגלה כתומך מסור במיוחד. דבר ראשון, העביר בחבר הנאמנים של הסוכנות החלטה על אימוץ "איילים". אחר כך קיבלה הסוכנות החלטה לפטור אותם מתשלום 150 אלף דולר תמורת הקרקע. אלמלא המחווה הזאת, ספק אם משהו היה בכלל זז שם עד היום.

זה הדבר האמיתי

נראה שכולם יוצאים מגדרם ממש כדי לרפד להם את הדרך ולסייע. אבל הרבה לפני משרד ראש הממשלה, והמוסדות האחרים, היו המועצה האזורית והעומד בראשה, שמואל ריפמן. "יום אחד, לפני שנתיים ומשהו, הגיעו שני חבר'ה, בסנדלים או יחפים, זרוקים כאלה, נראו די אבודים", נזכר ריפמן. "הם נכנסו ואמרו שהם רוצים להקים כפר לסטודנטים אצלנו. מהרגע הראשון ידעתי שזה זה".

מה היה מיוחד בהם?

"אין יום שלא מגיעים אנשים, קבוצות, גרעינים, יזמים, מאות, אולי אלפי אנשים, עם הרבה מאוד רעיונות. והשאלה הגדולה היא על מה ללכת: מה אמיתי, מה נכון, מה מתאים, למה יש סיכוי. משהו בשניים האלה דיבר אלי. בישירות שלהם, בנחישות שלהם, בזה שהם מדברים במלים פשוטות, היתה לי הרגשה שהם יכולים לעשות כאן משהו. הם מאתגרים אותי, אותנו, את כל ההנהגה במדינה. הם מביאים משהו עם תוכן עמוק ואמיתי".

את כל זה הבנת במפגש הראשון?

"כן. קראתי לארז (ירדני, מנכ"ל החברה הכלכלית לפיתוח רמת הנגב) והעברתי את הטיפול בהם לידיו. כשעבר הזמן שמעתי שעוד אנשים הגיבו כמוני, וראיתי שלא טעיתי".

מי למשל?

"אני בקשר עם אדם נדיב וגדול, דייוויד מיראז', מדנוור, קולורדו, הבעלים של קרן 'מבצע אסתר המלכה' לעולי איראן בישראל. הוא הגיע אלי לביקור, לקחתי אותו לסיור באזור, לעניין אותו בכמה פרויקטים, ובין היתר הבאתי אותו אליהם. מדובר באדם שמכר לא מזמן את החברה שלו ב-2.5 מיליארד דולר, כן? משופשף, חבל על הזמן. הוא ואשתו לורה הגיעו, ישבו עם החבר'ה, אחרי כמה זמן אני רואה שהשניים האלה פשוט מזילים דמעות. דייוויד ניגש אלי ואומר לי בהתרגשות אדירה, 'שמוליק, זה הסיפור. זה מה שחיפשנו. זה מה שצריך בנגב. זה הדבר האמיתי'".

שני הצעירים שבאו לפגישה הראשונה ההיא עם ריפמן היו דני גליסברג ומתן דהן. ריפמן הקשיב להם קשב רב. הוא שיכנע אותם שכדאי לבחור בשטח שצמוד ליישוב קיים, הציע להם את אשלים, יישוב שבו מתגוררות 50 משפחות, נתן אישור להקצאת הקרקע, 31 דונם, והעניק תקציב שנתי קבוע לתפעול שוטף של העמותה: 130 אלף שקל. הפגישות הבאות כבר התנהלו עם ארז ירדני.

"חשוב שתביני", אומר ירדני, "אנחנו לא עובדים מולם, אנחנו עובדים בשבילם. כבר שנתיים ששמוליק עובד בשבילם. אני עובד בשבילם. דוברת המועצה, אדווה לויד, עובדת בשבילם. אנחנו עובדים אצלם, ותאמיני לי, זה כיף לא נורמלי לעבוד אצלם".

דהן וגליקסברג מתקשים לאתר מלים שיבטאו את הקשר האמיץ, החם, התומך והנדיב שמצאו בחיק המועצה. "אנחנו באים לשם יחפים", הם אומרים לבסוף, בחיוך שכולו גאווה.

אחרי ריפמן, מי שהעביר את הרעיון מפאזה של חלום למציאות הוא אלי אלאלוף, מנכ"ל קרן סאקט"א רש"י, חבר ילדות ממרוקו של דינר דהן, אביהם של מתן ונעמה. אלאלוף התנדב לממן את המלגות ל-50 הסטודנטים הראשונים שנרשמו לפרויקט, בסך חצי מיליון שקל בשנה.

"קרן רש"י, בבעלות משפחת לבן הצרפתית, תומכת בעם היהודי בארצו", אומר אלאלוף. "הקרן מממנת פרויקטים בנגב. משמוליק ריפמן שמעתי על החבר'ה האלה, ונפגשתי איתם. הם מיוחדים במינם, מלאי התלהבות, בלי אינטרס אישי, באים לתת את עצמם למטרה לאומית נטו".

ועדיין חסרים להם מיליונים להשלמת התקציב הדרוש להקמת כפר עדיאל. "לא ניתן להם ליפול", מבטיח אלאלוף, שהתחייב לממן 25 מלגות נוספות (250 אלף שקל). המועצה האזורית רמת הנגב התחייבה לממן עוד עשר מלגות (100 אלף שקל) והעמותה נמצאת בשלבי משא ומתן מתקדמים עם משרד החינוך ועם המועצה להשכלה גבוהה, על מימון 65 המלגות הנותרות.

מה סוד קסמם? למה כולם אומרים להם כן? מהי נוסחת ההצלחה שלהם? ריפמן אומר: "ישירות, נחרצות, מלים בגובה העיניים". ארז ירדני, מנכ"ל החברה לפיתוח רמת הנגב: "הם שונים. הם לא מאכערים". אלאלוף: "הם הזכירו לי את העלייה שלי ממרוקו בגיל עשרים. מביאים אנרגיה שיכולה לגרום לשינוי כמו שאנחנו הבאנו. והם באים בלי שום אגו".

לובה אליאב מלווה את האיילים והרצה לפני הסטודנטים הרשומים לפרויקט. "הם באו עם רעיון יפה ונכון, שילוב של השכלה והתיישבות", הוא אומר. "אין משהו אחד על חשבון השני. אני רואה בהם שותפים צעירים מבורכים. זוהי עוד תחנת דרך ביישוב הנגב, חלק מתמונה רחבה וגדולה יותר. הם רציניים, ובעלי יושרה גבוהה".

גם שמעון פרס מאוהב: "זה ניסיון מרהיב של חבר'ה צעירים שלא הוכתב על ידי אף מוסד. יוזמה של צעירים שרוצים ללכת למקום רחוק ומבודד. הם החלוצים המודרניים. סוד קסמם? תום נעורים וכנות כובשת. אני מאמין בסיכויים שלהם להגשים את החלום, משום שהתעשייה הגדולה היא תעשיית החינוך. התרשמתי מהם בצורה בלתי רגילה. יש לנו (למפלגת העבודה) ועידה בנגב בעוד שבוע. הזמנתי אותם. ואני מתכוון להפנות את מרב תשומת הלב אליהם".

האם מרכז פרס לשלום מתכונן לסייע להם במימון?

"המרכז מושקע עכשיו בפרויקט טכנולוגי גדול בנגב. אבל הם בהחלט במוקד תשומת הלב שלי לא פחות".

העיר מול הפריפריה

רק על אדם אחד הקסם שלהם לא עבד. זהו נשיא אוניברסיטת בן גוריון, פרופ' אבישי ברוורמן. "הוא לא ממש רוצה לשמוע עלינו, הוא רואה בנו כנראה גורם שמאיים עליו באיזשהם מובנים", הם אומרים.

מאיים? באילו מובנים?

"אולי הוא פוחד שסטודנטים לא יבואו לגור במעונות שלו. חוץ מזה, הוא מעוניין לחזק את העיר ולא את הפריפריה, הסיסמה שלו זה ה'מטרופולין', ומה שלא מתאים לתוכניות של ברוורמן, לא קיים מבחינתו".

לדבריהם, הם ניסו לעניין את ברוורמן בתוכניתם כמה וכמה פעמים, אבל הוא ניפנף אותם מעליו באלגנטיות. "אני לא מכיר את הפרטים של הסיפור הזה ומעדיף לא לעסוק במה שאני לא מכיר", אומר פרופ' ברוורמן בתגובה.

לדבריהם, הם ניסו לעניין את ברוורמן בתוכניתם כמה וכמה פעמים, אבל הוא ניפנף אותם מעליו באלגנטיות. "אני לא מכיר את הפרטים של הסיפור הזה ומעדיף לא לעסוק במה שאני לא מכיר", אומר פרופ' ברוורמן בתגובה.

איך זה ייתכן? הם הלהיט האחרון בקמפוס שלך. מאות סטודנטים נרשמים לפרויקט שלהם.

"לא אמרתי שלא שמעתי. אני מודע לקיומם. הם היו אצלי פעם, אולי פעמיים, לפני שנה או משהו, אבל אני לא זוכר בדיוק על מה הם דיברו. אני עסוק עכשיו יותר בפרויקט של חיזוק המטרופולין. ארצה ללמוד את הפרטים לפני שאדבר על זה".

כעבור יומיים, ולאחר שהתוודע לפרטים, שלח פרופ' ברוורמן את התגובה הבאה: "אני מברך על יוזמתם של צעירים אידיאליסטיים שבאים עם רוח חלוצית ליישוב הנגב. זוהי זכות גדולה לאוניברסיטה שהתברכה בקבוצה מיוחדת זו של גרעין 'איילים', שהתגבשה בשיתוף היחידה למעורבות חברתית במוסדנו. יחד עם חברים מובילים בנגב, ובשיתוף עם הסוכנות היהודית, הקרן הקיימת לישראל ומשרד האוצר, אנו מכינים תוכנית פעולה ביצועית לפיתוח מואץ בנגב, שבמרכזו באר-שבע כמטרופולין טכנולוגי. צעירים אלה ואחרים מהווים את חוד החנית למהפכת הנגב".



ארבעה מחברי עמותת "איילים" באתר ההקמה של כפר עדיאל (מימין: מתן ונעמה דהן, דני גליקסברג ומיכה פריינד). בעולם האמיתי, לא זה של ערוץ 2, יש המון אנשים שרוצים לעשות משהו


מתן דהן ודני גליקסברג. כולנו לא אוהבים את ההתנחלויות



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו