בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

קללת אנדרומדה

בדומה לנסיכה המיתולוגית שעל שמה הוא קרוי, מספק פרויקט "גבעת אנדרומדה" ביפו סיבות לעימותים ולצרות מכל הסוגים. החרדים קיללו אותו, התושבים הערבים מתעבים אותו, היזמים הפסידו בגללו. אבל כמו אנדרומדה המקורית גם הוא יצא מזה בשלום

תגובות

כבר במיתולוגיה היוונית קשורה אנדרומדה לחטא היוהרה. היא היתה נסיכה, בתם היפהפיה של קפאוס וקסיופאה ואמה התפארה שבתה יפה אפילו מבתו של פוסידון, אל הים ומיתר בתולות הים. כנקמה שלח פוסידון את המפלצת להרוג את כל הנשים בממלכה. לפי עצת האורקל נאלץ המלך לקשור את בתו לסלע (שלפי המסורת ניצב מול חוף יפו), כדי להקריבה למפלצת ולבטל את רוע הגזירה. אלמלא פרסאוס, בנו של זאוס, שהפך את המפלצת לאבן ושיחרר את אנדרומדה (רק כדי לשאת אותה לאשה) ספק אם קבוצת אילי הון היתה בוחרת להנציח את הנסיכה בפרויקט הנדל"ני השאפתני והיהיר בחוף יפו.

עם קשר או בלעדיו, כבר מהתחלת הבנייה של "גבעת אנדרומדה" ביפו, לפני תשע שנים, עמד הפרויקט בסימן של עימותים בעלי נופך מיתולוגי. לאחר שהתגלו באתר ממצאים ארכיאולוגיים, עצמות אדם וקברים, נזעקו משרד הדתות וחברת אתרא קדישא נגד הבנייה, ובמקום התקיימו הפגנות של חרדים נגד המשך העבודות. אוטובוסים מבני ברק ומהשכונות הדתיות של ירושלים פרקו מפגינים שניסו לשבש את העבודה וחסמו את רחוב יפת, הגובל בחזית המזרחית של הפרויקט. היזמים, שפנו לבית המשפט, קיבלו אישור להמשך העבודה והגורמים החרדיים הטילו בתגובה קללת פולסא דנורא על הפרויקט. לקללה הזאת זוקפים המאמינים את מותם של שלושה מעובדי הפרויקט ובהם המהנדס הראשון, אייל רגוניס. לוח הנצחה לזיכרו מוצב כיום בלבו של גן הדקלים המרהיב שבפרויקט, קרוב מאוד ללוח השחמט הענק.

לפני כשנה, כשחברת "אינפורמה קפיטל" בבעלותו של איש העסקים חיים גייר קנתה את השליטה בפרויקט, חגג עיתון "המודיע" את הצלחת הקללה. על פי "המודיע", העובדה שגבעת אנדרומדה נמכרה לגייר במחיר שקל אחד בלבד היוותה ראיה למצבה המידרדר של המוכרת, חברת "מורדות הים" השייכת ליזמים אודי אילן ויואל גת. אבל גייר לא קיבל מתנת חינם: בעסקת הרכישה הוא התחייב לכסות את חובותיה של חברת "מורדות הים", שהדוחות הכספיים שלה הצביעו על גירעון בסך 70 מיליון שקל, בנוסף להלוואות-בעלים שקיבלו מהבנקים בהיקף של 40 מיליון שקל.

מאז השתפר מצבו העסקי של פרויקט הדיור לעשירים. עד כדי כך, שאפילו הפרסום האגרסיווי שקיבל בעקבות ההתנפלות האלימה על דיירת הפרויקט הילית ישורון (500 מ"ר, בשתי קומות), שימש לו כמקדם מכירות. ההתעניינות המוגברת, גם אם נולדה בנסיבות שליליות, הניבה מכירה של שש דירות נוספות.

החרדים אינם רוצים יותר ברעתו של הפרויקט, אבל את רגשות התושבים הערבים ביפו הוא ממשיך להסעיר. על רקע העזובה וההזנחה רבת השנים של יפו נראים בתיו הגבוהים ומוקפי החומה של גטו-העשירים כהתרסה מכוונת. בכל מקום מעורר הפער בין עשירים לעניים סוג מתח; ביפו נוסף לפער החברתי הזה גם המתח הלאומי בין יהודים לערבים, כשהיהודים נתפשים כעשירים וכמנצלים. לכן יש מי שרואים בגבעת אנדרומדה מעין ניסיון צעקני במיוחד לייהודה של יפו, "כלת פלשתין", העיר שבעיני הפלשתינאים נעשתה מאז 48' סמל לנכבה, ומטרה לערגה ולגעגועים אל תהילת העבר שנשללה מהם.

יש בין התושבים הערבים של יפו גם כאלה הרואים באנדרומדה מעין כיבוש מחדש, או התנחלות בזעיר אנפין. "אני בטוח שאם ידברו עם האנשים שגרים באנדרומדה, הם יגידו שהם שמאלנים טובים ותומכים ביוזמת ז'נווה", אומר יוסף עספור, מורה להיסטוריה בתיכון ולשעבר מראשי "רביטה" (האגודה למען ערביי יפו). "אבל ברגע שמקימים חומה ונועלים את השער, נוצרת שנאה. בעיני, אנדרומדה היא בקטן, מאוד מאוד בקטן, משל למה שקורה בשטחים, פשוט התנחלות של יהודים שבנו לנו מתחת לאף".

בחודש האחרון הוזכר שמה של גבעת אנדרומדה כמקום מגוריו המתוכנן של אסיר האטום המשוחרר מרדכי ואנונו. לדברי העובדים של חברת הניהול, הדירות הפנויות שליד הדירה המיועדת לוואנונו התמלאו באנשי ביטחון וצוותי טלוויזיה ששכרו אותן במחיר 170 דולר ליום, לדירה הקטנה ביותר, וכמה מהדיירים כבר הספיקו לבטא בתקשורת את תרעומתם על השכן החדש הצפוי להם. כנסיית סנט ג'ורג' היוונית-אורתודוקסית, שהדירות התחתונות בבניין המערבי משקיפות ישר אל חלונותיה, הוצגה בטלוויזיה ככנסייה שבה יבקר ואנונו כשיתגורר כאן.

בסופו של דבר, בין היתר בגלל תגובותיהם הנזעמות של דיירי אנדרומדה, ויתר ואנונו על המגורים במקום, החלטה שחסכה לרשת הבי-בי-סי (שהתכוננה לממן את שכירת דירתו) סכום של 4,750 דולר בחודש, לא כולל דמי החזקה חודשיים בסך כמה מאות דולרים נוספים. גייר אמנם הפסיד הכנסה, אבל זכה בפעם השנייה בתוך זמן קצר ביחסי ציבור חינם.

כאן זה חוצלארץ

פרויקט "גבעת אנדרומדה" בנוי ממש מעל נמל יפו, בגובה של 26 מטר מעל פני הים. בפינתו הצפונית-מערבית נושק שטחו לחומתה של כנסיית סנט ג'ורג', המשמשת גם מקום התכנסות לתנועת הצופים הערבים. בפינתו הדרום-מערבית הוא נושק לבית כנסת יהודי מהמאה ה-19. חזיתו המערבית נשקפת אל הים וחזיתו המזרחית אל רחוב יפת. מצפון לו מצויה העיר העתיקה, המיושבת באמנים יהודים, ומדרום שכונת עג'מי, שחלקה הצפוני, הקרוב לפרויקט, משופץ ומשוחזר ומשמש למגורי יהודים אמידים.

"כאן זה חוצלארץ", אומר צביקה ימיני, מעצב המרבה לנסוע ברחבי תבל. ימיני מתגורר בבניין הדרומי, בדירה גדולה מאוד בקומה שמתחת לפנטהאוז. מהמרפסת הקדמית שלו רואים את חוף ימה של יפו. הוא מתעניין עכשיו בפנטהאוז שמעליו, שמאגפו הצפוני אפשר לראות גם את קו החוף של תל אביב. את אחד משולחנות העבודה של ימיני מעטרים תצלומים שלו בחברת הילארי קלינטון, ריצ'רד גיר, שמעון פרס ואנשים ברמת סלבריטאות דומה. "אני חושב שהספקתי להיות במקומות הכי יפים בעולם, בכל הרסורטים הכי מדהימים, ואני תמיד מתגעגע לאנדרומדה, כי מקום כזה אין בשום מקום. רק פה אני מרגיש בחוצלארץ".

ימיני מסביר שהתחושה הזאת נובעת מהמיקום של אנדרומדה - ביפו - שהיא לדבריו מקום קוסמופוליטי עתיר כנסיות ומסגדים, דתות וקהילות, ובה שפע ריחות וטעמים וצלילים וצבעים. מקום בעל ארומה אוריינטלית. דווקא ביפו, השונה כל כך מתל אביב שאליה סופחה, אבל נמצאת אצלנו, כאן בישראל, הוא יכול להשיג את תחושת ההתנתקות וההתרחקות שרבים מחפשים בחו"ל.

מתכנני הפרויקט, שאמנם התיימרו לבנותו בסגנון "אותנטי" ו"ים תיכוני", בנו דווקא מבני ענק בעלי אופי קיטשי במקצת, הצבועים בטיח צבעוני כחול וצהבהב, מעוטרים בקשתות, גמלונים וגגות רעפים, יצירה חסרת כל קשר לסגנון הארכיטקטוני של השכונות שסביבה. אם בכלל, מזכירה הים-תיכוניות של אנדרומדה את סגנון ה"כאילו" של פואבלו אספניול: כאילו יפואי, כאילו ים תיכוני, אבל למעשה בנייה מודרנית מאסיווית.

מוריי גולדמן, היזם הקנדי שהגה את הפרויקט, הכריז על תחרות אדריכלים לתכנונו. בתחרות זכו "בר-לב אדריכלים" והאדריכל אלכס כהן. במאמר "כלוב הזהב", שכתבו האנתרופולוג דניאל מונטרסקו והארכיטקט רועי פביאן (התפרסם בכתב העת "תיאוריה וביקורת", גיליון מס' 23), מצוטט הטקסט שצירפו האדריכלים להצעתם הזוכה: "הרומנטיות היא גורם המשיכה העיקרי המביא אוכלוסייה חיובית ליפו... השימוש המתוחכם בסגנון הרומנטי מסתיר את מאסת הבנייה העצומה ומסווה את העיצוב המודרני. חללים ציבוריים אינטימיים בעלי אופי ים תיכוני מובחן משתלבים עם עיצוב עירוני מודרני שנדמה כ'סגנון מקומי', כדי ליצור רובע נפרד בתוך המרקם של יפו העתיקה".

מונטרסקו ופביאן מנתחים את ההבדלים בין הסגנון היפואי האותנטי לבין הסגנון היפואי שהומצא לכבוד הפרויקט. בעוד שבבנייה היפואית המסורתית גובה הבתים אינו עולה על שלוש קומות, הבניינים באנדרומדה מתנשאים לגובה שבע קומות, ובכל אחד מהם עשרות דירות, עם גגות רעפים בגבהים שונים. נוסף לכך, להשגת חזות "ים תיכונית" צופו הבתים באבן מיובאת ומעובדת, וזאת בניגוד לבתי יפו, שבנויים בצניעות רבה בגימור טיח או מאבן מקומית.

"חריגה במיוחד היא החזית המערבית המשקיפה אל הים", כותבים מונטרסקו ופביאן. "זו מזדקרת לגובה של כ-30 מטר מעל הכביש וכוללת שני גושי אבן בגובה של כחמש קומות. החזית המערבית, שהיתה מאז ומתמיד סימן ההיכר של יפו לבאים מן הים, מתגלה במלוא אדנותה כארמון הרודיאני ומפגינה במוצהר את אדישותה היוקרתית והמתבחנת של גבעת אנדרומדה לסביבתה היפואית".

עיר בתוך עיר

"גבעת אנדרומדה" אמנם נהנית מנוף יפואי אותנטי - חוף ים, צריחי מסגדים וכיפות כנסיות, סמטאות ונמל - אבל היא נבנתה בדיוק כדי להבדיל את עצמה מהנוף הזה ומהאנשים שהם תושביו. יפו, ובפרט בחלקיה הערביים, היא אחת הערים העניות והמוזנחות בישראל. שיעור העבריינות בה הוא מהגבוהים בארץ. פרויקט אנדרומדה מתוכנן כך שדייריו, אם רק ירצו, לא ייאלצו להניח את נעליהם היקרות על אדמת יפו שמחוץ למתחם הפרויקט המגודר היטב. עיר תת קרקעית משמשת חניון לרכביהם של בעלי הדירות. מהחנייה מובילות אותן המעליות ישר לבתיהם. בריכת שחייה, בית קפה, ספא, חדר הקרנה, חדר כושר, יש להם בתוך המתחם. חברת הניהול יכולה לדאוג לכל סידוריהם, מכביסה, החלפת מצעים וגיהוץ ועד גננות והשקיה והזמנת מזון בחנויות ובמסעדות שבסביבה.

מהדירות נשקף גם נוף של דלות ועזובה, אבל הרעש הסביבתי מנוטרל על ידי החלונות כפולי השמשות. הדגשת ההתבדלות היתה גם הרעיון השיווקי של "גבעת אנדרומדה". היזמים מכרו אותה כ"עיר בתוך עיר" וכך היא גם מוצגת באתר האינטרנט של הפרויקט, andromeda.co.il:

"גבעת אנדרומדה היא למעשה 'עיר בתוך עיר', מוקפת חומה ומאובטחת 24 שעות ביממה. החללים הפתוחים והסמטאות המרוצפות באבן טבעית, שופעים צמחייה ישראלית אותנטית ומעוטרים באלמנטים של מים ותאורה מקורית... אנדרומדה הפכה לסמל של התעוררות והתחדשות, ואין זה מקרה שהפרויקט קרוי 'גבעת אנדרומדה', כביטוי ללידתה-מחדש של יפו העתיקה". ל"יפו העתיקה", שהיא כיום משוחזרת, עשירה ותושביה יהודים ברובם המכריע, אין כמעט קשר אל יפו של הערבים ושל שכונות העוני.

את "גבעת אנדרומדה", שאז עוד נקראה "הגבעה היוונית" וזהו גם השם המופיע בתב"ע (תוכנית בניין עיר), התחילו לבנות בשנת 1995. היזם היהודי-קנדי מוריי גולדמן חתם, בשם חברת גולדפן הולדינגס שבבעלותו, בשנת 1989 על עסקת קומבינציה עם הפטריארכיה היוונית אורתודוקסית בירושלים ובה סוכם על בניית פרויקט מגורים יוקרתי על השטח השייך לכנסיה, 16.7 דונם על הגבעה שמעל לנמל יפו, כשבתמורה תקבל הכנסייה 34% מהכנסות הפרויקט.

התכנון הצריך את שינוי ייעודו של המגרש בתב"ע לאזור מגורים. ב-1992 אושרה תב"ע 2527, שלפיה מותר לבנות במתחם 270 יחידות דיור בשטח בנוי של כ-28 אלף מ"ר. עד היום נבנו כמחצית מהבניינים וקצת יותר ממחצית הדירות. ב-1995 מכרה חברת גולדפן הולדינגס את בעלותה על הפרויקט לחברת אילן-גת השקעות וזאת, לאחר שנקלעה לקשיים כספיים חמורים, מכרה את הבעלות לפני כשנה לחברה של חיים גייר.

העובדה שהקרקע, שהיתה שייכת לפטריארכיה היוונית-אורתודוקסית מירושלים, נמסרה ליזמים כדי שיבנו בה פרויקט מגורים יוקרתי, עוררה זעם גדול אצל חברי הקהילה היוונית-אורתודוקסית ביפו, שרובם - כשאר ערביי יפו - סובלים ממצוקת דיור. הם ציפו שאם ישונה ייעודה של הקרקע, ייעשה בה שימוש לפתרון בעיות הדיור שלהם. כך שלצד צווי המניעה שביקשו החוגים החרדיים מבתי המשפט להוציא נגד העבודות, הגישו ערבים מיפו יותר ממאתיים בקשות לעיכוב הבנייה בגבעת אנדרומדה.

התנחלות מתחת לאף

הפטריארך הקודם, דיאודורוס, שהוביל את עסקת אנדרומדה, העדיף אינטרסים כלכליים כלל-כנסייתיים על פני האינטרסים של הקהילה היוונית-אורתודוקסית ביפו, המונה כ-4,000 בני אדם, שהם כ-70% מתושבי העיר הנוצרים. בין הקהילה ביפו לפטריארכיה בירושלים קיימת מחלוקת רבת שנים בסוגיית הבעלות על הנכסים והזכות ליהנות מפירותיהם. הרווחים מהעסקות הכלכליות ביפו שמבצע הפטריארך בירושלים מועברים לרוב ישירות לפטריארכיה ואינם מגיעים אל הקהילה היפואית. הגוף המנהל את ענייני הקהילה ביפו, "אגודת הצדקה האורתודוקסית", טען שהפטריארך אף לא טרח להודיע למאמיניו ביפו על כוונותיו להחכיר את גבעת אנדרומדה ליזמים יהודים, ודבר קיומה של העסקה נודע לאגודה רק במקרה.

כשנודע דבר העסקה, הפיצה אגודת הצדקה כרוז שכותרתו "תוכנית ייהוד יפו" המתייחס לתוכנית גבעת אנדרומדה. לפי הכרוז, הבנייה גם תגרום לחילול בית קברות נוצרי עתיק. העובדה שכל ההתנגדויות שהגישו האגודה האורתודוקסית ו"רביטה" נדחו בוועדות התכנון, חיזקה את התחושה שהפרויקט הוא חלק ממדיניות הייהוד של יפו, שתחילתה בכיבוש העיר בשנת 48'.

כך, למשל, רואה יוסף עספור את קיצור תולדות ייהוד יפו, העיר שבתוכנית החלוקה של האו"ם נועדה להיות מובלעת ערבית בשטח המדינה היהודית: "ב-48' אנשים גורשו ואת זה אפשר להבין, היו לזה כל מיני סיבות, חלקן מוצדקות. אחר כך, בין 48' ל-79', הרסו בתים וזרקו לכאן את כל הזבל של יפו ותל אביב. עד שנות ה-80 עשו הכל כדי לסלק מיפו את הערבים, הזניחו הכל והפכו אותנו לערימת הזבל של תל אביב ויפו. ואז, בשנות ה-80, התחילו לבנות, אבל לא בשביל הערבים. התחילו לשחזר בתים עתיקים בקו שמשקיף לים, בשביל יהודים. בשנות ה-90 פתאום התחילו כל מיני פרויקטים ליהודים בלבד, שחסמו לנו את הים שלנו. אני הרי בן יפו. זה הים שלנו".

בשנות ה-80, אומר עספור, קיבל בברכה את היהודים שבאו לגור ביפו, "בקטע של אחוות העמים ודו קיום, וחשבנו שהיהודים יחזקו את יפו. אבל זה לא מה שקרה. החלקים הערביים הוזנחו יותר ויותר, והיהודים בנו להם מעונות פאר בקו שמשקיף לים. אבל אפילו אז לא תיארנו לעצמנו שיבנו כאן מבצרים עם חומה, ממש התנחלות, מתחת לאף שלנו. אין לי שום בעיה עם זה שאנשים רוצים לגור במגורי פאר. השאלה היא רק למה הם חייבים לעשות את זה ביפו. יש להם הרי את החולות של רמת אביב. למה הם חייבים לבוא דווקא ליפו ולבנות להם כאן מין שטח סגור, שהוא בעיקר סגור לערבים?"

גם סגנון הבנייה מקומם את עספור. "אם כבר רוצים לבנות ביפו, שיבנו בסגנון שלנו. פה בנו משהו בסגנון זר לגמרי. ואיך אנחנו אמורים להרגיש כשאסור לנו להיכנס לשם? הרי הערבים היחידים שנכנסים לשם, נכנסים בשביל, תסלחי לי, לנקות את הקקי של היהודים, אנחנו נכנסים רק בשביל לנקות שם. בעיני זה מיני-כיבוש. ברגע שבונים חומה, נוצרת שנאה וחבל".

מובלעות פאר

על פי המחקר של פביאן ומונטרסקו, למדיניות ה"ייהוד" של יפו היו כמה שלבים. ב-1948 התרוקנה העיר מ-95% מתושביה הפלשתינאים: מ-70 אלף ערבים נותרו ביפו רק 3,647, שרובם רוכזו בשכונת עג'מי "מטעמי ביטחון". בו-בזמן החל מבצע אכלוס מהיר של העיר ברבבות עולים חדשים, בעיקר מצפון אפריקה ומהבלקן. המוסד העיקרי שריכז את הבנייה והאכלוס מחדש ביפו בשנות החמישים היה האפוטרופוס לנכסי נפקדים, שקבע את חלוקת הקרקע והשימוש בנכסים.

החל משנות ה-60 ועד לשנות ה-80 הונהגה ביפו מדיניות של "פינוי-בינוי", כלומר הזנחה שיטתית ומכוונת שמטרתה להביא להריסת שכונות ופינוי תושבים. שכונת מנשייה והעיר העתיקה ביפו פונו מהתושבים הערבים. ב-1985 החל מינהל ההנדסה של עיריית תל אביב לפתח תוכניות לשיקום יפו, שמטרתן היתה למשוך אל יחידות הדיור החדשות שייבנו בעיר, בשכונות שעברו פינוי, תושבים אמידים ומשכילים יותר, כלומר יהודים. יזמי נדל"ן סימנו אזורים שלמים כמתאימים ל"פיתוח" ובניינים מוזנחים שופצו והפכו למבני פאר משוחזרים.

יוסף דיק, יו"ר המועצה האורתודוקסית ביפו, אומר שלהתנגדותם לפרויקט אנדרומדה היו שתי סיבות עיקריות: "טענו שהשטח הוא וקף (הקדש) נוצרי-אורתודוקסי ולכן חייב לשמש לרווחת העדה האורתודוקסית ביפו, ומה שקרה עכשיו זה שלבני העדה אין שום רווח מהפרויקט. הסיבה השנייה היא שהאנשים שגרים באנדרומדה כלל לא מעורים ביפו, וזהו פרויקט שכלל אינו משתלב בעיר. אנשים חיים שם במין בועה סגורה ומבחן המעשה מוכיח שלמרות שהפרויקט קיים מ-95', עד היום לא גר שם אף ערבי. מי שבאים לגור שם אלה בעלי ממון יהודים. לכן פרויקט כזה מנקר את העיניים, בעיקר כשבמרחק רחוב או שניים משם יש עוני גדול. פרויקט כזה היה אמור לתרום לסביבה לא רק מבחינה ארכיטקטונית, מה שלדעתי הוא לא עושה, אלא גם מבחינה חברתית וסביבתית".

אבל קל מדי להיטפל ליזמי הפרויקט ולדייריו. את הרעיון לנכס את החלקים היפים של יפו ליהודים עשירים לא הם המציאו. יפו העתיקה והמשוחזרת נמסרה כולה, לעתים במחירי מציאה, ליהודים בלבד. כפי שקורה בכל שכונת עוני הזוכה לעדנה אצל המעמדות המבוססים, כנווה צדק בתל אביב או בקעה בירושלים, גם ביפו הראשונים לזהות את הפוטנציאל הטמון בבתים היפים והנטושים היו האמנים והארכיטקטים. אחדים מהם קנו ביפו בשנות ה-70 וה-80 "חורבות" במחירים מגוחכים ושיפצו אותן. אבל לזכותם, הם עדיין ניסו להשתלב בסביבתם החדשה וליצור יחסי שכנות חמים עם תושביה.

הגל השני, בסוף שנות ה-80, הביא ליפו אנשים שנאלצו כבר לשלם מחירים גבוהים בהרבה מאלו ששילמו הראשונים. בשנות ה-90 הסתערו על העיר אנשי נדל"ן ויזמי פרויקטים, ומחיר המגרשים והבתים בה עלה במאות אחוזים והוא היה ממשיך ועולה כך עד היום, לולא פרצה אינתיפאדת אל-אקצה: הסולידריות שביטאו רבים מערביי יפו עם בני עמם בשטחים הרתיעה יהודים ועצרה פרויקטים, והמיתון של השנים האחרונות לא עזר. עכשיו אין מדברים עוד על השתלבות ביפו בדו-קיום יהודי-ערבי, אלא על בניית מובלעות פאר יהודיות ואוטונומיות, כשיחסי הדיירים עם הסביבה מתבטאים בדרך כלל בביקור במסעדות ובתיקון הרכב במוסכים הפתוחים גם בשבת.

ראוי למגורי אנוש

מנהלי פרויקט אנדרומדה טוענים שהאינתיפאדה לא פגעה בו, אולי משום שזהו מרחב מוגן ומאובטח. ואמנם, מה לדיירי הפרויקט עם מנגבי החומוס המפורסמים, שנטשו בהמוניהם את יפו לאחר ההפגנות האלימות של אוקטובר 2000? בתוך החומות והגדרות של הפרויקט אפשר למצוא גן עדן של שקט ושלווה, חורשת דקלים נטועה בכר דשא שנחרץ לאורכו ולרוחבו על ידי קומפלקס מרהיב של אמות מים ומזרקות, לוח שחמט בנוי על הקרקע ולו כלי משחק גדולים ומתאימים, מדרגות נאות, קשתות, פינות ישיבה קסומות. לכל קומה יש מרחב מוגן-גז משלה הכולל גם שירותים כימיים ומסנני אוויר. המים בבריכת השחייה, שנשאבים ישירות מאקוויפר החוף, מוחלפים אחת לשעתיים ומשמשים גם את מערכת מיזוג האוויר המרכזית.

הנוף, בפרט זה הנשקף מהקומות העליונות, שובה לב. עיצוב הפנים של הדירות אינו נופל בהידורו מהסביבה החיצונית. ריצוף משובח, מטבחים איטלקיים, איבזור חשמלי מושלם. המחירים נעים מ-350 אלף דולר לדירת שני חדרים ועד כמה מיליוני דולרים לפנטהאוז. חברת הניהול גובה תשלום חודשי בתעריף של כ-4 דולר למ"ר. דירות רבות מוצעות להשכרה.

לכל קונה ניתנת אפשרות לעצב את פנים הדירה כרצונו, אומר גייר. תפקידם של מנהלי הפרויקט הוא לספק, תמורת תשלום כמובן, כל גחמה אסתטית של הדיירים. אין ספק, פרויקט אנדרומדה ראוי בהחלט למגורי אנוש. כך חשבו שולמית ויוסף לפיד, דנה עזריאלי (בתו של בעל המגדלים), שגרירים ומנהלי חברות תעופה ואפילו אחותו של הפטריארך, שכולם קנו כאן דירות.

למי שאינם דיירים, לעומת זאת, הכניסה אסורה. עד היום לא מצליחים מנהלי הפרויקט להבין איך הצליח מי שהצליח לחדור לדירתה של הלית ישורון כדי לתקוף אותה. מערכת האבטחה במקום כוללת מצלמות במעגל סגור, חדרים שהופכים לחלל אטום במקרה שהנכנס לתוכם אינו מזוהה על ידי המערכת ועוד מיני פטנטים שנועדו לחסום את המתחם הרמטית בפני מי שאינו מוזמן או מזוהה.

לא כך נועד הפרויקט להיות מלכתחילה. על פי התכנון המקורי, היו היזמים צריכים לבנות כיכר ציבורית קטנה בפינה הצפון-מזרחית, על רחוב יפת, והעירייה דרשה להשאיר בתוך המתחם מעברים פתוחים לציבור, שיחצו אותו ויובילו לכיכר גדולה במרכזו ולתצפית על הנמל שבאגפו המערבי. סוכם גם שבעלי הפרויקט יקימו מוסד ציבורי וגינה בחזית הדרומית, וגם מגרש חנייה. בפועל, המבנה הציבורי והגינה ומגרש החנייה עוד לא נבנו, ואילו המעברים שנועדו להישאר פתוחים לציבור סגורים בשערים נעולים "מטעמי ביטחון ובגלל העבריינות ביפו".

"השטח היה אמור להיות שטח פתוח", אומר פיטר חבש, פעיל באגודה האורתודוקסית לצדקה. "במקום זה בנו שם שטח סגור. אנחנו חשבנו שבשטח הזה, שסמוך לכנסייה שלנו, יתנו לנו לבנות קומפלקס של מגורים ובית ספר. זה לא מה שקרה. במקום זה בנו שם פרויקט מגורים יוקרתי שאנחנו חששנו שינסה להגביל את הפעילות החברתית והתרבותית הענפה מאוד שיש לנו בכנסייה. לצערי, צדקנו בחשש הזה. עד היום יש שם אנשים שמתלוננים עלינו במשטרה כמעט בכל פעם שיש אצלנו פעולה של הצופים. בכך מסתכמים כל יחסי השכנות שלהם איתנו".

אבל מה שרואים ושומעים מהרחוב שונה ממה שרואים ושומעים מתוך המתחם. לדברי מנהלי הפרויקט, הדיירים מתלוננים רק על רעש חריג שמקימים בשטח הכנסייה בין שתיים לארבע ואחרי 11 בלילה. לא רק בחוץ יש קהילה, הם אומרים, גם בתוך המתחם של גבעת אנדרומדה נוצרה קהילה עם חיים משלה. אנשים, אומר גייר, אוהבים לפגוש אנשים שדומים להם. בפרויקט אנדרומדה הסלקציה נעשית כבר בכניסה.



בריכת השחייה למרגלות אחד הבניינים של "גבעת אנדרומדה". המים נשאבים ישירות מאקוויפר החוף, מוחלפים אחת לשעתיים ומשמשים גם את מערכת מיזוג האוויר המרכזית


חדר הקרנה לשימוש הדיירים. חברת הניהול גובה מהם תשלום חודשי בתעריף של כ-4 דולר למ"ר



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו