בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

נעם קפלן עושה היפ הופ ציוני

איתן קאליש הוא שמאלני-נגד-כיבוש, אבל מה שמביא אותו למחסום בשטחים זה מטען אקסטזי שמעניין אותו יותר מכל הכיבוש הזה. קאליש הוא גיבור סרטו של נעם קפלן, סטודנט לקולנוע שעשה היסטוריה - איפה ראיתם סרט סטודנטים (ועוד על שמאלני מכוער!) שצמח ל-53 דקות, עלה רק 25,000 שקל ויוצא לבית קולנוע מסחרי?

תגובות

איתן קאליש הוא חרא של בן אדם. הוא אומר זאת בעצמו בסצינת הפתיחה של הסרט "צווארון כחול-לבן", עת הוא יושב, בתחתוניו, על ספה בדירה דרום תל אביבית ומניילן חמישיות של כדורי אקסטזי. את מאות מנות הסם הוא תוחב, בגיחוך, לתוך סטיקרים של "ישראל קונה כחול-לבן". בסצינה הבאה הוא מגרש את חברתו הצ'כית למולדתה כי אין לו כוח אליה עכשיו, אין לו משאבים לקשר. הוא אף לא נכנס לטרמינל ללוותה, רק מפטיר למצלמה שהוא מעדיף פרידות קצרות ונוסע. כואב לו, אבל חלאס, למי יש זמן היום לאנושיות?

הימים ימי שיא ההתקוממות בשטחים, וה"רייב נגד הכיבוש", מסיבת טראנס רבת משתתפים ברחבת מוזיאון תל אביב, מתרגש ובא. החבר'ה צריכים אקסטות וקאליש - בגילומו של במאי "צווארון כחול-לבן", נעם קפלן - הוא הכתובת. הוא מטלפן לסוחר הסמים הערבי-ישראלי שלו, עימאד (בגילומו של במאי התיאטרון הערבי-יהודי ביפו, דיראר סולימאן), ותוך כדי סיכום העיסקה אוכל גפילטע פיש בחזרת אדומה. הם קובעים.

אלא שעימאד נתקע בעוצר וקאליש שב לירושלים, ללילה סהרורי שבמהלכו הוא פוגש צלם חתונות שעושה הון מצילום פיגועים, ואף מתארח במאורת הימורים של חברת terror.co.il, שמתפרנסת מטוטו פיגועים. אפשר לשים כסף על הכל. מחבל זה יחס של 1:5, מסביר המנהל הערס, מחבלת זה 1:6. "ירושלים, חביבי", כך הערס, "כל יום יש פיגוע. אנחנו לא שמחים, אבל עבודה זו עבודה".

עם בוקר מודיע הסוחר עימאד שהוא מאושפז בהדסה עין-כרם לאחר שנורה. אחרי ריב קצר מתבצעת עיסקת הסמים, המוחזקים בשקית משפחתית של במבה, וקאליש מקבל את הטבליות שלו, אבל אז הוא מתנפל על עימאד, חוטף את כל שקית הבמבה, מפיל אותו ממיטת חוליו ובורח. בסצינה הבאה חוזרים לקאליש היושב בתחתוניו עם הסטיקרים הנרקוטיים. בתמונות הבאות הוא מוכר את הסמים ברייב ואוסף אלפי שקלים שמסייעים לו במטרתו הסופית, סוג של הפי-אנד אבל לא ממש, הפי-אנד ללא שמחה וללא סוף.

הישראליות היא אבסורד לפי "צווארון כחול-לבן", רשת של ניגודים בלתי אפשריים שתוצאתם היא סתירה קיומית עגומה עד גיחוך. זה ניכר לא רק בגפילטע פיש שנלעס בזמן עיסקת הסמים, אלא גם בשליח פיצות המגיע עד לטנקים במחסום, ואפילו בשמו האוקסימורוני של הגיבור, איתן (חזק, יציב) קאליש (קלוש). כל החומרים מעוררי החיוך המר מאירים באור ריאליסטי - העלילה מצולמת כולה על רקע אירועים מציאותיים בזמן התרחשותם - את דעיכת מצפונו של קאליש ושל צופיו, את דעיכת המצפון הקולקטיווי.

בעוד שבועיים, כש"צווארון כחול-לבן" יעלה להקרנות בקולנוע "לב דיזנגוף" בתל אביב, הוא לא רק יעביר צמרמורת קרה במורד המושבים, הוא גם ירשום היסטוריה זעירה: באורך 53 דקות, זהו סרט הגמר הראשון של בית הספר לקולנוע סם שפיגל בירושלים שיוצא להקרנה מסחרית. ולא בכדי. מי שמכיר את סרטי סם שפיגל בפרט וסרטי גמר סטודנטיאליים בכלל יודע שבדרך כלל מדובר בעלילות מגניבות, ברמנית שלא נותנת, אלברט אילוז נכנס עם אקדח. "צווארון" מאוד פוליטי, מאוד אקטואלי ולא רואה אסקפיזם ממטר.

קומדיית הניגודים הציוניים

הדבר הראשון שקולטים על קפלן, בוגר המחזור האחרון של סם שפיגל, הוא שהוא בחור מוזר. הוא צנום ורזה, שיערו המקליש מתאגד עם פלומה חסידית שמצמיחה זקן תיש בוסרי, אי-שקט מתזז בעיניו אנה ואנה. פיאות לחייו מופרזות. נוסף על אלה הוא לבוש חולצת תכלת-מזעזע בסגנון עדות הטראנס, הנושאת את הכיתוב הפרובוקטיווי "בודק נקודות G". דיבורו הססני, רצוף מעברי "כאילו" וסיומי "אתה יודע?" ו"אוקיי?". הוא עובר בקפיצות מנושא לנושא, מדלג מתיאוריה מהפכנית אחת לרעותה, מדברים על הסרט ומגיעים איכשהו לרגולציה בערוץ 2. בין משפטיו חולפות שניות ארוכות ולעולם אין לדעת אם תמו דבריו או שמא רק עצר להרהר.

הוא גר בגפו בדרום תל אביב, מטר מפלורנטין, בדירה גדולה המשדרת בדידות קיומית. בית מפעם, עם תקרות גבוהות, אדני חלונות נקלפים וזגוגיות מכוסות גיליונות עיתונים מצהיבים. אם יש עוזרת, היא בשבתון. הדים של מסחר עולים מהשוק למטה, ועל הקירות תולים ציוריהם של האחות הגדולה ובן זוגה, המתגוררים שתי קומות מתחת. מוזר שאחותו גרה באותו בניין? לא, דווקא סבבה, הוא אומר. קומונה.

בציורים משוכפלים דיוקנאות של דמות כפותה לכיסא ושק על ראשה, על פי דו"ח "בצלם", כך שגם האחות, עדי, היא אמנית מחאה אנטי כיבושית. למה ששניהם עושים קורא קפלן "היפר-ריאליזם מדווח", ובסרט שלו, שצולם לפני שנתיים, הוא רואה סרט פוליטי לכל דבר. "הוא נוצר בהשראת מאמרים שכתבו יצחק לאור, גדעון סאמט ורוגל אלפר ב'הארץ' לאורך שנים", הוא מספר. "סאמט כתב שבישראל אתה נדרש כל יום להכריע אם אתה קורבן או גזען. או לאור... אני לא זוכר בדיוק. על זה הסרט. הרי מה קורה? עושים הון פוליטי מדם של אנשים, בייחוד ראש הממשלה הנוכחי שעשה מזה קריירה, וזה נותן לגיטימציה לכל הציבור לעשות מה שבזין שלו, בסדר? אנשים נהיים עבריינים בעל כורחם, בשביל לשרוד. בגלל זה הסרט נעשה כהיפר-ריאליזם, שאתה לא יודע אם זה קרה באמת או לא, מה שבכלל לא משנה בעיני".

רעיון הרקע המציאותי שבלבו מתרחשת עלילה בדיונית נבע לא רק משיקולים אמנותיים, אלא גם מאילוצים תקציביים. אחרי ככלות הכל זול יותר לצלם אינתיפאדה כשהטנקים והמחסום כבר שם. "המציאות הכתיבה את הרקע וכל הזמן שינינו את הסרט, כשעל הכל היה אחראי צוות צילום של שני חאפרים. אני לבשתי 'וויירלס' (מיקרופון אלחוטי) ומדהים מה השגנו איתו. לפעמים המצלמה עומדת 40-30 מטר מההתרחשות, מצלמה חצי מקצועית קטנה ששוקלת 700 גרם. זה לא נראה כמו כלום".

אבל זה לא "מחסומים", לא עשית סרט תיעודי קשה אלא קומדיה שחורה.

"כן. רצינו שיקראו לזה 'קומדיית פשע ציונית'. הכוונה היתה שתעשה את ה'הא הא הא' הזה. זה סרט מיין-סטרים, כשאתה מסתכל על הסרט אתה אומר: וואללה, כמעט כל אחד ככה. אחרי הקרנה אחת מישהו אמר לי שהוא מצביע ימין אבל מאוד אוהב את הסרט כי הוא לא דופק חשבון".

את עיסקת הסמים הגיבור רוקח תוך כדי אכילת גפילטע, המאכל היהודי המסורתי.

"הגיבור אוכל בכל הסרט, בכל מקום, גפילטע, פלאפל, פיצה. זה סוג של מטאפורה, האוכל האשכנזי השמאלי מתל אביב. הוא יודע ערבית, אבל זו עדיין דמות השמאלי התל אביבי שהוא לא שמאל בעצם, אלא שנוח לו לקרוא 'הארץ' ולהגיד שהוא יודע ערבית. זה לא שמאל אמיתי. השמאל האמיתי הוא קבוצה מאוד קטנה".

הוא מזמין פיצה "דומינו'ס" שמגיעה עד לטנקים.

"יום קודם היינו במחסום וטנדר צה"לי הגיע עם פיצות מגעילות שאף אחד לא נגע בהן. למחרת סתם הזמנתי פיצה לשם, ועידו (סוסקולני, המפיק והצלם) החליט לצלם. המחסום הוא שיא האבסורד, לשם מתנקז האבסורד, וחיפשנו איכשהו את הקומבינה, את המשהו הנוסף - להביא מותג אמריקאי למחסום בית לחם בזמן המצור על הכנסייה. קאליש הוא ישראלי שאוכל ברחוב ותוך כדי שהוא מדבר בטלפון, ורצינו שיאכל פלאפל וגפילטע ופיצה, מאכלי סמים. ואצל 'סגול 59' (הראפר חן רותם, שמופיע בסרט) הוא אוכל שוקולד 'השחר העולה' וגם לוקח לילד שלו את הסנדוויץ' של בית הספר. זו גם אמירה סוציולוגית".

וברייב הוא פוגש את הוריו שבדיוק הולכים לאופרה הסמוכה.

"בתור שחקן זו היתה הסצינה הכי קשה לצלם כי אתה נדרש להיפתח ולהראות מה אתה מרגיש, כשברוב הסרט אין כמעט סצינות רגש. אבל זה צולם מאוחר וכבר הייתי מיומן. ניסיתי להראות שקאליש מתנהג אחרת איתם מבמחסום או במשחק הכדורגל. ויוצא שם רגש, הוא מנשק אותם, הם שואלים אותו מה קרה לו ביד".

גם הסמים שיוצאים משקית הבמבה יוצרים עוד ניגוד אבסורדי.

"וקאליש גונב לעימאד את האקסטות אחרי שהוא חטף בשבילו כדור. זה לא הכיבוש בדיוק, עימאד הוא ערבי-ישראלי, ולא סתם הוא לא פלשתינאי. רגע ההחלטה לגנוב שם הוא הרגע שבו קאליש מחליט אם להיות קורבן או גזען, ובנקודה הזו הסרט נפרד מההיפר-ריאליזם ונהיה יותר עלילתי".

איך בית חולים הדסה הרשה לכם לצלם סצינת עיסקת סמים במחלקה שלו?

"הסכימו. הרמתי טלפון ושלחתי פקס לחגית, אחות ראשית באורתופדית א', והכל אושר, לא גנבנו כלום. היא גם טיפלה בנו יפה, שאלה מה אנחנו רוצים, נתנה מיטה, אינפוזיה, תחבושת ענקית לרגל, פיג'מה. מצולמים בחדר גם חולים אמיתיים, והאמינו לדיראר סולימאן שהוא פצוע. הוא עשה משהו מאוד אמיץ: הוא האמין לנו. זה תפקיד בעייתי שלא הרבה שחקנים היו לוקחים, בטח לא ב-2002 עם השטחים הבוערים והקרע עם ערביי ישראל".

ומה הסיפור עם המהמרים על הפיגועים? זה נראה ממש אמין.

"זה מקצין מציאות קיימת. הערס הגדול הוא בנצי שני 'הגדול', אינסטלטור שמסדר בבית הספר דברים. הוא גם חבר של מושון, המחסנאי שמופיע בסרט בתפקיד מוכר הפלאפל. כולם שחקנים לא מקצועיים, לכולם נכתב טקסט מאוד דומה למה שצולם בסרט, רק שהם עשו אותו פי עשרה יותר טוב ממה שחשבנו".

וקאליש מהמר שם בסוף. אתה היית שם כסף על פיגועים?

"לא נראה לי. אין לי כסף. אם היה לי כסף? זו לא השאלה. השאלה היא מה היה קורה אם באמת הייתי צריך כסף. לא יודע. זו שאלה טובה".

סמים ומאבקים

לקראת הראיון שיגר קפלן, בן 29 מקיבוץ עין החורש, מסמך ארוך שבו שטח את משנתו המתומצתת. הלוואי על כל מרואיין. מתברר ש"צווארון כחול-לבן" אמנם נולד כסרט מסע אבסורדי, אבל במקור נסב על שלושה סטלנים שדולקים אחר גוש חשיש בשטחים, כשחיפושיהם מסתיימים ב"לונה-גל" הפלשתיני ביריחו, עת נשלף החומר הנכסף מרקטומו של גמל. עם פרוץ האינתיפאדה נאלצו לשנות את התסריט, אלא שאז שמעו שיר חדש של הרכב ההיפ-הופ הירושלמי הדג נחש - "עבריין", וסביבו נבנה הסרט.

זה מסביר את ליהוקו של הסולן שאנן סטריט בסרט, וגם את הפקדתו של קלידן הלהקה, דודוש קלמס, על כתיבת המוסיקה, אבל לא את הופעתו של "סגול 59" ולא את העובדה שבמקור היה אמור לגלם את דמותו של קאליש גל תורן, סולן הרכב הראפ הירושלמי "מרסדס בנד". מה לקפלן ולראפ ירושלמי? "החיבור הוא בטקסטים", הוא מסביר. "מהדיסקים המועטים שיש לי, כי אין לי כסף, הרוב זה היפ-הופ. בארץ זו לא מוסיקה כושית ואלימה, הטקסטים פה הם של מחאה אזרחית או פוליטית והם חייבים להישמע. 'סגול' באמת גר בגבעת זאב מזרח. או שזה מערב? לא משנה. הוא בכלל מהקיבוץ שלי, אח שלו למד איתי בכיתה. את שאנן סטריט הכרתי כשכתבנו את התסריט והבנו שחייבים לדבר איתו. באנו אליו הביתה רועדים מפחד, עידו ואני, אבל התגובה היתה מיידית טובה".

נראה קצת מיותר לשאול, אבל לקחת אקסטזי?

"כן. לפני הרבה שנים. לא, לא בהודו. למה לנסוע להודו בשביל סמים?"

מה האני-מאמין שלך בקשר לסמים, קלים כקשים?

"סמים קלים, אין פה עניין בכלל. אם יש, אז מעשנים. כולם מעשנים. במקומות נאורים זה לגיטימי. סמים קשים זה סיפור אחר. התמכרות ודברים כאלה. ניסיתי כמעט הכל ואני אנסה כל דבר פעם אחת, כמו שאומרים, אבל זה גם לא כזה מעניין וזה גם הון תועפות. סם טוב, קוק טוב, זה יקר. ולמי יש כסף בכלל? הירואין לא ניסיתי. גם טריפים לא, לא יצא לי. אבל מה זה סמים קשים? בהגדרה של פקודת הסמים אקסטזי מוגדר כסם קשה. ילדים בני 14 לוקחים אותו במסיבות, מה קשה? הורגים כמה שעות. מה יש שם? אמפטמינים? ספידים? זה לא סמים קשים. אבל שמע, אני די חנון, כל הסיפור נגמר לפני חמש שנים. הפסקתי לנסות, הבנתי מה זה, כאילו בסדר. זו לא דרך חיים".

הוא חוצה את הדירה הגדולה, מגייס בירה חצי ליטר בפחית מהמקרר ומדליק עוד סיגריית "וול סטריט", רק 11 שקלים החפיסה (ל-25 יחידות!). "אני נגמל עכשיו מנובלס", הוא מסביר. הוא לא גמר את בית הספר עם סרט סם-שפיגלי אופייני ומגניב, הוא אומר, "כי זה לא כל כך מעניין. בסרט קצר כמות התובנות והעומק שאתה יכול להגיע אליה מאוד קטנים, ולמעשה בסופו של דבר נהיה סרט קטן ועשוי היטב. משחקים טוב, מצולם טוב, מבוים טוב, תסריט מהודק, הכל נראה טוב. בית הספר מכוון לזה, ולא לתוכן. מה תלמיד יכול לעשות ב-15 דקות? על הסכסוך אי אפשר, זה ייצא פשטני. אולי זה אתגר, אבל יהיה קשה לעשות אותו ריאליסטי. אותנו לא עניין לעשות סרט כזה. הסתכלנו סביב וראינו עיר גמורה, עיר גמורה. אף פעם לא היה דיון על נושא הסרט. זה היה מאוד ברור מהימים הראשונים".

ואיך הצליחו להוציא אותו להקרנות מסחריות?

"זה בא מבית הספר. זיהו פוטנציאל ושאלו אנשי מקצוע. זה לא תוכנן ואני לא יודע של מי הרעיון בוודאות, אבל מובן שרנן (שור, מנהל בית הספר) מעורב בזה".

אפילו שבהתחלה הוא די התנגד לסרט וניסה לבלום אותו.

"בבית הספר לא ידעו כל כך איך לאכול את הסרט. מרגע הקבלה ועד שהסרטים נשלחים לחו"ל (לתחרויות), הכל בעצם מכוון לסרטי גמר קלאסיים שעשויים היטב. כשמגיע סרט אחר, גם בז'אנר וגם בדרך העשייה, לבית הספר לא תמיד יש כלים להתמודד. המערכת בנויה כך שרנן יודע בדיוק מה התסריט, שישבת חודשיים ושיפצת 15 עמודים, שיש שליטה, ובית הספר מתפקד גם כבית ההפקה שמגדיר מראש את הז'אנר".

ולסרט הזה אפילו ז'אנר אין.

"זה סרט בין-ז'אנרי. שואלים איזה סרט עשית וזה לא דרמה ולא קומדיה, לא פה ולא שם. לא יודעים מה אתה מצלם, איפה ומתי, מי משחק, התסריט משתנה כל הזמן בגלל המציאות, אין פיקוח צמוד. באופן טבעי הם התקשו להתמודד עם זה. לא רנן אישית, הוא אוהב את הסרט. אבל אני טוען שמי שרוצה לעשות סרט ניסיוני בבית הספר, ייתנו לו. אולי לא ב-16 מ"מ ובהפקה שתעלה הון ושתגרום לכל הבית ספר לפרפר סביבה (מלשון פורפרה). אבל אם זה מצלמה וסאונד, יתנו לך".

פשוט ככה?

"ברור שהיה צריך להילחם. אני אפילו חשבתי לעזוב את בית הספר, אני אומר במפורש. בשלב מסוים הייתי בטוח שהסרט ייגמר בחוץ, וכבר היו דברים מעולם. אבל אז היתה הקרנה ואמרו שהוא טוב, וזהו, הסתיים המאבק. אף אחד לא ניסה להכשיל את הסרט, בטח לא רנן. הנה, הוא מפיץ סרט של בית הספר בקולנוע מסחרי. כולם הרוויחו. אז בטח שהיו מאבקים, אני לא מכחיש את זה, גם כדי שהסרט יהיה טוב וגם כדי שבית הספר יבין שזה סרט טוב. אבל לי אין שום משקע וזה לא חשוב. חשוב שהסרט ייצא ושייראו אותו ולא אם אי פעם רבתי עם רנן או לא. ורבתי עם רנן. מתווכחים כל הזמן, ככה זה קולנוע".

"בכל מחזור יש ג'וקר שהמנהל צריך להשאיר לו מקום", אומר שור, "ובמקרה הזה מדובר בקפלן. היו בינינו ויכוחים, בהחלט. סרטי הגמר של בית הספר מוגבלים בזמן, כל תלמיד רוצה סרט באורך מלא. בצורה חתרנית אך לא בלתי חיננית הממזרים קפלן וסוסקולני הרחיבו את הסרט לשעה ואני דרשתי שיקצרו ל-30 דקות. אני נראה נוקשה ואני אכן כזה, אבל המלה 'ויכוחים' כלל לא רלוונטית כי החבר'ה עשו מה שהם רצו, השתוללו, בעצם יצאו להרפתקה קולנועית בשטח, ואכן היו צעקות רמות. אחרי שבועיים הראו לנו 30 דקות ומאותו רגע תמכנו".

מה דעתך המסכמת על הסרט?

"הוא טוב מאוד, אנחנו עומדים מאחורי הסרט ומחבקים אותו. כמעט אי אפשר לעשות סרט על המצב בתחום הפיקשן כי המצב גדול על הפיקשן. זה אחד הסרטים הטובים שנעשו בבית הספר בשנים האחרונות, אני חושב שההתמודדות עם דמות השמאלני המכוער היא משהו שעיננו טרם שזפה".

המיין-סטרים ושאלת העמדה

בעין החורש הוא עבד בפרדס, עשה חליבות ולגמרי לא היה אאוטסיידר. בגיל 16 טסה המשפחה לשליחות של שלוש שנים באמריקה, קפלן למד שם י"ב והספיק גם שנה וחצי בקולג'. "באמריקה נפתחות לך העיניים, בייחוד כשאתה גר בניו ג'רזי, פרוור לא מהיפים של ניו יורק, למרות שגרנו בעיר יחסית בסדר בצפון המדינה", הוא אומר. "שם גם התחלתי להתעניין בקולנוע".

שלוש אחיות לו. עדי השכנה מלמטה היא הבכורה, עמית עומלת על דוקטורט בסוציולוגיה ("ממנה למדתי המון. סוציולוגיה זה... אחלה") ויש עוד אחות קטנה, ניצן, שגרה בעין החורש עם ההורים, אורי ורותי, ילידי המקום. האם עוסקת בקרמיקה, האב ניהל שנים ארוכות את המפעל המייצר חביות, אריזות וכונניות מתכת.

כשחזרו מניו ג'רזי התגייס לשריון, אולם אחרי חודשיים וחצי נפצע קשה בבסיס סיירים, כשכננת מאג השתחררה וכרתה את קצוות קמיצתו וזרתו הימניות. "זה היה סוריאליסטי לגמרי, הבנתי מה קרה וקפצתי מהטנק. בא אחד המפקדים והתחלנו לרוץ למרפאה. זה בסיס ענק, ואחרי 400 מטר הוא עוצר ואומר: 'מה עם הנשקים שלנו?' הסתכלנו אחד על השני וראיתי איך הוא מבין שזו שטות. לקחו אותי ליוספטל באמבולנס, מישהו אסף את החתיכות, אבל כבר לא היה מה לעשות. אחרי זה עברתי למדור מחשבים בפרקליטות בקריה, אפילו פרופיל לא ירד כי זה היה מתחת לפרק. אלה יש להם ספרים על הכל. אם אתה צורח בוועדה הרפואית, זה אולי יפסול אותך מתנאי שדה".

אפילו פיצויים לא קיבלת?

"בסוף היתה עוד פציעה ועל הכל קיבלתי סכום אחד. בקיבוץ מישהו דרס אותי על אופנוע והיתה לי ממש פציעה רצינית, סדק בצוואר שהתאחה, אבל גם שיחרר אותי לגמרי מהצבא. בסך הכל שירתתי פחות משנה וחצי, כמו בחורה".

עוד שנה בילה בקיבוץ לפני שטס לפראג. אף על פי שבאותה עת הסתובב שם גם סוסקולני, שותפו לעשייה הקולנועית מאז שנת הלימודים הראשונה, הגורל לא הפגישם. היתה תקופה טובה, הוא אומר, חצי שנה של בירה במחיר 1.70 שקל, הרבה אמנות. כשחזר לארץ התקבל לסם שפיגל ובילה שם שש שנים. ארוך? לא בהכרח. "בתוכניה כתוב ארבע, אבל אם אתה מביים או עורך זה תמיד חמש שנים. הבדיחה היא שאתה משלם על ארבע ומקבל אחת חינם. אצלנו היה אחד פלוס אחד".

שלא כבמצב הרגיל, שבו סטודנטים ממשכנים את נשמתם כדי לצלם את סרטם, הוא גאה להגיד ש"צווארון" נעשה אך ורק ממענקים שקיבל מקרנות ומפרס על תסריטים שכתב. "סרטי גמר של 15 דקות נעשים ב-20 עד 60 אלף שקל, הסרט הזה, 50 דקות, נעשה ב-25 אלף שקל. לא שמתי כלום מהכיס שלי, לא היה מה לשים. אמרנו מראש שמה שיבוא מכסף ציבורי, עם זה נעשה, והצלחנו".

אז הלכת נגד הזרם, הוצאת סרט ארוך שגם עמד בתקציב והפך לחלוץ ההקרנה המסחרית של סם שפיגל. אבל אתה די אדיש.

"יש לזה סיבה פיזית. אני פשוט גמור. ערכנו כל הלילה את הטריילר (קדימון) של הסרט. מה גם שעברנו כל כך הרבה, יש לי דראפטים (טיוטות) מאוגוסט 2001, אתה מבין? את המאבקים האמנותיים הגדולים סיימנו כבר לפני חצי שנה. רנן שאל אותי כמה צופים ייחשבו להצלחה, אז אמרתי שזו כבר הצלחה - היו הקרנות מעולות בערבי הגמר בסינמטקים של ירושלים ותל אביב, והיתה עוד הקרנת חצות ביום שישי בירושלים באולם הקטן אבל באו יותר אנשים מאשר לסרט שהוקרן באולם הגדול אז החליפו, שזה מדהים, כאילו. באו 130 איש בלי יחסי ציבור או משהו".

כי הקומבינה הנחמדה שלך, אקסטזי וכיבוש, מיועדת בדיוק לקהל סינמטקים.

"אבל אני אומר לך שזה סרט מיין-סטרים לגמרי, אני באמת חושב ככה. אני מבסוט לאללה. לעשייה היה ממד חתרני ואולי חדשני - בארץ, לא בחו"ל - אבל התוצאה הסופית היא סרט אולי לא לכל המשפחה אבל מיין-סטרים. נכון, זה לא דודו טופז ולא ערוץ 2, אבל דודו טופז הוא כבר לא מיין-סטרים. הקהל התבגר, הוא לא מקבל את זה יותר. רואים גם ברייטינג. כל הטלוויזיה הולכת לריאליטי. זה סרט ריאליטי. ריאליטי שמחליף את הריאליטי".

כי אנשים לא מסוגלים להתמודד עם המציאות שיש להם.

"בדיוק, אז מייצרים ריאליטי, אורזים אותו ובלה-בלה-בלה ומראים את מאחורי הקלעים. אבל אין דבר כזה, הכל עובר תיווך. מה זה ריאליטי? הסרט הזה הוא לא 'פרויקט Y' ולא 'כוכב נולד' כי הקונטקסט שונה. עבדתי בטלעד שנתיים בתור מפקח שידור, אדם שיושב על המחשב שמשדר הביתה. תקופה קשה, כל יומיים פיגוע, התקבע איזה נוהל. מתוך המערכת זה אחרת. עוזי פלד (מנכ"ל טלעד) עשה בעיני החלטה נכונה, בתור עורך-על, כשחצה את המסך לדיווח על פיגוע ולשידור משחק כדורגל (בפיגוע בשכונת בית ישראל בירושלים במארס 2002; האירוע מופיע בסרט). המפקד בשטח החליט שהאירוע הסתיים, וזה הקוד הלא-כתוב בעצם שאפשר לחזור לשדר פרסומות. זה עושה לך משהו. אתה יושב בחדר ורואה איך הדברים קורים".

לא זיעזע אותך שמשדרים על חצי מסך משחק ועל החצי השני אוטובוס בוער?

"לא ממש. אני די אינדיפרנטי, מבחינתי פלד עשה החלטה נכונה. כן, היה אוטובוס בוער, אבל לא בטוח שהייתי משדר את הפיגוע. אבל הוא מחויב כי אחרת יקנסו אותו בדקות פרסום. נושא ערוץ 2 מאוד מורכב, הרגולציה פשטה את הרגל והזכיינים עושים מה שהם רוצים. הפיקוח לא קיים, מי שמכתיב את התכנים של הערוץ, וחמור מזה של חברת החדשות, זה הגדולים במשק. הרי החדשות שם לא מייצגות את המציאות, זה מסמך מדווח שאין לו קשר למציאות. אתה יודע, היינו במחסום וראינו את רוני דניאל מדווח, זו בדיחה".

איך בדיחה?

"בשביל מה אני צריך אותו אם הוא אומר מה שדובר צה"ל אומר? אם דובר צה"ל משקר ורוני דניאל מתווך את השקר הלאה, בשביל מה אני צריך את רוני דניאל? בגלל זה הסרט כן מתאים לערוץ 2, בגלל שאלת הייצוג. הקהל של ערוץ 2 יאכל את הסרט, אני מוכן לשים כסף שכן, למרות שאין לי כסף".

איתן קאליש הוא חרא של בן אדם. גם אתה?

"אני אמור עכשיו להעיד על עצמי? כן, הייתי אומר שכן. איפה ומה? לא יודע, אני לא אפרט. יש בו משהו ממני אבל אני משתדל להיות בן אדם טוב, לא לפגוע באנשים. לפעמים יוצא, כן. כמה שפחות. עם בחורות? לא, דווקא עם הסרט. אנשים נפגעים, לפעמים אני עוד חושב שאולי שכחתי מישהו בקרדיטים".

בעצם קאליש הוא ה-ישראלי. הוא חרא-של-בנאדם-טוב.

"זה בדיוק העניין של להכריע אם אתה קורבן או גזען. שאלות כמו איפה ההכרעות הללו, מתי אתה קורבן ומתי גזען, אם היום אתה יכול או לא יכול להכריע בסוגיה ולשרוד. כי קורבן אתה לא רוצה להיות, וגזען אתה בטח לא רוצה להיות, והשאלה היא אם אתה מצליח לחיות בשלום בין שני המקומות. האופציה שאנחנו מציעים בסרט היא שלא. שאם אתה רוצה הכרעה מוסרית היום..."

אז תעבור לצ'כיה, כמו בסרט.

"אז תעבור למקום נאור. זו צ'כיה כמשל, כמטאפורה. כי בסך הכל מה שקורה שם זה שדירת שיכון החליפה דירת שיכון. זה לא צולם במרכז פראג איפה שהארמונות והמוזיאון, צילמנו בבלוקים שבאזור הכי גרוע בפראג. קאליש גר בדירת שיכון בתל אביב ועבר לגור בדירת שיכון בפרוורים של פראג. אבל שם הוא יכול להקים משפחה ופה הוא לא יכול. קרא לזה צירוף מקרים, אבל אשתו של עידו עכשיו בחודש שמיני והם גרים בפינלנד, בהלסינקי".

מה יש בקולנוע שאתה כל כך אוהב?

"לא יודע. אני לא באמת חושב על זה. אני אוהב הכל, את אחורי ולפני הקלעים, הכתיבה, שוט של תלמיד משנה א' וסרט גמר של מישהו. קולנוע לא מדבר אלי כמציאות חלופית, אלא כמתווך מציאות, כטקסט ביקורתי. אם אין בקולנוע את ממד העמדה, אז הוא פחות מעניין. בשביל מה להשקיע את האנרגיה? 30 אנשים לא ישנים חודשיים. בשביל הנאה פרופר יש אלף דברים אחרים".



נעם קפלן. ברור שהיה צריך להילחם בשביל הסרט. אפילו חשבתי לעזוב את בית הספר


מתוך "צווארון כחול-לבן". אתה לא יודע אם זה קרה באמת או לא, מה שבכלל לא משנה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו