בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אביב הדוקו

מהפכה טכנולוגית ומציאות עגומה הפכו את הקולנוע התיעודי הישראלי למצרך מבוקש. בעיקר לייצוא

תגובות

יש כמה ישראלים שבתקופה האחרונה קשה לתפוס אותם לשיחה. לבמאי הסרטים הדוקומנטרים כחול-לבן אין רגע דל. יואב שמיר, יוצר הסרט התיעודי "מחסומים", היה השבוע בספרד. הוא טס לקטוף את פרס חבר השופטים ופרס הצילום בפסטיבל "דוקומנטה" במדריד. בשבועות האחרונים הספיק לבקר גם בטורונטו, שם זכה בפרס הראשון בפסטיבל "הוט דוקס", שבוע לפני כן בסן פרנסיסקו (פרס "גולדן גייט") ומוקדם יותר במינכן והולנד, שם זכה "מחסומים", סרט שנתקע כמו גוש בגרון ומסרב להתפוגג, בפרס הראשון בפסטיבל אמסטרדם, שמקביל פחות או יותר לאולימפיאדה של עולם סרטי התעודה.

ג'וליאנו מר, שחתום על "הילדים של ארנה", חזר עטור פרסים מפסטיבלים בפינלנד (פרס חביב הקהל), פראג (מקום ראשון בפסטיבל זכויות האדם), טורונטו (פרס דסק המבקרים), שוויץ (פרס השופטים הצעירים) ומעל כולם טרייבקה, מנהטן, שם זכה בפרס הראשון בפסטיבל נחשב במיוחד. צוות השופטים מנה, בין השאר, את גלן קלוז, וופי גולדברג והמלכה נור. דוד אופק, שביים את "ההרוג ה-17", התבקש להגיע לטקסי הענקת הפרסים בפסטיבלים של שיקגו, סירקיוז וטורונטו, והכל במהלך חודש אחד. "ישראל היא מעצמה דוקומנטרית", מסכם הבמאי והמפיק דורון צברי בהתלהבות, "פשוט אימפריה".

זו לא הגזמה. לפני חודשיים נחת בתל אביב, זו הפעם השלישית, ניק פרייזר, עורך מסגרת השידורים היוקרתית של סרטי התעודה בבי-בי-סי "סטוריוויל" ואחד ממעצבי הטעם החשובים בתעשייה העולמית. פרייזר הגיע כדי לבחון את האפשרות להשקיע בהפקות דוקומנטריות מקומיות. "יש היום בעולם שלושה מקומות שמעניינים אותי", הכריז באוזני מארחיו המרוצים, "סין, דרום אפריקה וישראל".

במהלך שהותו בישראל אמר פרייזר בראיון ל"הארץ" ש"אני פשוט לא מסוגל לראות עוד סרט של אינטלקטואל סקנדינווי, העומד ומחכך את ידיו בזמן שהוא מתאר את מה שכולנו רואים. נמאס לי מזה. עושים כאן סרטים מצוינים. כל פעם הם יותר ויותר קפדניים. זאת חברה מסוכסכת, הדנה בבעיות שלה בכנות". כשסיים להחמיא פנה פרייזר, כמו כמה מעמיתיו האירופים, לסכם עם שורה של יוצרים ישראלים על הקרנת סרטיהם בתחנה שלו, סיכום שתמורה נאה כרוכה בצידו.

ישראל היא סיפור טוב. היא תמיד היתה, אבל מאז אוקטובר 2000, למרבה הצער, היא סיפור טוב במיוחד, ובשנים האחרונות מתברר שיש יותר ויותר יוצרים מוכשרים שיודעים לספר אותו. הביקוש בעולם לסחורה שהם מנפיקים רק גדל. "זה ביטוי לעניין שיש במציאות פה", אומר אבי מוגרבי, שכמה מסרטיו, האחרון בהם "דיטייל" (פרט), זכו להצלחה בחו"ל, שמתבטאת בין השאר בהקרנות סדירות בבתי הקולנוע בצרפת ובערוץ "ארטה" האנין. "מתברר שיש משהו במשפט 'המציאות עולה על כל דמיון'. קל לעשות פה דוקומנטרי כי החיים נותנים את הסיפורים, הם נמצאים שם וצריך רק לדעת להתכופף ולהרים אותם".

עדי ארבל, מנהלת התוכניות של ערוץ 8 בכבלים, שבשנים האחרונות הפך לערוץ הבית של התעשייה המקומית, מוסיפה אבחנה מדכדכת: "ישראל היא גן עדן לדוקומנטריסטים כי זה גיהנום פה".

זו לא המדינה היחידה ששרויה בסכסוך.

"נכון, אבל יש כאן שילוב של אזור מלחמה, עם חברה מאוד פתוחה. גם באנגולה יש מלחמה, אבל פה הגישה לשטחי הלחימה כמעט חופשית, יש פה אנשים עם מצלמות שיודעים לעשות סרטים ויש להם נגישות לעולם המערבי. הישראלים הם גם מאוד פתוחים, מוכנים לדבר על הכל מול המצלמה בחופשיות שבאירופה לא מדמיינים. זה מספיק שונה כדי לסקרן אותם, אבל לא מספיק שונה מכדי להיות לא מובן להם".

באופן טבעי, הסיפורים מתוצרת הארץ שהעולם מתעניין בהם מתמקדים בנושאים ייחודיים לישראל: השואה, החרדים ("טהורה", סרטה של ענת צרויה על מנהגי הטהרה של נשים חרדיות, זכה בפרסים חשובים בצ'כיה ויפאן) ובעיקר, כמובן, "הסכסוך". מבין הסרטים שכבשו את העולם הגדול רק בודדים אינם נמנים על אחת משלוש הקטגוריות האלה, למשל "תומר והשרוטים" של תומר היימן. "תבחן מה הצליח בחו"ל - זה בעיקר סרטים על הכיבוש והסכסוך", אומר הבמאי ארי פולמן, שספק אם הסדרה המקסימה שיצר לאחרונה עבור ערוץ 8, "החומר ממנו עשויה האהבה", תגרום למשקיעים זרים לפתוח את הכיס. "זה לא אומר שהסרטים שנעשים לא טובים, להיפך. 'מחסומים' הוא סרט מדהים".

עדנה קוברסקי מ"עדן הפקות", שהפיקה בין השאר את "מחסומים" ו"ההרוג ה-17", שמחה בהצלחה אבל מקוננת ש"כשאנחנו באים אל האירופים עם נושאים אחרים, למשל סרט שעשתה יעל קיפר-זרצקי על זוג מבוגרים שעוזבים את הבית ועוברים לבית אבות, אומרים לנו 'זה באמת מצוין, אבל לנו יש המבוגרים שלנו'". "זה עניין של סטריאוטיפים", אומרת אורנה ירמות, שיזמה ומארגנת בהצלחה גדולה, זה מספר שנים, את פורום הקו-פרודוקציות שמושך הנה את מיטב המשקיעים. "בתקופה של המלחמה ביוגוסלוויה לא היית יכול לבוא סתם עם סיפור אהבה מיוגוסלוויה".

קול אחר מישראל

הפופולריות של סרטים על הסכסוך מעוררת כצפוי פולמוס בעל נימה פוליטית. רוב הסרטים שישראל מייצאת בוחנים את המציאות מנקודת מבט שמאלנית. הם נוטים להתמקד בכיבוש ועוולותיו ולא, למשל, בטרור הפלשתיני. האם מדובר בעיסקה שכלליה ידועים מראש, במסגרתה היוצרים הישראלים מנסים לקלוע לטעמם של מנהלי הפסטיבלים בעולם, שמצידם שמחים לחבק את ישראל הנאורה וההומנית? קוברסקי דוחה את הטענה: "בעולם מספיק מקצוענים כדי לבחון את הסרטים לגופם, ותהיה בטוח שכשנותנים לנו פרסים זה כי אנחנו עושים סרטים נפלאים".

אבל ברור שסרטים על הכיבוש ידידותיים במיוחד לצופה הזר.

"כמפיקה אני לא מתכחשת לזה שאתן עדיפות לסרטים שיש להם פוטנציאל לקו-פרודוקציה עם גורם מחו"ל, והסכסוך בהחלט מעניין את העולם, אבל לא כל מה שקשור בו. יש מקרים שנבוא עם רעיון ויגידו לנו 'מספיק עם הסכסוך', ויש מקרים שיגידו: 'וואו, איזה מבט מעניין על הסכסוך'. הקבלה רחוקה מלהיות אוטומטית, ואני זוכרת שכשהצגנו את 'מחסומים' לפני שנה למשקיעים זרים אף אחד לא רצה את זה. אמרו שאין גיבור, אין סיפור, רואים את זה בחדשות כל הזמן. אני שמחה שהתוצאה הסופית גרמה להם לשנות את דעתם. אנחנו, למשל, מסיימים עכשיו סרט מרתק על פרשת קבר יוסף, בהשקעה שכל הזמן רק תופחת, ואני יודעת שזה לא יילך בחוץ כי זה מקרה פרטי ופנימי שלנו".

"יש כאלה שמנסים לטעון שאנחנו מייצרים סרטים לפי הטעם האנטישמי של מנהלי הפסטיבלים", אומר מוגרבי. "כאילו שהם שונאים אותנו בגלל ג'נין אז נביא סרט על ג'נין והם יאמצו אותנו אל לבם. אני דווקא חושב שהסרטים הישראלים מעוררים עניין אולי גם בגלל הרצון לקבל קול אחר מישראל, שאי אפשר לשמוע מישראל הפורמלית. קולנוע דוקומנטרי לא מציג את המציאות, אלא את המציאות בעיניים של מישהו. דוקומנטריזם הוא עיסוק למי שבא עם שאיפה לשינוי חברתי, לצדק, לשוויון, להומניזם, אלה הנטיות החברתיות שדוחפות אנשים לתחום הזה. ובדרך כלל, מה לעשות, הן מאפיינות אנשים מהשמאל".

סיני אבט, מנהל ערוץ 8, מתמודד לא פעם מול טענות על הטיה פוליטית בבחירת הפרויקטים התיעודיים שבהם בוחר הערוץ לתמוך. בשיחה הוא ממהר למנות שורה של סרטים מנקודת מבט "מתנחלית" שהופקו בשנים האחרונות - "חומש" של מנורה קצובר, "החווה ממול" על עדי דריבן, אלמנתו של דב דריבן מחוות מעון, "מעבר להרי החושך", על משפחה מעופרה שאיבדה את האם בפיגוע במהלך הצילומים - אבל גם הוא מסכים שמדובר במיעוט שולי.

"יש לנו שני מועדי הגשה בשנה, ובכל מועד אנחנו מקבלים בין 300 ל-400 הצעות, שמתוכן אנחנו יכולים לתמוך ב-15", הוא מסביר. "בתוך ההצעות יש רוב מכריע לסרטים על נושאים שקשורים לסכסוך, ובתוכם רוב מכריע לסרטים מנקודת מבט בעלת גוון שמאלני. הפרופורציה היא בערך 300 ל-5. פנינו ל'במעלה' ולבתי ספר ומכללות אחרות אבל לא הגיעו מספיק הצעות. למה? למה אמנות תמיד יותר שמאלנית מימנית? למה אין הרבה תערוכות שיש בהן עבודות של מתנחלים? אולי כי מי שמתעסק בדוקו מתעסק בבני אדם, זכויותיהם, במצב האנושי, ואלה דברים שמעניינים את השמאל".

קל מאי פעם

באמצע שנות ה-70 צילמה אלינור קופולה סרט תעודה בו עקבה אחרי בעלה, פרנסיס פורד, בעת שביים את "אפוקליפסה עכשיו". באחת הסצינות האחרונות של "לב המאפליה" (זה היה שם הסרט שלה וגם שם ספרו של ג'וזף קונרד ש"אפוקליפסה עכשיו" מבוסס עליו) אמר קופולה ש"יבוא יום שבו כל ילדה שמנה מאוהיו תוכל לקחת מצלמה וליצור קולנוע". דבריו היוו המשך לטענתו של אלכסנדר אסטרוק, במאי ותיאורטיקן צרפתי, שכתב עוד בשנות ה-60 ש"הקולנוע יוכל להפוך לאמנות ברגע שהמצלמה תהיה זמינה כמו העט".

בשנים האחרונות החזון על נגישותה של העשייה הקולנועית, בעיקר הדוקומנטרית, קורם עור וגידים. המהפכה הטכנולוגית הפכה כל ילד שמשתעשע אחר הצהריים בחוג לקולנוע ליחידת הסרטה עצמאית. פעם, בעידן הפילם, אי אפשר היה לזוז בלי צלם, ומקליט, ומחשב עריכה בשווי עשרות אלפי דולרים שהיה רק באולפנים הגדולים. היום צוות הצילום שיוצא לשטח יכול למנות אדם אחד עם מצלמה דיגיטלית שאפשר לרכוש ב-3,000 דולר, עם איכויות תמונה וקול העומדות במבחן של כל אולם קולנוע. "את כל הסרטים שלי בשנים האחרונות הוצאתי לדרך לפני שהכסף הראשון מבחוץ הגיע", אומר מוגרבי. "ברגע שיש לך רעיון כל מה שצריך כדי לצאת לעבודה זה מצלמה, מחשב ואוטו".

"כשבמהלך מלחמת המפרץ צילמנו את 'שאנן שיא' היינו צריכים לשבור חסכונות, לשכור מצלמה שעבדה על מזוט ושברה לי את הגב ולהביא את ההורים לבנק", נזכר פולמן. "היום אפילו ציוד העריכה ביתי. כל הסדרה שלי (על האהבה) נערכה בדירה ביפו שיש בה מחשב. היום יש טכנולוגיה להמונים ולא לאולפנים, וזה נותן כוח ליוצרים. זה כמובן גם יוצר אינפלציה של חומרים ברמה נמוכה, אבל בסך הכל זה מאוד מבורך".

לעתים נדמה שהישראלים רק ציפו לרגע שבו הטכנולוגיה תהיה זמינה וזולה כדי לצאת ולתעד את מציאות חייהם. לצד מאות ההצעות שנוחתות על שולחנם של פרנסי ערוץ 8, מדווח דוד פישר, מנכ"ל הקרן החדשה לקולנוע וטלוויזיה, על יותר מ-500 הצעות לסרטים תיעודיים שמוגשות לקרן מדי שנה. מתוכן נבחרות 15. לקראת פסטיבל ירושלים הקרוב, מספר אבינועם חרפ"ק, מנהל התוכניות, הגישו את מועמדותם לא פחות מ-100 סרטי תעודה. בימים אלה מתנהל הליך המיון, בסופו ייבחרו עשרת המאושרים שיוקרנו בפסטיבל.

ב-270 תיכונים בישראל יש מגמות קולנוע במסלול של בגרות מלאה, ושורה ארוכה של מכללות ואוניברסיטאות מציעות לימודים בתחום. "כל מי שהלך בשנות ה-60 ללמוד ספרות, כל ההוזים והחולמים, הולכים היום לקולנוע", אומר צברי. "פעם אורסון וולס אמר שבשביל לצייר אתה צריך מכחול, בשביל לכתוב צריך עט ובשביל לעשות סרט אתה צריך צבא. היום זה נשאר נכון במידה רבה רק בקולנוע העלילתי".

הקולנוע העלילתי, ברובו המכריע, עדיין מצולם בפילם, והיחס התקציבי בין סרט עלילתי למקבילו התיעודי עומד לפי ההערכות בענף על 10 ל-1: אם סרט דוקומנטרי עולה בין 50 ל-150 אלף דולר, קשה להרים סרט עלילתי ראוי בפחות מחצי מיליון. הפער הזה גרם לתעשייה המקומית להתאים את עצמה למגבלותיה ולרכז מאמצים לכיוון הסוגה התיעודית. "הסוד היום הוא לעבוד עם צוות אינטימי, נייד ומהיר", אומרת קוברסקי, "צבא קטן וחכם".

גם הקולנוע העלילתי המקומי רשם כמה הישגים בשנים האחרונות. סרטים כמו "כנפיים שבורות" ו"ללכת על המים" זכו להכרה בינלאומית במיטב הפסטיבלים, והשיא נרשם לפני שבועיים בקאן כשהסרט הישראלי-צרפתי "אור" של קרן ידעיה זכה בפרס מצלמת הזהב ו"צימאון" של תאופיק אבו וואהל זכה בפרס איגוד המבקרים. ועדיין, על רקע הזינוק המטאורי של ה"דוקו", ההתקדמות של ה"פיצ'רים" מתגמדת. "כל האנרגיות נקטעות כשמגיעים לקולנוע העלילתי", מסביר צברי. "כשאתה הולך לעשות בארץ סרט בחצי מיליון דולר רועדות לך הביצים ופורחת לך הנשמה עד שאתה צועק 'אקשן' בפעם הראשונה. לפעמים עוברות שלוש או ארבע שנים של ועדות וקרנות וביורוקרטיות עד שאתה מתחיל לצלם, וב-90% מהמקרים הבמאי בכלל לא זוכר על מה הסרט כשהוא כבר מגיע לעשות אותו".

וכשכולם מצלמים, המוכשרים צפים מעלה. למוגרבי אין ספק שהאיכות נגזרת גם מהכמות. "העסק הזה בנוי במידה רבה על למידה. בסרט השני אתה תמיד יודע מה אתה עושה יותר מבראשון", הוא אומר. לאיתן גרין, שמביים סרטים עלילתיים במרווחים שלעתים עולים על חמש שנים, יש סיבות טובות לקנא, אבל הוא לא מרגיש שהשגשוג הדוקומנטרי בא על חשבונו: "הפריחה של הדוקומנטרי היא לא רק נחלתנו, היא מתרחשת בכל העולם. זה לא מקרה שמייקל מור זכה עכשיו בפרס הראשון בקאן (וסרטו הקודם, "באולינג לקולומביין", הוא סרט התעודה הרווחי בכל הזמנים). אחד הביטויים לכך הוא שסרטי תעודה מוקרנים בבתי הקולנוע בהקרנות סדירות, 'לתפוס את הפרידמנים' לדוגמה או 'פעלים למתחילים'. הפריחה הזו נגזרת מקלות היצירה, ועם הזמן זה יחדור גם לקולנוע העלילתי. למעשה זה כבר התחיל, 'הדרך לפרדישן', למשל, צולם במצלמה דיגיטלית. המצלמות הדיגיטליות מייצרות תוצאות שאפשר להקרין גם בקולנוע, אני מקבל מסטודנטים עבודות שבזמנו רק אולפני ענק היו יכולים לספק".

אם היית עושה הסבה לדוקומנטרי, היית יכול לעשות הרבה יותר סרטים.

"העובדה שאני לא עושה דוקו נובעת ממבנה אישיות. במקום שבו הדוקומנטריסט מחזיק את המצלמה בעוז, כשהוא רואה עוני או מסכנות מסוג אחר, לי קשה. אני ביישן. אני מעדיף שהאומללים שאני מצלם יהיו שחקנים. מה שאתה שואל זה אם רץ המרתון מקנא בספרינטר, והתשובה היא שלא, כי הוא בחר לרוץ מרתון, ועדיין יכול להתבונן מהצד וליהנות מההישגים של הספרינטר".

פרנסה במקום אחר

כל השגשוג הזה לא מספק את יו"ר פורום היוצרים הדוקומנטריים, ראובן הקר. כפי שקרה בשנים האחרונות עם חלק מהסרטים העלילתיים (ראו "הכיבוש להיט", מוסף "הארץ" 7.6.02), נוצר פער גדול בין ההכרה שיוצרי התעודה הישראלים זוכים לה בכל העולם לבין התהודה הקלושה שיצירותיהם מקבלות בארץ, פער שלא נותן להקר מנוחה. "אני רחוק מלהיות מאושר. המקום היחיד שבו אני לא מצליח לשכנע בחשיבות העניין זה ישראל".

הוא מתכוון, למשל, לעובדה שמתוך התקציב של הקרנות השונות מיועדים רק 16% לתמיכה בסרטים דוקומנטריים, לעומת 60% לקולנוע העלילתי. יוצרי הדוקו מנפנפים בעובדה שבצרפת מתועלים 23% מתקציבי התמיכה לסרטי תעודה. "בזמנו כשמועצת הקולנוע קמה היא ראתה לנגד עיניה את הפיצ'רים כקולנוע הלאומי, המפורסם, הגדול", מאשר פישר מהקרן החדשה. "חשבו שדוקומנטרי מיועד לטלוויזיה, ראו פחות חשיבות לתמוך בזה".

צברי, שבשנים האחרונות עומד בראש חזית המאבק של היוצרים (שמתמקד בימים אלה ברשות השידור), אומר שגם היום הפקת סרט דוקומנטרי כרוכה בסיכון כלכלי לא מבוטל. "בגלל הזמינות הטכנולוגית אפשר להוריד עלויות של סרט אפילו עד 30 אלף דולר, אבל שיהיה ברור שזה מורגש".

איך?

"הבעיה של רוב האנשים היא שהעלויות מגיעות בעיקר בשלב ה'פוסט פרודקשן' (שלאחר הצילומים) ונוחתות עליהם בבום. יש להם רעיון, הם רצים לצלם ואם הם עושים את זה לבד, העלות היחידה היא שהם לא יכולים לעבוד באותו זמן. אחר כך הם עומדים בפני הברוך הגדול - משמרת של עורך עולה לפחות 300 דולר ליום, משמרת סאונד עולה 500 דולר ליום וסרט צריך לפחות עשר משמרות. אחר כך יש רואה חשבון וגרפיקה וכותרות, כך שתחשיב סביר עומד על בערך 2,000 דולר לדקה, או 100 אלף דולר לסרט של שעה".

את המימון אפשר להשיג משני מקורות: גוף שידור, או אחת הקרנות. כל מקור כזה מזרים, בממוצע, בין 30 ל-60 אלף דולר, כך שהמאושרים שמצליחים להשיג מימון משני מקורות במקביל מכסים פחות או יותר את עלות הסרט. שכרו של היוצר עומד בדרך כלל על כ-10% מתקציב הסרט, אבל בהתחשב בכך שמדובר בתמורה על עבודה של שנתיים ויותר, זו לא בדיוק הדרך להתעשר. גם זכייה בפסטיבלים לא עוזרת: בפסטיבל "הוט דוקס" הקנדי, לדוגמה, לא קיבל שמיר אגורה, ואילו במינכן זכה ב-2,500 יורו.

בסיכומן של שורות ההוצאה וההכנסה ברור שהן מפיקי הסרטים התיעודיים הן יוצריהם לא יכולים להתפרנס מהם. כולם נאלצים להשלים הכנסה במקומות אחרים, בעיקר בעבודה לטלוויזיה - הראשונים מפיקים סדרות או פרסומות, האחרונים מביימים כתבות וגם מלמדים. "תומר והשרוטים", אולי הסרט התעודי המצליח ביותר בישראל שהביא לסינמטקים 20,000 צופים, עלה כ-100,000 דולר, מספר מפיקו חגי לוי, ולבסוף השאיר רווח קטן של 20,000-10,000 דולר.

איפה הערוצים הגדולים

בחינה של המצב בערוצים המשדרים מעלה שהכל, כמעט, מתחיל ונגמר בערוץ 8. "הטרגדיה שלנו היא ערוץ 1", אומר צברי. "בכל מקום נורמלי הערוץ הציבורי הוא הבית של העשייה הדוקומנטרית, הרי זה המקום שהיה צריך להשקיע כספי ציבור ביצירה בעלת ערך חברתי ולאומי. אבל ברוממה אין עם מי לדבר".

אף על פי שתקציב ערוץ 1 גדול מזה של ערוץ 8 בערך פי 100, מדגישים בענף, מפיק הערוץ הציבורי, במקרה הטוב, חמישה סרטים בשנה, וזאת בזמן שבחסות ערוץ 8 נמצאים בימים אלה בשלבים שונים של הפקה לא פחות מ-50 פרויקטים דוקומנטריים. צברי: "בפסטיבל דוקאביב האחרון התקבלו להקרנה עשרה סרטים ישראלים מבין יותר מ-60 שהציגו מועמדות. שמונה מבין העשרה נתמכו על ידי ערוץ 8. זה מעיד במשהו על יכולת הבחירה שלהם. זה המקום היחידי היום שנעשה בו הליך מסודר של דיאלוג עם היוצרים, בחינה של התסריטים ועבודה יסודית ולא גחמתית".

"כבר כמה שנים אומרים לנו 'כל הכבוד'", מודה ארבל על המחמאות, "אבל זו חוכמה די קטנה כי כל היוצרים המוכשרים והרעיונות הטובים מגיעים אלינו, פשוט כי אין לנו תחרות. אנחנו צריכים רק לסנן, וכנראה שאנחנו ממיינים טובים".

אורן הלמן, דובר רשות השידור, מוסר בתגובה: "השוואה בין תקציב הרשות לתקציב ערוץ 8 היא חסרת בסיס ומטעה. בתקציב הרשות מופעלים שני ערוצי טלוויזיה ותשע תחנות רדיו. מדיניות רשות השידור היא הגדלת ההשקעה בהפקות המקור, תקציב ההפקה החיצונית גדל משבעה מיליון שקל ל-30 מיליון שקל בשנה. ערוץ 1 יפיק השנה 19 סרטים, ו-25 סרטים מתוכננים לרכישה ממפיקים חיצוניים".

מכיוון שגם ערוץ 2 לא ממהר לעלות על העגלה הדוקומנטרית, נותרים הדוקומנטריסטים הישראלים, שבכל העולם ממלאים אולמות, בלי הרבה חשיפה בביתם שלהם. שידור חגיגי בפני הקהל האנין של ערוץ 8, כמה הקרנות בסימנטקים והופ - לספריית הווידאו הקרובה לביתכם. מדורת השבט זה לא.

"זה נורא עצוב", אומר מוגרבי. "למרות שאני מאוד אוהב את האכסניה של ערוץ 8, יש להם התדמית שיש להם ואנשים לא צופים בהם. הסרטים שלי מופקים בראש ובראשונה לחברה שבה אני חי, וכל בן אדם שניגש אלי ברחוב ואומר מלה, ויש כאלה שניגשים בעיקר כי רואים אותי בסרטים שלי, אני רוצה ללכת אתו. זה תענוג גדול, ההרגשה שאתה מחלחל למקום שלך, אבל לא תהיה פריצה עד שהאנשים שיושבים בערוץ 2 לא יחליטו שאכפת להם מהמקום הזה, וזה כנראה לא יקרה".

"המחשבה שלא יראו את הסרט שלי בארץ מאוד מפחידה", אומרת לימור פנחסוב. פנחסוב יצרה יחד עם בן זוגה, ירון כפתורי, את "מכיוון היער", סרט שעוסק בליטא בתקופת השואה ומסתובב עכשיו בפסטיבלים ברחבי העולם. "כל הזמן מלווה אותי המחשבה שזה כישלון אם יראו את הסרט בעולם ובישראל לא, אפילו ברמת הדודות. אתה חי סביב זה שנתיים, ובסוף מי בכלל שמע משהו?"

אל "מכיוון היער", לשמחתה, דווקא יש לקהל הישראלי הזדמנות להתוודע: בימים אלה הוא מוצג בהקרנות סדירות בבתי הקולנוע "לב". נורית שני, הבעלים, צפתה בו, התרגשה והחליטה לתת לו במה. "כבר שלושה שבועות הסרט מוקרן פעם ביום", מספרת שני, "ומושך כמות יציבה של צופים, בערך 40 איש בכל הקרנה. הדוקו תופס תאוצה עולמית, הוא הרבה יותר רלוונטי, מעניין, נוגע, והחלטנו שגם אצלנו ניתן לזה ביטוי. אומרים לי שזה נועז, אבל גם כשהבאתי לארץ את הסרטים של מייק לי אמרו את זה ורבע מיליון ישראלים באו לראות אותם".

ספק אם תעוזה היא תכונה רצויה גם בערוץ 2. למרות שבשנים האחרונות נרשמו בערוץ שתי התנסויות מפתיעות עם סרטי תעודה ישראלים - "בית שאן סרט מלחמה" של צברי ורינו צרור חצה את רף ה-30% רייטינג ו"ההרוג ה-17" שהוקרן בקשת לפני מספר חודשים לא פיגר בהרבה - אין להצלחה המשך. "האנשים שמתכננים שם את לוחות השידורים חיים באימה מוחשית מהרייטינג", אומר צברי. "הם לא אמיצים, הולכים על בטוח. תהליך היצירה של סרט דוקו הוא משהו שאתה לא יודע מתי ואיך ייגמר, יש הרבה אי ודאות. כשאתה משדר כל יום פרק של 'מיכאלה' אתה יודע בדיוק מה תקבל. זה מדכא, כי אפילו ההצלחה לא מבטיחה שום דבר. זה לא כמו בסרטים, שלמחרת הקרנת 'ההרוג ה-17' אופק מקבל טלפונים מקשת או רשת בקשר לדבר הבא שלו. שום דבר לא קורה".

חגי לוי, מנהל מחלקת הדרמה והדוקו בקשת, טוען שהמצב הזה עומד להשתנות. הוא מונה שורה ארוכה של פרויקטים דוקומנטריים שקשת עומדת לשדר בחודשים הקרובים (ביניהם סרט של נורית קידר על צלפים בצה"ל), וכאלה שהוא יוזם בעצם הימים האלה. לוי נמצא בסיטואציה לא נוחה: עד לא מכבר היה בצד השני, בשר מבשרם של היוצרים, והיום הוא יושב במוקד קבלת ההחלטות של הערוץ המסחרי. "המעבר הזה דווקא היה קל לי. גם הסרטים הדוקומנטריים שהפקתי בעצמי, כמו 'תומר והשרוטים' או 'אביב', היתה בהם מראש גישה יותר פופולרית. אף פעם לא נמשכתי לדוקו יותר איזוטריים. היחס הוא תמיד כמו לדרמה - צריך סיפור טוב, שיהיה ממד של אטרקטיוויות לקהל הרחב. המטרה היא שלא תהיה נישה או גטו שבה נשדר סרטים בשעת לילה מאוחרת שעוסקים בנושאים מעודנים, אלא כחלק אינטגרלי מלוח השידורים. יוצר שהולך לערוץ 2 צריך לדעת שהוא הולך לערוץ 2 ולא לערוץ 8. הוא צריך לדעת איזו סחורה יש לו ביד, ואם היא מתאימה. מה שאני מנסה לעשות זה ליזום סרטים שיריבו עליהם, שירצו לשבץ אותם בפריים טיים, שהמעמד שלהם בערוץ 2 יהיה מכובד ולא מאולץ, ואני לא מתכוון לדודו טופז נוסע לאומן".

תשדרו את "מחסומים"?

"לא יודע. אני לא בטוח שתפקידו של זכיין בערוץ 2 לנקוט עמדה פוליטית".

זו גישה משונה. לפי זה אי אפשר להראות את המציאות בטלוויזיה, כולל בחדשות, בלי לנקוט עמדה פוליטית. וחוץ מזה, תמיד אתם יכולים לשדר שבוע אחר כך סרט שנעשה בהתנחלויות.

"אתה כנראה צודק. אני מאוד מקווה שנשדר את 'מחסומים', דנים בזה עכשיו".

מיהו אנטישמי

כשבני הזוג כפתורי-פנחסוב הוזמנו להתארח עם "מכיוון היער" בפסטיבל האביב בוילנה, מלאה בטנם פרפרים. הסרט משחזר את שנות מלחמת העולם השנייה בפונאר, כפר קטן ליד וילנה, שבשדות הסמוכים אליו נרצחו רבבות יהודים. תושבי הכפר שמעו, ידעו והמשיכו בשגרת חייהם. הסרט לא עוסק בזוועה של היהודים, אלא באדישות של הליטאים. המפגש עם הקהל הווילנאי היה טעון מאין כמוהו, מספרת פנחסוב, "היו כאלה שסירבו להאמין לעדויות ואחרים שביקשו אחרי הסרט סליחה בשם אבא או סבא שלהם".

אבל הלקח העיקרי נוגע דווקא להווה. "הדבר הראשון שאמרו לנו מיד אחרי הסרט", משחזרת פנחסוב, היה "'איך אתם מישראל בכלל מעיזים להטיף לנו מוסר? מה אתם חושבים לעצמכם?' ניסיתי להסביר שהמשמעות של הסרט היא אוניוורסלית, שאני מסכימה שגם בישראל חשוב שילמדו את הלקח הזה, אבל עדיין נשארתי בעיניהם הישראלית ששותפה למה שהישראלים עושים לפלשתינאים, נקודה".

פנחסוב לא אוהבת את דברי הביקורת שחלק מהבמאים - למשל קרן ידעיה במעמד קבלת הפרס בקאן - מטיחים בחו"ל במדיניות הכיבוש הישראלית. "לפני שנסענו לפסטיבל ברלין קיבלנו החלטה שלא נגיד מלה רעה על ישראל. ההתרפסות בפני האירופים מגעילה בעיני. אני לא יכולה לקבל את זה. לעשות סרט זה דבר אחד, ולעמוד על הבמה ולהתחיל ללכלך זה דבר אחר".

השתיקה שלך לא דומה לשתיקה של תושבי פונאר שמתוארת בסרט שלך?

"אני לא שותקת, אבל מה שיש לי להגיד אני אומרת פה, בארץ. מי שמבקרים את ישראל בחוץ ממילא לא נתפשים נכון. צריך לעשות סרטים ושיראו אותם, אבל אין טעם בהלקאה עצמית כי זה לא מובן נכון, וזה ישר מנוצל לכל מיני מטרות".

מוגרבי חושב אחרת. הוא לא מהסס לבקר בחריפות את מדיניות ישראל מעל כל במה. "אני חושב שגם כשיוצאים מבית שימוש צריך להגיד משהו נגד הכיבוש. זו חובתנו, לא הפריווילגיה שלנו, וממש לא מעניין אותי אם משרד החוץ עזר לפסטיבל להביא אותי. הרי אם יוצר דרום אפריקאי היה מגיע לכאן בזמן האפרטהייד ולא אומר מלה היינו חושבים: 'מי זה הכלב הזה?'"

אין מצבים שבהם אתה מרגיש שהביקורת שלך משחקת לידיהם של אנטישמים וכאלה ששוללים את עצם קיומה של המדינה?

"יש הרגעים הלא נוחים שאתה עומד מול קהל ואתה אומר מה שאומר ואנשים שואלים שאלות ופתאום יש הרגשה שבשביל מישהו הביקורת נגד ישראל היא נקודת משען למשהו הרבה יותר עמוק. חובתנו למקד את הביקורת במדיניות של ישראל וצריך ללמוד איך לנער מעליך את האהדה הזו שהיא לא נוחה לך. אבל סליחה, זה שיש אנטישמיות זו לא אחריות שלי, וזה שיש דרעקים שלוקחים את מה שאני אומר למקום אחר זה עוד לא אומר שאני צריך להפסיק לדבר. אם כבר מדברים על אנטישמיות, אז אריק שרון הוא הראשון שצריך להפסיק לדבר כי בכל פעם שהוא פותח את הפה, ובעיקר בכל פעם שהוא שולח את הצבא לעשות מה שהוא עושה, עוד כמה אנשים בעולם הופכים לאנטישמים".



ג'וליאנו מר זוכה בפרס בפסטיבל טרייבקה בניו יורק. חברה מסוכסכת, הדנה בבעיות שלה בכנות


כרזת הסרט "מחסומים". 2,500 יורו בפסטיבל במינכן, בלי אגורה בקנדה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו