בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

האם ללסביות מותר להיות יפות ומאושרות

(הקוראים והקוראות מוזמנים להשתתף בדיון בנושא, במסגרת "פורום השבוע" שייפתח ביום שישי, 25 ביוני, באתר האינטרנט של "הארץ", בהשתתפות ארנה קזין, אבירמה גולן ואיתי כץ, חברי מערכת "הארץ")

תגובות

הן יפות, עשירות, מצליחות. הן מתאהבות, ולפעמים סתם מפלרטטות. הן לסביות. והן סקסיות. והן אוהבות סקס. והן עושות סקס. גם בשירותים. וגם במשרד.

האם הן יפות מדי, מוצלחות מדי, מאושרות מדי? האם הן דומות מדי לנשים סטרייטיות? האם הן מנותקות מדי ממציאות החיים הלסבית? האם הן פוליטיות מספיק? האם יש להן בכלל משהו מעניין לומר? ואולי זו בעצם פורנוגרפיה רכה?

אלו הן רק כמה מהשאלות העומדות במוקד הוויכוח הסוער שהתעורר בעקבות סדרת הדרמה הטלוויזיונית "The L word", שעלתה לשידור בישראל לפני כשבועיים (בערוץ יס פלוס, בימי ראשון ב-22:00, בשם "ישנן בנות"). הסדרה עוסקת בחייהן של קבוצת נשים לסביות בנות שלושים ומשהו בלוס אנג'לס של 2004.

הדיון על טיבה של הסדרה, על מה שאיפשר את התקבלותה ועל מה שהיא מחוללת בתרבות הלסבית הפופולרית מתקיים בשבועות האחרונים בעיתונים המובילים בארצות הברית ובבריטניה כתגובה להצלחתה המיידית: חוזה להפקת עונה שנייה נחתם כבר אחרי הקרנת הפרק הראשון - חידוש החוזה המהיר ביותר בתולדות הטלוויזיה - ושיעורי הצפייה בסדרה, לפי רשת הכבלים "שואוטיים", היו גבוהים פי ארבעה מהממוצע של הערוץ בשעות צפיית שיא (היא שודרה ב-21:00). היא ריתקה ועדיין מרתקת לא רק את הקהילות הלסביות - שהקדישו לסדרה עשרות אתרים וקבוצות דיון - אלא גם את הקהל הרחב.

על הצלחת הסדרה אין איפוא עוררין. המחלוקת היא על המחיר. האם כדי להצליח התפשרו היוצרות על סדרה שמרנית וסטריאוטיפית או שבכל זאת יצרו סדרה מהפכנית ופורצת דרך? האם הסדרה משמרת מיתוסים על יופי ומיניות נשיים, או שהיא פותחת אופקים חדשים?

"אני חולה!" זעקה שירלי מקליין

תא בבית מעצר. שתי נשים יושבות על מיטה צרה ושותקות. הן כמעט נוגעות זו בזו. פתאום אחת מהן קמה, מתרחקת ומפנה את גבה.

"מה את עושה עכשיו?" היא שואלת את חברתה.

"אני נשכבת".

"ואני נשכבת עלייך", היא אומרת, נשארת במקומה ומתחילה לגעת בעצמה.

"בואי אלי", אומרת השנייה ופותחת לעצמה את רוכסן המכנסיים.

במרחק של מטר זו מזו הן עושות סקס מדומיין.

במבט ראשון הסצינה הזאת, מתוך אחד הפרקים האחרונים בסדרה, משחזרת סטריאוטיפ מוכר על לסביות: למרות התשוקה העזה בין הנשים, משהו מונע מהן לממש אותה. כך היה בעשרות סצינות בהיסטוריה של הטלוויזיה והקולנוע. התשוקה בין נשים הוצגה כמשהו מסובך, אסור ומעורר אשמה כל כך, שהן העדיפו להדחיק אותה. בהקשר זה מהדהדת זעקת השבר של שירלי מקליין "אני חולה!" ברגע שהיא מבינה שהיא מאוהבת באודרי הפבורן, בקלאסיקה "שעת הילדים" מ-1962 (בבימויו של ויליאם ויילר). בסרט, על קשר האהבה שנרקם בין שתי מורות, אין רגע אחד של סקס או נחמה.

סצינת הכלא ב"ישנן בנות" חוזרת על קלישאה נוספת: כלא נשים הוא מרחב נטול גברים וככזה משמש בטלוויזיה ובקולנוע זירה קלאסית לגילוי המיניות הלסבית. זה התחיל בז'אנר של סרטי פורנו על נשים בכלא ("Babes Behind Bars" האמריקאי מ-1966 ו"Bare Behind Bars", סרט קאלט איטלקי מ-1977, הם שניים ממאות סרטים שנעשו בז'אנר); וחילחל לזרם המרכזי של הטלוויזיה (מהסדרה הקומית האמריקאית "נשים בכלא" מ-1987 ועד סדרת הדרמה הבריטית הפופולרית "ילדות רעות" מ-1999). בכלא, כמו בצבא, הסקס בין נשים נתפש כפשרה - אם אין גבר בסביבה אז שיהיה עם אשה.

הקלישאות מוכיחות לכאורה את טענת הביקורת כי הסדרה שמרנית, לא מחדשת דבר ומחזקת דעות קדומות. אלא שבשלב שמופיעה הסצינה המדוברת, הצופים יודעים שלאף אחת משתי הנשים אין בעיה עם הלסביות שלה. במקרה זה האיפוק המיני אינו תוצר של ביישנות או חשש, הקשורים בזהות הלסבית, אלא של קונפליקט שמאפיין גם סטרייטים: אחת מהשתיים נמצאת בקשר מונוגמי ולא רוצה לבגוד בבת זוגה (ואפילו האיפוק כאן הוא בעירבון מוגבל: הן אמנם לא נוגעות זו בזו, אבל הן גומרות, כמו בסצינות רבות אחרות בסדרה). היוצרות משתמשות בתפאורת הכלא לא כזירה מפוקפקת לגילוי המיניות "הסוטה", אלא כבדיחה, כפרודיה על מוסכמות טלוויזיוניות לסביות (נדרשו תעלולים עלילתיים כמעט מופרכים כדי להביא את שתי היאפיות האלו לתא המעצר לחצי שעה).

מבקרים רבים זיהו את הקלישאיות, אבל לא את האלמנט הפרודי שבסדרה. כך מבקר הטלוויזיה של "ידיעות אחרונות", רענן שקד, טען כי כל הדמויות שבלוניות: "לסביות מחפשות תורם זרע; סטרייטית חוצה את הקווים; לסבית מפורסמת נצמדת לארון". סטיב ג'ונסון מה"שיקגו טריביון" אמר כי "הסדרה מלאה סיטואציות צפויות". הם צודקים. אבל צפייה ב-14 פרקי העונה הראשונה מגלה כי על בסיס הקלישאות יוצרת הסדרה את הפרודיה: כלומר, היא חוזרת באופן מופרז על הסיפור המוכר, כדי לחשוף את הנוקשות ואת המוגבלות שלו ובתוך כך להציע סיפורים חדשים.

אחד הסיפורים שהסדרה מפרקת הוא הסיפור על זהות. כל אחת מהגיבורות מאמינה, לפחות בפרקים הראשונים, שכבר פתרה את הקונפליקטים המעצבים שלה. הטניסאית המפורסמת יוצאת סוף סוף מהארון, דמות אחרת מוצאת את עצמה מבחינה מקצועית, שלישית חיה בזוגיות יציבה וממושכת ומנסה להיכנס להריון. אין כל חדש. הכל צפוי. אלא שקורה כאן משהו אחר: שוב ושוב מתפכחות הנשים מהאשליה של זהות יציבה, וזה בדיוק מה שהופך את "ישנן בנות" לסדרה לא רק מצחיקה, אלא גם עצובה, מעיקה, אולי אפילו מאיימת.

לא רק ג'ני, הסטרייטית שנהפכת ללסבית שנהפכת לסטרייטית, מתבלבלת בין האפשרויות. שיין, מעצבת שיער נערית ואדישה, מגלמת באדיקות את תפקיד הבחורה הפלרטטנית שלא בנויה לקשר, אבל גם מתאהבת ומסתבכת רגשית. אליס הדו-מינית, שרוצה "שגבר יהיה גבר ואשה תהיה אשה", מנהלת רומן דווקא עם גבר שמגדיר את עצמו כלסבית. ואייווין, המופיעה כדראג קינג (בתחפושת של גבר), מצליחה לערער את ביטחונה של קית, זמרת הטרוסקסואלית שחורה בת 40 ומשהו, שאחריה היא מחזרת.

"אני מתה עלייך, אבל אני אשה סטרייטית", אומרת קית לאייווין, "אם היית גבר, היית הגבר המושלם. נראה לי שנשים אחרות יוכלו לתת לך את מה שאת מחפשת".

"את יודעת מה את מחפשת?" שואלת אייווין.

"לא, לא בגדול".

"אז איך את יודעת שאני לא יכולה לתת לך את זה?"

ככה לסביות נראות?

"איפה הבוצ'יות?" שואלת רות מור, כתבת ה"לוס אנג'לס טיימס". כמו מבקרים רבים אחרים (למשל, ב"ניו יורק טיימס", ב"וואשינגטון פוסט" ובאתר האינטרנט "סלון"), היא תוהה על העדר "לסביות טיפוסיות" בסדרה - נשים בעלות "מראה גברי", שיער קצר, מכנסי ג'ינס, נעליים צבאיות וחולצת כפתורים. ב"ישנן בנות" יש רק לסביות מסוג אחד, "לסביות-ליפסטיק": עדינות, מאופרות, בנעלי עקב.

"יש משהו סקסי בנשים גבריות", אומרת ל"לוס אנג'לס טיימס" קארן אוורט, מפיקת סרט תעודה על אופנה לסבית, "דמויות בוצ'יות כאלו חסרות בסדרה. הבעיה היא שרואים כל כך מעט לסביות בטלוויזיה, שצופים רבים עשויים לחשוב בטעות שבמציאות, הלסביות נראות כמו בסדרה - וזה לא נכון".

טענה מסוג זה חוזרת שוב ושוב: "ישנן בנות" אינה נאמנה למציאות, היא לא ריאליסטית. אפשר לומר כי זוהי טענה משונה: האם כל הנשים בניו יורק נראות כמו נשות "סקס והעיר הגדולה"? האם עורכות דין נראות כמו הפרקליטות ב"אלי מקביל"? ובכלל, האם סדרות דרמה טלוויזיוניות אמורות לשקף מציאות, או שהן תמיד מעצבות אידיאלים של יופי, של מיניות, של הצלחה ושל אופנה, שבהכרח אינם מציאותיים?

אבל הדרישה לריאליזם מקבלת ממד נוסף בהקשר הלסבי: סגנון לבוש שימש ועדיין משמש כלי ביטוי פוליטי ללסביות. ההתנגדות לקוד האופנה הנשי המקובל - זה שמעוצב בקולנוע ובטלוויזיה ומשוחזר ב"ישנן בנות" - היא, בין השאר, סירוב לשתף פעולה עם הסדר התרבותי הקיים. למה להתלבש כמו שגברים היו רוצים שנתלבש? למה להתנהג כמו שגברים היו רוצים שנתנהג? נשים לא חייבות להיות עדינות, חלשות, בנעלי עקב שקשה ללכת בהן, כדי להיות נשים.

היסטוריונית האופנה ואלרי סטיל מספרת באותה כתבה כי בשנות העשרים והשלושים של המאה העשרים נהגו לסביות בצרפת ובאנגליה ללבוש בגדים מחויטים של גברים מהחברה הגבוהה כאקט של מרד. "בשנות השישים, עם התעוררותה של המהפכה הפמיניסטית, אימצו לסביות אמריקאיות קוד לבוש אחיד, אנדרוגני, של חולצות פלנל וג'ינס", היא מציינת. בסוף שנות השמונים ללסביות כבר לא היה צורך בהבחנה כה מובהקת בינן לבין הסטרייטיות, ומי שרצתה יכלה להחליף את "התלבושת האחידה" האנדרוגנית בבגדים זוהרים וסקסיים, והפעם כדי לתפוס את עינן של נשים. בשנות התשעים נוצר אפילו "שיק לסבי" - מראה נערי קולי - וגם נשים הטרוסקסואליות אימצו אותו בשמחה.

הבחירה של יוצרות הסדרה לא להציג את הטיפוס הלסבי המוכר - שיש לו תפקיד מכריע בהתפתחות הזהות הלסבית - היא אם כן בעייתית. שהרי לא רק שהיא מחזקת את המודל הנשי העדין כמודל האחד הנכון, היא גם מחמיצה הזדמנות להציג אשה בוצ'ית כדמות מקסימה, סקסית, לא מאיימת. כפי שאפשר להתרשם מדיונים המתנהלים בפורומים באינטרנט, לסביות רבות אכן מרגישות שהסדרה מעלימה אותן ובכך מסמנת אותן כלא לגיטימיות, כפי שנעשה להן מאז ומעולם.

עם זאת, לטשטוש ההבחנה בין המראה הלסבי למראה הסטרייטי יש גם פן חיובי: הוא משחרר מסטריאוטיפים שליליים. הנחה שוביניסטית מקובלת היא שנשים מסוימות נהפכו ללסביות כי "לא היתה להן ברירה אחרת", הן לא מספיק מושכות גברים. ב"ישנן בנות" ברור שהגיבורות מושכות ונחשקות, בעיני נשים וגברים כאחת, והן בוחרות בנשים. וגם אם יש משהו מופרך בשימוש רק בנשים זוהרות ונוצצות בהקשר הלסבי, הוא לא מופרך יותר מאשר בסדרות סטרייטיות, כמו "סקס והעיר הגדולה".

בסצינה משעשעת יוצאת החבורה למשימה קבוצתית חשובה: הן צריכות לסייע לחברתן להכריע אם השפית הג'ינג'ית, שבה היא חושקת, לסבית. הן נפגשות במסעדה שבה היא עובדת, בוחנות אותה בתשומת לב, מתנשקות כדי לבדוק את התגובה שלה ואחר כך מתכנסות לפגישת התייעצות בשירותים.

"חמודה הג'ינג'ית".

"יש לה כמה נקודות זכות לסביות: האופן שבו היא הולכת והדרך שבה היא מנפנפת בסכין הקצבים".

"מצד שני היא הרבה יותר מדי נשית".

"התגובה שלה לנשיקה שלכן מבלבלת: היא לא נבהלה וזה סימן מעודד, אבל היא גם לא התעניינה במיוחד".

"אז יש לה 9 בסולם הלסביות ו-7 בסולם הסטרייטיות".

"אבל חייבים להביא בחשבון שיש סטיית תקן של 5 אחוזים לכל כיוון..."

אין ברירה: שיין הדון-ז'ואנית יוצאת למשימת פלירטוט. המשימה נכשלת. השפית הצעירה לא נענית לחיזור, והבנות מסכמות בעצב שמדובר בסטרייטית (אבל הן כמובן טועות).

הסצינה חוגגת את הפן המשעשע והמשחקי של טשטוש ההבחנות בין המראה הלסבי למראה ההטרוסקסואלי. עם זאת, ברור שאין כאן רק חגיגה, אלא גם שיקולי רייטינג: הסדרה חייבת לעניין גם קהל הטרוסקסואלי ולא רק את הקהילה הלסבית. "אם הסדרה היתה מייצגת באופן מדויק יותר את מגוון הטיפוסים הלסבי, היינו נהנות ממנה רק כמה שבועות, אבל היא לא היתה שורדת", אומרת שרה וורן במאמר באתר האינטרנט "אפטר אלן", המתמקד בייצוג של לסביות בטלוויזיה. "למרבה הצער, בתנאי התחרות האכזריים כל כך של שוק הפקות הטלוויזיה, הדרך שבה אורזים סדרה ומשווקים אותה לא פחות חשובה מהתוכן שלה".

וורן, כמו רבים אחרים, מדגישה עם זאת כי בעונה השנייה היא תהיה סלחנית פחות: "אני מצפה מיוצרות הסדרה להעז ולשלב בעונה השנייה גם בוצ'יות וגם טרנס-ג'נדרים. אם הם לא יעשו זאת, תהיה לנו סיבה טובה להתאכזב".

שלום לג'יין אוסטן

בשנים האחרונות יותר ויותר לסביות מרגישות חופשיות להיות לא רק פוליטיות, אלא גם נהנתניות (אולי בהשפעת התרבות ההומואית). פתאום לא חייבים ללכת להפגנה לפני כל מסיבה. לא חייבים להתחתן עם כל מי שעושים אתה סקס.

אבל עד היציאה של אלן דג'נרס מהארון, בסדרה הקומית "אלן", נראו הדברים לגמרי אחרת: לסביות בטלוויזיה ובקולנוע לא מימשו את ההנאות שלהן וודאי שלא את המיניות. הן פשוט לא עשו סקס. בדרך כלל הסתפקו במבט עורג (סנדרה ברנרד ב"רוזאן", למשל, או מארי לואיז פארקר ב"עגבניות ירוקות מטוגנות") ובמקרה הטוב נהנו מנשיקה. רק ב-1991 נראתה בטלוויזיה האמריקאית, בשעת צפיית שיא, הנשיקה הראשונה בין שתי נשים (ב"פרקליטי אל-אי"). אפילו זוג הנשים בסדרה ההומואית העכשווית "הכי גאים שיש" נטולות ליבידו.

כשהלסביות בקולנוע ובטלוויזיה זכו סוף סוף בתשוקה משלהן, היא הוצגה כמסובכת, נטולת תקווה והרסנית. כך היה ב"במבט אחר" (1982), ב"רגע של אמת" (1983) וב"נשיקת הפרפר" (1994). במקרים המעטים שהלסביות הוצגה באור אופטימי ("קשורות" מ-1996, ו"פאקינג אמל" מ-1998) - הסיפור על עצם האפשרות של שתי נשים להיות ביחד הסתיים באיחוד האוהבות. "גו פיש" (מ-1994), סרטה דל התקציב של רוז טרושה, היוצרת הראשית של "ישנן בנות", יוצא דופן מבחינות רבות. הוא הציג את חיי היום-יום של קבוצת לסביות בשיקגו ולראשונה הציע ללסביות מודלים להזדהות, אבל אפילו הוא הסתיים ב"חתונה" בין הגיבורה לאהובתה. כלומר, כמו בספרים של ג'יין אוסטן, הדרמה נגמרת בהכרעה ואי אפשר לדעת מה קורה "אחרי החתונה".

בהקשר זה ברור עד כמה "ישנן בנות" היא פורצת דרך. אמנם יש בה פרקים מלהיבים יותר ופחות ולא כל הדמויות משכנעות באותה מידה, אבל בכל זאת היא מסמנת התבגרות של התרבות הלסבית. הסדרה מתחילה מהמקום שבו הסרטים והסדרות האחרות מסתיימים. מה שמניע את העלילה הוא כבר לא השאלה אם להיות (לסבית) או לא להיות, אלא תשוקה. כך מתפנה מקום לעסוק גם בשאלות אחרות, אוניוורסליות, ולהצבת דמויות בסיטואציות מורכבות. זו גם הסיבה שסצינות הסקס הנועזות אינן פורנוגרפיות: הן מוצגות בתוך הקשר, כמרכיב אחד, מרכזי אך לא בלעדי, בחייהן של הדמויות. וכך, כמו בחיים, הסקס מהנה, אבל לפעמים גם לא מוצלח; הזוגיות מספקת ביטחון, אבל גם מתסכלת, ולמימוש הפנטזיה יש מחיר. המאבק הוא פחות על הלגיטימיות של התשוקה, אלא על עצם האפשרות לממש אותה: "שוטרים כבר לא יעצרו אותך בגלל שאת לסבית", נכתב בביקורת ב"ניו יורק טיימס", "אבל זה לא אומר שהבחורה ששכבת אתה אתמול בלילה תחזיר לך טלפון למחרת".

(הקוראים והקוראות מוזמנים להשתתף בדיון בנושא, במסגרת "פורום השבוע" שייפתח ביום שישי, 25 ביוני, באתר האינטרנט של "הארץ", בהשתתפות ארנה קזין, אבירמה גולן ואיתי כץ, חברי מערכת "הארץ")




מתוך "The L word"



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו