בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

המומחה הכי גבוה בעולם לשחרור מאוטהאוזן

ראיון עם קארים עבדול ג'באר, היסטוריון וכוכב כדורסל בדימוס, שחקר את קורותיהם של טנקיסטים שחורים במלחמת העולם השנייה

תגובות

לוס אנג'לס

על פני חזית של ספרייה ציבורית בשכונה דרומית של לוס אנג'לס חולפים כמה ילדים שחורים המקפיצים כדורסל. הם ממהרים אל המגרש שמעבר לכביש ולא עוצרים להציץ בכרכים שהונחו בחלון הראווה של הספרייה, כתצוגה לרגל השנה ה-60 לפלישה לנורמנדיה. אחד מהם נושא על כריכתו הפתעה שללא ספק נועדה להפיק מהם קריאות של השתאות. הוא נקרא: "אחים לנשק, סיפורם האפי של אנשי גדוד השריון מס' 761, גיבוריה הנשכחים של מלחמת העולם השנייה". מתחת למלים אלו מופיע שם המחבר, קארים עבדול ג'באר, ומתחתיו, באותיות רזות יותר, אנתוני וולטון.

משפט מגומגם לספרנית, "את הספר של עבדול ג'באר בבקשה", וכבר האצבעות מעלעלות בעבודה היסטורית רצינית, אפילו מעט יבשושית בסגנונה, ולא היסטוריה סתם, אלא זו של מלחמת העולם השנייה, על פרטיה האיומים ביותר. בעמוד 244, למשל, מתוארת פריצת חיילים אמריקאים אל מחנה הריכוז גונסקירכן, אחד מהמחנות שהיו מסונפים למחנה מאוטהאוזן שבאוסטריה. "סמית ומקברני לא ידעו מה לעשות ככל שרבו דמויות העור והעצמות שסביבם", נכתב שם. "הם החלו להעניק ממנות הקרב שלהם, מבלי לדעת שהדבר עלול להיות מסוכן לאנשים הקרובים למוות ברעב".

תמונת המחבר על דש העטיפה אינה מותירה מקום לספק, זה הקארים ההוא, קצת יותר מבוגר אך משופם וקירח כפי שהיה בשנותיו האחרונות ככדורסלן מקצועי, מחייך בעידון תחת תיאור חפוז של גבורת חיילי גדוד השריון שבו עוסק הספר, כולם שחורים. לתמונה מצורף כיתוב המבהיר שהיא מודפסת באדיבות מוזיאון הסובלנות בלוס אנג'לס. מתחתיה מופיעה ביוגרפיה קצרה של עבדול ג'באר, המונה את ארבעת ספריו הקודמים.

גדול שחקני הכדורסל בדורו, המחזיק בשיא הקליעות לקריירה של ליגת האן-בי-איי, 38,387 נקודות בעשרים שנות קריירה, לא היה ממושקף באמת. משקפיו המפורסמים היו משקפי מגן שנועדו להגן על קרניתו, לאחר שנשרטה במשחק. עם זאת, היה הוא אינטלקטואל מאז ומתמיד. כבר בימי הזוהר שלו עם הלייקרס בשנות השמונים התנוסס שמו על אוטוביוגרפיה שנכתבה בעזרת סופר צללים, ויומני העונה האחרונה שלו בליגה נהפכו בשנת 1990 לספר ראשון שניכרת בו מעורבות ממשית של הכוכב.

כעבור עשור יצא לאור ספר שרק שמו של קארים מתנוסס על עטיפתו: "דיוקנאות של אומץ שחור" - קובץ של רשימות על דמויות חשובות בהיסטוריה של השחורים בארצות הברית. "עונה בשמורה", ספרו הרביעי, מכיל רשמים מתקופה שבה התנדב לאמן נוער בשמורה אינדיאנית של שבט האפאצ'י.

הספר הנוכחי הוא תוצאה של עבודת מחקר שיזם וביצע קארים עבדול ג'באר, ושהועלתה על הכתב בעזרת הסופר אנתוני וולטון. זהו סיפורו של גדוד השריון 761, שחייליו השחורים היו 183 ימים בתופת של אירופה, לאחר שעברו מסכת של ביזוי גזעני בבית. אנשיו כבשו כשלושים עיירות בצרפת, גרמניה ואוסטריה ונמנו עם הכוחות ששיחררו את מאוטהאוזן. הספר כולל תיאורי קרבות מפורטים, עדויות קשות מן החזית ומן המחנה המשוחרר, ודיון מעמיק בשאלת הגזענות בתוך צבא ארצות הברית בימי מלחמת העולם השנייה.

מה לכל זה ולכדורסלן-על? ההיסטוריון עצמו מסכים לענות על השאלה במשרדו שבשדרות וילשייר, בבניין חד-קומתי המשמש מרכז פעילות לכמה אלילי ספורט שיצאו לגמלאות, בהם גם המתאגרף מוחמד עלי. קארים עבדול ג'באר נוגע בשמים אפילו מבלי לזנק בקפיצת "וו השמים" המהוללת שלו. 218 הסנטימטרים שלו מתמרנים בעדינות רבה בין מכונת משחק פין-בול המהדרת את עלי, לכרזה המציגה אותו עצמו בגובה טבעי. למרות מעמדו החדש כסופר וכהיסטוריון הוא לבוש במכנסי ג'ינס שמשום מה קרועים בעכוזם שני חורים בגודל כרטיס אשראי, לועס מסטיק ללא הפסק וממיר אותו מדי פעם בחדש. בכל זאת, יש בו משהו מן הסטריאוטיפ של איש הרוח: מבטו רך ומעט חולמני, עד שהשיחה עוסקת בפרטי הסיפור שגולל בספר, אז הוא מתלקח בהתרגשות גדולה.

העיר שמחוץ לכתלים האלה עגמומית, לאחר הפסדה של קבוצת הלייקרס בסדרת הגמר לפיסטונס מדטרויט. "אני עובד עכשיו עם הניקס", אומר עבדול ג'באר, שהיה בעת האחרונה לצייד כשרונות בשביל הקבוצה הניו-יורקית. "אז זה לא שאני חי ומת עם הלייקרס, כמו שכולם חושבים. אתה אף פעם לא יודע מה יקרה כששתי קבוצות עומדות אחת מול השנייה על המגרש, ואני תמיד אמרתי שקבוצה עם משחק הגנתי טוב תריץ קצת את הלייקרס האלה". זוהי הערת הכדורסל הטכנית האחרונה שהשמיע באותו בוקר.

הרב לאו אדם נחמד מאוד

הרעיון לפרויקט הזה נולד ב-1992, אז הוקרן בניו-יורק סרט תיעודי שעסק בחיילים שחורים ששיחררו כמה מחנות ריכוז. "לאנשים שיצרו אותו היו שגיאות עובדתיות", אומר עבדול ג'באר. "זה היה מבלבל, לא היה להם תיעוד טוב של איזו יחידה היתה באיזה מחנה וזה עורר מחלוקת. למשל, הם הציגו כמה חיילים מגדוד 761 לצד אדם שהיה כלוא בבוכנוואלד, והם הציגו אותם ביחד בבוכנוואלד, בעוד ש-761 לא היה אפילו קרוב לבוכנוואלד, שאותו שיחררה יחידה שחורה אחרת. אנשים התחילו אז לבקר את כל המעורבים בסרט, במקום לתת להם קרדיט. התחילו לומר שהם שיקרו או שזה היה מפוברק, וזה נהפך למקור של כאב במקום מקור לגאווה בשביל הגברים האלה. זה הפריע לי מאוד, כי הם לא שקרנים".

ומטרתך היתה לתקן את המעוות?

"להציג את העובדות לאשורן, דבר שלא נעשה עד כה, מלבד בספר מצוין מאת ג'ואל וילסון, שאביו היה בגדוד. החיילים של 761 היו בדיוק במקומות שבהם הם אמרו שהיו, במאוטהאוזן ובגונסקירכן. הם לחמו גם בסביבות דכאו וסייעו שם לאסירים. הנאצים ניסו לרוקן את המחנה, לרצוח את האנשים באזור מבודד ולקבור את הגופות. הם הוליכו אותם בשורה. מטוסים של בעלות הברית ראו את הטור ובהנחה שאלה חיילים גרמנים התחילו לטוס קרוב לקרקע כדי להפיץ את האנשים. במהומה שנוצרה נמלטו שמואל פיזאר (מחבר הספר "כעוף החול") וכמה מהחברים שלו. למחרת, תוך בריחה מן הגרמנים, הוא פגש בחוליה של גדוד 761. הוא זוכר עוד את שם החייל שבו פגש אז, אלינגטון, כך שאנחנו יודעים שזה באמת התרחש".

פגשת גם את הרב ישראל לאו, שהוא ניצול מחנה בוכנוואלד.

"כן, נסעתי וביקרתי אותו בירושלים. זה היה נהדר, עצם חוויית השיחה אתו. שחורים באמריקה מבינים מה קרה ב'רכבת המחתרת' (ארגון שסייע במאה ה-19 לרבבות עבדים להימלט אל החופש), אבל לא יוצא לנו לדבר עם אנשים שעברו ב'רכבת המחתרת'. לי היתה ההזדמנות לראיין ניצול מזוועה איומה. זה היה לי לכבוד גדול והכנסת האורחים שלו היתה נפלאה. אדם נחמד מאוד".

ולא חששת לכתוב ספר שעוסק בכל כך הרבה עניינים רגישים: מתח בין גזעי באמריקה, מלחמת העולם והשואה?

"לא, בשבילי זו היתה זכות גדולה לכתוב על העניינים האלה, כי אף אחד אחר לא סיפר את הסיפור מאה אחוז במדויק. אני ראיתי בזה הזדמנות".

עד כמה היית מעורב בכתיבה לעומת אנתוני וולטון?

"אני עשיתי הרבה עבודת מחקר, והיה אדם אחר שאמור היה לעזור לי בכתיבה, אבל קרה אצלו מוות במשפחה בנסיבות טרגיות מאוד, אז היינו צריכים להחליף אותו, ועד שנמצא מחליף פעלתי באופן עצמאי. אנתוני וולטון הסכים להצטרף לפרויקט ממש בשיא העבודה והוא עשה עבודה נהדרת".

יכולת הלחימה של הגזע

וולטון, משורר וסופר שחור, חיבר ספר אחד העוסק בהיסטוריה של השחורים בארצות הברית, "מיסיסיפי, מסע אמריקאי", שבו מתואר ביקור שלו במדינה הדרומית, וערך אנתולוגיה של שירי משוררים שחורים. לדבריו, עבדול ג'באר עשה את מרבית עבודת המחקר והראיונות, ואילו עליו הוטל חלק הארי של עריכת הממצאים ליצירת קו העלילה. "חלקנו חזון ופעלנו זה לצד זה לכל אורך הדרך", אומר וולטון. "עד שנכנסתי לתמונה הוא כבר הכין כמות עצומה של חומר. היה תענוג לעבוד אתו, וגם כבוד גדול - בהתחלה נדהמתי לגלות שהוא יודע מי אני".

הפיוטיות האופיינית לוולטון כמעט אינה ניכרת בתוצר הסופי, שהעובדתיות היא עיקרו. מסיבה זאת הספר קריא ומעניין פחות, למרבה הצער, מן האלבום המאויר "משחררים" שליווה את אותו סרט תיעודי שנוי במחלוקת. במפתיע הוא גם מטפל במעמד השחורים בארצות הברית ברכות רבה מזאת שאיפיינה את ספריו של עבדול ג'באר על חייו ככדורסלן. "שחורים זוכים להכרה בארץ הזאת רק בעקבות פשע אורבני ושיטוי במערכת הסעד, עם קצת תוספת של ריתם-אנד-בלוז וספורט לתערובת", הוא כתב ביומני העונה האחרונה שלו. "לכן זעם עיוור כלפי הלבנים הוא חלק מן החוויה השחורה". הניתוק מן הגוף הראשון בספר הנוכחי, ואולי גם מאזן הכוחות עם וולטון המעודן, מנעו את השימוש במלים נוקבות כאלה.

ואולם, לעובדות ישנה עוצמה משלהן. חלק נרחב מן הספר עוסק בתיאור מחנה אחר, מחנה קלייבורן שבלואיזיאנה, שבו שוכנו חיילי גדוד 761 בתנאים לא תנאים טרם יציאתם לאירופה. "המחנה היה ממוקם באזור ביצתי", כותבים וולטון ועבדול ג'באר, "ומגוריהם, תערובת של אוהלי שדה וצריפי עץ מטים לנפול, שכנו בחלקו הנמוך ביותר. הם חיו בים של בוץ". הם מוסיפים כי התנאים שבהם חיו חיילים שחורים היו גרועים מאלה שקיבלו שבויי מלחמה גרמנים.

בשביל אחדים מהם קיום כזה היה מובן מאליו, הרי כאלה היו חייהם של שחורים בדרום, אך הספר מלווה דווקא את חוויותיו של חייל מסוג אחר: לאונרד סמית, חבר של לואיס אלסינדור, אביו של קארים, וכמוהו בן רובע הארלם שבניו-יורק. בשנות הארבעים שגשג הרובע וצעיריו שהתגייסו לא תיארו לעצמם איזה יחס עוין צפוי להם בעיירות הדרום, החל מברזיות נפרדות ללבנים ולשחורים, וכלה במעצרים שרירותיים ואלימים.

צבא ארצות הברית עצמו לא נהג בהם בכבוד רב יותר, ואף לא התכוון לאפשר להם להילחם בחזית. על פי התפישה המקובלת אז, לא היו השחורים מוכשרים להכריע קרבות. עם זאת, באביב 1944 נזקקה הארמיה השלישית של הגנרל פאטון לטנקים נוספים, וגדוד השריון 761 נשלח לנורמנדיה. פאטון עצמו נאם לפניהם שם. "מעולם לא הייתי קורא לכם לכאן אילולא הייתם טובים. בארמיה שלי יש רק מן המיטב", אמר. באותו אחר צהריים כתב ביומנו כי "הגדוד עושה רושם טוב, אך אין לי אמון ביכולת הלחימה של הגזע".

גדוד 761 יצא משם ללחום בקרבות רבים במערב אירופה ובמרכזה, בין השאר בקרב "הבליטה" הנודע בהרי הארדנים באותו החורף. כששבו החיילים לארצות הברית נשמעו המלצות להעניק לגדוד עיטור הוקרה, אבל הצבא לא נענה.

אנחנו אוהבים לחשוב על בעלות הברית במלחמת העולם השנייה כאילו נלחמו נגד הגזענות, ואילו אתה מציג את אמריקה של אז בכל גזעניותה.

"הנאצים היו גזענים במודע וגאים בכך, האמריקאים לא חוו זאת באותה צורה. הנה האירוניה: באמריקה דובר אז בעובדה שהיהודים היו במצור, שהיו שלטים באירופה שכתוב עליהם 'לא ליהודים', ובאותו הזמן כאן באמריקה היו שלטים בדרום שעליהם כתוב 'לבנים בלבד'. משהו לא בסדר עם התמונה הזאת, יש איזו צביעות בסיסית. אמריקה לא היתה ערה לעמדה הצבועה של עצמה, כי האלימות כאן לא היתה כל כך עצומה. היא לא היתה באותה רמה כמו אצל הנאצים, אבל הניעו אותה אותם ערכים גזעניים".

אתה חושב שזיהוי הצביעות הזאת בעקבות המלחמה תרם לשיפורים במעמד השחורים?

"בהחלט, הדבר הראשון שטרומן עשה אחרי שנבחר מחדש ב-1948 היה לבטל את ההפרדה הגזעית בצבא. זו היתה ההתחלה, התנועה לזכויות האזרח, שפעלה לקידום מצב השחורים, נוסדה ממש באותו הזמן, והכל נבע מאנשים שחזרו מן המלחמה ואמרו, 'יודעים מה? אנחנו צריכים לתקן את זה. אנחנו צריכים להיות אזרחים ממדרגה ראשונה'. אם אי פעם תקרא את פרדריק דגלאס (אולי העבד המשוחרר המפורסם ביותר) תראה שהוא כתב שהשחורים צריכים להצטרף לצבא, כי שם הם יכולים ללמוד את מה שהם צריכים לדעת כדי לתבוע שוויון זכויות".

קיימת לדעתך שותפות גורל בין השחורים האמריקאים לבין היהודים?

"ישנה חוויה משותפת. לתנועה לשחרור השחורים כאן בארצות הברית היו הרבה תומכים יהודים, בעיקר בראשיתה, כי הם עברו אותם דברים. יהודי נתלה אז בלינץ' באטלנטה, ג'ורג'יה - אותו טיפול מאותן סיבות, בלי שום הבדלים בכלל".

ומה מצבם של חיילים שחורים בצבא האמריקאי היום?

"לדעתי, תוכנית ההעדפה המתקנת של ג'ימי קרטר הצליחה במאה אחוז. הצבא הוא כפי הנראה המוסד האמריקאי עם רמת האינטגרציה הכי גבוהה והוא מייצג את האוכלוסייה בצורה הכי טובה. הוא גם הצבא הטוב ביותר בעולם".

נראה כאילו גם בספר הזה וגם ב"דיוקנאות שחורים של אומץ" אתה מנסה לקדם מודלים חיוביים לחיקוי בשביל הקהילה השחורה.

"יש צורך רציני במודלים חיוביים. כל קהילה זקוקה להם, אבל הקהילה השחורה זקוקה להם במיוחד, כי היתה לנו תנועת שחרור שהיו לה אידיאלים מסוימים ומטרות מסוימות, ומאז שניתן לנו להצביע, כאילו איבדנו פוקוס. כתוצאה מכך הילדים לא לומדים את מה שהם צריכים ללמוד על איך לנצל את זה שהם באמריקה ומה הם יכולים לעשות עם חייהם. למודלים חיוביים לחיקוי יש כוח עצום לשנות את זה".

ביל קוסבי יצא לאחרונה בהתקפה שנויה במחלוקת על התרבות השחורה של היום, וטען שאין בה דגש על חינוך והתקדמות בחברה. אתה מסכים עם דאגותיו?

"לחלוטין, ביל קלע בול. בכמה מהטרנדים הנוכחיים בקהילה השחורה המודרנית יש חסר במניעת אלימות, וזילות בהערכה לערכים מסוימים, כמו חינוך והמשפחה. מישהו צריך לדבר על זה".

לא בשם אללה

עבדול ג'באר עצמו משמש מודל חיובי להפליא זה שלושה עשורים, אם לא ביחסו לשחקנים אחרים על המגרש, שהעדינות לא אפיינה אותו, הרי שלפחות כמקדם ומשמר של המיטב בתרבות אמריקה השחורה. הוא נולד בהארלם בשנת 1947 לבני הזוג אלסינדור: האם קורה (גובה 1.75 מ') והאב לו (1.88 מ'), ששירת בצבא ארצות הברית בזמן המלחמה, אך לא נשלח לחזית. האב היה זה שהחדיר בו אהבה עצומה לג'אז. עבדול ג'באר קרא לספרו הראשון "צעדי ענק" על שם תקליט של ג'ון קולטריין, פיתח ידידות עמוקה עם המפיק המהולל קווינסי ג'ונס והיה בעליו של אחד מאוספי הג'אז המרשימים ביותר בקליפורניה.

האוסף שלו עלה בלהבות בשריפה שכילתה ב-1983 את ביתו שבהרי סנטה מוניקה, מצפון ללוס אנג'לס. קווינסי ג'ונס הופיע למחרת בכביש הגישה לחורבה המפוחמת כשבידו הקלטות של החצוצרן קליפורד בראון, כסיפתח לאוסף חדש. הוא לא היה מסוגל לסייע לחברו בשיקום אוסף יקר ערך אחר שהושמד: אוסף עותקים נדירים של הקוראן.

את שמו המקורי, פרדיננד לואיס אלסינדור, שינה עבדול ג'באר בשנת 1971, אחרי שהערצתו לדמותו של מלקולם אקס הובילה אותו אל האיסלאם. אבל הוא מעולם לא הצטרף ל"אומת האיסלאם" הקיצונית, הרואה בלבנים גורם שטני ומשחית ביקום, אלא נשאר מוסלמי סוני מאמין מן השורה. "מלקולם אקס היה שונה", כתב בספרו השני. "הוא נסע למכה וראה שם שהאיסלאם אוסף אל קרבו אנשים מכל גוון".

בניגוד לספרים קודמים שלך, "אחים לנשק" לא נפתח במלים "בשם אללה הרחמן והרחום". יכול להיות שאתה מתרחק מהדת?

"אני לא מתרחק מהדת, אבל משום שהספר הזה לא נוגע באמונה שלי בשום צורה - הוא על ההיסטוריה ואני לא מוכר בו שום דבר - אני לא מקדם בו את הפן הדתי. זה כך גם בספר ההיסטוריה האחר שלי, אני לא פותח אותו ב'ביסמיללה' כי הוא לא עוסק בי באופן אישי".

אתה מתכונן לכתוב ספרים נוספים שלא עוסקים בעצמך?

"כן. אנחנו זקוקים לספר טוב על 'רכבת המחתרת'. זה עניין רגיש מאוד, אבל באמריקה מעולם לא עסקנו בעניינים כאלה בצורה כנה, כי יותר מדי אנשים זוכרים שלאבותיהם היו עבדים והם נוקטים עמדה מתגוננת. אמריקאים שחורים זוכרים את זוועות העבדות וזה עושה אותם עוקצניים. כך יוצא שמעולם לא הצלחנו לדון בזה כאן באמריקה, וצריך לדון בזה".

זה הפרויקט הבא?

"קודם אנחנו הופכים את 'אחים לנשק' לסרט".

כדי לנטרל את הסרט הבעייתי מ-92'?

"לא, הסרט ההוא היה סרט תיעודי, הסרט הזה יהיה עלילתי, בהפקת אולפני האחים וורנר".

הכתיבה היא אהבתי

אל הלייקרס הצטרף עבדול ג'באר בשנת 1975, לאחר ששיחק חמש שנים במילווקי. כבר אז יצא לו שם של תופעת טבע, ובשנים שלאחר מכן שינה ההרכב הקליפורנאי, שבו שיחק לצד מג'יק ג'ונסון, את משמעות המלה כדורסל. שנות השמונים היו ימי זוהר בכדורסל האמריקאי בכלל, בפילדלפיה דהר דוקטור ג'יי בפרצי התקפה שלא היו עוד כמוהם ובבוסטון הוכיח לארי בירד ששחקן אחד יכול להיות מושלם כמעט בכל תחום, אבל הלייקרס זרחו בין כל אלה בצהוב וכחול המעוררים עד היום רתיעה בקרב יריבי הקבוצה.

הדרך היחידה לשמר מעמד כזה של אגדה היתה לפרוש בטרם ידעך מעצמו. עבדול ג'באר עשה זאת ב-1989, בגיל 41. הצעד ההגיוני הבא היה למצוא עבודה כמאמן, אבל הוא התקשה בכך, אולי בשל העדר כשרון בתחום זה ואולי משום שלא הצטיין ביחסי אנוש כשחקן. הוא התעקש לאמן, ומצא קבוצה מליגה נמוכה באוקלהומה. הכתיבה ופעילותו בשירות הניקס גאלו אותו משם, והפכו אותו לגיבורו של סיפור הסבת מקצוע שבעת ובעונה אחת מרשים ומבלבל את מעריציו.

מוזר להבחין שכבר בסרט "טיסה נעימה" משנת 1980, שבו השתתף כשחקן, הוא נראה מתגונן על עיסוקו במקצוע לא לו. באחת התמונות בסרט, ילד שהוזמן לתא הטייס מזהה אותו במדי טייס-המשנה. "היי!" הוא מכריז, "אתה לא טייס, אתה קארים עבדול ג'באר. אתה שחקן כדורסל בלייקרס!"

אתה מרגיש לפעמים שהחברה נוהגת בך כמו שנהג בך הילד ההוא? שאתה צריך להתעקש כל הזמן על היותך סופר?

"לכמה אנשים קשה מאוד לראות אותי מחוץ לקופסה של 'ספורטאי'. הם אומרים: הוא ספורטאי, מה הוא עושה שם עם הסופרים? יש אנשים שצריכים לשבור סטריאוטיפים לגבי, וזה כנראה הגורל שלי. המודל לחיקוי שלי הוא פול רובסון, שהיה אמריקאי שחור מפורסם ועשה המון. בהתחלה כל מה שכולם ידעו עליו היה שהוא שחקן פוטבול, אבל הוא יצא ועשה כל כך הרבה דברים".

הכתיבה היא תחליף לפעילות כמאמן?

"הכתיבה היא אהבתי. היא מה שאני עושה היום. כדורסל הוא משהו שהיה בשבילי קריירה, אבל הכתיבה היא אהבתי הגדולה".

האם תיארת לך בשנות השמונים, למשל, שאי-פעם תחוש כך?

"כבר בשנות השמונים כתבתי אוטוביוגרפיה, ובסוף התקופה עם הקבוצה חיברתי יומן שהתפרסם. יש לי תואר בספרות ובהיסטוריה מאוניברסיטת קליפורניה, כך שזה דבר שאני מבין בו, דבר שהוא אהבה בשבילי".

יש לך מסר מיוחד לקורא הישראלי?

"בחיי שלא. הם יודעים מספיק על השואה, אני לא מתכוון לחנך אותם עליה. זו הארץ היחידה שבה, לדעתי, הסיפורים האלה לא יפתיעו אף אחד. אחד מאלה שעובדים על התסריט לסרט דיבר עם אדם שאביו היה אסיר בדכאו. האב אמר לו, 'חיילים שחורים בטנקים הצילו אותנו'. כך שהסיפור הזה מוכר והוא עובר מדור לדור, גם אם אולי לא ברמה שבה היינו רוצים שיעבור".

ומסר לאוהד הכדורסל הישראלי?

"אני מבין שהיו להם הצלחות גדולות השנה. הייתי שם ב-97' בחסות אדידס והעברתי סדנת כדורסל, כנראה זה עבד".

שנים לפני שפגש בקארים עבדול ג'באר כתב אנתוני וולטון: "כוחה הגדול של אמריקה וחולשתה הגדולה ביותר טמונים באמונתנו בהזדמנות שנייה, במחשבה שתמיד אפשר להתחיל מחדש". שותפו לכתיבה בהחלט מחזיק באמונה כזאת.



קארים עבדול ג'באר. המודל שלו לחיקוי הוא פול רובסון, שחקן פוטבול שחור שהתפרסם אחר כך כזמר וקומוניסט


חיילי גדוד 761. התנאים שבהם חיו בזמן האימונים היו גרועים מאלה שקיבלו שבויי מלחמה גרמנים



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו