בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

רק חול וחול

"סוף העולם שמאלה"

תגובות

שינויים רבים התחוללו בקולנוע הישראלי ב-20 השנים שחלפו מאז ביים אבי נשר את סרטו האחרון בישראל, "זעם ותהילה" מ-1984. אבל כל אלה אינם ניכרים בסרטו החדש, "סוף העולם שמאלה", שנראה מיושן מאוד. בצורתו, בסגנונו, במבנה העלילתי שלו, באופן הדרכת השחקנים, ובעיקר בדרך שבה הוא מטפל בסוגיות ההיסטוריות, החברתיות והתרבותיות המועלות בו, מזכיר "סוף העולם שמאלה" סרטים ישראליים משנות ה-70 ואף קודם לכן.

העלילה מתרחשת ב-1968, כך שאפשר היה לטעון שסגנונו מותאם לתקופה שהוא מתאר, אבל אין ב"סוף העולם שמאלה" מידת הריחוק והאירוניה שהיתה יכולה לבסס פרשנות כזאת. הסרט נראה תלוש ומנותק מהזמן ומהמקום שבהם הוא נעשה; כי לא רק הקולנוע הישראלי השתנה בשני העשורים האחרונים, אלא גם המקום הזה, ועוד יותר מכך - אופיו של המבט שנשלח מהמקום הזה ברגע הזה אל העבר הישראלי.

עלילת הסרט ממוקמת בעיירה קטנה בנגב, ששמה אינו מוזכר (האלמוניות נועדה כנראה לאפשר לה לייצג את כל עיירות הפיתוח הדרומית). זו עיירה ציורית מאוד, שהכביסה התלויה בה לייבוש אינה חדלה מלנוע ברוח המדברית, ובתיה בולטים מול נוף המדבר, שמצולם כאילו יובא לישראל ממערבון של ג'ון פורד. מרבית תושבי המקום עובדים במפעל לייצור בקבוקים. סמוך לתחילת הסרט פורצת במפעל שביתה, אך הצופים אינם יודעים מדוע, מה פרטי המאבק ומה השלכותיו הכלכליות; השאלות האלה אינן מעניינות את נשר.

מעניין אותו יותר לצלם את הבקבוקים הלוהטים באור החשוך, ואת המבטים המיוזעים שמחליפים ביניהם בעת העבודה רוג'ר (פרמיט סטי), פועל חדש, שהגיע לא מכבר מהודו עם משפחתו, וסימון (אור אטיקה), האלמנה הסקסית, שכבר לא חשבנו שנראה דמויות כמוה בקולנוע הישראלי. המפעל בסרט מתקיים בתוך ואקום משונה, כמו העיירה עצמה: זהו ואקום של פנטסיה היסטורית רומנטית ואף סנטימנטלית, ולא של מציאות שהיתה. הסרט כולו נגרף לתוך הוואקום הזה, כאילו היה לוע של הר געש פעיל, שבולע ומעלים את כל מה שמתקרב לפתחו.

קריקט בעיירה

בני משפחת טלקר - רוג'ר, אשתו רייצ'ל (קרוטיקה דסיי) ובתם המתבגרת שרה (לירז צ'רכי) - באים לעיירה באישון לילה ומתיישבים בשכונה שרוב תושביה הם יוצאי מרוקו. אלה מזועזעים מכך שיוצאי הודו יגורו במחיצתם. מול משפחת טלקר מציב "סוף העולם שמאלה" את משפחת שושן, שמורכבת מאיזק (ז'אן בן גיגי), שאף הוא עובד במפעל לייצור בקבוקים, אשתו ג'נט (רובי פורת שובל) ושתי בנותיהם - ניקול המתבגרת (נטע גרטי) ואחותה ג'וזי (רותם אבוהב), שסובלת מעודף משקל ומדימוי עצמי נמוך, ומתכוננת לנישואיה ליוסי (ישראל קטורזה).

משפחת טלקר דוברת אנגלית, ונשות המשפחה לבושות בסארי צבעוניים ואטרקטיוויים; משפחת שושן, שהיגרה לישראל עשר שנים קודם לכן, דוברת צרפתית מהולה בעברית. שתי המשפחות אינן מאושרות ממצבן הנוכחי - משפחת טלקר מתקשה להסתגל לחייה החדשים וחולמת להגר לבריטניה, ואילו בני משפחת שושן מפנטזים על החיים הטובים שהיו מנת חלקם במרוקו. הקשר בין שתי המשפחות נוצר באמצעות הידידות שמתפתחת בין שתי בנותיהן המתבגרות, שרה הביישנית וניקול המרדנית. קשר בין-עדתי נוסף נוצר בין רוג'ר לסימון.

באחד המהלכים העלילתיים המופרכים ביותר שנראו אי פעם בקולנוע הישראלי פונה רוג'ר במכתב לשגרירות בריטניה בתל אביב, ומבקש שיסייעו לו לארגן בעיירה קבוצת קריקט, הספורט האהוב על הבריטים ועל נתיניהם במושבות, שרצו להידמות להם. הוא מקווה שהיוזמה כל כך תמצא חן בעיני השגרירות, עד שהיא תסייע לו לקבל אשרה לבריטניה. השגרירות מגיבה לבקשתו בחיוב, ואף מחליטה לשלוח לעיירה את נבחרת בריטניה בקריקט, כדי שתשחק נגד הקבוצה המקומית.

מה שמתרחש במרוצת המשחק אמור להיות אחד משיאיו של "סוף העולם שמאלה", אך הסרט מבוים ברישול כה רב, לעתים על גבול החובבנות, שאין בו שיאים. הוא מתקדם מאירוע לאירוע בלי לעצב אף אחד מהאירועים האלה כך שיהיה לו מבנה דרמטי ורגשי יעיל. זה בולט במיוחד בסצינות המשחק, שמתחיל ומתקדם בלי שנוצר בו מתח, ומה שקורה בו נראה בסופו של דבר אקראי ושרירותי לחלוטין. כך, לדוגמה, הצופים אינם לומדים להכיר, אפילו במקצת, את השחקנים הבריטים שמוצאים את עצמם בסיטואציה המוזרה הזאת.

במקום זאת, נשר גודש את הסרט בבדיחות שנדמה כאילו נשלפו ממחסן של בדיחות משומשות מימי קומדיות הבורקס (ובהן הבדיחה החוזרת על עצמה על אחד מצעירי המקום, שאותו מגלם מריאנו אידלמן, שאינו יכול לדבר עם נערה בלי לקבל זקפה). אותו חוסר יעילות דרמטית ורגשית מאפיין את כל הסיפורים שמרכיבים את הסרט, ובהם הסיפור התמוה והמקומם ביותר על הרומן שמתפתח בין ניקול לאסף דרור (נתי רביץ), אחד המורים שלה. דרור, משורר תל-אביבי שבא לעיירה למשך שנה כדי ללמד בה, נופל בקסמיה הרעננים של ניקול בלי ייסורי מצפון רבים - וגם מבלי שהסיפור יתקדם למקום משמעותי.

נוסחאות אמריקאיות

ייתכן שהסיפורים האלה היו עובדים לולא עוצבו כל הדמויות בסרט בעזרת אוסף של סטריאוטיפים עדתיים; לא ניתנת להן אפילו הזדמנות אחת לחרוג מהסטריאוטיפיות הזאת ומהקלישאות ההתנהגותיות המתלוות אליה. "סוף העולם שמאלה" מבקש לעסוק בהגירה ובגלות, נושא כואב וקשה למדי, אך הוא עושה זאת בדרך מלאכותית, שטחית, בלתי אחראית ובסופו של דבר מקוממת. הוא מנותק מכל שיח מעמיק שהתקיים בנושא זה בישראל בעשורים האחרונים.

לפיכך, יש משהו עצוב מאוד בסרט. הוא נראה כמו סרט של יוצר שגלה בעצמו ממקומו, ועם שובו הוא עדיין אינו משתייך אליו ומוצא את עצמו מחוץ לנראטיווים שעיצבו אותו זה שנים רבות. בשניים מסרטיו המוקדמים של נשר, "הלהקה" (1977) ו"דיזנגוף 1979) "99), הוא הצליח לגעת במרכז עצבים מקומי כלשהו וליצור סרטים שלא במקרה נהפכו לסרטי פולחן ישראליים. הם מייצגים פנטסיה מקומית של המדינה הזאת, כפי שרבים היו רוצים לדמיין ולזכור מחוץ לכל הקשר היסטורי ואידיאולוגי. האהבה לסרטיו המוקדמים של נשר דומה לאהבת שירי "ארץ ישראל היפה" של פעם, והצפייה בהם בכל חג ומועד מקבילה לחוויית השירה בציבור, הפופולרית כל כך.

לא צפיתי ברוב הסרטים שביים נשר בעת שהותו בארצות הברית, אך אחד מהם, "חוקר המס" מ-1999, הרשים אותי. עלילתו המסועפת התרחשה בקרב מהגרים מרוסיה שמתגוררים בחוף ברייטון בניו יורק. נשר טיפל בסרט זה בשאלת הגלות הפיסית והקיומית באופן מורכב, אמין וישר בהרבה מהדרך שבה הוא מטפל בה בסרטו הנוכחי, שניכרים בו שאריות של עשייה קולנועית נוסחתית נוסח אמריקה, מבלי שהנוסחאות האלה יזכו לעיצוב ולעיבוד מקומיים.

בנסיבות האלה אין לשחקניו של נשר סיכוי. הלב נכמר במיוחד על שתי השחקניות הצעירות, נטע גרטי ולירז צ'רכי - הן יפות ואולי גם מוכשרות, אך נדרש מהן למלא את תפקידיהן בבוטות חד-ממדית מרתיעה. זו כוללת אפילו, ברגע מיותר, מכוער ונצלני, הפגנה של ניחוח לסבי אופנתי.

"סוף העולם שמאלה". במאי: אבי נשר; תסריט: אבי נשר, שרה עדן, רובי פורת שובל; צילום: דוד גורפינקל; מוסיקה: קרישנה לוי; שחקנים: נטע גרטי, לירז צ'רכי, רובי פורת שובל, ז'אן בן גיגי, פרמיט סטי, קרוטיקה דסיי, אור אטיקה, רותם אבוהב, ישראל קטורזה, מריאנו אידלמן, נתי רביץ, נדב אבוקסיס



מימין: לירז צ'רכי ונטע גרטי ב"סוף העולם שמאלה". סרט מיושן עם דמויות סטריאוטיפיות



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו