בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

צייד הספרים

איך הפך אליסף רובינזון לאספן וסוחר הספרים הנדירים הבולט בישראל

תגובות

פעמיים-שלוש בשבוע מצלצל הטלפון בחנות הספרים המשומשים של אליסף רובינזון ומישהו מעבר לקו מציע לו למכירה אוסף ספרים נדירים שבנדירים. בכל פעם שהוא יוצא לבחון את ההיצע הוא בעצם לא יודע מה יזמן לו המקרה. לא אחת מתגלה ה"אוצר" כערימה דלה של ספרים חסרי חשיבות ומחוררי עש.

בשבוע שעבר, מספר רובינזון, "רן שעובד איתי ואני נסענו לשכונת נווה עמל בהרצליה ונכנסנו לתוך לבירינת של בתים בתוך חצרות. אחרי שדילגנו על גדרות וקפצנו על מעקות ביום חמסין, מצאנו את עצמנו בתוך משק חקלאי זעיר שממוקם בבית קטן ממדים אך משופע בריחות עזים. את פנינו קידמו ארבעה כלבים וכמה חתולים. נכנסנו ובבית ישב מישהו על ספה ודיבר אל תרנגול שהיה עסוק בלהציק לתוכי שהיה משוחרר מן הכלוב.

"על הרצפה, בין ערמות הלשלשת והזרעונים של בעלי הכנף, היו מוטלות ערמות ספרים שכמה מהם לא נפגעו מהלכלוך. ספרים משנות העשרים והשלושים של המאה העשרים. כמה מהם נחמדים מאוד, כמו למשל ספרי 'גן גני' ושירים ופזמונים של ביאליק במהדורות ראשונות. הצעתי לו סכום כסף, ואז הוא אמר שנתקשר לאחיו. צילצלתי ועונה לי קול של ילדה שאומרת שהוא לא יכול לדבר עכשיו כי אולי הוא ישן. אמרתי לאיש, 'עונה לי ילדה אצל אחיך', והוא בקושי מביט בי ואומר: 'לאחי אין ילדים'.

"לאחר מאמצים הצלחנו לבסוף להשיג את האח, שאמר שבעצם לא באתי לקנות אלא הוזמנתי כדי להעריך את הסחורה. יצאתי משם והלכתי לקנות טלפון עם מצלמה שתעזור לי להנציח את הרגעים האלה ויזואלית. שלוש-ארבע פעמים בשבוע אני פוגש מוכרים. כמה מהם הם אנשים, ואחרים זקוקים להגדרה אחרת, והם אלה שמלטשים לי את המיזנטרופיה שלי".

אבל יש גם מקרים אחרים, אומר רובינזון, כאלה שגורמים התרוממות רוח, כשמישהו בא במפתיע לחנות ובידו מזוודת קסמים. "יום אחד בא אלי איש חינוך לשעבר, שהלך בעצם לחנות ספרים אחרת, אבל היא היתה סגורה. הוא פתח את המזוודה וחשף תכולה שכולה מחמדים. היה שם בין השאר כתב יד בגרמנית מימי הביניים על גבי קלף, כרוך ומצויד באבזם יפה. לאחר מכן, כשהספר נמכר בסות'ביס באנגליה, התברר שהוא כתב יד קבלי-נוצרי. חלקי לאחר המכירה היה 30 אלף דולר".

אמיתות וחצאי שקרים

"לכתבה הזאת יש מטרה", מעיר אליסף רובינזון בצינה. "לא שיבואו לקנות ממני ספרים, אלא שאנשים יצלצלו וימכרו לי את הספרים שיש להם בבית. למען המטרה הזאת אני מספר לך את כל האמיתות וחצאי השקרים של חיי. אנשים מחזיקים בבית ספרים. בשביל רבים מהם אלה חפצים. בשביל כמה מהם אלה פריטים נוסטלגיים שקשה להיפטר מהם ולאחרים זה מקור מתמשך לידע. האחרונים לא ימכרו לי. אני רוצה שכל השאר יצלצלו".

זה הראיון הראשון שלו. רובינזון אינו רודף פרסום, בלשון המעטה. למיכאל הנדלזלץ, עורך מוסף "ספרים", הוא שלח השנה ספרון דק מאת מקסים גורקי, שנקרא "הספר שאינו מניח לך לישון". הנדלזלץ, שלא נתקל בגורקי הזה מעודו, מילא בזכותו את מאמר הפתיחה השבועי שלו ב"ספרים". הוא ביקש לתת לרובינזון קרדיט, ולו קצרצר, אך זה סירב בתקיפות.

פרופ' דן מירון זוכר שהוא היה לקוח של החנות התל אביבית כשזאת שכנה מתחת לסככה, לא הרחק ממקומה הנוכחי, ברחוב נחלת בנימין. "יהודה, אביו של אליסף, היה מתוחכם וערמומי וידוע במחיריו הנוראיים", אומר מירון. "עשר עד חמש-עשרה לירות לספר בשנות החמישים. הוא חי את חיי העולם של האנטיקוואריאטים (סוחרי הספרים העתיקים) והיה בונה קטלוגים ושולח אותם לכל מיני מקומות בחו"ל. הוא טיפח את אליסף, והתוצאה מוצלחת מאוד מהבחינה הכלכלית: שכרו חדרים בבניין ממול ויצרו מחסן מקצועי, לא באיזה מרתף מעופש, בתנאים המקובלים של תל אביב.

"יהודה הצליח להקנות לאליסף יצרים וחושים של מוכר ספרים, והוא כיום מוכר הספרים היחיד בתל אביב שיודע בדיוק מה הוא מוכר. הוא רואה ספר ישן ויודע כמה הוא שווה. אם נופל לידיו ספר שהוא לא מכיר, הוא מפעיל קשרים אישיים. לפעמים הוא מטלפן אלי לניו יורק. הוא טיפח טכניקה של חוקר ובלש להגיע למידע. אין בתל אביב אדם בגילו שהוא כה מקצועי".

מירון רכש את ספרו הראשון, "אנקראון על קוטב העיצבון" של אורי צבי גרינברג, בכסף שקיבל לבר מצווה. האוסף שלו מכיל כיום כ-18 אלף ספרים המפוזרים בכמה אתרים, כתבי עת עבריים לצד ספרים מקצועיים ובעיקר ספרי שירה. ברשותו מצויים כל כרכי "השילוח", כתב עת לשירה שערכו אחד העם, ביאליק וקלוזנר בין השנים 1897 ל-1925. סט כזה, ששוויו נאמד כיום ב-10,000 דולר, וכולל את הכרכים הנדירים שראו אור ברוסיה בימי מלחמת העולם הראשונה, הוא כלי עבודה של מירון במחקריו.

הוא מספר שנרפא ממחלת האספנות רק ברגע שהתחיל לכתוב ספרים. כילד וכנער הכיר מירון כל חנות ספרים משומשים בעיר והוא זוכר שבשנות ה-40 היו לפחות עשר כאלו. "זה עולם ששקע לגמרי", הוא אומר. בשנות ה-60 נהגו אספנים חובבים לעבור בימי שישי מחנות לחנות ולחפש מציאות, כשהם מתחרים ביניהם מי יגיע ראשון לספר של פוגל "לפני השער האפל" או לכרך השלישי של כתב העת "המעורר" של ברנר.

יחסיו של מירון עם החנות של רובינזון הדוקים כבר מאז. "אליסף הוא בן של מוכר ספרים יהודי שהתחנך בגליציה, והיה מעורה במציאות הישראלית על האופנות שלה. האב היה מעשי, מפוכח וציני, שתיבל את משפטיו ביידיש. אליסף רכש ממנו את היצרים של האנטיקוואריאט. הוא אספן עם התיאבון והטירוף של אספנים, וכמוכר ספרים יש בו התכונה של משכילים ישראלים - עם הנוסטלגיה של עבר יהודי ארצישראלי תל אביבי, וזאת תכונה שלאביו לא היה. אליסף מתעניין וקורא המון ויש לו משפט על ספר. יש לו מידה של התייחסות צינית לאנשים, אבל אביו היה הרבה יותר ציני".

אליסף (אלוהים יוסיף) קיבל את שמו יוצא הדופן מאביו יהודה רובינזון, שהשתמש בו כשם-עט כשניסה את כוחו בצעירותו בכתיבה ספרותית למגירה. אליסף, בן 51, דור רביעי של מוכרי ספרים ואנטיקוואריאטים, מנהל זה 20 שנה את בית המסחר לספרים "רובינזון ושות'" ברחוב נחלת בנימין 31 בתל אביב. חלון הראווה הדהוי קצת והלא ממש מעוצב מציג כרזות יפהפיות ישנות לצד ספרים. כשנכנסים פנימה מתגלה מצבור מדהים של כמאה אלף ספרים לחוצים ודחוקים בכל סנטימטר פנוי של החנות, שמועסקים בה שבעה עובדים ולא ברור איך כל אחד מוצא לעצמו מרחב מחיה בחלל הדחוס.

לא זאת בלבד שצפוף, גם מותר לעשן בחנות, כולל בחדרון שמאחור, שנראה ככוך מרופד בספרים. רובינזון לא מעשן, אבל חובב לדבריו את ריחן של סיגריות וירג'יניה. מה יקרה אם תפרוץ שריפה? "יש בחנות מתזים שמגיבים לחום ולעשן", הוא אומר, "והם ירטיבו מיד את כל הספרים. הביטוח ייבש אותם".

מי שעולה במדרגות ונכנס לאותו חדרון אחורי ימצא שם בשעות היום עובדת סימפטית שתפקידה לרשום הזמנות, והיא עושה זאת בעיפרון על דפי נייר המוכנסים לניילון לא ממש חדש. כן, כן, כמו שהיה נהוג בעיירה במזרח אירופה. בלילות, יושב שם עובד אחר שתפקידו לעלעל בזריזות בספרים שנרכשו ולקטלג כל אחד תוך כתיבת תקציר מדויק ואינטליגנטי של תוכנו.

את הרעיון המרכזי של "רובינזון ושות'" הגה אביו של אליסף, או אולי אף סבו. קונים עותקים של ספרים כמידת האמונה שיש בספר, ומאפסנים במחסן כמו יין טוב. אליסף שיכלל את הקונספט. כל רכישה חדשה זוכה לתקציר וגם ממוקמת על פי חתך נושאי. הלקוחות המוסדיים של החנות מקבלים בכל חודש פלט מחשב עם כל ספר שעשוי לעניין אותם.

רובינזון נותן שירות ששום חנות אחרת בישראל אינה נותנת, והוא מציע ללקוחותיו כמה סוגי קטלוגים: ספרים נדירים שקנה באותו חודש, ספרים תורניים שרכש, ספרים לפי נושא מוגדר, ויש קטלוג של כתבי עת יהודיים (או ישראליים) מאמצע המאה ה-19 עד אמצע המאה ה-20. כשבאוניברסיטת ויסקונסין רוצים להקים ספריה של ספרות עברית, מצלצלים אליו. השבוע הם צילצלו.

מאירה הראש, מנהלת מחלקת הקטלוג העברי בבית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי בירושלים, מתארת את הקשר המקצועי עם אליסף רובינזון כ"הוגן ולבבי". כדור שני לספרנים, היא יכולה להעיד. אביה, זרח הופמן, אסף בברלין ספרים מיהודים שהתכוננו לעזוב את גרמניה, ושלח אותם לבית הספרים הלאומי. הוא הצליח לצאת מגרמניה בספטמבר 1934 והיה ספרנה הראשון של הספרייה התורנית ישורון.

הראש החלה לרכוש ספרים אצל רובינזון אחרי שנכנסה לתפקיד בשלהי 2001. תחילה קנתה על פי הקטלוגים ואתר האינטרנט של החנות. עם התפתחות הקשרים, החלה לברר בטלפון אם הספרים החסרים בספרייה נמצאים ברשותו של רובינזון. מאחר שקשה לפעמים לדעת לפי התיאור הטלפוני אם זה הספר המבוקש, רובינזון היה לדבריה גמיש מספיק, ולא פעם כשגילתה שעותק של ספר שרכשה ממנו כבר מצוי בספרייה, הסכים לקבלו בחזרה תמורת זיכוי.

לדברי הראש, ספרי קודש יהודיים, כספרי מנהגים וספרי לימוד, מבוקשים במיוחד בבית הספרים. "המחירים נעו בין 100 ל-800 שקל, כשרוב הספרים הם במחירים שבין 100 ל-200", היא אומרת. "לפעמים טענתי שהמחיר המבוקש גבוה, והוא הסכים לרדת במחיר". הראש מספרת שרובינזון משחיל מדי פעם ספרי מתנות לחבילות הספרים שהזמינה. "הקשרים התהדקו לאחר שיזמתי ביקור בחנות הספרים", היא מספרת. זוג עובדי הספרייה התקבלו בלבביות ואף נלקחו לסיור בחדר האוצרות.

אוהב לקנות, לא למכור

חדר האוצרות נמצא בדירה ענקית לא הרחק מהחנות, ששאר חדריה משמשים לאחסון. יש בו שולחן עתיק גדול ומדפים סביב. ארבעה כרכים של כתבי ביאליק משנת 1923, שנמכרו כעבור יומיים, היו מונחים על השולחן. מפת ארץ ישראל הראשונה בדפוס, משנת 1527; תקנות של הקהילה היהודית האשכנזית של אמסטרדם משנות ה-70 של המאה ה-18; מכתב של מונטיפיורי בכתב ידו לקרוב משפחה (במשך השנים עברו תחת ידו של רובינזון חמישה-שישה מכתבים של הרצל בכתב ידו ובחתימתו); תפריט של ארוחה שהתקיימה בוונציה במאה ה-16 על טהרת הכשרות, בדפוס; המון כתבי יד ביזאריים כביטאון עובדי הרכבת והטלגרף של א"י משנות ה-20; ספרי ילדים בעברית וביידיש מהמאה ה-19 ואילך; ספרי ילדים של לוין קיפניס מ-1920, מעוטרים בעבודות של אמני בצלאל.

לעומת הדירה המרווחת, המשופצת והמוארת, הדחיסות בחלל הצר והגבוה של החנות יוצרת אפלוליות מפתה. אפילו לאבק יש כאן ניחוח סימפטי. מדפים עמוסי ספרים מכסים את הקירות עד לגובה שבעה מטרים, וניצבים גם בתווך, מחוזקים לרצפה ולתקרה. על הרצפה ארגזי ספרים. השולחן בכניסה עמוס כמובן גם כן, אבל את העין לוכד רהיט קטן ומופלא כבן 80 שנה, הניצב על השולחן ומכיל קסתות דיו זולות ומגירות זעירות לכלי כתיבה.

מכשיר הטלפון של החנות נמצא ליד חלון הראווה ושם אפשר למצוא בדרך כלל את רובינזון מלחשש לתוך האפרכסת פרטים על ספר, בעודו מריץ מידע על צג המחשב וגם מסמן תשובה בניד ראש לאחד העובדים שפונה אליו בשפת הסימנים. שקט ואיפוק אירופאים שוררים בחנות.

איזה מין סוחר ספרים פותח את החנות בתשע בבוקר ובאחת וחצי בצהריים כבר סוגר אותה והולך הביתה? כזה הוא אליסף רובינזון, אלא שבדרך הביתה הוא פוקד מסעדה טובה, והוא גם שזוף, רזה ושרירי, כי הוא משחק טניס ורץ כל יום חמישה ק"מ, על חוף הים או על מכשיר הכושר בדירתו תוך כדי קריאת ספרים ("מי אמר שאנשים שקוראים הרבה צריכים להיות חיוורים?").

בערב הוא חוזר לחנות כדי לעבוד בשקט עוד כשעה וחצי. הוא מתגורר בקרבת מקום, בדירה רחבת ידיים ליד שוק הכרמל, עם פרנסין, חברתו לחיים, וכלבתם הבוקסרית סאשה, שזוכה ליחס של ילד מחונן ומפונק. יש לה ספה משלה שהכריות עליה מבהיקות בניקיונן, ויש לה לול עם אוסף צעצועים מרשים, ומדברים אליה ואיתה רוב הזמן, והיא גם מסבה לשולחן כשארוחת הערב מוגשת. רק ביין המשובח היא לא נוגעת.

לרובינזון יש זיכרון בלתי רגיל, תכונה שעברה בגנים המשפחתיים. יפה לראות איך הוא מאתר בקלילות את מקומו המדויק של ספר בחנות העמוסה, שמחולקת מחלקות מחלקות לספרי מחקר ועיון, לספרות ולשירה, ומכילה בין השאר ספרות עברית, כתבים ביידיש, פילוסופיה, ספרות רבנית, כתבי עת וקונטרסים פוליטיים, ספרות ילדים ועוד ועוד. "אני לא אוהב למכור", הוא אומר. "אני אוהב לקנות. אני אוהב שהספר אצלי, ואני אוהב לחשוב שמי שקונה אותו יאהב אותו לפחות כמוני. ומכיוון שאני מכיר את הנפשות הפועלות - אני אדע, ולכן מי שקונה את הספר אוהב אותו לפחות כמוני".

איך מעריכים את מחירו של ספר? "שאלה של היצע וביקוש. אתן דוגמה קיצונית: אם זה ספר שראה אור במאה ה-15 (השם המקצועי של ספר כזה הוא אינקונבולה, כלומר דפוס עריסה) ובמקרה הוא גם בעברית, קשה לי לבקש עליו מחיר של ספר מהספריה לעם. בשבוע שעבר מכרתי את המהדורה שראית בחדר האוצרות, ארבעה כרכים של כתבי ביאליק שהודפסו ב-200 עותקים, כרוכים עור ומעוטרים על ידי יוסף בודקו, כשכל כרך חתום על ידי המחבר ועל ידי הצייר. ספר כזה נמצא בקצה של סקלת מחירים, כשבקצה השני שלה נמצא ספר משומש של עורך הדין צבי לידסקי. אני מברר כמה כאלה יש בעולם ולוקח בחשבון שחלק מהעותקים נזרקו לפח של ההיסטוריה בגלל בלאי. לבסוף אני מניח שטרומפלדור בידו האחת יכול לספור את העותקים שנשארו, מה גם שהספר לא נראה במכירות פומביות בשנים האחרונות. אני בודק אם יש עותק בבית הספרים הלאומי בירושלים, ואז אני מוכר".

קני מידה דומים יש לו גם בקנייה. "הניסיון שנתנו לי השנים ומחזור הספרים הגדול שעובר תחת ידי נותן לי אינדיקציה איך למקם את נדירות הספר בתוך הספקטרום. יש ספרים נדירים שאין להם דורש, ואני קונה אותם מתוך תקווה שאמכור אותם. אבל אני קונה גם ספרים שלדעתי חשוב שיהיו על המדף, והמחשבה לגבי הספרים האלה היא בדרך כלל מחשבה טורדנית כפייתית - מה שנקרא OCB, אובססיב קומפלסיב דיסאורדר. את רואה אצלי עשרות אלפי ספרים על המדפים ואין סיבה שהם יהיו, מלבד היותם ירושות לא ממומשות והמבנה הנפשי המסוים שלי".

חשבון מספר

1 את חנות הספרים רובינזון יסד בשנת 1889, בשלהי תקופת ההשכלה, בגליציה, סבו של אליסף, אברהם רובינזון. אביו של אברהם, הרב נחום מרדכי רובינזון, היה שוחט ובודק בנדבורנה, עבר לסטניסלבוב ויום אחד החליט לעסוק בסחר של ספרים עבריים. נחום מרדכי היה צאצא למשפחת רבנים מכובדת, שעל פי התיעוד המשפחתי מתגלגל ייחוסה אל הרמ"א ואל המהר"ל מפראג ואפילו אל רש"י הוא מגיע. ב-1875 פעלו בסטניסלבוב מפעלים ובעלי מלאכה בבעלות יהודית ובעיר גם התגבשו חוגים של שוחרי השכלה ששקדו על הפצת הלשון העברית, אבל נחום התקשה להתפרנס מעסקי הספרים שלו.

אברהם חיים רובינזון, בנו הרביעי (מתוך שבעה) של נחום, בוגר ישיבה עם ידע בספרות כללית, הצליח לממש את חלומו של אביו ופתח בשנת 1889 את חנות הספרים "התחייה" בסטניסלבוב. הוא מכר ספרים תורניים לצד ספרי משכילים וספרות עברית חדשה, והחנות היתה למקום מפגש לציונים ולדוברי העברית בעיר. הוא ייסד גם הוצאת ספרים בשם זהה, "התחייה", והוציא לאור כתבי סופרים עבריים בני זמנו, ספרים ללימוד עברית ומילונים. מפעל יפה נוסף שלו, שתוצרתו נשמרה אצל המשפחה, היה הדפסת גלויות מעוטרות בקישוטי אר נובו, ובהן דיוקנאות של טובי הסופרים והמשוררים היהודים של התקופה, בצירוף דברי הסבר בעברית וביידיש.

מאשתו הראשונה נולדו לאברהם רובינזון שלוש בנות ובן. לאחר מותה נישא שוב ומאשתו השנייה נולדו יהודה וישראל. ב-1934 החליט רובינזון לממש את האידיאה הציונית, חיסל את עסקיו בסטניסלבוב, ובזכות מעמדו כסוחר ספרים קיבל סרטיפיקט מממשלת המנדט ובא לכאן עם רעייתו יפה והבנים (יהודה היה בן 11, ישראל בן שנתיים). הוא פתח חנות ספרים ברחוב יפו בירושלים, שבה מכר ספרי קודש וספרי חולין, אך התקשה להתפרנס בכבוד.

בשנת 1936 הוא עבר לתל אביב ופתח את החנות בנחלת בנימין, שהיתה ממוקמת אז במעבר צר בין שני בניינים. הוא פתח גם חשבון בסניף בנק דיסקונט בנחלת בנימין. מספר החשבון היה 1. הוא מת ב-1940, בגיל 61. בנו יהודה, שהיה אז כבן 17, ירש את מקומו בחנות. הבן הצעיר, ישראל, נשלח ללמוד במקווה ישראל. משסיים את הלימודים הוא פתח בעזרת אחיו יהודה את חנות הספרים "עקד" מעבר לכביש, ברחוב שפ"ר.

חיה רובינזון, אשתו של יהודה, זוכרת שבשנות ה-40 הוצעו למכירה בחנות של בעלה ספרי כיס בעברית ובאנגלית, ורק כשעברו באמצע שנות החמישים לנחלת בנימין 31, הוא החל לסחור בספרים עתיקים. "יהודה למד את מקצוע האנטיקוואריאט מאביו עוד בפולין וזה היה התחום האהוב עליו. כשהיה מוצא משהו נדיר, הוא היה מביא את זה הביתה. בזמנים לחוצים כלכלית הוא היה מוכר את הפריטים הללו".

רובינזון, בת 81, נולדה בפולין והגיעה לכאן בגיל שנתיים. אביה ואחיו לבית אגושביץ היו קבלנים שבנו בתל אביב ובהרצליה. כבת הבכורה קיוו הוריה שתמצא חתן פולני אמיד, אבל היא פגשה את יהודה רובינזון כבר כשהיתה בת 13, בתנועת הנוער בני עקיבא. הוא היה מבוגר ממנה בשנה ושניהם, שבאו ממשפחות מסורתיות, התחתנו ב-43' בתל אביב המואפלת בגלל החשש מהפצצות. בתצלומי התקופה היא נראית יפה וכה תמימה, ואילו יהודה הממושקף מרצין מבט למצלמה.

בשנת 44' נולד בנם הבכור אברהם. יהודה, שלמד בישיבה תיכונית עד שנקרא לחנות לסייע בפרנסת המשפחה, היה לדבריה אוטודידקט שקרא בכל רגע פנוי. הוא התגייס ל"הגנה", וב-1948 מינה עובד שלו להחליפו בחנות והצטרף ללוחמי חטיבת גבעתי. הוא נפצע במלחמת העצמאות, הוכר כנכה צה"ל, ומיהר לחזור לעבודה בחנות.

בשנים הראשונות לאחר נישואיהם גרו בני הזוג בחדר שכור ברחוב ירמיהו, עם מטבח ושירותים משותפים. היא עבדה לפרקים בחנות, אבל בעיקר היתה מופקדת על גידול הבנים. ב-53' נולד אליסף, ורק אז עברו לדירה משלהם בגבעתיים. "אליסף היה ילד נהדר וממושמע", אומרת האם חיה. "שני הבנים היו מה שנקרא 'תולעי ספרים'. החנות היתה כל עולמו של יהודה, שהיה יוצא בבוקר וחוזר בעשר בלילה. הוא היה בעל ואבא למופת. הוא העביר לילדים את האהבה לספרים וקיווה ששניהם ימשיכו את מפעל חייו".

הגיבן מנחלת בנימין

אברהם רובינזון נטש את העיסוק המשפחתי. הוא מזרחן בהשכלתו, ששירת כאיש צבא קבע במודיעין, ועכשיו בבעלותו חברה לתרגומים. "הוא אינטלקטואל, אני לא", קובע אליסף רובינזון בלי שמץ של מרירות, אבל בהמעטת ערך עצמית גלויה. "אין גבול לסקרנות שלו בכל הקשור בשפה הערבית ובתרבות הערבית ויש לו זיכרון פנומנלי, כמו לכמה מבני המשפחה".

לדברי האם, דווקא אברהם הוא הבן שדומה לאביהם, למרות שהחנות לא משכה אותו אף פעם. אליסף, היא אומרת, התאים יותר להיות ממשיכו של האב. "יהודה היה איש מעשי, אבל הוא לא עשה כסף ושנים רבות חיינו בצמצום. הוא היה חריף, אינדיווידואליסט והיה אדם הגון. הוא תמיד נתן צדקה, גם כשהיינו עניים. אליסף חריף לא פחות. הוא נכנס לעבוד בחנות לאחר שהשתחרר מהצבא, ולמד מאביו את סודות המקצוע. אני לא יודעת ממי הוא ירש את הציניות שלו. בטח לא ממני. גם לא מאביו. לפעמים הוא שחצן ומרחיק אנשים".

אליסף לא מכחיש: "אני אוהב את המאטריה הקשה, שזה הספרים. אני לא תמיד אוהב את המאטריה הרכה, שזה בני האדם. כלומר, חלק מהם".

ממתי יש לך נטיות מיזנטרופיות?

"מהיום שהתחלתי לחשוב (לפני כן הייתי פילנתרופ). כמו שהגיבן מנוטרדם נהנה להפנות את גבו לנשים נחשקות, ועובדה שזה עבד, אני יודע שאני גיבן, אבל אני מפנה את הגבנון לקהל היעד. נקרא לזה אהבת אדם במינונים נמוכים. לעומת זאת, כשאהבת האדם שלי מתמזגת עם אהבת הלקוח, זה הולך רחוק, ויש לי הרבה לקוחות שאני אוהב אותם כבני אדם ואז לא איכפת לי שיהיו מעצבנים ושייקחו מה שייקחו בחנות".

הוא מסביר שאין לו כישורים ויומרות להיות עשיר, והוא שואב מכך מידה רבה של חירות. למשל, הוא לא אוהב למכור. "הייתי רוצה לקנות ספרים, ושמישהו אחר ימכור אותם. לעולם אני לא נכנס למשא ומתן עם לקוח. אני אומר מחיר, ומי שמתמקח - אני שולח אותו לסטימצקי או לצומת ספרים".

הנה אתה מתרגז, למה?

"אני לא מבין את התרבות של העמידה על המקח ולא רוצה להכיל אותה. למה שאנשים לא יגידו, 'לא תודה'? 'פולק ספרים', למשל, החנות בקינג ג'ורג', לא מתמקח, ועל כך ועל דברים אחרים הערכתי נתונה לו. כשבא סטודנט ואומר לי שהוא נטול ממון, הוא מקבל את הספר בהשאלה. עוני מהווה הגדרת מצב כלכלית, אך לא מהווה סיבה לנסות להעביר אותי על דעתי".

יהודה רובינזון היה אהוד על לקוחותיו, שראו בו אוטוריטה. "בניגוד לי", אומר אליסף רובינזון, "אבי היה איש מאוד משפחתי. הידע שלו היה רב והזיכרון שלו היה מופלא. הוא זכר עשרות אלפי ספרים וכל פרט ביוגרפי הקשור בהם. חלק לא קטן מתוכנם של הספרים היה שגור בפיו".

אליסף למד עד סוף התיכון בבתי ספר דתיים בגבעתיים, כי אביו חשב שיש ערך מוסף לחינוך הדתי. ועם זאת, הוא נעדר הרבה מהלימודים, בין השאר משום שגורש מהכיתה בגלל אמירות מתריסות אנטי דתיות. "הורי הסכימו בשתיקה לעובדה שהלכתי יום-יומיים בשבוע לבית הספר", הוא אומר. "לא הייתי דתי בשעות לאחר הלימודים. הייתי ילד לא מקובל בחברת הנוער הדתי. באף טיול שנתי לא השתתפתי ולא היה לי שיח ושיג עם בני הכיתה ולא הלכתי לאף מסיבה. אבל היו לי חברים מסוגי, ובילינו את רוב הזמן מחוץ לכותלי בית הספר. לא הייתי מקובל גם בסביבה הרגילה שלי. למה? בגללי. אף פעם לא לימדו אותי לחייך".

הספר הראשון שקרא, הוא מספר, היה "מוטל בן פייסי החזן" של שלום עליכם שאביו הביא לו מהחנות כשהיה בן חמש. "אבא הביא ספרים ואני קראתי. אבא דאג לי לאספקה סדירה של ספרים ובגיל עשר היה לי בראש פירה תפוחי אדמה, המורכב מ'מחניים' ('הילדים מרחוב פאל', בגרסה האחרונה בסדרה מרגנית) של פרנץ מולנאר ומ'המלך מתיא הראשון' של קורצ'ק ומהזבל של חסמב"ה ומסיפורים חסידיים של י"ל פרץ לצד גיבוריו הטרגיים של טולסטוי. הייתי צעיר מכדי לקודד סולם ערכים ראוי מתוך הערב רב הזה של מלים".

כשהיה בגיל בר מצווה קיבל מאביו את פריט האספנים הראשון. חיה סבתו מתה וביתה, שעמד ליד הגימנסיה העברית (כיום כלבו שלום) נהרס. אביו, שביקש לנחמו, הביא לו כרזה של הגימנסיה משנת 1914, המבשרת על נשף שייערך בין כותליה בהשתתפות מקהלת הגימנסיה, כשבתוכנית האמנותית "דקלמים, נגינה והתעמלות" וחיזיון (הצגה) ששמו "העצם", מאת שלום עליכם. מחיר הכרטיס נע בין 1.5 ל-5.5 בישליקים.

הכרזה ממוסגרת ותלויה כיום על הקיר בדירתו, לצד תצלום משנת 37' של הקונסבטוריום למוסיקה בתל אביב, עם הקדשה מאחור לאחד הילדים הנגנים. הכרזה היתה הפריט הראשון של אוסף תל אביב שנבנה לאט עם השנים ומכיל כיום לא רק כרזות, אלא גם עשרה קושאנים (מתוך 69) של המגרשים הראשונים שנרכשו בתל אביב; צילומים ומפות מראשיתה של העיר; ספר בכתב יד מתחילת שנות ה-20, המסכם את מפקד האוכלוסין הראשון שנערך בתל אביב לפי רחובות, שממנו מתברר כי ביאליק כבר התגורר ברחוב ביאליק; הזמנות לנשפים שערך ברוך אגדתי בתיאטרון "האוהל"; וגם צילומי העיר של סוסקין, קורבמן, בן דב ובנו רותנברג.

חנות קטנה וצפופה

באוגוסט 71' התגייס אליסף רובינזון לצה"ל, והיה מדריך בבה"ד 11, בית ספר למנהלה צבאית שהעביר בין השאר קורסים לממשל צבאי ולזיהוי חללים. על השירות הצבאי הוא לא מכביר מלים. במלחמת יום כיפור היה בחזית הדרומית ולדברי אמו הוא חזר הביתה אדם שבור. הוא טופל, ובו-בזמן המשיך לתפקד ואף למד פסיכולוגיה בחוג משולב למדעי החברה באוניברסיטת בר אילן. הוא למד לתואר שני חקר ביצועים וספרנות ואחר כך למד בחוג למשפטים באוניברסיטת תל אביב, אך לא סיים. "בכל פעם שלמדתי משהו, חשבתי שזה מה שאני רוצה ללמוד".

אביו לא האיץ בו ללמוד מקצוע. "הוא היה האבא שלי בחילוקי הדעות בינינו, בנדיבות שלו, בהבנה שלו אותי ובחוסר ההבנה, והוא איפשר לי ללמוד אינספור שנים באוניברסיטה מבלי לחכות לתוצאות פרקטיות". בחנות הוא החל לעבוד בתקופת התיכון. "לא מנגבים אצלנו אבק מספר", הוא אומר. "יש שתי דרכים מקובלות להוריד אבק מספר: לנשוף או לשאוף. אני שואף". האהבה שלו לספרים רק הלכה וגברה. "אני זוכר טקסטים מספרים שקראתי לפני 30 שנה. רגשות אני לא זוכר. אני זוכר אנקדוטות. ב-84' קניתי את חלקו של השותף של אבי בחנות. אם הייתי יכול, הייתי ממשיך ללמוד".

יהודה רובינזון, שסבל ממחלת כליות ולב, מת לפני שש שנים. אחיו ישראל נפצע קשה בתאונת דרכים ומת לפני שלוש שנים. חנותו נסגרה. אליסף נקרא לעזור לאביו בחנות כבר לפני עשרים שנה. "החנות של סבא אברהם ואבי יהודה מחזיקה במגבלה הפיסית שלה ספרים שמעצם טבעם היו בעלי שלושה ממדים, כלומר ספרי מקור בעברית, תרגומים, וספרים מיובאים שניתן לאחסן כ-40 מהם על גבי מדף שאורכו כמטר. רוצה לומר חנות קטנה וצפופה. כלומר עוני. הוויתור על אספירציות כלכליות למען עיסוק אהוב הולך עם המשפחה לאורך כל הדרך. אז קשה לומר על סוחרים שהם אידיאליסטים, וקשה גם להגיד על מעמד בינוני שהוא מונע על ידי תאווה שאינטלקט בצידה, אבל בכל זאת זה היה המצב".

כאביו וכסבו הוא מגדיר את עצמו כתאב דעת, לא אינטלקטואל. הוא זוכר שאביו אהב ספרים באופן חושני, נגע בספר שלא הכיר וגם מישש והריח. "אבא קרא פילוסופיה יהודית, ספרי קודש וספרות עברית שנכתבה עד שנות ה-40. שתי החנויות, של אביו ושל דודו, עירבו מתחילת הדרך ישן עם חדש. ספרים רגילים, חדשים ומשומשים, לצד ספרים נדירים. המשמעות של ההבדל בגודל הוא שיש לך בית קברות גדול של החלטות שגויות. כשמסתכלים על המלאי הענק שלי היום, חלק גדול ממנו הוא הגלעד לצפי המכירה הלא נכון שלי".

את הרווחים מהחנות הוא משקיע לדבריו במידע ובמחשוב, במלאי חדש ובאחסונו. על ספרים שלא שילם הוא לא גובה מחיר. "אבי היה יושב בחדרון העליון, ואחרי שהוא מת היתה תקופה שהייתי עובד בלילות, כי עשיתי במקביל את עבודתי ואת עבודתו - כלומר הכנת הקטלוג האנטיקווארי. הייתי נרדם תוך כדי עבודה והייתי מתעורר בבהלה, כי היה נדמה לי שהוא טופח על כתפי ומראה לי טעות. לאחר שזה חזר כמה פעמים הפסקתי לעבוד בלילות".

להמשך הכתבה לחצו כאן



אליסף רוביזון בחנותו. אפילו לאבק יש כאן ניחוח סימפטי


הסב, אברהם רובינזון. פתח את החנות בתל אביב



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו