בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

פעם זה היה גן עדן

תושבי חומש מנסים להתמודד עם האפשרות שיפונו מההתנחלות השמיימית שלהם

תגובות

בחורף שטים העננים בין בתי חומש, 675 מטר מעל פני הים, והרוחות שורקות כמו שרוחות שורקות על פסגת הר חשוף. ביום צח רואים מכאן את חוף הים ואת פסגות החרמון. עכשיו קיץ, וברושים לימוניים, שיחי הרדוף וציפורני חתול מרפדים את שני צדי כביש הגישה ליישוב שבצפון השומרון. הבתים, צנועים בדרך כלל, אשקוביות שהורחבו או בתי מידות טרומיים, מתוחים כקו או מונחים במעגל, לצד גינות נוי מטופחות. הדממה השורה על המקום העניקה לו בעבר את קסמו, והפכה אותו לפנינה של איכות חיים, אבל הדממה הזאת, נגזרת של ריחוק גיאוגרפי, היתה גם לקללתו. כשפרצה האינתיפאדה כמעט התפרק היישוב. רבים עזבו אותו. לפני כשנה התהפכה המגמה. התושבים שנשארו דיברו על נס בנוסח תחיית המתים. עכשיו פוקד את חומש שבר נוסף, שבר הפינוי.

בספטמבר 2000 נראו החיים בחומש גן עדן. התושבים ערכו קניות בכפר הערבי השכן סילת א-דהר, וערביי הכפר בנו למתנחלים של חומש את בתיהם. המרחק מנתניה, כ-30 ק"מ בקו אווירי, שהתארך לכדי 45 ק"מ של כביש מפותל, נראה לחובבי השקט והשלווה דווקא כיתרון. ערב האינתיפאדה האחרונה חיו בחומש 54 משפחות חילוניות, יותר מאי-פעם בעבר, ומגרשים חדשים לבנייה ולקליטה חדשה כבר סומנו, אבל אז פרץ גל הטרור.

על הכביש בין שבי שומרון לחומש (עשר דקות נסיעה) פוזרו מטעני חבלה רבים, ויריות נורו על יהודים שנסעו בו. רק מעטים בחומש חמקו אז מאירוע ירי אחד לפחות. בנובמבר 2000 נפצעו ארבעה ישראלים מירי ליד הכפר בזארייה. ב-11 ביוני 2001 נרצח בוריס קורובר, שהגיע לחומש ב-1994 (תחילה חשבו שזאת היתה תאונת דרכים, אבל אחר כך, כשהתברר שאחד המחבלים המתאבדים בפיגוע בעפולה היה הנהג הפוגע, הוגדרה התאונה כפיגוע). כעבור שבוע, ב-18 ביוני 2001, נרצח דני יהודה בן 35 מחומש, מיריות שנורו על מכוניתו ליד הכפר בזארייה מדרום להתנחלות, בעת שהיה בדרכו הביתה משבי שומרון. שכנו, אלכס בריסקין, שנסע עמו, העמיד פני מת, וכך ניצל. יומיים אחר כך, ב-20 ביוני, נרצח תושב נוסף מחומש, איליה קורוביץ, בן 62. הוא נורה בעורפו מטווח אפס בכפר סילת א-דהר, לשם נסע כדי להשלים עסקה עם בעל דפוס ערבי, שעמו עמד בקשרי מסחר.

בתוך עשרה ימים התהפך העולם על חומש. חצי מהתושבים נטשו. רחל ואהרון לוי, המתגוררים כיום במושב תנובות, היו בין העוזבים. הם עלו לחומש ב-1989, וגרו במקום 13 שנה עם ילדיהם חן וסער. אהרון היה זגג רכב. פעמיים ביום היה נוסע בכביש המסוכן אל המפעל שלו בתל אביב. פעמים אחדות ירו עליו והחטיאו. יומיים אחרי שנרצח איליה קורוביץ, ארזה המשפחה את מטלטליה ועזבה את חומש.

"אנשים חיו במתח איום", נזכרה השבוע רחל לוי. "איליה נהרג באותה שעה שבעלי היה אמור לחזור מהעבודה. העצבים שלי היו מרוטים בלאו הכי. גם הילדים עברו תקופה לא קלה. כל שלושה ימים נאלצנו לבשר להם על מותו או על פציעתו של אדם אחר שהם גדלו עמו או הכירו אותו. החיוך ירד לאנשים מהפנים. הראש היה באדמה. עזבנו. זה לא היה שווה את המחיר".

גם סיגל יהודה, אלמנתו של דני, עזבה, יחד עם נינה, אלמנתו של איליה קורוביץ ועם סווטלנה בתו, ועמן משפחות דורפמן וטמיר ושטרית וצור, ועוד רבים אחרים. אחדות מהמשפחות תכננו עזיבה עוד קודם לכן, מסיבות חברתיות או אישיות. הטרור היה הקש ששבר את גב הגמל. מול משרד ראש הממשלה הפגינו באותם ימים תושבי חומש וצפון השומרון כשציור של ברווזים במטווח צמוד לבגדיהם.

בתוך חודשים אחדים נראו מקצת הבתים בחומש כבתי רפאים: קוצים וצמחיית פרא בגינות, עזובה בחצרות, ורוח המכה בדלתות וחלונות מתנפנפים וטורקת אותם שוב ושוב. איש מהעוזבים לא הצליח למכור את דירתו. מעטים בני מזל הצליחו להשכיר אותן במחירים מגוחכים. על התושבים השתלטה קדרות. ביישובים שכנים, כמו מבוא דותן, אף היא התנחלות חילונית, לא היתה התמונה מעודדת יותר. גם שם, כמו בחרמש ובשא-נור, קמו כמה מן התושבים ועזבו.

ראובן טביב, ממייסדי חומש, זוכר היטב את הימים ההם. "היתה תחושה של האחרון מכבה את האור. השאלה היתה רק מי זה יהיה". ואז נולד בחומש, במבוא דותן ובשא-נור הרעיון להביא אוכלוסייה דתית. אתי רוזנבלט, 20 שנה בחומש, ילידת כפר מונאש שבעמק חפר, ובעלה יעקב, הרבש"ץ (רכז ביטחון שוטף צבאי) של חומש, ראו בעיניים כלות, כיצד יישובים דתיים-אידיאולוגיים, שעברו פיגועים קשים לא פחות, גדלים עוד ועוד, בעוד שחומש ושכנותיה החילוניות ננטשות בהדרגה. כששא-נור הקרובה התרוקנה כליל מתושביה, הסתיימו בחומש ובמבוא דותן הלבטים סביב קליטת הדתיים, והחששות בדבר דמות השבת, או החינוך המשותף, נדחקו אל השוליים.

קרוב לשמים

ראשונים הגיעו שולי ולימור הרמלך, יחד עם יעל ונתאי שלה. חצי שנה המתינו שני הזוגות למשפחות דתיות צעירות נוספות, אבל איש לא בא אחריהם. חומש, כך התברר, הרתיעה אפילו את ה"שרופים" שבין המתנחלים. רק כשנכנסו לתמונה הישיבות מפדואל ומאלון מורה, החל הגרעין הדתי לגדול באטיות. הזוג השלישי שבא לחומש היה מנורה ואריאל חזני, ילדיהם של שניים ממייסדי גוש אמונים: מנורה, בתו של בני קצובר מאלון מורה, ואריאל, בנו של יהודה חזני, שנהרג לפני כתשע שנים כשנפל מצוק במדבר יהודה.

מנורה חזני, שמלמדת קולנוע במכללת אורות, תיעדה את ימיה הראשונים בחומש בסרט עצוב ונוגע ללב, שביימה והפיקה: "בחומש קרוב לשמים". אף שגדלה בבית אידיאולוגי-אמוני התקשתה חזני להתמודד עם המציאות הקשה של יישוב ננטש. "לפעמים אני חושבת", היא מהרהרת בסרטה, "שיש כאן מבחן, שאלוקים רוצה לשלוח לנו גאולה, אבל מלמעלה הוא שואל את עצמו, האם הם באמת רוצים את הארץ הזאת? מה הם מוכנים לעשות בשבילה? ומה הוא רואה? הוא רואה שעזבנו את קבר יוסף. אני רוצה לנופף לו בידי. אני כאן! באתי לחומש! אני רוצה את הארץ! אבל אני חוששת שהוא יראה שאני לבד, שבמהלך השנתיים האחרונות הגיעו רק שלוש משפחות, שיראה את כל הבתים הריקים של האנשים שלא החזיקו כאן מעמד. לפעמים אני לא יודעת אם נעמוד במבחן".

כיום חיות בחומש עשר משפחות דתיות. עוד חמש יעברו לכאן בשבועות הקרובים. הן תצטרפנה ל-32 משפחות חילוניות שהחליטו להישאר ביישוב. בחומש הוקמה גם ישיבה חקלאית בראשות הרב מרדכי גנירם, אף הוא בן של אחד הוותיקים והידועים שבין המתנחלים. בישיבה של גנירם לומדים 25 בחורים, המשלבים תורה ועיבוד כרמי זיתים וירקות. אחד התלמידים במקום הוא יריב שבו, שאיבד ארבעה מבני משפחתו בפיגוע באיתמר.

האוכלוסייה הוותיקה, החילונית, וגם "המגזר הרוסי" בחומש, שופעים תשבחות לחיזוק הדתי שהשתקע במקום. שני הצדדים מופתעים. "אין כפייה דתית כאן", אומרת אתי רוזנבלט. "למה שתהיה?" תמהה יעל שלה. ליל סדר משותף כבר התקיים. בבריכה נקבעו שעות גם לשחייה נפרדת לגברים ולנשים. האיום המחודש על המרקם המתהווה עתה בחומש הוא איום הפינוי. חומש הוא אחד מארבעת היישובים המיועדים לפינוי בצפון השומרון.

מרבית החילונים שהחליטו לדבוק בחומש, למרות הבידוד והקושי הביטחוני, אינם מתכוונים לנהל מאבק נוסף, גם נגד הפינוי. אבל רק מעטים החליטו שהגיע הזמן ללכת ויהיו מוכנים לקבל בשלב זה הצעות לפיצויים. היתר אינם רוצים לעזוב, ומקווים שהפינוי לא יתרחש.

אצל הגרעין הדתי, הגדל והולך, המצב שונה. מנורה חזני-קצובר, ששאלה בסרטה לפני שנה "האם זאת הגאולה שהבטיחו לנו כשהיינו ילדים?", אומרת כיום מלים דוקרות כסכין על מדינת ישראל וממשלתה: "יצרנו כאן מהפך. המגמה השתנתה. העזיבה נבלמה. אוכלוסייה חדשה מגיעה לכאן. על הכבישים שוב נדלקים אורות. אם חלילה שרון ירים את ידו על המקום הזה - זה יהיה חורבן. צעד שאין ממנו חזרה".

חזרה לאן?

"חזרה שלנו, שלי, אל המדינה".

חורבן?

"כן. חורבן, וחצייה של קו אדום. אחרי פינוי, אני לא חייבת כלום לאף אחד. המשמעות של פינוי היא שאומרים לי שאני מחוקה. אי לכך ובהתאם לזאת אני לא חשה עוד מחויבת למדינה הזאת. אם המדינה שלי תעשה דבר כזה, היא לא תהיה יותר המדינה שלי, ובעיני, אין לה שום ערך".

יש עוד אנשים שמתנגדים לפינוי, אבל הם אינם רואים בכך את סוף הקשר בינם לבין המדינה. אין אצלך גוני ביניים? הכל שחור או לבן?

"אפור זה כל עוד לא חוצים את הקו האדום, אבל ברגע שנחצה הקו, שיש פינוי, המדינה מבחינתי סיימה את תפקידה. פשוט יצאה מהמשחק".

מה זה אומר באופן מעשי?

"עוד לא החלטתי. אריאל בעלי אומר שהוא נותן למדינה עוד צ'אנס אחד להיות ראשית צמיחת גאולתנו, אבל אני אומרת, שאחרי פינוי אין עוד צ'אנס. אנחנו בולעים כאן המון צפרדעים מאז הסכם אוסלו, במיוחד כשיש תהליך ממושך של דה-לגיטימציה כלפינו. רבין התחיל זאת ושרון ממשיך. האמירה הכי קשה כלפינו היא: בגללכם החיילים מתים. אבל הפלשתינאים יורים בהם כאן, ובתל אביב, ובנתניה, ובחדרה ובירושלים, והם ירו בהם גם לפני שהיו התנחלויות. האמירה הזאת מנסה להוציא אותנו אל מחוץ למחנה. אני חלק מהחברה והמדינה הזאת עד גבול מסוים, ואחרי הגבול הזה יש גירושין".

ומה התחליף שלך למדינת ישראל?

"עדיין אינני יודעת".

ייתכן ששרון מנסה לייצב הסכמה פנימית רחבה, על גושי ההתיישבות הגדולים, ובצפון השומרון, שבו לא התבססה נוכחות יהודית, משלמים את המחיר. מעט שמציל מרובה.

"יש קורבנות שלא מקריבים".

יש לך קווים אדומים, במסגרת ההתנגדות לפינוי?

"ברור שלא אירה בחיילים, אבל אני מצפה משרון שישרטט את הקווים האדומים שלו. גם לדמוקרטיה יש גבולות. גבולות של מוסר, וטרנספר שלנו אינו מוסרי ואינו חוקי".

קיצוניות תמימה

לא כולם נחרצים כמו מנורה חזני. יעל שלה, הנמנית עם גרעין החיזוק הדתי שבא לחומש, גדלה בקרני שומרון (בעלה נתאי גדל בקדומים). היא אינה יודעת אם ניתן למנוע את הפינוי, ודוחה גם את ההגדרה של אפי איתם לכספי הפיצויים "כסף טמא", אם כי מסכימה עם התנגדותו לקבלתם. "קטונתי מלדון אנשים", היא אומרת, "אבל ברור שמלכתחילה לא צריך לגעת בכספים הללו".

משה שמעון, שהשתקע לפני חודשים אחדים בחומש, נמנה אף הוא עם הדור השני של אצולת המתנחלים. שמעון למד בישיבה התיכונית חיצים שבאיתמר ואחר כך המשיך ללמוד בישיבת ההסדר ברמת גן. אחותו, בת ציון, נשואה לאיתי זר, שהקים את חוות גלעד. כשהיתה תינוקת כבת שלוש צולמה בת ציון כשהיא נישאת על ידי חיילת ממררת בבכי מאחד הבתים בימית. התמונה, שהיתה לאחת התמונות המפורסמות ביותר של הפינוי, שולבה בכתבות רבות שסקרו את תולדות הפינוי ההוא.

הרב יעקב שמעון ואשתו רבקה, הוריהם של משה ובת ציון, באו לימית אחרי שרוב תושביה כבר נטשו אותה. כעבור 22 שנה בא הבן משה ליישוב שאף אותו כבר נטשו כמה מתושביו. הוא מקווה להצליח יותר מהוריו: "אני לא אשלים עם החלטה על פינוי, אבל לא ארים יד על חייל. אשתדל להשאר כאן. אם ניתן היה, ובלית ברירה, הייתי מוכן להישאר כאן גם תחת ריבונות זרה, אך זאת רק באישור של הרבנים. המדינה עוזבת את ארץ ישראל, אבל אני מוכן להמשיך ולחיות בה".

אשתו, הדס שמעון, אומרת שגם אם בסופו של דבר יפנו אותם מחומש, המהלך של מגורים במקום לא היה לשווא: "יש חשיבות עצומה לשהייה כאן, אפילו מול הקדוש-ברוך-הוא, כל זמן שרק אפשר".

אתי רוזנבלט, בת 53, מוותיקי חומש, מעידה על עצמה שאינה חיה 24 שעות ביממה "עם השליחות בראש", אבל "גם אותי גידלו בבית על התיישבות, ואני ועוד תושבים רבים כאן הגענו לחומש מתוך אהבת הארץ ואידיאולוגיה". רוזנבלט גדלה בעמק חפר, כשהיה אזור ספר. "הקיצוניות של החבר'ה הדתיים שהגיעו לחומש מפחידה אותי, מכיוון שזאת קיצוניות תמימה", היא אומרת. עם זאת, היא מעריכה אותם מאוד. "אם האנשים הללו היו מוכנים לבוא למקום כל כך קשה, הדבר מעיד על העומק של החינוך הדתי-לאומי, ועל הרדידות והעדר הערכיות של החינוך החילוני".

רוזנבלט אומרת, שאם יהיה פינוי לא תעלה "על בריקדות", אבל גם היא, כמנורה חזני, כואבת "את השנאה והשטנה נגד יהודי יש"ע. זה כאילו שאנו תמצית הרוע, ואנחנו ממש לא כאלה". יעקב בעלה כואב את השנאה וכועס על ראש הממשלה: "אפילו לבוא לכאן ולגוש קטיף אין לשרון אומץ. הוא הרי הקים את המקומות הללו. לכאן, להר הזה של חומש, שממנו הפגיז הצבא הירדני את כפר סבא לפני מלחמת ששת הימים, היה שרון מביא את כל האורחים שלו, כדי להסביר להם מדוע חייבים להישאר כאן. מכאן רואים כמעט את כל המדינה, אבל היום הוא לא מסוגל להסתכל לנו בעיניים".

יעקב רוזנבלט מתקומם נגד הרעיון שהבתים של חומש יימסרו לפלשתינאים. "אם נגזר שיהיה פינוי, אני באופן אישי אפוצץ את הבית שלי, שבניתי בעשר אצבעותי והשקעתי בו את הנשמה". כשלשיחה משתרבב עניין הפיצויים, הוא כמעט נשנק מזעם: "לא רוצה פיצויים. רוב האנשים כאן לא רוצים פיצויים. אנחנו רוצים להישאר כאן. הוציאו לחומש שם של יישוב שרוצה להתפנות, רק מכיוון שהמקום חילוני. זה לא נכון. מי שנשאר כאן אחרי העזיבה ואחרי הטרור, ביקש לקשור את גורלו עם המקום הזה. השר גדעון עזרא שביקר בצפון השומרון המליץ לנו שנפסיק להשקות את הדשא, אבל אנחנו ממשיכים להשקות אותו".

מסע הרבנים

כרבים מחבריו מגדיר גם יעקב רוזנבלט, בן 55, את הפינוי הקרב כ"טרנספר": "אם עוקרים אותי מכאן, שיעקרו גם את אנשי המשולש, ואם יש שלום, שלא יעקרו אף אחד. אם יש שלום, אז למי אני מפריע? לא גזלתי מאיש את אדמתו".

מה יהיה כאן בזמן הפינוי?

"אנחנו ניאבק, אבל עם גבולות ברורים. אני עצמי כנראה לא אצא חי מכאן. אני לא מאמין שהלב החולה שלי יעמוד במחזה של פינוי חומש. מה שעלול להביא מלחמת אחים היא הדה-לגיטימציה שעושים לנו והעלילה שמעלילים עלינו כאילו אנחנו רודפים אחרי הפיצויים. איך אפשר בכלל לפצות אותי על מה שהשקעתי כאן?"

איך זה שגם הממשלה, ואפילו המתנגדים לפינוי, "לא סופרים אתכם"? איש לא שומע עליכם. אתם אפילו לא פעילים במטות ההתנגדות להתנתקות.

אתי רוזנבלט: "גם המספר של האנשים בצפון השומרון, וגם האופי שלהם, שונים מאלה של גוש קטיף. לי, למשל, קשה לדמיין את תושבי חומש משתלבים ב'שרשרת האנושית' שאנשי קטיף מארגנים מגוש קטיף לירושלים. אני רוצה לעמוד מול אנשים ולספר להם על חומש ועל ההתיישבות כאן. זה מתאים לי יותר".

חומש הוקמה כהיאחזות נח"ל באמצע שנות ה-70. היא נקראה אז מעלה נחל. ב-1980 אוזרחה הנקודה. שבע משפחות נמנו עם הגרעין המייסד. רק שתיים עדיין חיות כיום בחומש, משפחות טביב ושלום. עם השנים התרחבו השורות, ואז התייצב המספר: בכל שנה עזבו חמש משפחות, וחמש אחרות הצטרפו. ב-1986 היתה קליטה טובה, 12 משפחות חדשות, וב-1992 קליטה טובה אף יותר - 17 משפחות, כולן מחבר המדינות. לאורך השנים ידעה חומש גם משברים חברתיים בין רוסים לבין ישראלים ותיקים, בין ותיקים לבין עצמם, אבל האינתיפאדה והמצוקה הביטחונית איחדו את השורות.

בשנים הראשונות התגוררו התושבים ב-35 אשקוביות של 48 מ"ר כל אחת. אחר כך הוצבו 15 אשקוביות גדולות יותר, 60 מ"ר כל אחת, ולבסוף עשרות דירות גדולות אף יותר. רק מיעוטן ריקות כיום, כמה אחרות מושכרות. הילדים למדו בשקד, הקרובה יחסית. האינתיפאדה הביאה לשינוי מקום הלימודים, והילדים נשלחו לאלפי מנשה, מרחק שעת נסיעה מחומש, או לבית הספר הדתי בשבי שומרון. זו היתה אחת הסיבות לעזיבה הגדולה.

הניסיון להקים במקום מקורות תעסוקה נכשל. אפילו חנות מכולת לא החזיקה מעמד. מפעל לסמלים שהיה קשור לצה"ל נסגר אף הוא, וכך גם מפעל לייצור בלמים לרכב. קופת חולים לאומית סגרה את הסניף הקטן שהחזיקה במקום. ראובן טביב הקים, למרות הקושי העצום, מפעל קטן לייצור דברי מאפה והוא מחזיק אותו "מאהבה לחומש", כדבריו. ספקים, נותני שירות, בכל תחום שרק אפשר להעלות על הדעת, נמנעים לבוא לחומש כבר שנים רבות. את מכונת הכביסה, המקרר, או המזגן המקולקל על התושבים להוביל ולהחזיר בכוחות עצמם, וזאת בנוסף לתשלום על התיקון.

שבר נוסף פקד את חומש עם הירצחו של שולי הרמלך, שיחד עם נתאי שלה הקים את גרעין החיזוק התורני של חומש. הרמלך נרצח בפיגוע טרור ליד בית הוריו המתגוררים בכוכב השחר. רעייתו לימור ילדה לאחר הפיגוע בת בניתוח קיסרי. היא מקבלת עד היום טיפולים בירושלים, וטרם שבה לחומש.

אחרי רצח הרמלך, שהיה הדבק המלכד בין תושבי חומש החילונים לבין הגרעין הדתי, התממשה תוכנית שאותה יזם. בכירי הרבנים של הציונות הדתית באו לחומש, כדי לשחזר את מסע הרבנים שערך הרב קוק בשנת תרע"ד במושבי הגליל. תשעים שנה אחרי המסע ההוא, עלו תלמידיו, הרבנים חיים דרוקמן, יעקב אריאל, זלמן מלמד, אלישע וישליצקי, אליקים לבנון ועוד רבים אחרים על אוטובוס ממוגן ירי, ונסעו לחזק את יישובי צפון השומרון.

רצח הרמלך הביא דווקא להתחזקות בקרב הגרעין התורני, ומשפחות נוספות נרשמו להתיישבות בחומש. הרבנים שביקרו בחומש ישבו במועדון ביישוב, והאזינו להקלטה של דברי האלמנה, לימור הרמלך, בתום השבעה. "הם חושבים שיחלישו אותנו... הם לא יצליחו לעצור אותנו... אני מתפללת שהקדוש-ברוך-הוא ייתן לנו כוח להמשיך את הדרך הזאת". הרב יעקב אריאל, רבה הראשי של רמת גן, דיבר על רוח גדולה, על "עם ישראל בעוצמתו". הרב זלמן מלמד הסביר ש"הקשיים הם אתגרים שהקדוש-ברוך-הוא שולח לנו ותמיד יוצאים מהם חזקים יותר".

הפלשתינאים ניצחו

אבל גם היום, בחומש שעל ההר, קרוב לעננים, לא כולם יוצאים חזקים יותר. נינה קורובר, שאיבדה את בעלה בוריס בפיגוע, "מבינה שיש כבר החלטה. אני לא מתכוונת להתנגד לפינוי ולמשוך אותו. זה רק יהפוך אותי לעוד יותר מתוחה ועצבנית". קורובר חושבת שחומש תהיה בשבילה זיכרון קשה, בגלל רצח בוריס, אבל גם נעים, בזכות השנים היפות שחיה במקום.

"האנשים כאן נהדרים", היא אומרת. "גם הדתיים שבאו לכאן הם מלאכים, אבל בשבילי זה סוף הסיפור. אם יציעו פיצויים - אקום ואלך. אין עתיד למקום הזה. חומש הוא מקום קשה, גם למבוגרים כמוני וגם לילדים, כמו נכדי, שעדיין גרים כאן. איש כמעט אינו חפץ לבוא לכאן עוד. אבנה לי בית במקום אחר בארץ ישראל, ואין לי שום תוכניות לרדת מן הארץ. ישראל היא הבית שלי".

קורובר גם מסתייגת מההגדרה "טרנספר" שטובעים רבים משכניה לפינוי. גם ריטה רקובשיק, הבת של איליה קורוביץ, שנרצח אף הוא בפיגוע, תקח את הפיצויים ותעזוב את חומש. "אין לי כאן מכולת. אין לי כאן מעון. אין לי כאן טיפת חלב. בעלי היה שנה מובטל, והילדים מתקשים לחיות כאן חיים נורמליים. אם יגישו לנו הצעה סבירה, נקום ונלך. במצב נורמלי, הייתי נשארת כאן, אבל המצב אינו נורמלי. לא כלכלית, ולא ביטחונית. על הרכב של בעלי ירו כבר שלוש פעמים. כמה אפשר למשוך כך?"

רחל אהרון, שגרה היום בשרון, אומרת שהיא "מצדיעה לחבר'ה הדתיים", אבל הסיפור של חומש נגמר. "זה לא שווה את חיי האדם. לנו אין עוד כוח להתמודד. הפלשתינאים ניצחו". צבי סלומון, עוזב אחר, מתכוון לחזור לחומש. הוא מצהיר שיסרב להצעת הפיצויים, ושאם יהיה פינוי, הוא יעזוב את הארץ.

ראובן טביב, יו"ר המזכירות, שזוכר את חומש מלפני 25 שנה כהר לבן מכוסה צמחי זעתר, אומר שכמעט כל מי שדבק בחומש וגר בה היום למרות כל מה שקרה, יעדיף להישאר ולגור כאן, אם רק יתאפשר הדבר. טביב מבקש להיפגש עם ראש הממשלה שרון ולדבר אתו. "אולי הוא ישכנע אותי, אולי אני אשכנע אותו, אבל לא ייתכן שהאיש הזה, שהוביל אותנו לכאן, יתחמק היום מלשבת מולנו ולדבר אתנו". טביב חש פגוע ומושפל מההחלטה לפינוי חומש, "תמורת כלום", כדבריו. "אילו לפחות היה הסכם, אילו לפחות היתה תמורה, אבל ככה? אנחנו אפילו לא קלף?" *



בריכת השחייה של חומש. לטובת הגרעין הדתי נקבעו שעות לרחצה נפרדת לגברים ולנשים


בתים ריקים בחומש, שעכשיו מכשירים אותם לכניסת מצטרפים חדשים. אחרי תחילת האינתיפאדה עזבו חצי מהתושבים



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו