בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

יש שורות שהייתי מוחק

עם מות נעמי שמר אחרון פייטני החאקי, חיים חפר, מביט לאחור: החברים, השירים, ההערצה לצה"ל, הילדות

3תגובות

כל יום באחת בצהריים יורד חיים חפר מדירתו שבקומה השביעית לקפה "ארלוזורוב" השכונתי, ממש מתחתיו, מרביץ סנדוויץ' עם בשר מעושן ושותה חצי ליטר בירה צ'כית ("סטרופרמן"). חפר שותה בכוס גדולה, אישית, ששומרת עבורו המלצרית. אחר כך לחייו מוורידות ואפו מסמיק. חיים חפר חי.

את יוני האחרון הוא מכנה "יוני השחור". נעמי שמר ואריק לביא הלכו לעולמם בשבוע אחד (וכדי להוסיף דאבה לצער מתה גם ידידתו אביבה ממבוש, אשתו של איצ'ה), ומחשבות שונות ומשונות על קונספירציה כנגד מחוללי הזמר העברי צצו ועלו גם במוחו. "אני מסתכל מסביב", הוא אומר, "פתאום הרבה חבר'ה מריחים את הפרחים מלמטה, אז רציתי להוציא פטיציה למלאך המוות ולהגיד לו: בסדר, ביוני עשית עבודה יפה, תנוח קצת, תן לנשום קצת. אנחנו פה, לא נוסעים לסמרקנד, כמו בסיפור ההוא, יש לנו עבודות לעשות".

בן 79 ולמרות שהבטיח בתחילת העשור שעבר שיתאבד כשיהיה בן 75, הוא דוחה לפי שעה את המהלך: "למי יש זמן?" חפר עסוק מאוד. בימים אלה הוא גומר לכתוב ספר שיספר את סיפורם של כ-160 משיריו ("כתבתי איזה 1,000") וחוץ מזה עושים עליו סרט וביקשו שיכתוב מקאמה ספיישל ("אני עוד שוקל").

הוא נותן דוגמה מהספר. "נגיד 'ערב במסחה'. פעם (1978) היתה יומולדת 60 ליגאל אלון. עשו לו מה שאני לא כל כך אוהב, 'ערב הפתעה' והזמינו חברים, שכל אחד יבוא ויקרא ויספר סיפור. דוד הכהן ואנוכי התארחנו אצל משפחת גולדמן, האבא, ואני מרגיש שהולכים לידי בחוסר נוחיות, במין עין עקומה כזאת. בסוף ניגש אלי מישהו מבני המשפחה ואומר: 'תראה חיים, 'גולדמן את בתו סגר' - זה מפני שהיא היתה מתפרעת, אתה מבין?' תאמין לי, לא הכרתי את הגולדמנים כשכתבתי את השיר ופתאום התברר לי שהדברים קרו במציאות. ולא רק זאת, גם הסיפור עם קורקין, שהיה 'מביא לרבקה שק מרנסים', קרה. היית מאמין?"

אז תרשה לי. למה דינה ברזילי, גובה 160 ס"מ, שקלה אצלך 58 ק"ג ולא 53? זו לא התעמרות?

"צודק. טעות שלי. לא ידעתי מה משקלן של בחורות, ואחר כך באו הרבה בנות והעירו לי על זה שהיא קצת שמנה".

נפלאות השאנט

לחפר יש אמנם בית (ערבי) בעין הוד, אבל רוב הזמן, 30 שנה, הוא גר ברחוב ארלוזרוב בתל אביב, "עם זכוכיות כפולות". גר לבד. מ-78' הוא גרוש, אחרי 18 שנות נישואים לרותי, ממנה יש לו את מימי וגם שני נכדים. את האוכל ביום-יום מכינה לו עוזרת, "בין דיאטה לאוכל טוב", ומצבו הבריאותי לא רע, הרבה יותר טוב ממה שהיה עד לפני כמה חודשים. בחולצת טי סגולה, מכנסי חאקי קצרים וסנדלים, חפר הולך. כלומר על הרגליים ובלי מקל. "השאנט", הוא מספר, שינה את חייו.

מתברר שבראש יש לו היום מעין משאבה, "שאנט כזה", שמובילה את המים בצינורית דקה מהמוח אל הבטן. לפני חמש שנים מצאו באיכילוב שהמים במוח שלו ("כנראה המים של הוויסקי") הם שגורמים לו קשיים בהליכה. "אמרו לי: תשמע, תעשה את השאנט הזה. אמרתי: מי המנתח הכי טוב? אמרו צביקה רם מתל השומר, במקרה הבן של אלימלך רם (מערוץ 1), בדקתי אם באמת צריך ואז עשיתי אצלו את הניתוח". חצי שעה לקח ולמחרת חפר באמת הלך. "אני לא דתי ולא מאמין בנסים, אבל אני מאמין בנפלאות". הוא מרוצה גם מהרפואה וגם מהניסוח.

בשנה הבאה אתה בן 80, "מגיע לגבורות", הגיעה עת הסיכומים?

"מה פתאום, לא הגיעה שעת הסיכומים, אני כותב. מכיוון שאין לי עיתון, כי פיטרו אותי מ'ידיעות אחרונות', והסיבה היתה, כפי שאמר לי העורך משה ורדי, כי מחיר הנייר עלה ב-40% וצריך להצטמצם, וקיבלתי את זה, בכל זאת אני מרגיש שאני מת לכתוב.

"אספר לך סיפור על כתיבה", הוא ממשיך. "נסעתי פעם לגרמניה והייתי במינכן. זה היה יום רביעי, אני יושב במלון, ממולי טלוויזיה ואני מרגיש לא טוב, מין דיכי כזה. לידי בקבוק ויסקי, אני שותה וזה לא עובר. פתאום נזכרתי שבכל יום רביעי אני כותב לעיתון וזה היה בשבילי כמו זריקת הרואין. סם. ופתאום כשהסם הזה איננו, מה אני עושה? התיישבתי והתחלתי לכתוב סתם משהו וזה עבר לי".

פיינר ונובק

חפר יליד 1925, סוסנוביץ, פולניה, "הקונגרסאית, פולניה פולניה". משם עברה משפחתו למיסלוביץ, "שהיתה עיר חשובה מאוד ליהודים כי ביאליק חי וכתב בה שנה שלמה". אבא שלו, יששכר פיינר, היה סוכן נוסע של שוקולד ("נדמה לי 'סושרד'") ואמו, רבקה לבית הרצברג, היתה עקרת בית. הוא מספר שאביו היה ציוני, וכשחיים היה בן תשע החליט האב שיהיה חבר ב"גורדוניה" וכך לדבריו הקים את הסניף הראשון במיסלוביץ. "הייתי גם היו"ר וגם החבר יחיד ובאו לבקר אותי מקטוביץ לשמוע מה נשמע בסניף".

כילד למד עברית עם מורה פרטי וכל יום היה מעתיק דף מספר, עם ניקוד, "טקסטים של פרישמן". העברית שלו, הוא אומר, היתה כשל בן גימנסיה "תרבות" וכשעלה לארץ ב-36', בגיל 11, נהג לומר "אני חפץ" ו"חי נפשי" ועורר צהלות בוז בקרב ילדי רעננה. "אבל הצלחתי מהר מאוד להשתחחרר מזה".

אכן כך. חפר הצליח להחליק לתוך חברת בני הארץ בלי שזכרו לו את עברו הגלותי, כמו שזכרו תמיד לשמעון פרס, או כפי שיחטטו לימים בחייו של דן בן אמוץ. חפר לא מתפלא: "לא הכחשתי מעולם את מוצאי, אבל ידעתי עברית. זה כל העניין". בכיתה ח', כשעשו בחינה בדקדוק, הוא ידע לנקד כל מלה ("זכרתי ויזואלית"). ידע למשל ש"אנחנו" זה "חטף פתח ופתח" וכולם באו אליו "בריצה" כדי שינקד להם.

תיכון לא גמר, גם לא ניגש לבגרות. בן 17 וחצי הלך לפלמ"ח ישר מהצריף של "המחנות העולים". מורים מיוחדים לא זוכר, חוץ ממשה מגד, המורה לחשבון, אבא של אהרון ומתי. "הוא היה אמנם ידען גדול, אבל לא הצליח להשתלט עלינו". זוכר שמגד היה אומר: "פיינר ונובק החוצה".

באותם ימים פגש את נובק, נער בן גילו, שלדבריו נטע בו את האהבה הגדולה לעברית. יהושע נובק, היום עו"ד יהושע נבו, אל"מ במיל' ("איש רב מעללים"), הגיע לארץ חצי שנה לפני חפר מרומניה וידע כנראה עברית נהדרת. חפר: "אני ידעתי עברית, אמנם הייתי צריך כמו שאומרים קצת לטפל בה, קצת לרסק אותה, אבל כשפגשתי אותו זה נהיה משהו אחר". נובק הכיר לו את ז'ול ורן ואת הנריק סנקביץ. "בעיקר את 'באש ובחרב', עם קמיציץ ופאן וולודיובסקי שהיה נמוך אך אוחז חרב מוכשר, ופאן זגלובה אשר באיבחה אחת קיצץ ראשם של שלושה שוודים".

לחיים (עדיין פיינר) וליהושע (עדיין נובק) היה עניין עם אפשטיין המורה להתעמלות, שהסתובב שזוף במכנסיים קצרים וכל מה שעשה זה תרגילי סדר מעצבנים. חפר: "וכאן אני מוביל אותך לקצה של העברית שלי". יום אחד עלה יהושע על הגג של המקווה שעמד לא רחוק מבית הספר וכשאפשטיין קרא "ימינה פנה", הוא צעק מלמעלה "קדימה צעד" ובילבל את התלמידים. חפר: "ואז אפשטיין הוריד את יהושע מהגג עם צינור חצי צול ועשה עליו כמה תרגילי ז'יאו ז'יצו לעיני כולם והשפיל אותו". יהושע בכה, ברח לשדה, לקח גושי אדמה והתחיל לזרוק גוש אחרי גוש לעבר המורה להתעמלות, "ובכל גוש הוא צעק ככה: 'ראשך לקן עורבים, בטנך למערת חתולים, אשתך לזונה תהיה ובתך בעבור נעליים, נחיריך למעיינות שתן ופיך למעיינות אשפה'". חפר מציץ מעל המשקפיים. "מה אתה אומר? הוא חיבר את הטקסט הזה על המקום, ואני כל כך נפעמתי עד שחזרתי הביתה והתחלתי לקרוא ירמיהו".

עד היום נבו וחפר חברים טובים ומדברים זה עם זה בעברית "צחה שבצחה". חפר: "אתה מבין, לא מורה, חבר. חבר עשה לי את זה".

בגדים ישנים

את החרוזים הראשונים כתב כשהיה בן 13 עבור חברת "שמן". זה היה במסגרת תחרות ארצית. הוא לא זכה במקום הראשון, אבל קיבל מבחר ממוצרי החברה - "משחת שיניים, ולוטה וסבון".

מוצרי טיפוח?

"כן. ולווטה לים של הרצליה, כולם מרחו אז".

וכולם היו אז ב"מחנות העולים", שבצריף שלהם התעצבה תודעתו בכל מה שנוגע לארץ, לגיבוריה, לחלומותיה ולמחיר שיש לשלם עליה. "כשבאתי לפלמ"ח בחורף 1943, נולדתי מחדש". הוריו לא היו שותפים להתפעלותו. הם היו שמחים לו הלך ללמוד "סטנוגרמה", זאת אומרת קצרנות. "הם גרו ברעננה והיה להם קשה מאוד. אבא שלי בא לעבוד כמו חלוץ, בערך כשהיה בן 35, ואחרי שלושה ימים שעבד עם הטוריה הוא הרגיש לא טוב, עבר משבר ובסוף החליט לעבור לעניינים אחרים".

העניינים האחרים היו חנות בגדים ישנים. חפר: "משם באתי. מחנות של בגדים ישנים. קראו לזה 'הלבשה' ורבים מהקונים באו מהכפר ח'ירבת אל עזון, שליד רעננה, שלא נותר ממנו זכר". פיינר הצעיר הוקסם מהפלמ"ח העברי, הסודי, מלא ההבטחה והמשפחה שלו פתאום היתה "המחלקה", מחלקה 3 פלוגה ו'. "באתי לשם ואמרתי לעצמי: 'אני לא בגדים ישנים'".

על תעודת בגרות לא דיברו שם. "בגרות? מי רצה אז תעודת בגרות? ב-39' פרצה המלחמה, צנחנים גרמנים עמדו לצנוח ואמרו: 'אם רומל יגיע, מה תעשה, תראה לו תעודת בגרות?'"

מי המציא את המלה "צבר"?

"לא יודע. את המלה הזאת המציאו בכלל ב'דבר השבוע'. היה שם מדור 'צברינו החמודים והעוקצנים' והיו שם חוכמע'ס של ילדים. היה צריך למכור את הסיפור הזה ליהודים מחוץ לארץ שבאו לבקר. מה זה בכלל 'צבר'? איזה מין דבר זה? בעלייה השנייה והשלישית אמרו 'בן הארץ', ובני הארץ לא קראו לעצמם צברים".

ומאיפה החאקי הקצרים?

"אני הגעתי לארץ ב'דריי פערטל' (שלושת רבעי) וראיתי את כולם הולכים במכנסיים קצרים מאוד. הגעתי עם גרביים שהיו עושים אותם כאילו בייגלעך מלמעלה והלכתי, אוי לאותה בושה, עם סנדלים וגרביים. מהר מאוד החלפתי גרדרובה".

הוא חושב שאת התלבושת הקאנונית המציאו בקיבוצים "וכנראה זה היה עזריה אלון". לדבריו אלון הולך עד היום ככה בבית השיטה ("הוא מתקרב ל-90"). הדור הראשון הזה כלל את גם את משה דיין ויגאל אלון. לפניהם א"ד גורדון עוד הלך במכנסיים ארוכים (יש תמונה).

משהו טראומטי

לו היה מתבקש, היה חפר כותב על עצמו בערך "חיים חפר" באנציקלופדיה העברית: "פייטן עברי ישראלי". כל חייו כתב חרוזים. למרות שנות כתיבתו הרבות גם בעיתונות, לא התפתה מעולם לכתוב משהו פובליציסטי רגיל. תמיד חיבר שיר, או מקאמה, תמיד בכתב יד עגול, קטן, נשי. אל מקלדת המחשב לא עבר, כשם שלא כתב מעולם במכונת כתיבה. "כתיבתי תמה", הוא אומר דו משמעית. לדבריו אין לו גם היום בעיות זיכרון כשהוא צריך למצוא מלה חורזת.

אולי אתה זוכר מי המציא את ה"ערבוש"?

"בתקופת 'השומר' דווקא נתנו כבוד לערבי ומתוך הערצה לבשו בגדים של ערבים. לבשו כאפיה, עבאייה, עקאל, פוסטאן - שמלה לבנה או שחורה, ואמרו 'דחילק' ו'מעליש'". הוא זוכר שההערצה הכי גדולה אצלם בפלמ"ח היתה דווקא למחלקה הערבית. "אלה היו אנשים שהלכו אל הערבים. הם אמנם ריגלו אצלם, אבל ידעו את אורחות חייהם".

והבוז?

"הבוז לא נולד אצלנו, לא בפלמ"ח הראשוני. אני חושב שגם אם השתמשו במלה 'ערבוש', זה לא בא מהלוחמים, אלא ממי שנקראו 'המנהלה'".

אבל אתה היית מנהלה, אתה התרבותניק.

"אני קודם כל הייתי לוחם. הייתי סייר והייתי שותף בהעלאת 3,206 עולים מסוריה ולבנון, ואני לא מתבייש שהייתי תרבותניק. אני אראה לך מה כתב לי רב אלוף יגאל ידין (מוציא מכתב משנת 50'): 'הצ'יזבטרון עלה מן הצבא, ירד אל הצבא ונלחם בקו הראשון'. אני לא הסכמתי להסתובב בעורף, היינו יוצאים, שייקה אופיר, נעמי פולני ואני, והאקודיוניסט אליקום שפירא והיו מקומות שרצינו להילחם, למשל בנבי יושע, ולא נתנו לנו. יגאל אלון לא נתן לנו".

אם הערבים של 48' היו כמו החיזבאללה, מתאבדי החמאס או חופרי המנהרות של רפיח, הם היו מפסידים ככה?

"אין ספק שהיום ההקרבה שלהם אחרת. הם בעצם אומרים בערבית 'טוב למות בעד ארצנו' ויש הרבה טרומפלדורים אצלם. פעם לא היו. משהו קרה לפלשתינאים ואנחנו אחראים לזה, אבל אני חושב שגם ככה היינו מנצחים אותם, כי גם היום, עם כל ההקרבה, הם לא מאורגנים, מצטלמים במסדרים, קופצים דרך אש. והייתי אומר עוד דבר - אולי מלחמת העצמאות היתה נגמרת עם כיבושים הרבה יותר גדולים אם הם היו מתעקשים יותר. תדע לך שיצחק שדה רצה לעלות על רמאללה ובן גוריון לא נתן לו".

לחפר חשוב שיחסו לערבים יימדד על פי טקסטים שכתב בתחילת שנות ה-60 נגד "הממשל הצבאי". מספר שהתוכנית הראשונה שלו ב"חמאם", עם דן בן אמוץ, היתה "משלי ערב", שבה הערבים - אורי זוהר, אריק איינשטיין, רחל אטאס ועליזה רוזן - הופיעו כמתחנפים ליהודים, ובעצם כפרודיה על המדינה האדנותית שקמה כאן ב-48'. חפר: "ההיילייטס היה שאורי אומר לאריק: 'תראה את היהודים איזה נחמדים, אם יש לך שדה עם אבנים, הם באים ומסלקים את האבנים, ובונים יישוב, לא כמו אנחנו'".

ואתה גר בעין הוד, בבית של ערבים.

"כן. ולמה אני גר שם? פשוט כי ירו עלינו מהכפר הזה, אז כבשנו אותו, ואחרי שירו אמרתי: 'אם ירו אז שיסבלו'".

את הבית קנה חפר בתחילת שנות ה-50 מהפסל רודי להמן ("זה היה בעצם דיר") והוא שוהה בו בסופי שבוע. מגדל זיתים, ענבים, ירקות, עושה שמן זית, מחלק לחברים, נוסע וחוזר בפורד "פוקוס", נוהג לבד. "רק בתוך תל אביב אני לוקח מוניות".

מצד אחד אתה ציניקן, אנטי דתי, מצד שני כתבת על סמלים דתיים ומקומות קדושים בהערצה רבה. מתי אתה הופך פתאום מזה לזה?

"מקומות זה הגיאוגרפיה שלי, ואני ציניקן לגבי התנהגות של אנשים".

איך אתה מסביר את המקאמות, כמו "הצנחנים בוכים" ואת השתתפותך בפסטיבל המשיחי סביב הכותל?

"'הצנחנים בוכים' נכנס לסידור תפילה של הרפורמים. מה אתה רוצה שאני אגיד לך?"

איך אתה מסביר את: "ויהי בוקר ותנשוב הרוח הקלה, ותרד מהחרמון בדרכה לתעלה, ותעבור בלב העם בשמחה וצהלה, ויחל יום חדש, יום אפור, יום עמל, ויחייך אל עצמו סגן הרמטכ"ל" (חיים ברלב. מתוך "חזק מהיר ובאופן אלגנטי"). או: "אל תלכו לישון טייסים... ספרו, דברו, הגידו עוד ועוד... תנו לנו לחיות איתכם את כל הגיחות אחת אחת / לנשום במטוס שהמריא, לנשוף במטוס שנחת". אתה חותם על זה?

(צוחק) "ברור שהיום לא הייתי כותב ומפרסם את זה בעיתון. תראה, חיים ברלב היה חבר שלי, ובמחנות עולים, אז, אם מישהו היה מקבל ציון לשבח, היית צריך לכתוב לו משהו. פנימי".

אבל כאן מדובר במניפולציה על עם שלם. אתה לא חש אחריות, חלק מאסונה של מלחמת ששת הימים?

"המלחמה החלה כמשהו טראומטי ואחרי זה עשינו כולנו טעות. ניצחנו ולא מסרנו את השטחים וחלאס גמרנו עם זה".

ומה חלקך בעסק הזה?

"תראה, ראיתי כמה מהקרבות ואני הערצתי את צה"ל. הערצתי את צה"ל מבלי לחשוב שהמדיניות תהרוס את העם. זה היה צריך ללכת כמו שאשכול רצה, שהשטחים יהיו קלפי מיקוח".

כמוביל וכמעצב טקסים לאומיים, יש בך חרטה?

"בוודאי שיש. יש הרבה מקומות שהייתי מוותר עליהם. גם חלקים בפזמונים שלי. אמרתי 'מחרמון ועד ים סוף'. וכשגנדי הזכיר לי את זה, אמרתי לו: 'מי אמר שאני עובר דרך שכם?' אבל הסיטואציה היתה אחרת".

היו כאלה שראו את האסון, בקיצור, והוא לא. הוא שוקע בהרהור, נראה שהוא מסכים: "אני זוכר את עצמי נוסע בגולן, עובר במסעדה, היתה איזו תחושת התעלות של מקומות שאתה מגלה. אתה מגלה מקומות של התנ"ך שרצית תמיד לראות אותם. כשהייתי נער הייתי בכותל, בן דוד שלי לקח אותי כשהוא עוד עמד בסימטה צרה. זה אמר לי משהו, 'הכותל המערבי'.

"שמע סיפור", הוא מתעשת. "חודש או חודשיים לפני מלחמת ששת הימים, אני יושב עם גאולה כהן ב'כסית' ואומר לה: 'כמה את מוכנה להקריב בשביל לכבוש את הכותל?' והיא אומרת לי: 'אף אחד'".

נשים

הוא מספר שבהכשרות של הפלמ"ח, מבין 7,000 המגויסים היו 1,400 בנות, ואצלם במחלקה היו שתי כיתות בנים וכיתה אחת של בנות, "ואני כבר אז כתבתי מחזמר קטן, 20 דקות-חצי שעה, שכולו היה פמיניסטי". הסיפור הלך כך: הבנות מורדות במ"מ ועולות אל קלעת אל-נמרוד ("שראינו מדפנה") וחיות על שוד. "ובסוף, לא משנה, הן מתחרטות וחוזרות, משהו כזה. אבל רק בנות שיחקו בזה". פמיניזם.

כפמיניסט אתה כותב: "הוא יגיע אליך ילדונת". וגם: "החיילים זורקים לך פרח ומול ביתך פוצחים בשיר". וגם: "מיהר האמבולנס בדרך לבאר שבע והיא חיכתה, חיכתה לו בחלוק לבן". וגם: "ואת היית יפה כשתי עיניך עת הדמעות היו בך עצורות". וגם: "מי יידע אחות, אם עוד נחזור אליך - אולי הקרב האחרון". בקיצור, הן תמיד בבית, תמיד מחכות ואנחנו הגברים לעולם חוזרים עייפים, זקוקים לנחמה. מדוע? ממש לידך היו נשים לוחמות ואתה לא נותן להן קרדיט.

"כן, זו היתה האופנה של אותם זמנים, של כולם. כולם כתבו על האשה שמחכה בבית. גם אלתרמן וגם אני. יש דברים יותר גרועים. אני כתבתי שיר לא מזמן שלא רוצים לשיר אותו כי הוא נקרא 'הטרדה'. ואני כותב משפט חוזר: 'רק אל תגידי שאני מטריד אותך מינית'. שאלתי כמה נשים: 'תגידו, זה שיר אנטי פמיניסטי?' ואמרו לי 'לא בטוח'. למה לא בטוח? כי השמצתי בו גם את עצמי. כתבתי: 'נשים אומרות שאני חמור והן שונאות אותי לנצח, ואין לי חושך אין לי אור, יש לי אות זין על המצח'. ובסוף אני אומר: 'ובסך הכל אני אוהב אותך'".

אבל זו בדיחה. אתה אמרת שהיו נשים סביבך שלחמו.

"אני לא מכיר משוררים שכתבו על גבורה נשית, חוץ אולי מחנה סנש. זו היתה תקופה שבה גברים לחמו. אפשר היה לספור את הנשים הלוחמות על אצבעות שתי הידיים".

גנדי, פרס וגולדה

גנדי, רחבעם זאבי, היה חבר שלו, ידיד נפש עוד מ-46'. חפר אומר שידידותם פסקה. "לא רציתי לבוא אתו למולדת וגם לא למה שהוא קרא 'ארץ ישראל השלמה'. כשהיה לוקח אותי לראות מרדפים בבקעה, הוא היה די היה מתנצל. לא היה לו נעים ממני. פעם מתן וילנאי (כמג"ד בצנחנים) צר על איזה מערה, והוא (גנדי) צעק: 'לא להרוג, לקחת שבויים' וראיתי שהוא עושה את זה בגללי. באוזני הוא גם לא אמר אף פעם את המלה 'טרנספר', וברגע שהוא אמר, זהו, לא דיברתי איתו יותר. הוא היה יותר פרחח מאידיאולוג, קצין מודיעין יוצא מגדר הרגיל ולפעמים חרא של בן אדם".

יש קטע, הוא אומר, שהוא מתחרט שכתב בגלל גנדי. "טופול צילצל לי ואמר שיעל (זאבי) נראית כמו סמרטוט כי סילבי קשת כתבה משהו נגדו, ואני כתבתי אחרי זה משהו ב'ידיעות אחרונות' וסילבי קשת לא מדברת אתי עד היום. יש דברים שאתה צריך לכתוב, אבל אסור לך לפרסם".

בסוף שנות ה-50 כתבת את השיר "איך הפשפש עלה למעלה", אומרים שזה על שמעון פרס. ההגדרה תקפה?

"תראה, הוא כבר היה מאז ראש ממשלה וזה משהו אחר, אבל ראשיתו היתה כזאת. הוא לא היה לוחם במלחמה, למרות שהיה איש צעיר. המון נערים בגילו יצאו למלחמה והוא לא. רק סיכסך וחתר. יש לי אנטיפתיה אליו. תראה, עכשיו הוא שוב אומר: 'זה לא עניין אישי, אני רוצה שלום'".

ובכל זאת, למה השנאה כל כך עמוקה?

"נכון שיש פה חארות לא פחות ממנו, אבל הוא היה החרא בדרגה הכי גבוהה. אבל, תדע שלא כתבתי את השיר עליו. כשאמרו שזה הוא, לא עמד בי הכוח להתנגד לעם שראה ב'פשפש שעלה למעלה' את שמעון פרס".

אתה חושב שפעם היו לנו מנהיגים ישרי דרך, או שפשוט "הממזרים שינו את הכללים"?

"אני חושב שאשכול היה ישר דרך. היה לו אמנם את האימרה 'אל תחסום שור בדישו', אבל שום דבר לא למען עצמו. רבין היה ישר דרך, גם בגין היה ישר דרך. את שמיר לא הכרתי".

גולדה?

"גולדה, אני אגיד לך באיזה מקרה היא היתה ישרת דרך. באנו אליה כמה סופרים לירושלים לדבר על אקרית ובירעם והישיבה קצת התארכה, אז מישהו רמז, אני חושב שהייתי אני, אם אפשר לשתות משהו, אז היא הביאה לנו את הבקבוקים הקטנים האלה שמחלקים בטיסות, 'ג'וני ווקר'. הנה, זו ישרת דרך. היא לא הביאה לנו 'שיבס ריגל' גדול שקיבלה במתנה ממישהו חשוב. ובעניין הזה היא היתה צדקת".

על המלחינים

"השיר הראשון שהוא כתב לי היה 'הפלמ"חניק מחפש את המחר', מספר חפר על סשה ארגוב, "והוא היה נורא בעיני. אמרתי שזה יהיה דבר שלא ישירו אותו. לא שמעתי עד אז צורה מורכבת כזאת בפזמונים. חשבתי, אלוהים, מי ישיר דבר כזה? ובסוף שרו את זה בלי סוף. החבר'ה תפשו שיש כאן משהו חדש. הם לא רצו ללכת, כדברי ייטס, 'בשביל שכולם דרכו בו'".

את "השמלה הסגולה", שהיתה בהתחלה השמלה הצהובה, כתב חפר לתרנגולים, ולדעת רבים שיר זה הוא אחד מטובי השירים הישראליים, אם לא הטוב שבהם. חפר: "נעמי פולני החליטה שהתוכנית תהיה על צבעים. כתבתי את 'הכל זהב' וחשבתי על צבע נוסף - סגול, כי הסגול יש בו משהו מסתורי, כמו גרטה גרבו, הגברת עם הקמליות, אף על פי שהסרט היה בשחור לבן אני תמיד רואה אותה צבועה בסגול חיוור. סשה לקח את המלים וכשחזר המנגינה נשמעה נפלאה. מיד".

ב"לך לך למדבר" היתה קודם מנגינה. "סשה נתן לי אותה ואני התייסרתי כמה חודשים, עד שכתבתי את המלים. המנגינה הזאת עינתה אותי. חשבתי מה אפשר לעשות עם ה'בום בום' של ההתחלה ולא יכולתי למצוא משהו אחר חוץ מ'לך, לך'".

עם ארגוב כתב חפר משהו כמו 100 שירים. "הוא היה פדנט גדול, יש דברים שהוא לא הסכים בשום אופן לתקן. הוא היה משכנע אותי להחליף מלים לפי המנגינה ואני מעולם לא הצלחתי לשכנע אותו להחליף מנגינה לפי המלים, אבל תמיד הרגשתי שהוא צדק. תשמע, סשה היה אינטלקטואל".

ויוחנן זראי?

"זראי היה מודרניסט. הוא היה ממציא דברים. יום אחד בא ואמר: 'תו אחד!' ומזה נוצר 'ויבן עוזיהו מגדלים בירושלים'. תראה איזה יופי של שיר, טה טה טה טה טה טה טה טה טה טה טה טה טה טה טה טה - ויחזקם.

"אני חייב לספר עליו עוד משהו. יום אחד זראי מביא לי מנגינה שנשמעת כאילו נכתבה בימי הביניים. התאהבתי בה וחשבתי אז מה הדבר הישן ביותר שאני יכול להתחבר אליו, וכתבתי את 'צריף ישן'. ואתה יודע על איזה צריף חשבתי? על הצריף של משפחת מגד של אהרון ומתי מגד ושל ההורים שלהם, משה ולאה. זה היה צריף מצופה נייר זפת שעמד בין בתים לבנים מבלוקים ברחוב רמב"ם ברעננה, לא רחוק מבית הספר שלנו. אני זוכר את הגשם שיורד על נייר הזפת הזה ובעיני זה נראה כמו הדבר הכי ישן שיכול להיות. ברעננה".

דירוגים

גדול הבדרנים מאז קום המדינה היה לדעתו שייקה אופיר, "מקום ראשון". אחריו, בלי היסוס, אורי זוהר. מהם חמשת הגדולים שלו עצמו בתחום הפיזמון? קשה. הוא מתייעץ עם עצמו ולבסוף נותן רשימה, אבל לא ממש סופית: "'הן אפשר', 'בראשית', 'השמלה הסגולה', 'דודו', 'הוא לא ידע את שמה'. את אלה אני הכי אוהב".

קח רשימה אחרת: צ'יזבטרון, להקת הנח"ל, בצל ירוק, תרנגולים, גשש, אריק, שלום, כוורת, משינה, אביב גפן, שרית חדד, דג נחש. איפה התנתקת?

"איפה התנתקתי? אדוני, כתבתי שני שירים לדג נחש".

לדעתו השיר שכתב להם דויד גרוסמן ("שירת הסטיקר") יפה מאוד, "לא הייתי עושה אותו אחרת". בכלל הוא מעיד על עצמו שהיה ראשון כותבי הראפ בארץ ישראל. בבקשה: "'אני עקיבא, אם יש איזו צרה, אני אני בא'. כתבתי את זה לשייקה אופיר עוד בצ'יזבטרון".

למי אתה מתגעגע? תן רשימה.

"לדן דן אמוץ, לרבין, ליגאל אלון, לאלתרמן, לבונים, לגרשון פלוטקין, לחלפי שמת מזמן, לשייקה אופיר בטח, לנסים אלוני. חבל על נעמי שמר שהלכה, היינו מדברים בטלפון ועל אריק לביא שביקרתי אותו בבית חולים 'רעות'".

ולמי אתה הכי מתגעגע?

"לדן בו אמוץ. עבדנו ביחד, הבנו אחד את השני במבט, יכולנו להגיד אחד לשני 'זה חרא' בלי להעלב. לא מצאתי יותר כזה חבר".

קינאת בו?

"לא קינאתי בדן בן אמוץ. היתה בו ייצריות שלא היתה בי. בנשים, באוכל, בכסף. תמיד אובססיווי. תשמע דוגמה. כשהוא שכב על ערש דווי בדיוק התקלקלה אצלו המכונת הכביסה, והמלים, אולי האחרונות שלו, היו: 'בתיה תקחי קבלה'".

סיפור אחרון

חפר אופטימי. בטוח שאנחנו עוד נראה את "הימים האחרים", אומר שגם את השיר "הן אפשר" כתב בתוך המלחמה, מלחמת העצמאות, אומר לא לחשוש, שכולנו נראה אותם, "גם אני וגם אתה". ליתר ביטחון הבטיח לעצמו חלקת קבר, ובמקום לא רע.

חפר: "נתן זך, חבר, פנה אלי ואמר: בוא ניגש לאיזה קיבוץ ונמצא חלקת קבר כדי שהידיים של חברה קדישא לא יגעו בנו. צילצלנו לשפיים, אבל זה היה יקר, ביקשו שם 5,000 דולר. אז שמענו על קיבוץ עינת ואמרנו ניסע לראות. עשינו סיבוב ומצאנו כמה חברים שם, כמו חלפי (אברהם) ומאוד מצא חן בעינינו. פנינו לאחראי, הזדהינו, זה מצא חן בעיניו והלכנו לבחור מקום. בסביבה של חלפי הוא אמר לנו שהכל תפוס, זה היה בבית הקברות הישן, אז הוא לקח אותנו לבית הקברות החדש, אבל ראינו שאין שם עצים והכל חדש, רק מתחיל שם, והחבר'ה עוד לא הגיעו, אז אמרנו לו: רוצים בישן, איפה שיש עצים ושיחים ופרחים. בסוף הוא מצא לנו שם שני מקומות.

"אמרנו: בסיידר, אלה המקומות, עכשיו המחיר. אמר לנו 14 אלף שקל. אחרי משא ומתן ירדנו לעשרת אלפים ובשני תשלומים. ואז רצינו לדעת מה הם נותנים. אז ככה: אנחנו מקבלים כל אחד ארון מעץ, לא אורן פיני, ולמטה יש לנו דיקט עם חורים. נתן התפלא על זה. אמרתי לו: שהרימה תיכנס יותר בקלות.

"אחר כך חשבנו על סגנון הלוויה. אני רציתי לעשות מה שנקרא 'הלוויה מקסיקנית', עם חצוצרות ומוסיקה וכשאני עדיין נוכח. נתן אמר בסדר ושהוא יספיד ביידיש, אז באנו לצלם את הלוויה המקסיקנית, היה היום סגריר והיתה לי כוונה לקרוא מקאמה על עצמי ואז אני רואה את הקבר של דוד פרלוב. ועצרתי. פרלוב היה אדם שאהבתי. אני בעצם קלטתי אותו כשהגיע לארץ והוא אמר תמיד שהרגיש בגללי 'כמו מעפיל בספינת מעפילים'. "חשתי שאני לא יכול להתחכם ליד הקבר שלו, אז ירדתי מהחצוצרות ורק קראתי את דברי נתן זך, 'לחיים חפר, שכני לעפר ולאפר', ואחר כך שיר שכתבתי: 'שבע שנים היתה בצורת, אמר הנביא, שבע שנים הרגיש בצורך גשם להביא', והפזמון החוזר: 'צריך שיירד הרבה גשם, ברעש, בזעם, שהארץ החרשת תתעורר מקול הרעם'. זו המחאה שלי על המדינה החירשת, שלא שומעת, לא את החולים ולא את הנכים ולא את הזקנים ולא את הגימלאים. לאף אחד כבר לא אכפת כאן".

זהו. בינתיים זך כבר דואג לפסל ראוי שיוצב על הקבר "של שנינו". לחפר חשוב שיהיה דבר אחד - סמל הפלמ"ח. "איתו אני אלך אל מעבר לתכלת ושברקע ישירו את 'הן אפשר'". הוא שותק. חוכך בדעתו אם מדובר בבחירה הנכונה. אחר כך נזכר. "קיבלתי לאחרונה תרגום שלו לפולנית".



חיים חפר. לא ידעתי מה משקלן של בחורות, ואחר כך באו הרבה בנות והעירו לי על זה שדינה ברזילי קצת שמנה


חפר בסוף שנות ה-60. יש דברים שאתה צריך לכתוב, אבל אסור לך לפרסם
 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו