בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מצעד הגאווה הראשון

כל מה שרצית לדעת על האולימפיאדה הראשונה. איפה היא ואיפה אתונה

תגובות

בוסטון

אילו היה ראש הוועד האולימפי הבינלאומי, ז'אק רוג, מכנס השבוע מסיבת עיתונאים בהולה במשרדו האתונאי, שחלונותיו משקיפים על אגן הנמל של פיראוס מזה ועל גבעת ליקיאויטוס מזה, ומכריז שלרגל קיום האולימפיאדה ביוון, שתהיה בבחינת סגירת מעגל של למעלה מ-2,700 שנים, החליט הוועד להשיב עטרה ליושנה (תרתי משמע) ולערוך את המשחקים לפי חוקי משחקי האולימפיאדה של יוון העתיקה, בוודאי היו פוצחים הנוכחים בחדר בתשואות סוערות, עד אשר היתה אחת העיתונאיות מתעשתת, מכחכחת בגרונה ושואלת: "האם נשים יוכלו להשתתף במשחקים?"

"לא", היה רוג נאלץ לענות. "וגם לא לצפות בהם. כידוע לכם במשחקים של ימי קדם הותרה ההשתתפות רק לגברים יוונים בני המעמדות העליונים, פרט לכוהנת האלה דמטר שלה, כמובן, יורשה לשבת ביציעים. למעשה, אשה שתנסה להתגנב אל האיצטדיון צפויה לעונש מוות. אבל אל דאגה, עבור הנשים יתקיימו תחרויות נפרדות עם תום האולימפיאדה. אלה יפארו את שמה של האלה הרה".

מאחורי המשחקים עמד תמיד מוות

למרות קיצוניותו המגוחכת, מעורר תסריט של קיום האולימפיאדה המודרנית לפי חוקי האולימפיאדה המקורית שאלה שקולה עד מאוד: עד כמה ראויות האולימפיאדות של זמננו לתואר "אולימפיאדה"? מה באמת משותף לקרקסי התקשורת הלומי הזיקוקים של היום ולאירוע הדתי-אסתטי שנערך לפני אלפי שנים במישור מאובק בחצי האי פולפנזה? נכון, בשני המקרים מדובר באירועי ספורט מרגשים ורבי משתתפים, אבל עד כמה ניתן לראות בספורט של ימינו ובזה של ימי סוקרטס ואפלטון את שני פניו של אותו התחום? האם היוונים רצו וקפצו מאותה הסיבה המניעה את הכוכב העולה בשמי הריצה היום, האתיופי קנניסה בקלה?

מקום טוב לחפש בו תשובה לשאלה הוא גלריה כהת קירות בלבו של המוזיאון לאמנות בבוסטון. לכבוד פתיחת המשחקים ביוון מצא לנכון אגף האמנות העתיקה של המוזיאון להוציא מן המרתפים פריטי אוסף מגוונים הנוגעים בספורט מרחבי העולם ההלני של אז. שם התערוכה הוא "משחקים עבור האלים, האתלט היווני והרוח האולימפית", אך אוצריה לא עמדו בפיתוי ומילאו אותה בהשוואות לעולם הספורט של ימינו, עם קירות המכוסים בתצלומי מתאבקים, מתאגרפים ואצנים. בקטלוג מופיעה תמונתה של מטילת כידון זהובת שיער מאולימפיאדת ברצלונה ולצידה הכיתוב: "ארטמיס, הציידת, היתה אלת הטבע הפראי והבריאות. היא חשובה לכל ספורטאי".

הפריט העתיק ביותר בתערוכה הוא כד יווני שהתגלה בקפריסין ושנוצר כפי הנראה בעידן הברונזה, בין השנים 1250-1350 לפני הספירה. בשחור וחום המקובלים ביצירות אמנות מעין אלה מופיע על הכד, לצד מרוץ מרכבות, קרב האבקות שבו מנסה כל אחד מן המתמודדים ללפות את חגורתו של השני. כאות לעתיקותו של הכד נושאים צווארי כל הדמויות ראשים הדומים לראשי חרק, גפיהם רזים ועכוזיהם ענקיים בצורה שאין לה דבר וחצי דבר עם האידיאלים הפיזיים של עידנים מאוחרים יותר. השלט הצמוד לקיר ליד המוצג מצהיר שהתחרויות המתוארות על גבו נערכו בהלוויה, וכי תחרויות כאלה, שנערכו כחלק ממסורת הפרידה מן המת, הן שהתפתחו בהדרגה והיו למסורת האולימפית.

אז הכל נבע בעצם מהמוות? ד"ר ג'ון הרמן, מנהל מחלקת האמנות העתיקה של המוזיאון, מהנהן בהסכמה לשמע השאלה. הוא אינטלקטואל מבוגר וממושקף בחליפה אפורה, עדין הליכות ובלתי-אתלטי להבליט, המדבר בהתלהבות על האבקות בבוץ בין דמויות שריריות של גברים עירומים עשויים שיש בוהק. לדבריו המשחקים האולימפיים העתיקים לא התנערו מעולם מן המסורת המורבידית שהולידה אותם, ולא רק הם.

"מאחורי כל תחרויות הספורט הגדולות של אז", מסביר הרמן, "החל במשחקים האולימפיים וכלה במשחקים הדלפיים שנערכו בדלפי ואלה שנערכו באיסמיה, ליד קורינתוס, הסתתר רצח כלשהו, טרגדיה מסוימת ומכל מקום - מוות. המשחקים ציינו אירועים היסטוריים או מיתולוגיים ושימשו להם מעין אזכרה. באולימפיה זה היה סיפור על מרוץ מרכבות שערכו מחזרים במטרה לזכות בידה של נסיכה. הוטל עליהם להתחרות עם אביה ובסופו של דבר, כתוצאה מרמאות ותככים, האב נרצח במהלך המרוץ. המשחקים באולימפיה נערכו בין היתר לזכר האירוע הזה. בנמיה (אתר אחר ביוון העתיקה בו התקיימו תחרויות) איזכרו המשחקים רצח של ילד קטן, ובאיסמיה - רצח של גיבור מלחמה".

המשחקים היו מעין הילולה של חיים בפני המוות, הוא מסביר. הם נועדו להעניק כבוד למתים ולהראות שהחיים ממשיכים, דבר המשתקף בחיות ובעליצות הקורנות מיצירות האמנות המקיפות אותו. האם נותר משהו מזה במסורת המשחקים המודרניים? "כלום", הוא משיב.

השלום הבינלאומי היה צורך בסיסי ולא רעיון נשגב

לא ידוע מתי היתה האולימפיאדה הראשונה, אך המשחקים האולימפיים הראשונים שתועדו התקיימו בשנת 776 לפני הספירה. הם ארכו יום אחד ובאותו היום נערכה רק תחרות אחת - ריצה. בשנים שלאחר מכן שוכלל מעט האירוע והפך לפנתאתלון, תחרות יחידה שכללה בתוכה חמישה ענפים: קפיצה לרוחק, ריצה, הטלת דיסקוס, הטלת כידון והאבקות. במשך מאות רבות כללו המשחקים 14 תחרויות שנערכו במשך ארבעה ימים הסובבים ירח מלא ברומו של הקיץ, כך שניתן היה להתחרות גם בשעות מאוחרות. האולימפיאדות המוקדמות נקראו על שם המנצח בתחרות, כך שהאולימפיאדה הראשונה נקראה "קוריבוס" על שם קוריבוס, מעיר המדינה אליס, שהיה המנצח; המונח "אולימפיאדה" היה מונח כללי שנבע משם האתר המארח, אולימפיה.

הבסיס הרעיוני למשחקים המודרניים שונה בתכלית מהמקורי. יוזמי האולימפיאדה המודרנית ראו את עמוד השדרה הרוחני של האולימפיאדה דווקא במסורת אחרת: שביתת הנשק ששררה בין עמי העולם ההלני במשך ימי קיום האולימפיאדה העתיקה. רעיון השלום הבינלאומי היווה מניע מרכזי בפעילותו של הברון הצרפתי פייר דה קוברטן, שהגה את חידוש המסורת האולימפית ב-1896. ביוון העתיקה, לעומת זאת, היה השלום בבחינת צורך מעשי: שביתת הנשק, שבדרך כלל התחילה שבועות לפני המשחקים ונמשכה שבועותאחריהם, איפשרה לספורטאים להגיע בביטחה אל אולימפיה, שם ניתן להם להתחרות בביטחה לזכר מלך שנספה במרכבה, ולחזור הביתה בשלום.

רוב התחרויות נערכו בעירום מלא

מובן שמאחורי המסורת הקדומה עמד מניע חזק בהרבה מכל מלך או מרכבה. פסל זאוס המוזהב שבאולימפיה, מעשה ידי הפסל המהולל פידיאס, נמנה על שבעת פלאי העולם העתיק. המשחקים נערכו בשמו של האל, וכמו כל פעילות המונית אחרת ביוון של אז היו בגדר מעשה של סגידה. הספורט היה מקודש (ממש כמו התיאטרון, למשל), הספורטאי היה כלי קודש וניצחונו - האדרת אדם ואל.

פולחן הפעילות הגופנית של אז חרג בפרט בולט אחד מאירועי הספורט של היום ומרוב הטקסים הדתיים המוכרים לנו. הדבר אמנם אינו משתקף בספר "אסטריקס באולימפיאדה", אך מרבית התחרויות נערכו בעירום מלא. "הדבר הזה הביך והבחיל את בני התרבויות שהקיפו את היוונים עוד יותר מאשר אותנו", הסביר בחודש שעבר ההיסטוריון הניו יורקי תומאס קייהיל, במסגרת דיון רדיופוני של רשת הרדיו הציבורי האמריקאי שעסק בפרט מביך זה. "עבורם זה היה מוזר ואפילו ברברי, שעה שהיוונים כלל לא ראו את זה כך".

מה כל כך רע במכנסיים קצרים, בטוגה קלילה או אפילו במשהו אוירודינמי כמו חוטיני? היוונים עצמם עונים על השאלה באגדות. אחת מהם עוסקת באצן ושמו אורסיפוס או אורהיפוס, בן עיר המדינה היוונית מגרה. בעיצומה של תחרות ריצה שנערכה בשנת 720 לפני הספירה נפל לארץ הבגד שכיסה את חלציו. הוא המשיך לרוץ בעירום וזכה בניצחון מרהיב שעורר השראה ביתר הספורטאים ללכת בעקבותיו.

סיפור אחר עוסק בקאליפטירה, אשה שכל הגברים במשפחתה היו אלופים אולימפיים. כאשר הלך בעלה לעולמו המשיכה היא לאמן את בנה, פייסירודוס, ואף באה עמו אל האיצטדיון באולימפיה כשהיא מחופשת לגבר. פייסדירוס זכה בתחרות ואמו המאושרת זינקה בהתרגשות מעל הגדר המפרידה בין הזירה והקהל. אריג לבושה נלכד בזיז של הגדר ונקרע מעליה, חושף את מינה האמיתי. במטרה למנוע הסתננויות נשיות נוספות מסוג זה נגזר שמאותו היום יתהלכו גם המאמנים בעירום בין באי התחרויות.

חוקרים רבים סבורים שבמאה השמינית לפני הספירה היה העירום מסורת ספרטנית בעיקר, וייתכן שהספרטנים הם שהביאו אותו אל המשחקים והפכו אותו בהדרגה, בעקבות הישגיהם, לפופולרי יותר ויותר. אבל מנין הגו אלה את הרעיון לטלטל את מבושיהם לפני קהל ועדה? קייהיל, מחבר הספר "לשוט בים הכהה כיין - למה היוונים חשובים", אינו מעניק תשובה חד משמעית. "מה שקשה לדעת הוא אם העירום החל בחיים והועתק על ידי האמנות, או שהוא נבע מן האמנות, שזכתה לחיקוי על ידי החיים עצמם. אין דרך לענות על כך, אבל נראה שהיוונים היו משוחררים בענייני לבוש החל משלב מוקדם מאוד. האמנות שלהם מלמדת אותנו שהם ראו את האידיאל האנושי כדבר שניתן להציג אותו רק בעירום".

מובן שהתשובה לשאלה איך נראו הספורטאים של אז לא תהיה שלמה בלא הציון שהללו מוינו לא על פי משקלם, כי אם על פי גילם - שנמדד לפי כמות השיער שעל גופם.

הצופים לא רכשו כרטיסים בטלפון

בשיאה של התרבות הקלאסית, במאה הרביעית לפני הספירה, צפו במשחקים בין 40,000-30,000 צופים - בדומה למספר האנשים שצפו במשחקים האולימפיים המודרנים בראשיתם. אלה הגיעו מכל רחבי יוון, ולאו דווקא מרוב אהדה לספורט: האירוע היווה קרקע פוריה לעיסוק ברוכלות, הימורים ואמנות רחוב. אלה שנמצאו ראויים מבחינה אתנית ומעמדית לשבת ביציעים הורשו להיכנס אל האיצטדיון, אך גם היתר לא סבלו משעמום.

בעיות תשתית היו קיימות כבר אז, והן היו חריפות עוד יותר מהמוכר לנו. אולימפיה של אז דמתה פחות לסולט לייק סיטי, שקו הרקיע שלה התפאר לקראת משחקי החורף של 2002 במלונות גורדי שחקים, ויותר לערד בימי פסטיבל הזמר: מפאת מחסור באכסניות לנו רוב הצופים תחת כיפת השמים. גם מאות רבות של בקרים צוננים לא עוררו תנופת בנייה לפתרון הבעיה. כך שלאתונה של ימינו, הנזקקת לספינות שעשועים כמלונות ארעיים, אין במה להתבייש.

ההומו-ארוטיות לא הסתתרה מתחת לפני השטח

אם בהצגת האידיאל האנושי יש משום פיאור האלים, ואם היא מחייבת התהדרות בגוף חשוף, הרי שאפילו תחרויות יופי לשמן (לגברים בלבד), כמו אלה שנערכו כפי הנראה באלס, הסמוכה לאולימפיה, קוימו לשם שמים (כלומר פסגת האולימפוס). מובן שצופי האולימפיאדה העתיקה, בני חברה שקיבלה את ההומוסקסואליות כפן נורמלי ואף מבורך של הקיום הגברי, נהנו מן העירום שלפניהם גם ברמה יצרית ופשוטה, אולם עבורם ממילא היה המין מקודש אף הוא ומכאן שהכל כשר למהדרין.

להומו-ארוטיות שנדפה מהתחרויות למרחוק תרמה העובדה שכל הספורטאים כיסו את גופם בשמן. המתאבקים אף הוסיפו עליו חול ואבק, שסייעו להם לאחוז בגופי יריביהם. על אחד ממדפי התערוכה בבוסטון מופיע בקבוקון שמן שצורתו כשל איבר מין גברי רפוי ושקית אשכים. משהו בו מביע בבהירות רבה יותר מכל יתר הפריטים את חווייתו של הספורטאי היווני.

התרת ההשתתפות לגברים בלבד נישלה את המשחקים העתיקים מפוטנציאל דרמטי נפלא, זה של התעתוע בין המינים. האולימפיאדות המודרניות מלאות בנשים שהיו בעצם גברים, לפחות למחצה. האחיות הרוסיות תמרה ואירינה פרס, שהטילו כדורי ברזל באולימפיאדות בסוף שנות ה-50 ובתחילת ה-60, נעלמו מן התחרויות משהוכרז כי מינן של ספורטאיות ייבחן על ידי רופאים. האצנית הפולנייה סטלה וולש נהרגה שנים אחדות לאחר זכייתה בתהילה אולימפית (מדליית זהב באולימפיאדת לוס אנג'לס הראשונה, ב-1932), כשנקלעה לקרב יריות במרכז קניות בארה"ב. בבדיקה של גופתה התחוור שמבחינה רפואית היתה תלויה בין הגבריות לנשיות וכי לפחות מבחינה טכנית לא היתה יכולה להיחשב אשה.

שערוריות לא חסרו גם אז

אף על פי שחוקי התחרות בימים ההם היו קשוחים במיוחד - אפילו זינוק במרוץ לפני הזמן עלול היה לזכות את האצן בהלקאה - הרי ששערוריות לא חסרו גם אז. שוחד וקניית משחקים היו תופעות מוכרות, והכפר האולימפי תואר בדורות מסוימים כזירה של הימורים וזנות.

היו גם מעמידי פנים. בתערוכה שבבוסטון מוצג נזר של ענפי זית עשויים זהב. הסמליות ברורה: נזרים של עלי דפנה וזית ושל מחטי אורן היוו את המקבילה העתיקה למדליות הזהב, הכסף והארד של ימינו. אבל מה פתאום זהב? הרי הפרסים באולימפיאדה העתיקה אמורים היו להיות עשויים מכלורופיל וכבוד בלבד. הרמן מסביר שהנזר נמצא בקבר. קבר של ספורטאי? "אולי קבר של מישהו שהיה רוצה להיות ספורטאי", הוא מצחקק.

גם הספורטאים העתיקים היו גיבורים מקומיים

עם כל הכבוד לצניעותם של הפרסים האמיתיים, האמת היא שבניגוד לספורטאים האולימפיים של ימינו, שעליהם להיות חובבים, היו ספורטאי העת העתיקה במידה רבה מקצוענים. הם התקיימו מכספי ציבור בשנה שלפני המשחקים, ואלה שזכו בנזרי העלווה נהנו גם מארוחות חינם בעיר מוצאם למשך יתר חייהם, שלא לדבר על מושבים שמורים בתיאטרון, אספקה שוטפת של שמן זית והזכות לחלוף מדי יום ברחוב על פני גופם המפוסל בשיש.

תהילת הגיבור השב אל מכורתו אינה מסורת אבודה. "בשבילי ההתרגשות האמיתית החלה כשהגענו לארץ", אומר אורן סמדג'ה, שב-92' זכה במדליית ארד בג'ודו ותרם לתפנית בהיסטוריה האולימפית של ישראל. "כשהיינו בברצלונה צילצלו כל מיני חברי כנסת ואנשים חשובים, וזה היה נחמד. אבל קבלת הפנים בשדה התעופה והשלטים בדרך הביתה, זה היה מדהים ממש". חווייתו של סמדג'ה דומה לזו של הספורטאי בעת העתיקה ששב אל עיר מדינה קטנה יחסית בה הכירו אותו כולם. "הציעו לי תספורת חינם ולאכול בחינם במסעדות. אני לא אדם שלוקח דברים בחינם, אבל בהחלט זו היתה האווירה אז".

לדברי סמדג'ה, המאמן היום דור חדש של אלופי ג'ודו, מלווים אותו עדיין הדיו החיוביים של הישגו, אך לא כל גיבור אולימפי נהנה מזיכרונו הטוב של הציבור. ג'סי אוונס, גיבור אולימפיאדת ברלין ואולי הספורטאי האולימפי הבולט ביותר בזמן החדש, התקבל אמנם במצעד במורד ברודוויי עם שובו, אך בסופו של דבר נאלץ לבדר קהלים בתחרות נגד סוסים, כלבים ואופנועים כדי לגמור את החודש. היו גם מי שנתקלו בנאצות. "הרסת את הענף", נאמר לקופץ לרוחק האמריקאי בוב בימון ב-1968, לאחר שהוסיף על השיא העולמי למעלה מחצי מטר. כך או כך בימון היה לאגדה ואף תרם מלה לשפות העולם: כששבר מייק פאוול את שיאו ב-91' היה זה אירוע "בימונסקי".

גורלותיהם של ספורטאים יוונים בעת העתיקה היו אירוניים באותה המידה. ליאונידס מרודוס, שזכה בשלושה מקצים של ריצה בארבע אולימפיאדות ברציפות (במאה ה-2 לפנה"ס), הוכר כמקביל לגיבורים מיתולוגיים כמו תזאוס ויאסון. לעומתו נזכר תיאגנס מתאסוס, מתאגרף בן המאה החמישית לפנה"ס, כרוצח שבא מן המתים. לאחר שמת תיאוגנס היה מתאגרף אחר ומהולל פחות מכה מדי ערב בפסלו שבכיכר העיר של תאסוס. לילה אחד נפל עליו הפסל והרגו. מועצת העיר פסקה שפסלו של תיאוגנס אשם ברצח וגזרה על גוש השיש לרצות את העונש המקובל בעבירה שכזאת: גלות. הפסל הושלך הימה, דבר אשר גרם, כך מספרת האגדה, לבצורת נוראה בתאסוס. זו הסתיימה רק משנמשה תיאוגנס המפוסל מן הקרקעית והוקרבו לפניו מנחות. מאותו היום ואילך נחשב תיאוגנס לאל מרפא בעירו.

בלי שעוני עצר, בלי "פוטו פיניש", למעשה בלי זמן בכלל

מה יעשה ליאונידס, למשל, אילו ייקלע דרך פלא לאיצטדיון העומד בימים אלה בפאתי אתונה? כפי הנראה יישא מיד תפילה לזאוס ולחזיז הרעם שלו שיבואו לעזרתו. גם אם יימצאו לליאונידס מיד בגדים להתעטף בהם, וגם אם יכללו באלה נעלי הספורט המשוכללות של ימינו, הרי שעליו לקבל על עצמו אתגר בעייתי: התמודדות לא רק נגד אצנים אחרים, אלא גם נגד השעון. אצני יוון העתיקה היו מנותקים מזמן: הם רצו כשהם חופשיים מלחצם של שעוני עצר וכמובן של מצלמות "פוטו פיניש", המאפשרות שחזור של רגע חציית קו הגמר. מגבלותיהם של שעוני השמש והחול של אז מנעו מן האצן את האתגר שבשבירת שיאו שלו, הישג שמשליך הדיסקוס מסוגל היה כבר אז להשיגו.

אחד הענפים שנוספו לתחרויות עם הזמן היה הקראת שירה

מי שחושב שהמשחקים העתיקים מוזרים מוזמן לבחון את האולימפיאדות של ימינו מנקודת מבטו של ליאונידס האבוד בזמן, עוד הוא עומד הלום רעם נוכח ממדי האירוע ועירוב המינים. האולימפיאדה של ימינו מלאה בתוספות למסורת שהיו נחשבות לחילול קודש בתרבותו, ובראשן אולימפיאדת הנכים, שאין חילול נורא ממנה של הסגידה היוונית לגוף ה"מושלם". עריכת המשחקים במקומות שונים היתה מוסיפה גם היא על תמהונו. היתכן שמשחקים "אולימפיים" יתקיימו בסידני, אוסטרליה, המצויה 15 אלף קילומטרים מאולימפיה? הרי עצם עריכתם באתונה היא שבירה גסה של מסורת, לא חידוש שלה. אתונה היתה בימים ההם מדינה אחרת ולעתים עוינת. הדבר דומה לעריכת הטור דה פראנס בארה"ב.

מצד שני, באותה מידה היה נבעת ספורטאי בן המאה השמינית לפנה"ס אילו זכה להשתתף באולימפיאדה שחלה בעידן הרומאי. תחת שלטון רומא היתה החגיגה הספורטיווית תוססת יותר וכללה סטיות בעייתיות מן התקן המקורי. הקיסר נרו, למשל, ציווה שיתאפשר לו להשתתף בכל תחרות שיחשוק בה, ועל השופטים הוטל להצהיר עליו תמיד כמנצח. נרו הפך גם את הקראת השירה לענף אולימפי, שכן בתחום זה אכן היה לו כישרון.

לעומת המסורת העתיקה ששרדה לפחות 1,169 שנים, מסורת האולימפיאדה המודרנית בת ה-108 היא זאטוטה בלבד. ובכל זאת, גם בה הספיקו כבר לחול שינויים. עד למשחקי שטוקהולם של 1912 לא הורשו נשים להשתתף גם במשחקים מודרניים, וענפים מוזרים ומופלאים כטניס שולחן ושחייה צורנית נוספו לרפורטואר האולימפי בהדרגה. אולימפיאדת החורף לא הוכרה כאירוע אולימפי של ממש אפילו לאחר שנערכו משחקיה הראשונים ב-1924, ודוכן המנצחים בעל שלוש הדרגות הומצא רק שמונה שנים לאחר מכן. בנוסף לכך גדלו המשחקים ותפחו באופן דרמטי מאז חניכתם המחודשת. אם ב-1952 ניתן לעיר קטנה יחסית כמו הלסינקי לארח אותם בנחת, ולהקים עבורם איצטדיון שישמש אחר כך ביעילות את תושביה, הרי שכבר ב-1976 מצאה עצמה מונטריאול מרוששת לנוכח המעמסה הכלכלית - ומלאה בהיכלות ספורט אדירים שאין מה לעשות איתם.

המרתון היה לענף אולימפי באיחור מה של 2,300 שנה

מובן שתושבי יוון של העת העתיקה העריצו את האצן האגדי פיליפדס, שרץ 42,195 ק"מ, מהעיר מרתון לאתונה, להודיע על ניצחון הצבא האתונאי שם. מובן גם שלא עלה על דעתם לחקות אותו ולרוץ מרחק כזה בעצמם, גם לא לשם זאוס, והלא זהו רעיון מטורף!

את המרתון כענף ספורטיווי הגה כ-2,300 שנה לאחר אותו הניצחון בלשן צרפתי בשם מישל בראל, ממקום מושבו הנוח והמרופד שבסורבון. היתה זו תרומתו של בראל לחזונו הניאו-קלסיסיטי של הברון דה קוברטן, תרומה שאולי נדמית כמופת של טעם ניאו-קלאסיסיטי רע, אך למעשה היתה ללהיט שפרץ את גבולות האולימפיאדה. אם התכוון לכך בראל אם לאו, הרי שברא את תחום "הספורט האתגרי". היום מתחרים אצנים קשוחים במיוחד במרתונים כפולים ומשולשים ובתחרויות בהן מוטל עליהם לרוץ מרחק רב ככל האפשר במשך 24 שעות. פיליפידס מותח שריר בקברו.

ייתכן שיש בנמצא מקבילה מודרנית לאולימפיאדה העתיקה

שתי המסורות האולימפיות הן דינמיות, גמישות ועשירות. הן מורכבות בעצמן ממסורות שונות, מגוונות ואפילו סותרות. ההיסטוריה לא נעצרה בין חניכת המשחקים סביב המאה השמינית לפני הספירה והוסיפה לזרום כשציווה הקיסר הביזנטי תיאודוסוס, במאה ה-4 לספירה, על ביטולם. היא לא נעצרה גם עם הדלקת הלפיד באתונה של פייר דה קוברטן (הלפיד ומרוצו הם המצאה של האולימפיאדה המודרנית כמחווה לימי קדם), ומשחקי בייג'ין 2008 לא ידמו בכל לאלה העומדים להיפתח השבוע.

מי שיבקש בכל זאת להשוות בין "האולימפיאדה העתיקה" ל"אולימפיאדה המודרנית" יגלה שעידננו אכן מציע אירוע הדומה לאולימפיאדות של ימים עברו, אך הוא לא נערך מעולם באטלנטה או בסיאול. האירוע, כינוס בינלאומי של ספורטאים בקנה מידה גדול אך לא גדול מדי, שרק בני קהילה אתנית אחת מוזמנים להשתתף בו, תמיד באותו המקום, ולעשות זאת בשמו של אל יחיד, הוא כמובן המכביה. *




כד עתיק ותמונת האצנית ג'קי ג'וינר קרסי (למעלה) מתוך התערוכה "משחקים עבור האלים". הכל נבע בעצם מהמוותס



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו