בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

פיצוי על הרוגע שנגזל

אחרי 10 שנות מאבק נפסקו ל-80 משפחות המתגוררות ליד התחנה המרכזית בתל אביב 20 מיליון שקל פיצויים. אלא שההישג של התושבים מוגבל: 50 אלף דולר לא יאפשרו לרכוש דירה דומה באזור שקט יותר

תגובות

עשר שנים לאחר שהתושבים המתגוררים בסמיכות לתחנה המרכזית החדשה בתל אביב פתחו במאבק משפטי מתיש, היתה להם עדנה. אך אולי כדאי לציין שמדובר בהישג מוגבל: בשבוע שעבר פסקה שופטת בית המשפט המחוזי בתל אביב, רות לבהר-שרון, ביעילות דיונית שאינה מקובלת באולמות סמוכים, ל-80 משפחות סכומים כוללים של קרוב ל-20 מיליון שקל. כל משפחה, בהנחה שבית המשפט העליון לא יתערב בפסק דינה של השופטת, עשויה לקבל בממוצע כ-50 אלף דולר. מדוע זהו הישג מוגבל? משום שמי שנאלצו להמשיך להתגורר באזור הרועש יודעים שהפיצוי שנפסק להם לא יאפשר לרכוש דירה דומה באזור שקט יותר.

יצחק נחמן התגורר ברחוב לוינסקי במשך עשרות שנים. לפני שלוש שנים החליט לעזוב את דירתו. "שכרתי דירה בחולון", סיפר לשופטת, "ועם הכסף שקיבלתי מהשכרת הדירה ברחוב לוינסקי שילמתי את שכר הדירה בחולון. בזמן האחרון קיבלתי עבור השכרת הדירה 400 דולר לחודש. קודם קיבלתי 40 דולר יותר. פעם היה ביקוש גדול לאזור. עכשיו הדירה ריקה. לא הצלחתי להשכירה, כי אין עובדים זרים. הלכתי למתווכים והם אמרו לי שאין מה לעשות. אמרתי שלא אכפת לי להשכיר את הדירה לישראלים. אמרו לי שעכשיו המצב קשה. כל אחד שומע 'תחנה מרכזית' ולא מסכים לבוא. אפילו לא באים לראות את הדירה. בדירה התחלתי לגור ב-1955. גידלנו שם שלושה ילדים. הרחוב היה יפה. היו שם הרבה רופאים. היינו יוצאים למרפסת לשתות קפה, לאכול, לדבר עם חברים. אחרי שהוקמה התחנה המרכזית כל העסק נגמר. אי אפשד לפתוח את המרפסת. היה רעש משעה 5 בבוקר עד 12 בלילה. אוטובוסים ללא הפסקה. לכן הייתי מוכרח לעזוב. גם ערך הדירה ירד. נרקומנים התחילו להסתובב שם וגם בתי זונות הוקמו. הנכדים חדלו לבקר אותי. ההורים שלהם לא הרשו להם לראות מה מתרחש שם".

3,000 אוטובוסים ביממה

באוגוסט 1993 נפתחה התחנה המרכזית החדשה. עוד טרם הקמתה הורעפו על תושבי האזור הבטחות לרוב, בעיקר מצד עיריית תל אביב. העירייה חתמה על הסכם עם חברת התחנה המרכזית החדשה ולפיו הבטיחה החברה לפתור את בעיית תושבי האזור. ביוני 1993, חודשיים לפני פתיחתה, הזהיר מהנדס העיר שמאי אסיף את הגורמים המעורבים בפרויקט, כי כל עוד לא נפתרה בעיית התושבים באזור אין לפתוח את התחנה. "יש לנו מחויבות לתושבים בנושא פיצויים ומיגונים ויש לסגור דברים עם השכנים", אמר בישיבה, בנוכחות שר התחבורה אז ישראל קיסר. ואולם, השר היה נחוש לפתוח את התחנה באותה שנה. "מועד הפתיחה הינו סופי ואין חזרה ממנו, והוא מחייב את כל הגורמים. לאף גורם מהגורמים המיוצגים כאן לא תהיה זכות וטו על פתיחת התחנה", קבע קיסר.

פתיחת התחנה לפני שנמצאו הפתרונות לבעיות השכנים יצרה במקום מפגע קשה. לא צריך להיות מומחה; די בביקור חטוף באזור התחנה ובסביבתה כדי לראות כיצד האוטובוסים שבתחנה נושקים לבתים הסמוכים. הנפגעות מהמחדל היו קרוב ל-200 משפחות המתגוררות ברחובות לוינסקי, הר ציון, הקונגרס ומטלון. דיירי רחוב לוינסקי, בחלק הקרוב לתחנה, הם אלה הסובלים ביותר: מנתונים שנמסרו לבית המשפט מתברר כי ברחוב עוברים כ-3,000 אוטובוסים ביממה. תושבי האזור חיים בתחושה, כי בניית הפרויקט השערורייתי הזה בלב שכונת מגורים לא היתה מתרחשת, לדוגמה, בצפון העיר.

ב-1995 התארגנה קבוצה של קרוב ל-80 משפחות (מתוך 200) במטרה להגיש תביעת נזיקין נגד הגורמים השונים המעורבים בפרויקט: חברת התחנה המרכזית החדשה, הקואופרטיווים לתחבורה אגד ודן, עיריית תל אביב וגורמים נוספים. פרקליטם, עו"ד בעז בן צור, הגיש תביעת פיצויים בלתי שגרתית, שכן היא כוונה לשני הנזקים - הן ירידת ערך הדירות והן המטרדים. קרוב לחמש שנים התנהל המשפט המסובך לפני שופט בית המשפט המחוזי בתל אביב משה טלגם. בין הצדדים הושגו כמה הסכמות חשובות, שמנעו התמשכות נוספת של ההליכים.

ביחס לירידת ערך הדירות, השופט אימץ את חוות הדעת שהוגשה על ידי שמאית מקרקעין מטעם הדיירים. חוות הדעת קבעה כי הפיצוי המגיע לכלל 80 בעלי הדירות הוא יותר משני מיליון דולר. כן התבקש השופט טלגם להכריע בשאלת הפיצוי בגין המטרדים. ואכן, השופט קבע כי הדיירים באזור סבלו ממטרדים חמורים של זיהום אוויר ורעש. בפסק דינו שניתן ביולי 2000 הוא קבע, כי כל אדם שהתגורר באחת הדירות באזור יקבל פיצוי בגין המטרדים בסך 10,000 שקל, בממוצע, לכל שנת מגורים מאז הוקמה התחנה החדשה. בעקבות ערעור שהוגש לבית המשפט העליון, הוא ביטל חלקית, ב-2003, את פסק דינו של טלגם וקבע כי פסק הדין לקוי הואיל ולא הוכחה זכותו של כל אחד מהדיירים באופן אינדיווידואלי.

מבית המשפט העליון הוחזר התיק להשלמה לבית המשפט המחוזי בתל אביב והגיע לידי השופטת לבהר-שרון. גם אצלה הושגו הסכמות דיוניות בין הצדדים, שקידמו את הדיונים. בין השאר הסכימו הצדדים כי הנזק בגין ירידת ערך הדירות יהיה 1.8 מיליון דולר. עם זאת, השופטת נאלצה לשמוע 94 עדים, רובם תושבי האזור. ההספק של השופטת בתיק עורר השתאות בקרב עורכי הדין המנוסים שהופיעו בו. בתום ארבעה חודשים וחצי היא הוציאה מתחת ידה פסק דין. בסופו של יום קבעה כי 80 המשפחות יקבלו סכום כולל של כ-20 מיליון שקל, הכולל בתוכו גם את הנזק בגין ירידת ערך הדירות (הפיצוי לכל משפחה נקבע לפי מיקום הדירה ולפי מספר הנפשות המתגוררות בה).

"תובעים קשי יום"

ייחודו של פסק הדין הוא בקבלת הטענה כי יש לפסוק לדיירים פיצוי בגין מטרדים - נוסף על פיצוי בגין ירידת ערך הדירה. פסיקה זו גם מבטאת אמירה חברתית ראויה: היא מיושמת כאשר נעשית פגיעה מהותית בנוחות ובהנאה מאיכות החיים, המביאה לשלילת היכולת לנהל חיים סדירים. זאת, להבדיל מנזק ממוני למקרקעין, שאפשר לכמתו - נזק הנקבע על סמך חוות דעת של שמאי מקרקעין. פיצוי בגין מטרדים, נימקה השופטת את השקפתה, נפסק בגלל כאב וסבל והוא נקבע על פי הערכת בית המשפט. השופטת עשתה הבחנה ברורה בין שני הנזקים העיקריים. לדעתה, הפיצוי בגין המטרדים צריך להיות מוענק רק לדייר שהוכיח שהוא המשיך להתגורר בפועל בדירה לאחר פתיחת התחנה המרכזית החדשה.

פרקליטי הנתבעים יהודה רסלר (מטעם דן), ארנה קדר (מטעם אגד) ויורם זמיר (מטעם התחנה המרכזית החדשה) טענו, כי היה על דיירי אזור התחנה להקטין את הנזק. לדעתם, הדיירים היו יכולים בכל עת לעבור לגור במקום אחר ובכך היו מקטינים את סבלם. השופטת דחתה את הטענה וקבעה שרק במועד קבלת חלק הפיצוי, בעקבות פסיקתו של השופט טלגם, יכלו התובעים להשתמש בכסף שקיבלו כדי לשכור דירה חלופית ולהקטין את נזקיהם. לדעת השופטת, המדובר בתובעים קשי יום ולא היה מקום לצפות מהם שיוכלו לממן ממקורותיהם רכישת דירה חלופית או שכירת דירה. השופטת פסקה, כי התובעים זכאים לקבלת הפיצוי על בסיס של עשרת אלפים שקל לכל נפש, בממוצע, מיום פתיחת התחנה באוגוסט 1993 ועד לינואר 2001, כאשר קיבלו חלק מהפיצוי (40%) בעקבות פסיקתו של טלגם.

בסכמה פרק מהותי זה בפסק הדין כתבה השופטת, כי השתכנעה שהדיירים סבלו ממטרד חמור: "משכונה שקטה הפכה השכונה בן לילה לשכונה רועשת וסואנת במלוא מובן המלה. שכונה שלא ניתן היה להמשיך ולנהל בה אורח חיים רגוע ושקט".

העובדה כי הפיצוי לכל משפחה ניתן לפי מספר הנפשות שהתגוררו בכל דירה עוררה בעיות לא מבוטלות. בין הצדדים התגלעו מחלוקות בנוגע לכמה תובעים. כך, לדוגמה, קבעה השופטת כי אין לפצות תלמיד ישיבה, חייל וידועה בציבור. הסיבה: הדירות שבהן התגוררו, בין השנים 1995 ל-2001, לא היו מרכז חייהם של תובעים אלה. מחלוקת התגלעה גם ביחס לעמרם ברוך, שבמרשם התושבים מקום מגוריו נרשם באילת ולאחר מכן ברמת גן. הוא הסביר בעדותו, כי היה רשום כתושב אילת לצורך הוזלת טיסות שלהן נזקק בשל עבודתו באילת, וכן שרשומה על שמו דירה ברמת גן שהוא משכיר. אמו העידה שהיא חולה ובנה שאינו נשוי מתגורר עמה בדירתה, ברחוב הקונגרס בתל אביב. לפיכך קבעה השופטת, כי ברוך זכאי גם הוא לפיצוי בגין המטרדים, לבד מהפיצוי שקיבלה אמו בגין ירידת ערך דירתה ובגין המטרדים בשכונה.

מרגלית בן עזר, בת 70, אחת מהדיירים שנפסק להם עתה הפיצוי, מתגוררת בצומת הרחובות הקונגרס-הר ציון מאז 1960. שלשום היא סיפרה ל"הארץ" על תחושתה.

בן עזר נחושה בדעתה לעזוב בקרוב את השכונה, לאחר שתקבל את הסכום לידיה. בעת השיחה עמה, ממש מתחת לדירתה עלה אוטובוס בלהבות. "אתם יכולים לראות את הסקנדל בשידור חי", אמרה ונסוגה מפני העשן והריח. "עשו לנו טובה ובעבר התקינו לנו מיגון ומיזוג אוויר. אפילו זכוכיות המיגון שהותקנו לא היו כפולות, כמו שצריך. מאז פתיחת התחנה חלה הרעה במצב הבריאות שלי. פעם, בזמנים הטובים, דירה כמו שלי היתה שווה כ-140 אלף דולר. היום המתווכים אומרים שדירה כזאת שווה כמחצית. היום גם אין קונים. אני החלטתי לעזוב את המקום בכל מחיר. כאן, למטה בשכונה, גידלתי שלושה ילדים לתפארת. מי יאמין כמה טוב היה כאן".

לאחר שהשופטת לבהר-שרון השלימה את החסר בפסק דינו של השופט טלגם, יחזור עתה התיק לבית המשפט העליון, כדי שייתן את פסיקתו הסופית בפרשה.

דיוני הפיצויים

אוגוסט 1993

חנוכת התחנה המרכזית החדשה

1995

בעלי דירות תובעים פיצוי על ירידת ערך דירותיהם ומטרדי זיהום ורעש

יולי 2000

שופט בית המשפט המחוזי, משה טלגם, פוסק כי ירידת ערך כל הדירות היא יותר מ-2 מיליון דולר ובנוסף יקבל כל דייר 10,000 שקל לכל שנת מגורים מיום הקמת התחנה המרכזית החדשה

נובמבר 2000

לבקשת הנתבעים, בית המשפט העליון מאשר עיכוב תשלום של 60% מהפיצויים

2001

מתנהל משא ומתן בין הצדדים

אוקטובר 2002

הנתבעים מציעים פשרה, אך לאחר ש-12 מהתובעים דוחים אותה הם מושכים את ההצעה. שופטי העליון דוחפים לפשרה, כדי לא להחזיר את התיק למחוזי. כל התובעים מסכימים לפשרה, אך הנתבעים מושכים את הצעתם

ינואר 2003

העליון קובע כי פסק הדין טעון השלמה, משום שלא הוכחה זכותו של כל אחד מהדיירים באופן אינדיווידואלי, ומחזיר את התיק לבית המשפט המחוזי בתל אביב

10 באוגוסט 2004

מושגת פשרה בין הצדדים. ירידת ערך כל הדירות נקבעת ל-1.8 מיליון דולר. הסכום שנפסק על ידי טלגם - 10,000 שקל לנפש לכל שנת מגורים - מושאר על כנו

* התיק יוחזר עתה לבית המשפט העליון ויתאחד עם הערעור התלוי ועומד על פסק דינו החלקי של השופט טלגם



התחנה המרכזית בתל אביב (בתמונה למעלה). השופטת השתכנעה שהדיירים סובלים ממטרד חמור. מרגלית בן עזר (בתמונה למטה מימין), שנפסק לה פיצוי, מתגוררת בצומת הרחובות הקונגרס-הר ציון מאז 1960. "החלטתי לעזוב בכל מחיר. כאן גידלתי שלושה ילדים לתפארת. מי יאמין כמה טוב היה כאן"



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו