בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

את האגרה כבר שילמת ?

שני עובדים לשעבר באגף הגבייה של רשות השידור חושפים את השיטות המפוקפקות שלמדו שם: התחזות, חיוב שרירותי, חריגה מסמכות, איומי סרק, לחץ פסיכולוגי, עקיפת החוק והקמת מחסומים לא חוקיים

תגובות

עד לפני שלושה חודשים היה יניב אוסקר פקיד גבייה בסניף ראשון לציון של רשות השידור. בת זוגו, סיון ויצמן, עבדה אף היא בסניף, כפקידה. "כשהתחלנו לעבוד באגף הגבייה היינו שנינו ביישנים", מספר אוסקר. "לא יכולנו לדבר עם אזרחים. בהתחלה הייתי ממש רועד כולי כשדפקתי לאנשים על הדלת. אבל פתאום, במחסומים, היה לידי שוטר במדים וקיבלתי ביטחון. נהייתי מניאק".

"הם עבדו עלינו פסיכולוגית", מסבירה ויצמן. "אני, למשל, רגישה מאוד ולא יכולתי לראות זקנים שבאים לסניף וממש בוכים. הייתי בוכה גם אני. ואז, עם הזמן, השתניתי, נהייתי 'אוכלת אזרחים' והייתי מראה להם מאיפה משתין הדג".

אוסקר, בן 29, עבד ברשות השידור שלוש שנים. "היו מקרים, אני יודע, שהייתי מניאק לאנשים הלא נכונים", הוא אומר. "אנשים עניים, שבאמת אין להם כלום ואני בא ומאיים עליהם שישלמו מיד חוב של אלפי שקלים שבכלל אין להם. עשו אותי מניאק והרגשתי רע". כשהגיע למצב של תשישות נפשית וגופנית מהעבודה, הודיע לממונים עליו שהחליט להתפטר.

ויצמן, בת 22, פוטרה כחודשיים אחר כך. באופן רשמי נטען כי התרשלה במילוי תפקידה כפקידה בסניף, אבל קשה להתעלם מהעובדה שפיטוריה באו זמן קצר לאחר שנחשפה ב"הארץ" פרשת מחסומי הדרכים שהקימו עובדי רשות השידור לגביית אגרת טלוויזיה. ראשי אגף הגבייה ניסו לאתר את ה"מדליפים", בהנחה שהיו אלה עובדי האגף, ועובד נוסף פוטר.

בסוף מאי חשף תחקיר "הארץ" כי במשך שנה, מאז קיץ 2003, הציבה רשות השידור בלי סמכות חוקית מחסומי דרכים ברחבי הארץ, בעיקר ליד יישובים ערביים, וגבתה מאזרחים, באיומי שווא, קרוב ל-20 מיליון שקלים. מנכ"ל הרשות, יוסף בראל, דיבר בגלוי על שיעור ההשתמטות הגבוה מתשלום האגרה בקרב הערבים ועל רצונו "להעמיק את הגבייה" אצלם, אך גם יהודים שעברו במחסומים נדרשו לשלם. בסך הכל נעצרו במחסומים 25 אלף אזרחים, מסר ראש אגף הגבייה אבי כ"ץ בתחילת יוני בוועדת הכלכלה של הכנסת. 10,000 מהם שילמו בו במקום סכומי כסף לרשות השידור.

גובי הרשות פעלו בליווי שוטרים שנשכרו מהמשטרה. בתחילה הצטרפו גובי רשות השידור למחסומים של מס הכנסה ומע"מ, אחר כך שכרה רשות השידור שוטרים והחלה להציב מחסומים עצמאיים. בשלב הבא התלוו אנשיה למחסומים של שוטרי מג"ב במזרח ירושלים. רבים מהאזרחים שנעצרו במחסום ונדרשו לשלם כלל לא היו רשומים כבעלי חוב לרשות השידור. בעגת הרשות הם מכונים "פוטנציאלים", כלומר אנשים שרשות השידור אינה יודעת אם ברשותם מקלט טלוויזיה, ואינה יכולה לחייב אותם כחוק בתשלום אגרה, אך באופן פוטנציאלי (אם יש להם טלוויזיה בבית) הם חייבים בתשלום. הסכום שדרשו מהם הגובים היה שרירותי, לרוב הסכום המקסימלי שרשאית הרשות לגבות, כ-5,000 שקל: אגרת טלוויזיה לשבע השנים האחרונות, כולל קנסות.

אנשי אגף הגבייה איימו במחסומים על האזרחים שעצרו כי אם לא ישלמו בו במקום את החוב, יצטרכו להיפרד מרכבם. לפעמים חנה ליד המחסום גרר של אנשי מס הכנסה, שמראהו שיכנע את הנהגים שהאיום ממשי. לאנשי רשות השידור אין סמכות לעקל כלי רכב בהליך מיידי כזה, בוודאי לא לאזרחים שאין להם חוב מוכח. ואכן, במשך כל אותה שנה לא עוקלה במחסומים אפילו מכונית אחת.

לדברי אוסקר, שוטרים שנלוו אל צוותי רשות השידור היו מודעים לבעייתיות שבפעילות זו. "הם אמרו לי שהם יודעים שזה לא בדיוק חוקי, אבל הם עובדים בשכר ומקבלים כסף. הם אמרו, 'זה לא חוקי, אבל המשטרה מגבה אותנו'". רבים מהנהגים שסירבו לשלם, בעיקר הערבים שבהם, עוכבו במחסומים במשך שעות. אזרחים שהתנגדו בתקיפות לדרישת התשלום - במיוחד אלה שהכירו את החוק וידעו את זכויותיהם (למשל עורכי דין), או בעלי קשרים ברשות השידור ובמשטרה - שוחררו לדרכם בלי לשלם. איש גם לא רדף אחרי נהגים שהצליחו להימלט מהמחסומים.

הסניף הכי טוב

לפקיד הגבייה הזוטר יניב אוסקר היה תפקיד מרכזי בהפעלת המחסומים. בעקבות חשיפת הפרשה ולאחר לבטים לא קלים החליט כעת, יחד עם בת זוגו סיון ויצמן, לספר מה התגלה להם בעת עבודתם באגף הגבייה של רשות השידור. "מבצעי המחסומים יצאו מסניף ראשון לציון שבו עבדתי", הוא מספר. "מנהל הסניף, יואב אשכנזי, רצה מאוד להראות לראש אגף הגבייה, אבי כ"ץ, שהסניף שלו הכי טוב. הוא ניהל את המבצע ואני הייתי הסנג'ר - זה שעושה הכל.

"יואב העביר הוראות לאבי חיים, מנהל תחום הוצאה לפועל בסניף, והוא היה אומר לי, תכין למחר 18 תיקים ל-18 עובדים שיתחלקו לחמישה מחסומים. הייתי מכין טפסים ותיק לכל אחד, הייתי עובד כגובה במחסומים והייתי גם הנהג בדרך אל המחסומים - בשלוש בבוקר, בזמן שהם, אשכנזי וחיים, היו ישנים, ובדרך חזרה בשעות הצהריים. ככה זה היה במשך שנה, בלחץ מטורף, לפעמים שלוש-ארבע פעמים בשבוע. כל הלחץ היה עלי. אני הייתי למעשה האיש שהפעיל את כל המנגנון ועבדתי קשה מאוד.

"כל שנה היו אומרים אצלנו, המצב קשה, צריך לגבות עוד כסף, אולי לא יאשרו לנו את האגרה לשנה הקרובה. ברור היה שמה שקורה למעלה משפיע עלינו. כל שנה גבר הלחץ להביא יותר כסף מהאגרה. בהתחלה היינו עובדים מהסניף, עושים גבייה טלפונית לאנשים שרשומים כחייבי אגרה, וכל הזמן הפחידו אותי - התוצאות לא טובות, תעלה את הרף".

ויצמן: "יניב היה הגובה הכי טוב. הוא היה מצליח להביא, ביום טוב, 25 אלף שקלים בגבייה טלפונית, אבל לפעמים רק 12 אלף או עשרת-אלפים שקלים. אני, למשל, הייתי עושה בקושי חמשת-אלפים".

אוסקר: "ראש אגף הגבייה כ"ץ הכיר אותי באופן אישי ושיבח אותי כל הזמן. הוא מאוד אהב אותי כי הייתי גובה טוב. נשארתי גובה יחיד בסניף במשך שנתיים, אחרי ששני עובדים אחרים התפטרו, ועשיתי שם את כל העבודה - מהחלפת נורות שנשרפו ועד לגבייה בשטח".

ויצמן ואוסקר מתארים מערכת שדירבנה את עובדיה, בשבחים ובעיקר בלחץ, להוציא מהאזרחים עוד ועוד כסף, והם עשו זאת באמצעים שהחוק מתיר וגם כאלה שלא. "הפכו אותנו לחיות גבייה", אומר אוסקר. "כל הזמן אמרו לנו בסניף, 'אמא שלך משלמת 50 שנה אגרה, אז למה שהוא, האזרח, לא ישלם?' הלחץ הגיע מראש אגף הגבייה, כי בראל וכל אלה בהנהלה, אין להם כסף לשלם לעובדים על מצלמות ותוכניות. כ"ץ לחוץ, כי הוא רוצה לרצות את בראל ולהראות לו כמה כסף הוא יכול להביא, אז הוא ממציא עוד ועוד שיטות לגבייה ומנחית על מנהלי הסניפים. משם זה יורד לסגני המנהל ומהם לראשי התחומים בכל סניף. הלחץ האמיתי מגיע לפקידים ולסורקים בשטח. אני הייתי בלחץ נוראי. אם לא הייתי מביא להם כסף, פשוט פחדתי על המשרה שלי".

אוסקר מתאר כמה משיטות הגבייה שהתפתחו ברשות השידור, ולדבריו הגובים פעלו לפיהן בידיעה של המנהלים ובגיבויים: "מישהו בסניף המציא את המונח הזה 'גלאי', כאילו יש לנו גלאי שמסוגל לבדוק אם יש בבית טלוויזיה גם מעבר לדלת, וכולם התחילו להשתמש בזה. למשל, אזרח מגיע לסניף ומבקש לחתום על הצהרה שאין לו טלוויזיה, אז מישהו בא מאחורי ואומר, 'אין בעיה. אנחנו נגיע אליך הביתה ונבדוק עם הגלאי. אפילו לא יהיה לך צורך לפתוח את הדלת'. זה היה לחץ פסיכולוגי והיו אנשים שנפלו בזה ואמרו, 'רגע, אבל יש לנו מכשיר בארון', ואז היו מחייבים אותם".

באופן משעשע הרבה פחות, מספרים ויצמן ואוסקר כיצד נהגו אנשי הגבייה בראשון לציון להתחזות לאזרחים, להתקשר בשמם לחברות הכבלים והלוויין כדי לבדוק אם קיים חיבור באותו בית, ועל סמך המידע שקיבלו הזינו את המחשב בדיווח על קיומה של טלוויזיה. חברות הכבלים והלוויין אינן מוסרות פרטים על הלקוחות שלהן ורשות השידור אינה רשאית לתבוע זאת מהן. ההתחזות נעשתה על סמך פרטי האזרח, כולל מספר תעודת הזהות, כפי שהם מופיעים ברישומי משרד הפנים ונגישים לרשות השידור.

סיון ויצמן: "למשל, הייתי מתחזה לאשתו של אזרח ואומרת 'שלום, אני לא בטוחה כמה זמן אנחנו משלמים לכם עבור הכבלים, את יכולה לבדוק מתי התחברנו?" אוסקר: "מי אנחנו שנתחזה לאזרח? זה הרי חדירה לתחום הפרט". ויצמן: "זו היתה קומבינה מתגלגלת, לא בהוראת מנהל הסניף, אבל בידיעתו".

תגובת רשות השידור: "גלאי טלוויזיה קיימים ומופעלים במקומות שונים באירופה כאמצעי לאכיפת גביית אגרת השידור הציבורי. בשל מצוקה תקציבית טרם רכשה רשות השידור מכשירים אלו, אולם היא שוקלת לרכוש אותם ולתפעל אותם בארץ בקרוב. כל הטענות כאילו התיימרו אנשי אגף הגבייה להחזיק ברשותם מכשירים שכאלו הינן בגדר רכילות זולה ואין בהן ממש.

"חשוב להזכיר כי אי תשלום אגרה כמוהו כאי תשלום מס והוא מהווה עבירה על החוק ובעקיפין מונע את הפחתת האגרה באופן הגורר הכבדה בלתי מוצדקת על ציבור משלמי האגרה. תפקידו של אגף הגבייה הוא גביית האגרה והעמקת הגבייה. אי עמידה ביעדים אלו מהווה חריגה מהחובה על פי חוק, המחייב כל רשות ציבורית בשמירה על חוקים ואכיפת ביצועם. הטענות כאילו פעלה הרשות לקבל מידע מחברות הכבלים והלווין שלא כדין הינן חסרות שחר".

התחום האפור

הרבה מעל לראשיהם של ויצמן ואוסקר מנהלת רשות השידור מאבק על התקציב שלה מול משרד האוצר. במאי 2003 אישרה ועדת הכלכלה של הכנסת את החלטת הממשלה על קיצוץ הדרגתי של 200 מיליון שקל מתקציב הרשות, שמסתכם היום ב-900 מיליון שקל בשנה, על ידי הפחתה הדרגתית של אגרת הטלוויזיה. בינואר 2004 קוצצו 10% מהאגרה, ל-465 שקל בשנה. המנכ"ל בראל מזהיר מאז תחילת 2003 שקיצוצי האוצר הם מכת מוות לשידור הציבורי ויחייבו פיטורי מאות עובדים.

מתחילת 2003, מספרים ויצמן ואוסקר, פתחו באגף הגבייה במבצע מקיף ל"הרחבת רשת": סורקים של האגף מבקרים בבתי "פוטנציאלים" כדי לבדוק אם יש ברשותם מקלט טלוויזיה ומתי רכשו אותו. אוסקר: "עשינו מבצע במודיעין, למשל. פקידים שישבו שנים במשרדים הוצאו החוצה כדי לבדוק בתים. מספיק שמישהו היה פותח את הדלת וראיתי מכשיר, הייתי מחייב אותו אחורה לפי זמן המגורים בדירה" (החיוב, לפי החוק, יכול להיעשות רק לפי מועד קניית הטלוויזיה או שנת הייצור שלה).

ויצמן: "ברגע שראו שזה הולך, הגובים עשו את זה יותר ויותר. למשל, היו מקרים שגובה מטעם הסניף היה מגיע לדירה והדיירים לא היו מעוניינים למסור לו פרטים על זמן רכישת המקלט. במקרה כזה, קרה שהוא היה בודק, ואם מישהי נמצאת בדירה שלה משנת 97' הוא היה מעלה לה במחשב רכישת טלוויזיה מאז. הכל התנהל בתחום האפור. היינו מעלים למחשב חיוב אגרה שנים אחורה ומבחינתנו, מי שרוצה להוכיח אחרת - חובת ההוכחה עליו. שיראה מתי הוא קנה טלוויזיה ומתי התחבר לכבלים או ללוויין".

שיטה נוספת להרחבת מעגל הגבייה היתה משלוח מכתבי סרק לאזרחים, שבהם דרישה לשלם את חובם לרשות השידור, על אף שחוב כזה לא היה רשום במחשבי האגף. אוסקר: "מסוף 2002 התחיל אגף הגבייה לשלוח לאלפי אזרחים 'פוטנציאלים' מכתבי חוב של 5,000 שקלים, שבע שנים אחורה. זה נעשה בשיטה של 'דיג' ואנשים פשוט הציפו את המשרדים. ואז מה קורה? אזרח מגיע לסניף וכועס, 'מה זאת אומרת 5,000 שקלים, כולה קניתי טלוויזיה לפני שנתיים'. אני יושב מול המסוף בסניף ומה יש שם? כלום. האיש הוא 'פוטנציאל', אין לו חוב רשום. ישר אני מתחיל לרשום, מזין תאריך רכישה ורושם הערה 'האזרח היה בסניף ודיווח על רכישה משנת 2002'. הם עשו ככה המון כסף.

"קיבלנו הוראה שמי שמציג מסמכים המראים שמצבו הכלכלי קשה, אפשר לבטל לו קנסות, אבל בהרבה מקרים, אם הוא פשוט היה נחמד או שהיה מתעקש, גם אז היו מבטלים. לגבי גובה התשלום, אני אומר לו: 'טעות אצלנו, הנה, ביטלתי לך את הסכום הקודם', והוא יוצא שמח ומאושר. היו אנשים שרצו לראות את המסוף ולא נתתי להם. הם היו הורגים אותי אם היו רואים שאין להם בכלל חוב".

ויצמן: "היו אנשים ששילמו באופן אוטומטי את אלפי השקלים שדרשו מהם ואני הרגשתי עם זה רע. לפעמים הייתי מתקשרת ובודקת במי מדובר. סכום של 5,000 שקלים זה כולל קנס, אז הייתי מבטלת את הקנס ומורידה ל-3,500 והיו מודים לי. אני מניחה שאם זה היה פקיד אחר, הוא לא היה מבטל. במקרה של חייבים רגילים לא היה לנו הרבה מה לעשות מעבר לביטול קנסות, אבל אם זה 'פוטנציאל', אז היה לנו כוח גדול, להוריד שנים של חיוב ולבטל קנסות. בכלל לא היה ברור איך וממתי מתחילים לחשב חוב של אדם שאצלנו בכלל אין דיווח שיש לו טלוויזיה. הרבה אנשים הרגישו שמשהו לא בסדר. הם הרגישו שאנחנו סתם דגים, זורקים חכה ומי שעולה - משלם".

תגובת רשות השידור: "כל הפעולות שנעשו על ידי אגף הגבייה במאמץ לגבות את האגרה הקבועה בחוק נעשו כדת וכדין. הכתבת ענת באלינט מחויבת, בשם הגילוי הנאות, להבהיר לציבור הקוראים כי היא עצמה לא שילמה את אגרת הטלוויזיה במשך מספר שנים, ועל פי מיטב ידיעתנו יש באגף הגבייה הוכחות לכך שברשותה היה מקלט טלוויזיה.

"כפי שכבר נאמר לעיל, רשות השידור מחויבת לאכוף את תשלום האגרה על כל מחזיקי מקלטי הטלוויזיה בארץ. אין לה סמכות או רשות לפטור איש מתשלום אגרה זו והיא מחויבת לוודא שאינה מתרשלת בביצוע תפקידה זה. כל מקרה נבדק לגופו, ואם אכן נופלות טעויות הרשות מפצה ו/או מביעה צער ומתקנת את הרישומים שבידה. תיקון רישום כאמור נעשה בכפוף לכך שהאזרח מביא את ההוכחות לכך שזאת אכן טעות ולא טענת שווא של אדם המבקש להשתמט מתשלום האגרה באמתלות כאלה ואחרות, שבינן לבין המציאות אין דבר".

בערך במאי 2003, מספרים ויצמן ואוסקר, נפוצו באגף הגבייה שמועות על כוונה להציב מחסומי דרכים להעמקת הגבייה. "בהתחלה חשבנו שזה חיובי, כי זה מיועד לגבות מאנשים שרשומים כבעלי חוב", אומרת ויצמן. ביולי כבר הוכנה בערוץ הראשון, בהנחיה ממנכ"ל הרשות בראל, כתבה על פתיחת המבצע ובה צולמה הפעילות במחסומים. הכתבה, מאת משה גרטל, שודרה ב"מבט" ב-30 ביולי.

אוסקר: "מס הכנסה התחיל לפנינו במבצע גדול, ואז גם מע"מ וביטוח לאומי התחילו. רשות השידור הצטרפה למבצעים האלה. מס הכנסה התחילו במבצעים ברמת גן ותל אביב ואחר כך עברו לכפרים ערביים בצפון - ואנחנו איתם. היהודים יותר פיקחים, מבינים מה קורה, אז עברנו לשם. תידרכו אותנו כך: מס הכנסה מארגן את כל המבצע, שוטרים בשכר עוצרים רכב, קודם כל מעבירים את תעודת הזהות למס הכנסה, אחר כך אנשי מע"מ ולבסוף רשות השידור.

"לא קלטתי אז שיש בעיה חוקית. אף אחד לא קלט. מס הכנסה הוא גוף חזק והם גיבו אותנו. במשך כחודשיים עבדנו עם מס הכנסה ואז היתה הפסקה ואחריה התחלנו להצטרף רק למע"מ בבאר שבע ואזור הדרום. ראש אגף הגבייה, אבי כ"ץ, היה איתנו במחסומים ונתן תדרוכים לפני כל מחסום. הוא לא אמר שזה לא חוקי. הוא היה אומר: 'השוטר עוצר את הרכב, תקחו את הרשיונות, תהיו אדיבים ותגיעו ל'בשר', למה שאנחנו באמת צריכים, וזה כסף".

לאחר כמה חודשים, לאור הצלחת השיטה, הוחלט ברשות השידור להפעיל מחסומים באופן עצמאי ולשכור לשם כך שוטרים במדים. חשב הרשות, שמונה באותו זמן מטעם האוצר, אף חתם על אישורים להוצאה כזאת, מבלי שהעלה על דעתו כי יש פגם בתהליך. רשות השידור מכחישה בתגובתה הקמת מחסומים משלה: "אבי כ"ץ (היה) מודע למהות הפעולות המבוצעות על ידי אגף הגבייה ולמשמעות החוקית של פעולות אלו. כל עבודתו נעשית בתיאום עם המשפטנים של רשות השידור. הרשות, לאחר התייעצות כבר בתחילת הדרך עם משפטניה, נמנעה מלשכור שוטרים ולהקים מחסומים ביוזמתה, כל שעשתה הוא להצטרף למחסומים אשר הוקמו על ידי רשויות מס שונות, או על ידי המשטרה ומשמר הגבול. כל טענה אחרת הינה חסרת שחר".

זו הכחשה מוזרה במקצת, משום שבידי "הארץ" מצויה התכתבות פנימית בין אבי כ"ץ לבין עורכת דין מהלשכה המשפטית של הרשות, שקבעה ב-19 באפריל 2004 כי "אין סמכות לאגף הגבייה ליזום מחסומים ולשם כך להעסיק שוטרים בשכר". אבי כ"ץ, במסמך מ-2 ביוני, לאחר חשיפת הפרשה, השיב ללשכה המשפטית כי "פעילות זו הופסקה בשבוע האחרון של חודש מארס 2004", אך לא השלים עם זה וביקש בכל זאת לקבל את "האסמכתא המשפטית לאיסור ביצוע הגבייה במחסומים יזומים על ידנו".

מבצע טייבה

"המחסומים העצמאיים התחילו די מהר", אומר אוסקר. "הרשות שכרה שוטרים, היו משלמים לשניים-שלושה שוטרים שילוו כעשרים עובדים של אגף הגבייה. חודש שלם התעלקנו על טייבה. כיסחנו אותם. משטרת טייבה ממוקמת ליד הכניסה לעיר ויש לה שער חשמלי. שוטר אחד עומד בפנים ושניים בחוץ והם היו עוצרים בשבילנו אזרחים. הוצאנו משם מיליוני שקלים.

"התחלנו לגבות כ-5,000 שקלים מכל האזרחים שם, עד שהם קלטו ואמרו, 'רגע, יש פה משהו מסריח'. מישהו שעצרנו, עם ילד נכה, לא היה לו כסף לשלם. הוא כל כך התעצבן שבעט ברכב שלו ושבר את הרגל. אנשים תמימים היו משלמים. מי שסירב לשלם היינו מעכבים אותו שם, לפעמים מחמש לפנות בוקר עד אחת- עשרה. היינו אומרים לו, 'הרשיון אצלי, אתה לא יוצא עד שאתה לא משלם'. כמעט כולם היו 'פוטנציאלים' שבכלל לא רשום להם חוב במחשב. הפכנו אלפי אנשים בטייבה לחייבים של אלפי שקלים, אפילו שהיו עד אז 'פוטנציאלים'.

"הבוסים שלי היו נדלקים במיוחד על ג'יפים, מרצדסים, וולבו וב-מ-וו, אנשים שרואים שיש להם כסף. אבי כ"ץ היה עומד עם הכובע של רשות השידור ואומר לשוטר, 'תעצור את הוולבו'. לא היה וולבו אחד בטייבה שלא שילם, גזרנו את כל העשירים. טייבה נחנקה, רק ברמדאן נתנו להם כמה ימים חופש".

אנשים שעוכבו במחסומים לא גילו התנגדות? לא שאלו שאלות?

"היו פראיירים ששילמו כ-5,000 שקלים, בכל אמצעי תשלום, כדי שלא יקחו להם את האוטו כמו שאיימנו שנעשה, והיו כאלו שהיו יותר קשים, שאיתם היינו נכנסים למשא ומתן ומפחיתים להם את התשלום. היה שם עובד שתפקידו להיות אחראי על המגזר הערבי באגף הגבייה, והיה מסייע לנו בזה. הוא היה ממש פקעת עצבים במחסומים. הוא היה בא לבן אדם ואומר, 'טוב, טוב, לא 5,000, אז 2,500, יאללה, יאללה, שלם כבר'. היינו משחקים עם האנשים שם משחקים ועושים הצגות כדי להפעיל לחץ. למשל, עומדים ליד מישהו ואומרים במירס, 'משה, איפה הגרר?' אבל זה הכל הצגה. לא היה גרר ולא היתה לנו סמכות לגרור בכלל".

מרשות השידור נמסר בתגובה כי "הטענות המועלות כנגד מר אבי כ"ץ באופן אישי הינן שקר הגובל בעבירה על חוק לשון הרע. אבי כ"ץ, מנהל אגף הגבייה, משתתף אישית עם הסורקים של אגף הגבייה בכל התחומים וגם בשטח, כדי לפקח מקרוב על תקינות ויעילות עבודתם. המדובר במנהל המשמש דוגמה להתייחסות ברצינות מרבית לביצוע עבודתו".

לדברי אוסקר, אנשי הגבייה עזבו את טייבה רק לאחר שחברי מועצת העירייה ביקשו את סיועו של בן העיר, ח"כ אחמד טיבי, וזה פנה ישירות לאגף הגבייה והתעניין בפשר המתקפה על המקום. בדיון שהתקיים כעבור זמן בוועדת הכלכלה אמר טיבי כי כשטיפל בעניין לא היה לו כל מושג שזה הליך גבייה מאנשים שכלל לא היו רשומים כבעלי חוב. גם חברי כנסת אחרים, שקיבלו פניות מאזרחים, לא גילו את הפסול המהותי שבשיטה.

אוסקר: "עזבנו את טייבה ועברנו לאזור זכרון יעקב, עצרנו שם ערבים וקצת יהודים, ואז היינו בקלנסואה ואחר כך בכפר קאסם. בכפר קאסם כמעט אכלו אותנו בלי מלח. האוכלוסייה שם קשה וענייה. עמדנו ביציאה מהעיר והיו שם מריבות, בריחות וקללות יותר מבכל מקום אחר".

אוסקר מאשר כעת, כי בפעילות מול האזרחים הערבים התפתח נוהג, שרשות השידור הכחישה בתקיפות את קיומו: הגובים לקחו מאזרחים ש"לא שיתפו פעולה" תעודות זהות ורשיונות, והחזיקו את המסמכים כאמצעי לחץ עד שבעליהם ישלמו את החוב השרירותי שנקבע להם. כשיו"ר רשות השידור שאל על כך את ראש אגף הגבייה כ"ץ, הוא ענה שהגובים לא החרימו מסמכים (ובדיון בכנסת חזר על ההכחשה), ולפיכך יצאה מטעם דובר רשות השידור ההודעה כי זהו "שקר חסר כל בסיס".

אוסקר: "היינו לוקחים רשיונות של אנשים. אני בעצמי ראיתי שתי שקיות מפוצצות מתעודות זהות ורשיונות אצל העובד שהיה אחראי על המיעוטים. קיבלנו הוראה לא להחרים רשיונות לאנשים, אבל אחרת הם היו בורחים, אז לקחנו אותם. הרי ערבי לא יכול להסתדר בלי תעודת זהות. את הרשיונות של אלה שבכל זאת ברחו היינו מרכזים בסוף היום ומעבירים לאחראי על המיעוטים".

בוכים ומקללים

יניב אוסקר נולד וגדל ביבנה, בצבא שירת בחיל האוויר ולפני שהתקבל לעבודה ברשות השידור ניהל תחנת דלק של חברת "דור אלון". סיון ויצמן גדלה בראשון לציון והתקבלה לעבודה באגף הגבייה של הרשות מיד לאחר שחרורה מצה"ל, שבו שירתה כמפקדת צוות בחיל המודיעין. השניים, שחיים עכשיו יחד בראשון לציון, נפגשו באגף הגבייה והקשר ביניהם נוצר כמעט מיד, כשבוע לאחר בואה של ויצמן לסניף בראשון לציון.

אוסקר מתאר כיצד הידרדר מצבו הנפשי והגופני ככל שהתקדמה הפעילות במחסומים וגבר התיאבון של הממונים עליו להגדיל את סכומי הגבייה. "נהייתי חולה. לא יכולתי לשמוע יותר אזרחים בוכים ומקללים", הוא אומר. "לאיש לא היה אכפת ממני. עשיתי הכל - הכנתי טפסים, נהגתי, גביתי כסף מאזרחים וכל הזמן לחץ, לחץ, לחץ. באחד המחסומים אבי כ"ץ תפס אותי בחולצה, ממש בידיים שלו, ואמר לי, 'יש שם רכב, לך אליו'. זה היה לחץ נפשי ופיזי שנביא כסף כל הזמן". ויצמן: "יניב פחד להגיד שהוא חולה, כי היו מפעילים עליו סנקציות ולחץ. הכל היה תלוי בו, הם היו צריכים אותו".

"הגובים והסורקים מטעם אגף הגבייה של רשות השידור חדורי מוטיווציה ואינם זקוקים להתנהגות דומה לתיאורים המסולפים הללו", נמסר בתגובה מרשות השידור. "הערכה מלאה ניתנת לכולם".

לדברי אוסקר, הגבייה בכפרים הערביים בצפון נעשתה קשה יותר לאחר שחברי רשויות מקומיות קיבלו דיווחים על מקרים שבהם אפשר להפחית את סכומי החוב וחשדו כי ההליך אינו תקין. אוסקר: "בשלב הזה, זה כבר היה לקראת סוף 2003, התחלנו להתלבש על מזרח ירושלים. זה גם השלב שבו אחד הממונים אמר לנו: 'אנחנו עושים משהו לא חוקי, אז תהיו סבלנים עם אנשים. עוד יש לנו קצת גיבוי מלמעלה. מי שלא רוצה לשלם, שחררו אותו, אל תקחו רשיונות, אל תעכבו אנשים'. אם היינו באמת עובדים ככה, לא היינו מביאים כסף. ביום הראשון שעשינו ככה הבאנו רק מאה אלף שקלים, ואז שוב התחילו להפעיל עלי לחץ".

אוסקר הבין שיש החלטה לשים דגש על גבייה במגזר הערבי, שבו יש שיעור השתמטות גבוה מאוד מתשלום האגרה. "זה הגיע מלמעלה, לא יודע בדיוק ממי", הוא אומר. "הם רצו להכניס לתודעה של המגזר שיש רשות שידור, ולעדכן כתובות של אנשים. זה היה כדי שיבינו שגם הם צריכים לשלם, אבל בעיקר כי יותר קל לעבוד עליהם. מהם הגיע הכסף הגדול, לא מהיהודים".

מרשות השידור נמסר בתגובה, כי "מן הטענות הנוגעת לגבייה מן המגזר הערבי נודף ריח כבד של גזענות. עולה חשש כי מדובר בניסיון הכפשה הנובע מתוך חשבון אישי עם מנהל אגף הגבייה של רשות השידור, אשר בתנאים לא תנאים מתמודד עם מגזרים של סרבני תשלום אגרה (לעתים קשים ואלימים במיוחד) ועל כך מגיע לו יישר כוח בשם כל אזרח מכבד חוק במדינת ישראל".

רשות השידור מכחישה גם את העדות על החרמת תעודות זהות ורשיונות מנהגים ערבים: "התלונות בנוגע לגבייה ביישובים הערביים נבדקו ולא נמצאה שום הוכחה לאמיתותם. מטבע הדברים, מיעוט מבין סרבני תשלום האגרה, ולצערנו במיוחד מהמגזר הערבי, הגיבו לדרישה לשלם את האגרה בדרכים לא מקובלות ולעתים לא הוגנות כלפי הסורקים. חשוב לציין כי הדגש שניתן לגבייה מן המגזר הערבי נובע מכך שאחוזי הגבייה במגזר זה נמוכים במיוחד, בסביבות 5%".

גם הכחשה זו עומדת בניגוד לממצאי "הארץ", ולפיהם לאחר חשיפת הפרשה החלו באגף הגבייה לשלוח במהירות את תעודות הזהות ורשיונות הנהיגה ששכבו עד אז בסניף ירושלים בחזרה לבעליהן, ובידי "הארץ" מצויים תצלומי מסמכים המעידים על משלוחים אלה.

השחיקה הנפשית שחש אוסקר, גברה והלכה. "הרגשתי רע עם עצמי. הרגשתי שאני מרמה את אזרחי המדינה, תופס אנשים תמימים וטובים והם חסרי אונים מולי. היו אנשים שייבשתי במחסומים, לא הייתי נותן להם ללכת ומייבש אותם בשמש שעות. היו גם יהודים, אבל בעיקר ערבים. הרגשתי שהערבים מפחדים יותר, בעיקר בירושלים, כי המג"בניקים יושבים להם על העורק. אנחנו התייחסנו לערבים בזלזול. היינו אומרים, 'מה תעשו לנו? אתם חסרי אונים, או שאתם משלמים או שלוקחים לכם את הרכב'. זילזלנו גם בעורכי הדין שלהם, דיברנו אליהם בגסות, 'מי אתם בכלל'".

הוא אומר שחשש לגלות לאזרחים כי אינם צריכים להיבהל מהאיומים. "לא יכולתי להגיד לאנשים 'עובדים עליכם' כי היו מעיפים אותי, ולא יכולתי לאבד את העבודה. היו מקרים שבהם הגיעו עיתונאים עם מצלמות, למזרח ירושלים, למשל חדשות ערוץ 2 וחדשות הכבלים, ואז היינו מפסיקים פעילות. הורו לנו לא לדבר איתם".

המחסום האחרון

"יש הרבה דברים שאני מצטער עליהם", מגלה אוסקר. "לא יוצא לי מהראש מקרה של אדם ממזרח ירושלים, לבוש בלויים ממש, שאמר לי שיש לו תשעה ילדים בבית ואין להם מה לאכול. הוא היה דווקא חייב רגיל והיה לו עיקול על הרכב מטעם רשות השידור. לא אישרו לי לתת לו הנחה ואיימתי שאקח לו את הרכב. הוא אמר לי, 'זה העבודה שלי, אני נהג, אני לוקח עם זה את הילדים לבית הספר'. הוא בכה. לא ידעתי מה לעשות. זה לא הזיז למנהלים שלי. מי שהחליט על המקרה הזה היה אבי כ"ץ. האיש שילם כ-5,000 שקלים ולא הורידו לו כלום".

אוסקר "במקרה אחר היה מושבניק שעצרתי, 'פוטנציאל', שאמר לי שהוא לא רואה טלוויזיה, אבל היא שייכת לבן המפגר שלו, שזה הדבר היחיד שיש לו בבית שמעניין אותו. גביתי ממנו 4,000 שקלים, אפילו שיכולתי להחליט לחייב אותו רק על השנה האחרונה. לא הכנסתי הרבה כסף באותו יום ונאלצתי לגבות ממנו סכום כזה, כדי שלא ילחצו עלי בעבודה. עקרונית, יכולתי גם להחליט לשלוח אותו הביתה".

רשות השידור טוענת כי תיאור המקרה במזרח ירושלים "נשמע כרכילות זולה. בכל מקרה אין בסמכות רשות השידור לפטור איש מאגרה. אם אכן ניתן פטור מתשלום האגרה, הדבר לא נעשה על פי פניית אזרח בשטח אלא על פי קריטריונים שווים לכל".

אוסקר: "אני מרגיש שהפכו אותי למישהו שאני לא. הפכתי להיות גדול והאזרח - קטן. הפכתי לאיש רע, תאב בצע, רק כסף היה לי בראש. במיוחד מאז שהתחילו המחסומים, הפכתי לרודף כסף שגובה מאנשים חסרי-כל כדי לרצות את המנהלים שלו. אחרי שחרשנו את כל המדינה, היתה תחושה שהסיפור יתפוצץ. רבים באגף הגבייה הבינו שקורה משהו חמור. מסביבנו, חלק לקחו את זה בסבבה וחלק באדישות.

"לקראת הסוף הרגשתי שאני כבר לא יכול לשאת את זה יותר. אני זוכר את המחסום האחרון, במזרח ירושלים. עצרתי עורך דין שלא רצה לשלם והתחלתי לצעוק עליו: 'מי אתה, תעוף מפה'. רציתי שאנשים יתעוררו, שמישהו יעשה משהו. רציתי שהוא יתבע. הרבה אנשים איימו לתבוע ואף אחד לא עשה כלום. הוא אכן הגיש בסוף תביעה והוזכרתי שם באופן אישי. בכוונה דיברתי אליו ככה. רציתי כבר שמישהו יעשה משהו. ידעתי שזה המחסום האחרון".

אוסקר זוכר את שמו של האיש: עו"ד עמאד עווידה. בתביעה שהגיש עווידה נגד רשות השידור והמשטרה, בבית הדין לתביעות קטנות בירושלים, הוא תיאר כיצד נדרש לשלם 5,000 שקל וכיצד הגובה דרש ממנו למסור את מפתחות הרכב, משום שכבר הוזמן בשבילו גרר ולכן כדאי שישלם "במכה אחת", "על המקום". עווידה היה משוכנע שזאת מתיחה. לאחר שסירב לשלם, שוחרר, תוך הבטחה (שקרית, כמובן) שהגובים יבואו לביתו לקחת את הרכב.

רשות השידור ביקשה לסגור את התיק בהתנצלות. "רשות השידור מצהירה", נכתב במכתב שקיבל עווידה מהלשכה המשפטית של הרשות, "כי המתואר בכתב התביעה אינו תואם את הנחיות אגף הגבייה של רשות השידור וכי תדאג שעובדיה יקפידו למלא במלואם את הנוהלים וההנחיות שבמסגרתם רשות השידור פועלת". עווידה סירב לסגת מתביעתו. רשות השידור הגישה כתב הגנה שבו נטען כי פעילות הגבייה במחסומים היתה חוקית. התביעה, לפיכך, עדיין תלויה ועומדת בבית הדין. *



סיון ויצמן ויניב אוסקר. היו פראיירים ששילמו כ-5,000 שקלים, כדי שלא יקחו להם את האוטו


גובי רשות השידור במחסום במזרח ירושלים (מאי 2004). ערבים שלא הסכימו לשלם עוכבו במשך שעות



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו