נפש קלאסית

תזמורת הקאמרטה ירושלים. מנצח: אבנר בירון; סולנים: ריינהולד פרידריך, חצוצרה (גרמניה); ליאור איתן, פיקולו. מיצירות צ'יקובסקי, הומל, אבנר דורמן והיידן מוזיאון תל אביב

נעם בן זאב
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
נעם בן זאב

לפחות דבר אחד מובטח למנויי הקאמרטה ירושלים ולבאי הקונצרטים שלה: "אקשן". הרבה אירועים צליליים מתעופפים בחלל האוויר בקונצרטים האלה, וכמו בנוכחי הם לעולם אינם משעממים. הניצוח הריתמי של אבנר בירון מצליח תמיד להרקיד פה ושם את הרגליים - הפעם, בקונצ'רטו של אבנר דורמן לפיקולו, היה אפילו "גרוב" כמעט ג'אזי. שפע הסגנונות מספק משהו לכל אחד. השפע הזה הוא גם הזדמנות להבין את הפרופיל הסיגנוני של התזמורת, ובעיקר של מנצחה: הסרנדה למיתרים של צ'יקובסקי, למשל - קורעת הלב, המלודרמתית, שמשפטיה רחבים כאוקיאנוס וצליליה נמסים במתיקות אינסופית, אינה מגרש הבית של אבנר בירון. הוא אמנם ניסה להגזים ולהפריז במקומות הנכונים, וביקש צליל גדול כדי להרעיד מיתר בנשמה; אבל - ואין זה לחובתו כלל - לא קרה דבר בתחום הרגש. ברגע שנשמעו צליליו של הומל, עם זאת, נחשפה במלואה יכולתו של בירון להפיק צלילים יפהפיים מהתזמורת. מה לעשות שהוא כנראה בנפשו קלאסי - לא רומנטי.

הומל, בקונצ'רטו לחצוצרה המפורסם שלו ואבנר דורמן, בקונצ'רטו חדש לפיקולו ותזמורת כלי קשת עם פסנתר, הביאו את הממד הסולני לקונצרט. הסולנים עינגו את הקהל: החצוצרן האורח ריינהולד פרידריך, שהיתל בחצוצרה ובצליליה כמו לוליין תוך שהוא מצליח לחייך כל הזמן ויותר ממנו ליאור איתן, נגן נפלא באמת. היצירה של דורמן, שערמה אירוניה על גבי אירוניה ונדמתה כלא נדלית בהומור ובכושר ההמצאה שלה, החמיאה לפיקולו הזנוח והעניקה לליאור איתן את כל אפשרויות הביטוי של הכלי שלו. בירון חגג ביצירות האלה, ועוד יותר בסימפוניית "השעון" של היידן - והקהל והתזמורת יחד איתו.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ