עשה לך פסיכיאטר

דתיים וחרדים הנקלעים למצוקה נפשית כבר אינם מסתפקים בעזרת הרב בלבד, אלא פונים לא פעם לטיפול נפשי. החשיבות שבהיכרות המטפל עם עולמו התרבותי הייחודי של המטופל נדונה בכנס של פסיכולוגים ופסיכיאטרים דתיים שהתקיים בשבוע שעבר בירושלים

מאת יאיר שלג
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מאת יאיר שלג

הרב הד"ר מרדכי הלפרין, מומחה לשאלות של רפואה והלכה וראש מכון שלזינגר לרפואה על פי התורה בבית החולים "שערי צדק" בירושלים, סיפר על פסיכולוג יהודי-דתי שעבד בקרב הקהילה השחורה בארה"ב. יום אחד דיבר אתו אחד ממטופליו על השיגעון שאחז בשכניו היהודים: יש להם חג שבו הם מסתובבים עם ענפים יבשים בבית הכנסת וצועקים, "אני יודע, אני לא יודע, איך אני יכול לדעת"? רק היכרותו של המטפל עם העולם היהודי איפשרה לו להבין כי מדובר בחג הסוכות, ובאופן שבו תפשה צורת ההגייה האנגלית העממית של המטופל את ההגייה היידישאית של המשפט "אנא ה' הושיעה נא" מתוך תפילת ההלל.

הלפרין, שדיבר בכינוס מיוחד בשבוע שעבר במרכז הרפואי "שערי צדק" בירושלים, הסביר כי הסיפור ממחיש את החשיבות הקריטית שבהיכרות המטפל עם עולמו התרבותי הייחודי של המטופל. כשהמטופל הוא יהודי-דתי, פירוש הדבר בראש ובראשונה זהירות מהצעת כלים טיפוליים המנוגדים להלכה או לנורמות של החברה הדתית. גם אם המטפל הוא יהודי-דתי, עליו להימנע מפסיקת כללי מותר ואסור בשביל המטופל, אלא יש להניח לו להתייעץ בעצמו עם הרב המקובל עליו.

הרגישות לשאלת הקודים התרבותיים הייחודיים של האדם הדתי בתחום הטיפול הנפשי עמדה במרכז הכינוס המיוחד הזה שכותרתו, "נושאים קריטיים בתחומי בריאות הנפש בקהילה הדתית בישראל". שני ימי הכינוס היו אירוע הפתיחה להתארגנות הסניף הישראלי של ארגון "נפש", שקם לפני שנים אחדות בארה"ב כדי לאגד פסיכולוגים ופסיכיאטרים יהודים-דתיים, שיעסקו יחד בדילמות המיוחדות המאפיינות את השילוב בין העיסוק בבריאות הנפש לקודים הדתיים.

בכמה מהקודים הללו היה אפשר לחוש כבר במבט חיצוני על משתתפי הוועידה: ראשית, האודיטוריום של בית החולים, שהתקיימו בו הדיונים המרכזיים, חולק בין גברים לנשים (אם כי, כדי שלא לפגוע בנשים, ההפרדה לא היתה בנוסח המקובל בבתי הכנסת, כשהנשים יושבות מאחור, אלא בחלוקה לשני צדי האולם). שנית, למרות העניין הרב בכינוס מסוג כזה, לא פורסם דבר קיומו מראש בכלי התקשורת. הד"ר ג'ודי גדליה, ראש המחלקה לנוירו-פסיכולוגיה ב"שערי צדק" ויו"ר הכנס, מסבירה זאת ברצון לאפשר למשתתפים תחושה של דיון אינטימי בתוך המרחב המוגן של הקהילה הדתית, תחושה שהיתה נפגמת אילו נחשף הדיון לתקשורת - במיוחד מראש.

השתתפות בכינוס היתה ערה מאוד. המארגנים אמרו שציפו ל-150-100 איש, בפועל באו כ-400, ולא רק חובשי כיפות סרוגות. אדרבה, בקהל גם בלטו נשים בפיאות וגברים בכיפות שחורות, ואפילו במעילים חסידיים. עם זאת, ההנחה הרווחת בין מארגני הכינוס היא שהפסיכולוגים הדתיים נמנים עם אחד משלושה מעגלים: אנשי הציונות הדתית, חוזרים בתשובה או חרדים שעלו מארצות המערב, שהלימוד האקדמי מקובל בהן גם אצל החרדים. חרדים מלידה ילידי הארץ כמעט שאינם עוסקים בתחומים האלה בגלל ההתנגדות להשכלה האקדמית. מלבד זאת, כמו שהסבירה גדליה אחר כך, אחד המאפיינים הייחודיים לכינוס כזה הוא בואם של "עסקני הרפואה" החרדים - האנשים המשמשים יועצים לעניינים רפואיים בקהילות והחצרות החרדיות. הם אינם אנשי מקצוע, אבל ניסיונם מקנה להם בקיאות לא מבוטלת. להערכתה, רבים מהנוכחים בכינוס היו יועצים כאלה.

אחת הסוגיות שעלתה פעמים רבות היתה שאלת הרגישויות המיוחדות הנדרשות בטיפול פסיכולוגי לדתיים. הנחת היסוד היא שפסיכולוגיה היא עניין התלוי הרבה יותר בקודים תרבותיים, ולכן עלול להיות מוקד למתח בין המטפל למטופל. פסיכולוגית שהשתתפה בכינוס וביקשה שלא להיות מצוטטת בשמה, ציינה כי "קודם כל צריכה להיות רגישות של המטפל לשאלת לבושו, באופן שיתאים לעולמו של המטופל. אחר כך צריכה להיות רגישות לשפה. השפה הדתית, במיוחד החרדית, מקפידה על 'ניקיון' קיצוני. למשל, לא אומרים 'תחתונים', אלא 'לבנים'. לא אומרים אפילו 'קקי' ו'פיפי', אלא 'צרכים קטנים' ו'צרכים גדולים'. מטפל שלא יהיה רגיש לקודים האלה ייתפש כמי שלא יכול להושיט שום עזרה אם אינו מבין את הקודים הבסיסיים של המטופלים שלו". פסיכולוג שאינו דתי ומעוניין לעסוק בטיפול באוכלוסייה דתית, אומרת הפסיכולוגית, צריך איפוא להביא בחשבון שפרק זמן מסוים מתקופת התמחותו צריך להיות התמחות תרבותית בקודים של מטופליו לעתיד.

הד"ר ברוך שולם, פסיכיאטר חוזר בתשובה וממארגני הכינוס, אומר כי "המטפל גם חייב להיות זהיר ולא להציע למטופליו הצעות או דרכי טיפול הנוגדות את ההלכה. בראש ובראשונה הכוונה ליחס 'משוחרר' בתחום היחסים בין המינים, העלול במהותו לסתור את ההלכה. אבל הרגישות צריכה להיות רחבה בהרבה: אני מכיר מטפל שהציע פעם למטופל שלו לשנות את סדר נעילת הנעליים בבוקר, כביטוי קטן אבל משמעותי לתחושה של שינוי בחייו. אפילו הצעה כזאת היא בעייתית לאדם דתי, משום שההלכה קובעת גם את סדר נעילת הנעליים".

בין הדברים עלתה גם שאלת היחס החשדני הבסיסי של החברה החרדית כלפי הפסיכולוגיה. לדעת שולם, הדבר נובע בעיקר מהיות הפסיכולוגיה "פחות מדע ויותר פילוסופיה שיש לה הנחות תרבותיות מסוימות". לעומתו, הפרופ' סטנלי שניידר, פסיכולוג דתי שהקים לפני שנים רבות את מכון "סמט" בירושלים, מרכז לטיפול נפשי בבני נוער וצעירים (לאו דווקא דתיים), מעריך שסיבת החשד קשורה בפרויד, האיש המזוהה יותר מכל עם עולם הפסיכולוגיה, "שהאמין כי ההתנהגות הדתית היא בעלת מאפיינים כפייתיים. החשד הוא שזה איפוא יחסם הבסיסי של כלל הפסיכולוגים".

בכינוס גם הועלה הצורך של המטפל להיות רגיש למקומו של הרב בעולמו של המטופל. המטפלים אמונים על אינטימיות ודיסקרטיות מוחלטת ביחסים ביניהם למטופלים, ולא תמיד מכירים בנורמה של שיתוף הרב בהיבטים האינטימיים ביותר בחיי בני קהילתו. אחד ממשתתפי הכינוס סיפר על פסיכולוג, שעסק במצוקתו של נער מתבגר, שהתבקש לשלוח ישירות את דו"ח הטיפול שלו לרב הקהילה של הנער במקום להורים. לפיכך, אומרת גדליה, "יש צורך שהמטפל יכיר בנורמה הזאת, יכבדה ולא יירתע משיתוף הרב בהליך הטיפולי - אם הדבר מקובל והמטופל מבקש אותו, כמובן. אדרבה, לעתים לרב יכול להיות גם תפקיד חשוב בתהליך". הלפרין מזכיר ששיתוף הרב אפילו הכרחי כשהטיפול המוצע, למשל בתחום המיני, מעורר שאלות הלכתיות.

הד"ר נפתלי פיש, המטפל בצעירים דתיים המתמכרים לסמים, ניתח את מניעי ההתמכרות הזאת במונחים של מתח הזהויות בין העולם הדתי לחילוני. הסביבה החילונית קורצת כיום למתבגרים דתיים רבים, ציין; היא מציעה להם זהות אינדיווידואלית, נתפשת כמעודדת חופש וביטוי עצמי - לעומת השמרנות והכללים הנוקשים של סביבת המוצא הדתית. לנער חרדי, שהזהות החילונית הזאת מפתה אותו, קל יחסית להידרדר לצריכת סמים, משום שהם ממילא נתפשים בסביבתו כמזוהים עם התרבות החילונית שהוא חפץ בה.

הד"ר פיש ממליץ על שינוי בחשיבה החינוכית החרדית: לא עוד התעלמות מזמינות החלופה החילונית, אלא אדרבה, מודעות והכנה להתמודדות אתה, כמו המודעות לזמינותה של תרבות הסמים, כדי שהעמדה מול אופציית הסם לא תהיה מקרית ונגררת אלא מודעת ומתוכננת. מלבד זאת ממליץ הד"ר פיש על טיפוח הייחודיות האינדיווידואלית גם בעולם הדתי, כדי שזו לא תהיה פיתוי המזוהה כל כך עם החילוניות.

כאשר הבעיות הפסיכולוגיות שמדובר בהן אינן רק עניין לטיפול פסיכולוגי, אלא הן הפרעות נפשיות של ממש, הטעונות טיפול פסיכיאטרי ולעתים אשפוז, רגישות הקהילה הדתית רק מתחדדת. הד"ר שולם ציין, מצד אחד, שלקהילה החרדית יש יתרונות בהתמודדות עם מצוקות נפשיות - בשל המבנה הקהילתי החזק, המאפשר גם זיהוי מוקדם וגם תמיכה של הקהילה בהתמודדות המשפחה. מצד אחר, המבנה הקהילתי החזק גם יוצר מערכת של תוויות ורכילויות, המקשה על התמודדות פתוחה ומעכבת משפחות רבות מהזדקקות לסיוע מקצועי.

הרב חיים פרקל, שהקים את עמותת "עלי שיח" לטיפול בילדים אוטיסטים בקהילה החרדית (לאחר שנולדה לו בת אוטיסטית), סיפר שהצורך בהקמת מוסדות חרדיים נפרדים נובע מכך שבמשך שנים ארוכות נמנעו החרדים מלהכניס את ילדיהם או את בני משפחותיהם למוסדות כלליים בשל אורח החיים שאינו שומר מצוות. לעתים קרובות הקפידו החרדים להסתיר בני משפחה פגועים בשל החשש שהדבר יפגע בסיכויי השידוכין של בני המשפחה האחרים. הוא ציטט עיתונאית שדיווחה בעבר על התופעה וכינתה אותה "הילדים במרפסות הסגורות", שהם היו מוכנסים אליהן ומוחבאים בכל פעם שאורח ביקר בבית. בחברה החרדית, ציין פרקל, חל שינוי ממשי ביחס לתופעות הללו; היא מכירה כיום בצורך בהתמודדות מקצועית ואף יוצרת מוסדות משלה לצורכי ההתמודדות הזאת.

מצעד אנשי המקצוע מתחום הרווחה שהופיעו בכינוס, והרקורד המקצועי שלהם, רק איששו את הטענה הזאת. היו שם מנהל מוסדות לילדים מוכים (שני מוסדות נפרדים, לבנים ולבנות) בחסות האדמו"ר מאמשינוב; אדם שהקים מקלט לנשים מוכות חרדיות; מנהל מרכז גמילה מסמים לצעירים דתיים; מנהלת מרכז סיוע ו"קו חם" לנשים חרדיות; מנהל ארגון למתבגרים דתיים במצבי סיכון, ועוד - כולם מפעלים של העשור האחרון, שחל בו שינוי דרמטי ביחס החברה החרדית לעיסוק המקצועי בבעיה. הטיפול הולך ומתמקצע, גם אם החברה החרדית עומדת על כך שבשל אופיה המיוחד הוא ייעשה במוסדות נפרדים, ולא במוסדות הפונים לכלל הציבור.

בניסיון להסביר את השינוי החד מצביע שולם על נקודה מעניינת: "בשנים האחרונות יש בעולם החרדי תופעות רבות של סטייה מדרך הישר, וזה נהפך לנתון משמעותי". כלומר, ההיחשפות לקלקולי העולם החילוני מביאה גם חשיפה ומודעות לדרכי התיקון שלו. מלבד זאת, נכנסו לעולם הדתי והחרדי הרבה יותר בעלי מקצוע מתחומי בריאות הנפש, חוזרים בתשובה או עולים מארצות המערב, והם תורמים להפחתת החשש מהסתייעות בבעלי המקצוע. שניידר מציין ש"גם הרבנים החלו להבין שהבעיה אינה בעצם התהליך הטיפולי אלא בזהות המטפל, ואם מדובר במטפל הרגיש לזהות הדתית, לא צריך להיות חשש". למעשה, אפשר לראות בתהליך הזה חלק מתהליך רחב יותר - המתבטא גם בעולם הפוליטי, הכלכלי והחברתי: החברה החרדית מאבדת יותר ויותר מסממני ההסתגרות שלה לטובת השתלבות, אמנם זהירה וביקורתית, בעולם הכללי.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ