נשיקת אשת העכביש

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל

נתבונן נא בתצלום שלפנינו - תצלום שגרתי, מהסוג השכיח כל-כך עד שהוא מהווה רקע קבוע, מעין טאפט-קיר, לכרוניקה השוטפת של אזורנו: יאסר ערפאת נפגש, מתחבק ומתנשק עם עוד אחד מעשרות, אם לא ממאות, שועי-העולם שהלכו ובאו, הלכו והתחלפו סביבו בחצי היובל האחרון; הפעם - עם מזכיר המדינה האמריקאי החדש, קולין פאואל, בעת ביקורו של הלה - בעצם, ביקורם של השניים - ברמאללה.

משקיף מנוכר, שאינו מורגל לסגנונו של האיש-שבכאפיה ולגינוניו הקבועים עם כל בן-שיח חשוב, היה ודאי מתרשם עמוקות מעוצמת הידידות האינטימית המופגנת בתצלום זה. הוא עשוי לחשוב שלפניו סצינת חתונה: שהרי מי מלבד זוג אוהבים, שקופידון השובב ירה בו את חציו, היה מישיר מבט כה עמוק ומאושר זו בעיני זה (אבל לא זה בעיני זו) - מתעלם בשיכרון כזה מכל הסובבים? אמנם הזיפים המבצבצים מבעד להינומה, והעדר החן הנשי הכללי, מעלים על הדעת את החתונות המתוארות בכתבי סווטוניוס, שבהם הקיסר נירון נטל את תפקיד הכלה; אבל איך אמר המיליונר-מחזר לג'ק למון ב"חמים וטעים"? "אף אחד אינו מושלם".

הבעתו של ערפאת אומרת תקוות גדולות ועצומות - תחינה, רמז לעשייה משותפת, לעליצות בין חברים, לכימיה אדירה. אבל כך אומרת הבעתו בכל פגישה ראשונה, עם כל אחד. כימיה? זו מתבררת בדרך כלל ככימיה שבין חומצה גופרתית לניטרוגליצרין. ואמנם, קשה להתעלם מהסתייגות-מה, ואפילו רתיעה, מצדו של קולין פאואל. זו בלטה עוד יותר בסצינות אחרות מאותה פגישה - בעיקר בקטע הקלאסי שבו ערפאת לא רק נישק וחיבק את אורחו, אלא אף לפת את ידו (כפי שעשה בשעתו לשמעון פרס, לנתניהו, לברק, לחוסיין, לקלינטון, לסדאם) והוליכו אחריו יד-ביד, במין בתוליות מתחטאת, ברוח הפסוק: "משכני אחריך נרוצה; הביאני המלך חדריו, נגילה ונשמחה בך".

סצינה זו - רק עם חתנים מתחלפים - חוזרת על עצמה כל כך הרבה פעמים, עד שלדידנו איבדה מעט ממוזרותה הראשונית; לא כן לגבי פאואל, המתוודע אולי לראשונה לסיטואציה, ונראה כתוהה: רגע, מה בעצם הולך כאן? האם ערפאת באמת שמח עד כדי-כך להיפגש אתי? עד כדי-כך שמח ועולץ? למה, בעצם? תמיהתו ודאי כפולה ומכופלת בעיקר לאור העובדה שכאשר הוא, פאואל, פיקד על הכוחות האמריקאים במלחמת המפרץ - ערפאת היה המנהיג הערבי הכמעט יחיד שהזדהה עם סדאם חוסיין. מה-זה "הזדהה"! התנפל, התנשק, לפת את ידי סדאם והוליכו אחריו יד-ביד וכו' וכו' - בדיוק כפי שעשה לנתניהו, לפרס, לחוסין, למובארק, לפאואל, וכו' וכו'...

יש איפוא סתירת-מה בין החיבוקים והנישוקים הלחים ובין הנסיבות ההפכפכות, הצבועות ואף הזדוניות, הסובבות את ההתנפלות האינטימית הזאת: לא רק בעבר שקדם לפגישה - אלא גם בעתיד הממתין אחריה. הרי כך בדיוק התנהג ערפאת עם אהוד ברק: לא שנה, לא שנתיים, לפני האינתיפאדה החדשה, אלא יום-יומיים - ממש שעות ספורות! - לפני שזו פרצה; יש האומרים - לא רק בידיעתו, אלא בהוראתו: ביקר בכוכב יאיר, נישק, חיבק, צחק, הביט בעיניים, החמיא לנאוה, תפס ביד - ובאותו זמן עצמו, ממש על סיפו של ההסכם, כבר רקם-מה-שרקם לקראת יום המחרת.

האם הדבר מתוכנן מראש בזדון קר, או פשוט זורם פאסיווית עם הכאוס הלא-מפוענח שבראשו? כך או כך, כל נשיקה של ערפאת התבררה במוקדם או במאוחר כ"נשיקת המוות", במשמעותה המאפיוזית, לפחות בכל הקשור למנהיגינו שלנו: כל אחד ממנהיגי ישראל שהתחכך בו מקרוב, מתוך אמון בחיבוקיו ובנישוקיו - נגרס במוקדם או במאוחר, נטחן לחתיכות. אם לא בגלי הטרור והאלימות שבאו מיד אחרי הנשיקות, כי אז באין-ספור תגובות-השרשרת שמצליח לחולל איש זה, בעל "מגע מידאס" המהופך: בכל עיר אליה הגיע - עמאן, ביירות, שכם, חברון, עזה - זרע אנרכיה, כיעור, שחיתות, צחיחות; בכל מי שחיבק - שתל חורבן ומבוכה. מה בעצם יצר, בנה, מנהיג זה של "המדינה שבדרך" - לפחות בהשוואה למנהיגים אחרים בסיטואציות דומות?

כאשר פסע לראשונה אל במת העולם התקבל ערפאת כאחת הדמויות הציוריות המעטות שהפכו לאיקונים בינלאומיים במחצית השנייה של המאה ה-20: לצד האפיפיור, על מטהו וכובעיו, הדלאי למה בגלימותיו, אמא תרזה עם השביס, בן-גוריון וקרחתו המתבדרת, צ'ה גווארה וכומתתו, פידל קסטרו עם הזקן השחור והבטלדרס המרקסיסטי. בין דמויות-איקון אלה, שהקפידו על גינוני לבוש והופעה כאילו היו שחקנים, הלכה והשתלבה דמותו המבעיתה-משהו (לדידנו לפחות) של ערפאת: עם הזיפים הנצחיים, בגדי הקרב, המשקפיים הכהים (שהתחלפו בשלב מסוים בעיניים טרופות ומתרוצצות), ובעיקר - הכאפיה; הכאפיה המסודרת עד היום הזה (כפי שניתן לראות בצילום) בקפידה מדוקדקת ומחושבת, גנדרנית-נשית, מסתורית-משהו. יש אומרים - לא במקרה מזכיר סידור-הכאפיה את מפת פלשתין השלמה, המשוחררת, מהירדן ועד הים: עם משולש הנגב המשתלשל אל הכתף, ואצבע הגליל המזדקרת כשפיץ מוזר מעל הגולגולת, משמע: ערפאת הוא מיצג. הוא "פלשתין".

כמעט כל שחקניו האקזוטיים של תיאטרון המאה שעברה כבר התפוגגו, על מדיהם ומחוותיהם, או עברו שינוי: נעלמו אמא תרזה, צ'ה גווארה, בן גוריון; אפילו קסטרו, השורד האחרון, עבר לחליפות מערביות. ורק ערפאת נותר - גם במאה ה-21 - חנוט כציפור משונה, עתיקה; מלופף בתחפושתו הבלה שמכבר, על כל פרטיה ודקדוקיה; ישיש זדוני וילדותי, צפוי-לא-צפוי כתמיד, המצוי באינרציה נצחית של עצמו ומחוותיו; המתבגר תדיר אל איזו בוסריות היסטרית. והשטני מכל, לדידנו: שיש בו משהו מזוכיסטי. כשאנו מרביצים לו בחמת זעם, אנו מגלים לפלצותנו שזה גורם לו הנאה פרוורטית.

יש שיאמרו: האיש-הסמל נותר בעינו, משום שהכיבוש נותר בעינו; לא הוא האנכרוניסט - אלא המציאות (שגם לנו חלק בה) היא האנכרוניסטית. אך מה לגבי כל ההזדמנויות שהוחמצו - גם אלה שניתנו על מגש של כסף, ונדחו תמיד בבעיטה בוגדנית? היכן האבולוציה, ההתפתחות של הדמות? האם הוא בכלל רוצה בסיום המאבק? היש בכלל גבולות למאבק? ושמא הוא חושש שיתפוגג בלי תחפושת הלוחם מכיוון שאין מתחתיה דבר? היש בכלל קץ ותכלית למסעותיה, לנשיקותיה, לפגישותיה של הדמות הזאת - או שהיא נעשתה שבויה בדימוי של עצמה? לפנינו מסתורין.

בשנות ערפאת הראשונות היו אצלנו שניסו להסביר את דבקותם של הפלשתינאים בדמות כה בלתי-מצודדת כביטוי לראייתם העצמית כקורבן - מרוט, מוזנח-למראה, מסכן, מבקש רחמים וגם מאיים בעת ובעונה אחת. בחלוף השנים כבר מבינים את האיש פחות ופחות. יותר ויותר חושדים, שמתחת לגינונים הסמליים מסתתרות בעיקר מחוות סימבוליות.

כתבות מומלצות

לפיד. הכי ישראלי כי מסאפר יטא מצלצל לו מוכר, אבל הוא לא יזכור בדיוק מאיפה

מה ישראלי בעיני? יאיר לפיד. הוא תמצית השחצנות וההכחשה

ליעד. ממשיך להיות תמים

חתונמי טמנה מוקשים לזוג החלש ביותר, וכצפוי הוא התרסק על המסך

חגית משולם

אחרי שנים של המתנה לדיור ציבורי, שתי אמהות נואשות עשו צעד קיצוני

חסון. נמצאת שלב אחד לפני האשמת בנט בכך שהוא מחריש במבה

רגע לפני שכבר לא יהיה במי לחבוט, איילה חסון שפכה את כל הזעם שלה

מחאה מחוץ לבית המשפט העליון בארה"ב, שלשום. גם למי שמסתכלים על ארה"ב מבחוץ, זוהי התפתחות קשה לעיכול

גם במדינה שמזוהה עם חירות, השמרנים יכולים להשיב את הגלגל לאחור

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ