הדרך האנגלית

The Beatles Anthology

עודד היילברונר
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
עודד היילברונר

35 poundס ,.Co, 367pp & Cassell

בשנת 1964 פירסם ההיסטוריון המרקסיסטי אדוארד פ' תומפסון (Thompson) את המסה "המיוחדות האנגלית". מסה זו הצטרפה לגל פרסומים רחב באותה תקופה מטעם היסטוריונים, חוקרי תרבות וסוציולוגים אנגלים בעלי נטייה מרקסיסטית וסוציאליסטית שקוננו על מצבו של הסוציאליזם ושל מעמד הפועלים האנגלי.

על חולשת המרקסיזם באנגליה וחולשת מעמד הפועלים האנגלי כבר כתבו מרקס ואנגלס לקראת סוף המאה ה-19. אחריהם, ערב מלחמת העולם השנייה, בזמן המשבר הכלכלי העולמי, עסקו רבים בשאלה מדוע לא היה המרקסיזם מפותח באנגליה כפי שהיה בארצות אירופה וכיצד ניתן להסביר את חולשת מפלגת העבודה הבריטית. הדיון נמשך לאחר מלחמת העולם השנייה עם ביסוס מדינת הרווחה. שקיעת האריסטוקרטיה האנגלית ועמה שקיעת האימפריה, שבאו לידי ביטוי במשבר סואץ בשנת 1956, יצרו אף הן בסיס מתאים לדיון בשאלות אלו.

הייחוד בכתיבתם של חוקרי התרבות בדור שלאחר המלחמה - תומפסון, פרי אנדרסון (Anderson), טום ניירן (Nairn), ריימונד ויליאמס (Williams), ריצ'רד הוגרת (Hoggarth) ורבים אחרים - היה בעצם היותם בני מעמד פועלים וניסיונם להסביר את "הדרך האנגלית המיוחדת" במונחים של חוויית הפועלים, תרבות מעמד הפועלים, ועלייתן ושקיעתן של הגמוניות אריסטוקרטיות-בורגניות. ועם זאת איש מהם לא היה ער למהפכה החברתית-תרבותית שהתחוללה לנגד עיניהם באותן שנים. ביטויה הנוקב ביותר היה במופע הווראייטי המלכותי באוקטובר 1963, כאשר ארבעה צעירים מצפון אנגליה, שנחשבו לבני מעמד הפועלים, הופיעו לפני אותה אליטה אריסטוקרטית-בורגנית שוקעת, ולעגו לה ולכל ההייררכיה האנגלית.

כשאחד מהם, ג'ון לנון, אמר: "כל אלה שיושבים במושבים הזולים יכולים למחוא כפיים, והשאר יכולים לקשקש בתכשיטיהם", הוא הביע בדבריו את אשר התרחש אז באנגליה. חולשת המעמדות הנמוכים שתיארו תומפסון וחבריו העידה על אטימות מגדל השן ומכוני המחקר. מחוץ להם רחשה תרבות הגמוניאלית חדשה, צעירה ותוססת, שיצאה ממועדוני מוסיקה וריקודים ומהשכונות החדשות שבהן עברו לגור לאחר המלחמה בני מעמד הפועלים והמעמד הבינוני הנמוך. הביטלס היו הביטוי הנוקב ביותר לאותו שינוי הייררכי.

"האנתולוגיה של הביטלס" היא חלומו של כל מעריץ של הלהקה, ובעלת ערך לכל מי שמעוניין לדעת את הגרסה המוסמכת להתרחשות התרבותית החשובה ביותר באנגליה בשנות ה-60. אין זה עוד פרסום של מועדון המעריצים של הלהקה. חידושים רבים אמנם אין כאן, שהרי סיפור הביטלס סופר פעמים רבות ומזוויות שונות הן מפיהם והן מפי חוקרים, עיתונאים ומראיינים. גרסאות חברי הביטלס המובאות כאן נאספו מדברים שכבר פורסמו - ראיונות שנעשו עמם מאז שנות ה-60, קטעי זיכרונות, חומרים ארכיוניים וראיונות מיוחדים אתם בשנים האחרונות (כאן נטלה יוקו אונו את מקומו של לנון), וכן דברים מפי אנשים שעבדו עמם בשנות ה-60 - המפיק ג'ורג' מרטין, מנהלם בריאן אפשטין (שהתאבד בשנת 1967), מנהלי העסקים והאחראים על יחסי הציבור שלהם באותה תקופה (בולטת העדרותן של נשות הביטלס, שעברו עמם את התקופה הזוהרת, והקשה עבורן, למן שנת 1962).

דחיית הביטלס בידי חברת התקליטים דקה בטענה כי זמנם עבר, החתמתם בידי ג'ורג' מרטין בחברת אי-אם-איי, תחילת שיגעון הביטלס באנגליה, הצלחתם ההיסטרית בארצות הברית, סרטיהם, מסעות הופעותיהם ברחבי העולם, יחסיהם עם הפוליטיקה ובית המלוכה הבריטיים, הרומן הקצר אך בעל ההשפעה העולמית עם "הודו", פעילויותיהם העסקיות, הרומן של לנון ואונו, והחשוב מכל - הקלטותיהם ושיריהם שביטאו רוח אנגלית מסורתית (בעיקר מקרטני), ורעננות מוסיקלית (לנון) וטכנולוגית, ואשר ייצגו תקופה ודור שלם, כל אלה נסקרים בפרוטרוט (מייגע לעתים) בספר, בידי כל מי שהיה קשור אליהם.

ערכה הבולט של האנתולוגיה הוא בכינוס כל הסיפורים תחת קורת גג אחת, ובכך שהיא מביאה לא רק את סיפור הביטלס, אלא את סיפורה של אנגליה דרך עיני ארבעת חברי הלהקה, מאז ילדותם בליוורפול בשנות החמישים ועד התפרקות הלהקה ב-1970. מבין השורות מבצבץ גם סיפורו של דור הצעירים האנגלים שגדל בשנות ה-50 וה-60 בשכונות של ערי הפועלים בצפון אנגליה. סיפור הדור הזה הוא סיפור השינוי שחל באנגליה.

לפרקים הראשונים באנתולוגיה של הביטלס ערך מחקרי של ממש (הכרך כולו מוקפד מבחינת הפניות ביבליוגרפיות ואינדקס מפורט). הם מתארים, דרך הפריזמה הצפון-אנגלית, את שהתרחש באנגליה בשנות החמישים ותחילת שנות ה-60 ("בין ביטול הצנזורה על ספרי ד"ה לורנס ליציאת האלבום הראשון של הביטלס", כפי שכתב חוקר הספרות הבריטי פיליפ לרקין) - מה שמקובל לכנות "תקופת הצעירים הזועמים", אשר ניצלו את חולשת ההגמוניה האריסטוקרטית-בורגנית, קראו תיגר על השיטה החברתית-תרבותית הבריטית, ולזמן קצר אף הצליחו בכך.

סיפורו של ג'ון לנון הוא הביטוי הבולט לכך. המוטיב החברתי "Us and Them", שכה איפיין את הדו-שיח החברתי האנגלי, חוזר ונשנה באנתולוגיה בעיקר בהקשר הלנוני, בין אם במאבק בין הביטלס למפיקם ג'ורג' מרטין סביב הרשות להיכנס ללא עניבות לחדר הבקרה באולפן ההקלטות (עמ' 93) וחוסר חיבתם למבטא המתנשא שלו (עמ' 90), או היחס שזכו לו כאשר רצו לסעוד במסעדות מפוארות (עמ' 103). כפי שאומר לנון "היינו זמרי מעמד הפועלים הראשונים. נשארנו בני מעמד הפועלים, ביטאנו זאת ולא ניסינו לשנות את המבטא (הצפוני) שלנו, דבר שבאנגליה ביטא נחיתות" (עמ' 102).

לנון אכן טען לא פעם בראיונות עמו כי הביטלס (ובייחוד הוא עצמו) שימשו ראי לתרבות מעמד הפועלים האנגלית; ואולם מתברר שהנושא המעמדי היה שנוי במחלוקת בקרב חברי הביטלס עצמם. ג'ורג' האריסון מבטל אותו וטוען כי הביטלס היו חלק מתופעה חדשה של דור שלא ידע את המלחמה ולא רצה לשמוע עליה. לדבריו, אמריקה והרוק האמריקאי היו הדחפים העיקריים של תרבות צעירים ולא המקורות המעמדיים האנגליים (עמ' 201). מקרטני מצדו טוען כי לנון הוא בכלל בן למשפחה אמידה מהמעמד הבינוני (עמ' 64), וכי הוא עצמו בא ממשפחה שעלתה בסולם החברתי בשנות ה-40 וה-50. מקרטני אף חיבר לא מעט שירים שבהם געגועים ונוסטלגיה, וההווי המעמדי-צפון-אנגלי באו לידי ביטוי: "עוגת דבש", "כשאהיה בן 64", "היא עוזבת את הבית", "מחבר ספרות זולה", "אלינור ריגבי". לענייננו אין זה חשוב איזו מן הגרסאות "נכונה". כולן מעידות כי לפנינו תופעה הקשורה כנראה קשר הדוק לתרבות אנגלית ייחודית.

האנתולוגיה של הביטלס מעידה כי לא ניתן להבין את תופעת הביטלס, אף לא בהקשרה המוסיקלי, בלי לתת את הדעת ל"רוח הזמן", לתרבות של בני אותה תקופה, והכוונה כאן לתרבות במובן הרחב של המלה, הכוללת, לצד הסברים ביוגרפיים-ביטלסיים, גם היבטים חברתים-כלכליים, דתיים, פוליטיים וגיאוגרפיים.

עוד בדצמבר 1963 קבע מבקר המוסיקה ב"טיימס" הלונדוני כי ניתן לראות בביטלס תופעה הממשיכה את תופעת ה-Music halls שהיו כה פופולריים באנגליה עד שנות ה-20 של המאה ה-20. בפרקי האנתולוגיה שבהם מספרים הביטלס את חוויותיהם מסיורי ההופעות בצפון אנגליה ב-1963-1962 ימצא מי שבקי בתרבות מעמד הפועלים האנגלי קווי המשכיות בין תרבות מעמד הפועלים שלפני מלחמת העולם השנייה לתרבות הפופולרית הצפון-אנגלית שהביטלס היו חלק ממנה עוד קודם שזכו לתהילה לאומית.

אף שבאנתולוגיה מודגש שהכישרון המוסיקלי, הכריזמה, הניהול וההפקה הם שעמדו מאחורי הצלחת הביטלס, רצוי לתת את הדעת לציר הזמן החברתי-תרבותי שמקורו בסוף המאה ה-19 וסופו בשנות ה-60 של המאה ה-20, ועליו למקם את סיפור הלהקה. הכוונה כאן לשורת תהליכים תרבותיים, חברתיים וכלכליים שעברו על החברה הבריטית מסוף המאה ה-19, ובעיקר לאחר מלחמת העולם השנייה, והשפיעו ישירות הן על חיי הביטלס והן על הדרך שבה תפסו וביצעו את שיריהם.ערכים אנגליים על-מעמדיים מסורתיים כ"בית ומשפחה" ו"אינדיווידואליזם" ומעמדיים-פועליים כנוסטלגיה ומצ'ואיזם הם מן המוטיווים הפופולריים בשיריהם, אך ניתן להבחין בהם גם בשינויים שהחברה והתרבות הפופולרית האנגלית עברו לפני הופעתם ובמרוצת תקופת הצלחתם. השינויים התחוללו קודם כל בתחום הגברי, ראשית בקרב צעירים מבני המעמד הבינוני ("תרבות נגדית" של יוצאי אוקסברידג' ובוהמיינים למיניהם), ולאחר מלחמת העולם השנייה אצל בני מעמד הפועלים, ועיקרם ירידת חשיבותם של ה-Music Halls והמנגינות שנלוו אליהם, שקיעת התרבות הפופולרית האימפריאליסטית, עליית תרבות הכדורגל, אולמות הריקודים והקולנוע בערי צפון אנגליה, חשיבות הרדיו (ואחריו הטרנזיסטור והטלוויזיה שיצרו דמוקרטיזציה בצריכת התרבות הפופולרית), הקמת חברות להפקת מוסיקה - שבראשן עדיין עמדו בני המעמדות הגבוהים - ואשר היו בעיקר לאחר מלחמת העולם השנייה פתוחות לתרבות פופולרית (עמ' 93), ובעיקר השינוי בתפיסת המעמד בקרב החברה הבריטית. שירים כ"לילה של יום מפרך", "כרטיס נסיעה", "איש ללא מקום", "נערה", "סמטת פני", "יום בחיים", "בכי ילדתי, בכי" הם מקצת הדוגמאות שבהן ניתן להבחין בשינויים אלה, ובעיקר בשינויים בגישה למעמד חברתי.

שינויים אלה בתרבות הפופולרית ובתרבות מעמד הפועלים הצפוני, וההכרה שניתנה להם מצד האליטות ההגמונליות האנגליות החל בשנות ה-20 של המאה ה-20, היו תנאי משמעותי להצלחתה של תרבות הצעירים ושל מי שהיו במידה רבה מייצגיה - אותם ארבעה צעירים מרקע שנתפס, חלקית בטעות, כפועלי. מעניין ששינויים אלה דווקא עמדו ביסוד גישתם הפסימיסטית של תומפסון, הוגרת וחבריהם - הוגרת, למשל, ייחס אותם לתהליך של אמריקניזציה בחברה האנגלית. אבל תרבות מעמד הפועלים לא כרעה תחת נטל "האמריקניזציה", כפי שהוגרת סבר בטעות - היא פשוט לבשה צורות חדשות.

פינוי שכונות פועלים ותושביהן לאזורים חדשים במסגרת מדיניות הרווחה הבריטית שלאחר מלחמת העולם השנייה תרם לפירוק מסגרות ישנות ולמוביליות חברתית (שמקרטני מתאר באנתולוגיה בדברו על ילדותו), וחוק חינוך גבוה חינם איפשר למשפחות דלות אמצעים לשלוח את ילדיהן ללימודים באוניברסיטאות ובבתי ספר גבוהים לאמנות (כמו ג'ון לנון ורבים מן המוסיקאים הבכירים באנגליה בשנות ה-60 וה-70). חידושים טכנולוגיים - הטלוויזיה, הטרנזיסטור, המכונית, ומוצרי צריכה זולים אחרים - נפוצו במערכת הבריטית הקפיטליסטית-הדמוקרטית, ולראשונה התרבות לא נשלטה באופן מוחלט בידי האריסטוקרטיה/בורגנות.

כל השינויים הללו ריככו באופן ניכר את ההבדלים המעמדיים ושינו את דפוסי הפנאי של הצעירים. בצל ההגמוניה האריסטוקרטית-בורגנית הנחלשת התאפשרה, החל בשנות ה-50, היווצרות תרבויות-משנה של צעירים מהמעמד הבינוני והפועלי, הטדי בויס, המודס והרוקרס היו אחד הביטויים לכך. לצדם היו תוכניות הסאטירה וההומור של פיטר סלרס, חבורת ה-Goon (על השפעתם על הביטלס ראה עמ' 128) והעיתון "העין הפרטית" (שמקרטני קרא בקביעות), וכמובן הגל החדש בתיאטרון, בספרות ובקולנוע, שיצרו "הצעירים הזועמים" מבני מעמד הבינוני והנמוך כלינדזי אנדרסון, קינגסלי אמיס וג'ון אוסבורן. כוחות צעירים אלה, שהשתחררו מכבליהם החברתיים-מעמדיים, זכו לגיבוי הפוליטי, תחילה של הממשלה השמרנית ומשנת 1964 של ממשלות הליבור, ומילאו את הוואקום שנוצר עם היחלשות האריסטוקרטיה ונפילת האימפריה הבריטית (רינגו מתאר זאת יפה בעמוד 108).

הצלחת הביטלס התאפשרה בין היתר גם בזכות ההיעלמות ההדרגתית של הפיצול הגיאוגרפי-התרבותי בין צפון אנגליה לדרומה. עד אמצע המאה ה-20 הקשה פיצול מסורתי זה על בני מעמד הפועלים, שרובם התרכזו בצפון, לממש את התרבות הטכנולוגית החדשה ואת אפשרויות הצריכה שכבר באו לידי ביטוי בקרב המעמד הבינוני הלונדוני לפני מלחמת העולם השנייה. חוויית המלחמה המשותפת, המפגש עם החיילים האמריקאים, מימוש חלק מהבטחות מדינת הרווחה בסוף שנות ה-40, המדיניות הפופוליסטית של השמרנים בשנות ה-50 (שמנהיגם הרולד מקמילן טבע בשנת 1957 את האמרה "מעולם לא היה לכם טוב יותר"), עליית רמת החיים בכל ארצות אירופה, כולל אנגליה, וסלילת כבישים מהירים בין צפון אנגליה לדרומה (עמ' 109) הם שתרמו לשינוי תרבות מעמד הפועלים.

עליית חשיבותן התרבותית של ערי התעשייה הצפוניות (ליוורפול, מנצ'סטר), שנחלשו כלכלית אך פרחו תרבותית, בין היתר באמצעות חשיפת חיי משפחות פועלים בסדרות טלוויזיה כ"Coronation Street", או בסרטי "כיור המטבח" בשנות ה-50, האדירה את התרבות המסורתית של מעמד הפועלים, ויותר ויותר צעירים בני מעמד הפועלים היו מצוידים כעת בטכנולוגיה ובדפוסי צריכה מודרניים ובחינוך מתקדם. השכבות ההגמוניאליות איפשרו לראשונה חדירה כה מסיווית של דפוסי התנהגות פועליים לתחומן הן בגלל היחלשותן לאחר מלחמת העולם השנייה, והן משום שהבינו כי אם ברצונן לחזור לעמדה דומיננטית בחברה ובפוליטיקה עליהן לאפשר לתכנים התרבותיים של המעמדות ה"נמוכים" לבוא לידי ביטוי במרכזי הכוח המסורתיים שלהם - הבי-בי-סי, "אוקסברידג'" ומופעי הבידור בחסות המלכה - אפילו על חשבון תרבותם שלהם.

הזמנת הביטלס למפגש חברתי על כוס תה באוניברסיטת אוקספורד, אימוצם בידי המשפחה המלכותית והענקת תואר האבירות בהתנגדות מעטה של האריסטוקרטיה מאשרים הנחה זו.

בניגוד לדברי לנון ("גיבור מעמד הפועלים"?) כפי שהובאו לעיל, לא היתה כאן איפוא התגברות התרבות הפועלית על הכוחות ההגמוניאלים אלא היחלשות כללית בתרבויות ובמבנה המעמדי שאיפשרו את עליית הביטלס לעמדה הגמוניאלית)

בשורת הביטלס היתה, אם כן, לא רק אהבה (עמ' 356). הביטלס ייצגו דרך אנגלית ייחודית, וגם (לצערנו?) את הניצוץ האחרון להגמוניה הבריטית בעולם.

ד"ר עודד היילברונר מלמד היסטוריה של תרבות פופולרית בחוג להיסטוריה באונ' העברית בירושלים

כתבות מומלצות

שיעור תכנות בבית ספר בנס ציונה. תפקידם של המורים נהפך לקשה מתמיד

ב-1 בספטמבר כבר לא אהיה מורה. שבעה רגעים מתוך המסע שלי במערכת

גרירת המסעדה, בשבוע שעבר. בלטה בקו הרקיע של נמל אברדין מאז 1976

המסעדה הצפה שהיתה מסמלי הונג קונג טבעה, ועבור התושבים זה סימן

העבודה "נערה עצובה". שוויה כמיליון דולר

שמונה הורשעו בגניבת עבודה שצייר בנקסי בזירת הפיגוע בבטקלאן

שער "קוסמופוליטן". הבקשה היתה "אסטרונאוטית נשית ואתלטית שצועדת על אדמת מאדים ביקום אינסופי לעבר מצלמה עם עדשה רחבה"

שער "קוסמופוליטן" עוצב באמצעות בינה מלאכותית ב–20 שניות

נרי 24.6

כשאני מביטה בנשים הצעירות שאני פוגשת אני קצת מקנאה בהן

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ