הפואמה הפדגוגית

מאת דורון רוזנבלום
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מאת דורון רוזנבלום

מילא יוסי שריד - פדגוג בן פדגוג בכל ישותו, פוליטיקאי בעל דחפים חינוכיים עזים, המייצג מפלגה מוסרנית המאמינה בתיקונו של עולם או לפחות בחינוכו-המשלים; הלה לפחות הרוויח ביושר את תפקידו כמורה הגדול והמאוכזב של הפלשתינאים, הנוזף תכופות ביאסר ערפאת ובשאר מנהיגי ערב: מהאינתיפאדה הראשונה ומלחמת המפרץ ("שלא יחפשו אותי") ועד אירועי הדמים הנוכחיים ("הגיע הזמן שערפאת יחדל מהופעותיו הנלעגות ויתחיל לעשות סדר... אגב, גם לאסד היתה הופעה דוחה וגסה אתמול. הופעה אינפנטילית"...).

מילא איפוא שריד, שהוא לפחות רהוט ואותנטי בתפקידו; אך מה עם האחרים, מכל הקשת הפוליטית? האם הם - בעצם כולנו - שונים ממנו בגישה הבסיסית כלפי הערבים בכלל והפלשתינאים בפרט - גישה שהיא פדגוגית בכל מהותה?

אכן, בכל הנוגע לפלשתינאים - כולנו מורים מאוכזבים וחמוצי סבר שנקלעו לבית ספר שכונתי גרוע. ודי היה להביט גם בהופעותיו של השר בלי-תיק דני נוה כדי להבין, שמבחינת הדחף הדידקטי אין בעצם הבדל מהותי בין "ימין" ובין "שמאל", אולי מלבד בארשת החמיצות ובמידת הגועל מהתלמידים. גם נוה דנן - משודרג כמיניסטר לאחר קריירה עשירה של נפנופי אצבע ונזיפות קולניות בבן-זוגו הטלוויזיוני הנצחי אחמד טיבי - הרביץ השבוע דעת בפלשתינאים: "הרשות הפלשתינית צריכה להחדיר לראשה, שצריך קודם כל לעשות צעדים של ממש מול האלימות והטרור".

למרות הבדלי הסגנון, המסר זהה בבסיסו: דברים מסוימים צריכים "לחדור לראשם" של הערבים. השמאל גורס: בשיטת הגזר. הימין גורס: בשיטת המקל. בכך, בעצם, מתמצה ההבדל לדורותיו: משמאל - ויתורים, פיתויים, שיחות נפש, הרמת קול אם צריך (זוכרים את אצבעו המנופפת של שמעון פרס כלפי ערפאת הסורר באותו טקס חתימה מוזר על אחד מהסכמי הביניים?); ומימין - פעולות תגמול אין סופיות, בהנחה שמה שלא יעשה הזמן ("הפועל לטובתנו") ולא יעשה השכל ("הערבים חייבים לדעת") יעשו כמה מכות טובות ("הם מבינים רק כוח").

שתי השיטות הללו נשענו על אותה הנחת יסוד: האמונה שאנו צריכים וגם יכולים לשנות את הערבים; לפוגג את שנאתם, למוסס את רצחנות קיצוניהם, להפיס את דעתם, לרכך את גישתם. ולא רק לטובתנו - אלא גם לטובתם. מימי "המאורעות", דרך "פעולות התגמול" והמתיחות בגבולות, הניצחונות הגדולים במלחמות האזוריות ("מחכים לטלפון מהערבים"), ועד האינתיפאדות ותהליכי השלום - הכל התכוון מצדנו לכך שעל הערבים ללמוד, להתבגר; בקיצור - להשתנות.

הטראומה שבמשבר הנוכחי היא בכך, שאולי לראשונה מפציעה בנו ההכרה הפשוטה והחותכת, שבעצם שום שיטה חינוכית אינה עובדת: פשוט, אין ביכולתנו לשנות את הערבים - לא בדברי חלקות, לא בלשון נועם ולא במהלומות. ניסינו הכל - מלחמות מחץ, סגרים, ענישה סביבתית, חיסולים נקודתיים, תגמול, הרתעה, הסכמים, ויתורים חצי-התאבדותיים, ומתברר שאין ביכולתנו "להחדיר לראשם" שום דבר, בשום צורה ודרך. הם לעולם לא ישתנו. לפחות לא על-ידינו.

אם יש איפוא מסקנה מטלטלת מהמשבר הנוכחי, הרי היא זו: שעלינו להיוואש סוף סוף ממאמצינו הפדגוגיים ל"תיקון" אויבינו ושכנינו. כן, להיוואש; להרפות מדחפינו הדידקטיים הבלתי נשלטים, שלמעשה הכתיבו את כל מדיניות הביטחון והשלום שלנו לדורותיה; להיוואש מכך, ולהבין את המציאות הקשה, הצוננת: שאויבינו, כדרך העמים, אינם פועלים מתוך סתם פראות או גחמות אישיות, וניתנים משום כך לשינוי ולאילוף בעזרת מכות או ליטופים, אלא מתוך אינטרסים לאומיים, רובם מנוגדים לשלנו. לפיכך עלינו להתמודד אתם כפי שהם - במישור האינטרסנטי - בלי תקווה שהם ייהפכו אי פעם לאחרים, יתאימו עצמם לערכינו, או ייעשו דומים לנו.

היה זה זאב ז'בוטינסקי שאמר בשנות העשרים, שיחסו האינסטינקטיווי כלפי הערבים הוא "כמו כלפי כל העמים האחרים: יחס מנומס של חוסר עניין". זה היה לפני כל כך הרבה נהרות דם ודמעות, חיכוכים, אכזבות, שנאות וחשבונות נקם - שכיום אמירה זו נראית כמעט שערורייתית, תמוהה, תלושה. אבל כך נראתה בשעתה גם קביעתו האחרת, שהקדימה את זמנה, בדבר "קיר הברזל" (משמע "כוח הרתעה") כערובה העיקרית להשלמה עם קיומנו באזור.

לכאורה, זהו מרשם לייאוש: איך ישתנה המצב אם הערבים לא ישתנו? אבל אולי לא אותם עלינו לשנות - אלא את גישתנו: אולי אם נחדל ממאמצינו לשנותם ולעצבם - רק אז נוכל לסגור אתם אי פעם איזו עסקה צוננת, "מנומסת ואדישה"; כזאת המושתתת - כמו בין כל העמים - על ייצוב מאזני הרתעה או הבנה בין אינטרסים מנוגדים. ואשר לפואמה הפדגוגית שלנו - פשוט חבל על הזמן ועל האנרגיות.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ