עדה צמח, אלופת המסה / בין אבירים לפאסוטה

מסה

מבית ומחוץ, מאמרים ורשימות ביקורת, מאת עדה צמח, הוצאת עם עובד, סדרת פרוזה אחרת / מסות, בעריכת אילנה המרמן, 273 עמודים

המסה הספרותית העברית היא סוגה גוועת, גם אם בשנים האחרונות קם לה לפחות מושיע אחד שאני מעלה ברגע זה בדעתי, וכוונתי לאריאל הירשפלד. ממילא צריך להוקיר את התת-מדור המסאי של הסדרה הנפלאה בעריכתה של אילנה המרמן, שגם בה, דומני, הכרכון שלפני ברגע זה הוא הראשון המקבץ מסות עבריות מקוריות לגמרי.

אכן, עדה צמח היא מסאית כזאת, מקורית לגמרי בחשיבתה ובשפתה, ודווקא מפני שמהדהדים במסותיה, הן בלשונן והן בתכניהן, הדי המסאים העברים של דורות עברו, סופרים נשכחים-למחצה כמו אליעזר שטיינמן או אף אביה, המבקר והסופר בן העלייה השנייה, שלמה צמח.

בדמות שהיתה קרובה גם ללב אביה, וגם היא בת התקופה החלוצית וההירואית של הכתיבה העברית בארץ ישראל, בדמותו של ברנר, עוסקת המסה הפותחת את הקובץ העשיר. "ראייתו האסתטית של ברנר" היא מסה שהתפרסמה לראשונה בכתב-העת המנוח זה כבר, "מולד", מאביב תשמ"ב. "לברנר", חוזרת ומדגישה צמח, "לא היתה משנה ארס-פואטית סדורה, ואת ראייתו יש להפיק מתוך הקריאה הנמשכת, שהרי, בדומה לאיש עצמו אין היא תורה סטאטית, אלא השקפה מתהווה והולכת, נתונה בתהליך של תנועה מתמדת, נוטה לכאן ולכאן, מתגבשת ומתפוררת, נבנית ונהרסת, סותרת בלא יראה ודאויות ראשונות שלה, נותנת במקומן אמיתות חדשות, אינה חוששת לדחות גם אותן עם גילוי פגימתן, אינה מהססת לצאת שוב לבקש לעצמה 'קומבינאציות' חדשות בתחומי מה שקרוי בפיה ריאליזם, סימבוליזם, אימפרסיוניזם ופרוצס היצירה כשהוא לעצמו". בכוונה הבאתי משפט שלם, להטעים את הקורא מסגנונה של צמח שהוא גם עברי (רווי ניחוחות קלים של לשון המשנה) וגם מזכיר, בחיפושיו הקדחתניים אחרי ההתנסחות המלאה, את הסופר שהוא כמדומה היקר מכולם ללבה של צמח, סופר שהקדישה לו ספר לחוד, וכוונתי למרסל פרוסט.

בקובץ הנוכחי מובאת גם המסה שבה באה צמח חשבון עם מתרגמת פרוסט, הלית ישורון, על שלא חיפשה ולא מצאה מודל בספרות העברית לסגנון של פרוסט העברי. עדה צמח מביאה קטע מאת גנסין, ומצביעה על מודל אפשרי - אם כי, אולי, לא אפשרי להלית ישורון.

אכן, יש כאן מדור נרחב של מסות על סופרי חוץ, כולל לאקאן, תמיד כמעט תוך התייחסות לגדול מכולם, לפרוסט, אבל נראה לי שהמסות היקרות ביותר הן דווקא אלה המתייחסות ל"בית", לסופרים עברים. וכך ניתנת כאן, מוצלת מתוך כתב-עת נושן ואבוד, מסה מפוארת ("בשלושה ראשים") על "התגנבות יחידים" של יהושע קנז, וגם מסות העוסקות - תמיד מתוך ראייה מקיפה, לא רק גיאוגרפית אלא גם ז'אנרית - בסופרות בולטות של שני הדורות האחרונים, כעמליה כהנא-כרמון ואורלי קסטל-בלום. תמיד הסגנון הדינאמי הזה, המנסה לתפוס עוד ועוד ולדייק בכל משפט שבו, ותמיד האירוניה הדקה, המגיעה פה-ושם למשהו כמו רשעות בלי לגעת בה ממש.

הנאות

ההנאות שבדרך, 40 סופי שבוע, מאת נילי פרידלנדר, הד ארצי הוצאה לאור

האם יש משהו שיוציא אותי החוצה מבין הררי הניירת האפלה של חדרי הקט? רק הספר הנפלא הזה יוכל לעשות זאת, בתצלומיו רבי-החיוניות - פרי מצלמת החובבים, המצלמה החובבת ובעצם האוהבת של נילי פרידלנדר עצמה - וגם בכוח הסוגסטיה הפשוטה לכאורה, והפתיינית כל כך, של הפרוזה הזאת.

אכן, טענתי היא שאין זה רק ספר הדרכה מצוין למקומות, לחדרי-האירוח ויתר המלונות, למסעדות, מסבאות וחדרי-האוכל בפינות היותר נידחות של ארצנו, מראש-הנקרה ועד אשדוד, וחתום בירושלים, אלא זו גם יצירה לעצמה, שאפשר להפיק לא מעט מכוח מלותיה.

כותבת פרידלנדר המטיילת בין אבירים (יישוב חדש, בן 19, שלמקרא תיאורו אתה רוצה להימנות עם תושביו) לפאסוטה הסמוכה: "ביום הכבישים כאן ריקים, וההרים ירוקים. בלילה רואים כוכבים וגחליליות. מי שחולם בקיץ על בית עץ קטן ביער טבעי בהרי הגליל, עם ערסל בין אלונים וגינה קטנה של צמחי תבלין, עגבניות ופרחי אמנון ותמר, מגיע לאבירים, בצפון הגליל המערבי, לחצר של משפחת מורג".

ואתה, כלומר אני, לא רק כבר חולם את החלום היפה, האסקפיסטי אך האנושי-ישראלי כל כך המוצע כאן, אלא קצת מרגיש שאני כבר בתוך החלום הזה, בכוח התיאורים המוחשיים ורבי-הקסם, המקבילים לתצלומים שיש בהם ממד כזה של אותנטיות שאתה מתפתה ללכת אפילו לרחוב הסמוך, התל-אביבי, נניח לרחוב יהושע בן-נון, בהזמנת התצלום המופיע בעמ' 228 והנראה כשדרה ירוקה של מושבת חלוצים בגליל (בעורמתה הכנה מוסיפה הצלמת שהתצלום נעשה ביום כיפור!).

אכן, גם תל אביב היא אופציה של מבקשי ההנאות הפשוטות, האותנטיות, שאליהן פונה נילי פרידלנדר, פונה בכרך חדש הנוסף לקודם, "קרוב לבית", ומזמינה למימוש חלום ים-תיכוני באורח שלא יעשו מאות הכינוסים האקדמאיים. אני משתכר מרשימת הצמחים שרושמת פרידלנדר "הפיקוס, ההיביסקוס הסורי, היסמין, ושיח הפיטנגו", כל אלה מראים לנו "שאפילו בתל אביב עוד יש קצת כפר".