לא נחו על זרי הדפנה

מטבע לצ'ק פוינט

חיים ביאור
חיים ביאור
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
חיים ביאור
חיים ביאור

יהושע שטאובר. הוצאת ידיעות אחרונות, ספרי חמד, 316 עמ', 88 שקלים

ספרייתו של המנהל הישראלי עמוסה ספרים לרוב. בשנים האחרונות יצאו בישראל מאות רבות של ספרי ניהול בכל תחומי העשייה הארגונית, כמו אסטרטגיה ניהולית, שיווק ומכירות, תפעול ומשאבי אנוש. מדף רחב בספרייה זו יוחד לסיפורי הצלחה של מנהלים ש"עשו את זה". את הדחיפה לכך נתן לי אייקוקה מקרייזלר, ואחריו החרו החזיקו רבים - ממנכ"ל סוני ועד מנכ"ל אינטל.

חסרונה העיקרי של הצפה ספרותית זו (ויש מי שיגידו שזה דווקא יתרונה) הוא שרובה ככולה ספרות מתורגמת. מספר הספרים שנכתבו במקור בעברית על ניהול ישראלי בטל בשישים. מי שיעיין, למשל, ברשימת הספרים האחרונה שמציעה ספריית המרכז הישראלי לניהול, אחת הרציניות בתחום, לא יראה ולו ספר מקורי אחד.

בני גאון פירסם לפני שלוש שנים את ספרו הסובייקטיווי, גם לפי עדותו, "רק המעז מנצח", המתבסס בעיקר על הקריירה ארוכת השנים שלו בראשות קונצרן כור ההסתדרותי, שהחליף בעלים. היו עוד ניסיונות בודדים, פחות מתוקשרים, שניסו לתאר את פועלו של מנהל מצליח דרך עיניו שלו. ברוב המקרים, אגב, הסתייעו הכותבים בסופרי צללים. בני גאון, לדוגמה, הסתייע בבנו העיתונאי בועז גאון.

על רקע זה, ספרו של יועץ הניהול והעיתונאי יהושע שטאובר הוא חריג מרענן. שטאובר בחר לשקף את המהפכים שהתחוללו במשק הישראלי בעשור האחרון דרך ניסיונם ועיניהם של עשרה מנהלים בכירים במגזר הפרטי-עסקי, שהיו שותפים ליצירת השינוי.

הוא איפיין שלושה תחומים מרכזיים, ובכל אחד מהם ריאיין שלושה אישים בולטים המשקפים את התחום. את תהליך הגלובליזציה במשק העולמי (והישראלי) שיקפו בעיניו אלי הורביץ מ"טבע", דב לאוטמן מ"דלתא" ודן פרופר מ"אסם". את פריצת הדרך שעשה ענף ההיי-טק בעשור האחרון איפיין באמצעות שיחות עם גיל שוויד מצ'ק פוינט, זהר זיספל מרד ודן גולדשטיין מפורמולה. את שינוי דפוסי הבעלות בחן דרך שיחות עם אודי וליאון רקנאטי, אהרון דברת ובני גאון.

הטקסט של שטאובר אינו מרתק בסגנונו. הוא אינו בנוי באופן "סיפורי", כך שימשוך גם מי שאינו חלק מהברנז'ה הכלכלית. הוא כלל לא מנסה לגעת בחומרים שאולי היו תחת ידו, ואשר עיתונאי אחר היה שמח להציגם - תחושות, רגשות והתרשמות. הוא נוהג בעדינות במרואייניו וחש אליהם קרבה, בסגנון המפרגן של תוכנית הראיונות שמגיש יאיר לפיד.

לדוגמה: בראיון עם אלי הורביץ, מנכ"ל טבע, לא טרח שטאובר להציג שאלה על אודות המשפט שהתנהל נגדו בגין חשד לעבירות מס במיליוני דולר בפרשת פרומדיקו. הורביץ אמנם זוכה בבית המשפט העליון בעקבות ערעורו על הרשעתו בביהמ"ש המחוזי בירושלים, ואולם לא כך בתקשורת: זו הציגה אותו כמי שנקט תרגילי מיסוי מתוחכמים, על גבול החוק, וכמי שקשרי עורך דינו עם השופט העליון תיאודור אור לא הזיקו לתוצאות משפטו. במקום להצביע על האירוע ולכרוך סביבו שאלה על תחושתו לנוכח רמיזת התקשורת כי זיכויו הושג על חבל דק, הסתפק שטאובר בשאלה כללית, אנמית, שאינה מאזכרת כלל את הנושא, בנוסח: "איך תאפיין את יחסי התקשורת עם מנהלי ארגונים בארץ?" הורוביץ משיב, אף הוא בהכללה: "יש הרבה בורות בעיתונות. כל מי שבקיא בנושא כלשהו וקורא אותו אחר כך בעיתון, לא פעם אומר לעצמו, 'זה יותר מדי לא מדויק'". בהמשך מנדב הורביץ דוגמה לא מוצלחת: "ישבתי למשל בוועדה שדנה בעובדים זרים (המועסקים בישראל). הועלו שם מספרים של אלפים בודדים. למחרת קראתי בעיתון על 200 אלף עובדים זרים. זה לא מתקבל על הדעת". הורביץ ודאי יודע שבארץ מועסקים כרבע מיליון עובדים זרים.

חיסרון אחר של הספר הוא בכך שאינו חושף את סודות ההצלחה של המנהלים-המרואיינים, אף כי נכון שאין נוסחה אחת כזאת. שטאובר מסתפק בהצגת גורמים כלליים להצלחה: הבנת הסביבה העסקית בשלב התהוות השינוי; אין מנוחה על זרי הדפנה; נחישות ויכולת ספיגה בדרך הארוכה רצופת המכשולים; יכולת תמרון ככל שהמנהל עולה בפירמידה, והבנת המניעים הפסיכולוגים של האנשים שעמם הוא בא במגע; היגיון בריא, חשיבה צלולה ורציונלית.

הספר גם אינו שופט את פועלם של עשרת המנהלים הנחשפים בו - אינו מהללם ואינו מותח עליהם ביקורת. מלאכה זו נותרת בידי הקורא.

ולמרות זאת, הטקסט של שטאובר מעניין. הוא שואל מדוע ואיך נקטו המנהלים מהלכים. את התשובות שקיבל הוא אינו מציג במתכונת אחידה. לכן סגנונו ואף אופיו של המנהל צצים מעת לעת מתוך הטקסט. השיחה קולחת ומאפשרת, במידה מסוימת, להסיק מסקנות על תכונותיו של המרואיין.

בין הדמויות המופיעות בספר גם כאלה שנמנעו בדרך כלל מלהיחשף לאור הזרקורים. מרואיינים כאהרון דברת או אודי רקנאטי זכו אמנם ללא מעט כתבות פרופיל ומאמרי פרשנות בעיתונות, אך הם ידועים כאנשים זהירים שנקטו מדיניות עקבית שלא להגיב על הנאמר ביחס אליהם. כאן הם נפתחים ומציגים את משנתם הסדורה, וגם יש להם מה להגיד על מדורי הכלכלה בארץ (אודי רקנאטי: "התקשורת בארץ מאוד מאוד שלילית בגישתה. היא לא מפרגנת. אתה מתקשה למצוא ידיעה חיובית בעיתון". אהרון דברת: "אתה יודע מה אתה שווה, כמנהל, ואז לא מזיז לך מה אומרים או כותבים... כל העיתונים רצו לראיין אותי, כולל כתבות שער בראש השנה. זה לא מעניין אותי".

שטאובר: "אז למה הסכמת להתראיין לספר הזה?"

דברת: "קודם כל, זה ספר, לא עיתון. רשימת המרואיינים גם היא שיכנעה אותי. שוחחתי עם שניים מהם, הבנתי שאתה לא כותב משהו סנסציוני... אבל יכול להיות שעשיתי טעות, ברגע של חולשה".

הגילוי שאלדין היתה אמורה להיות המשקיע האסטרטגי של צ'ק פוינט מתפרסם כנראה בספר לראשונה. כך גם אמירתו של אודי רקאנטי כי ידע שמיכה אנגל רואה את עצמו מועמד לרשת את דב תדמור כמנכ"ל דיסקונט השקעות, אך הוא, רקאנטי, לא ראה אותו ככזה.

הקוראים יצטרכו לנחש מהי הטעות האישית הגדולה שעשה דברת. בספר, על כל פנים, הוא אינו מוכן לדבר עליה (האם החברות עם יצחק שרם?). גם צריך לנחש מי הם העיתונאים מטעם, שאצים רצים להיות שופרו של משרד האוצר, כטענת זהר זיספל. זיספל, פשוט, אינו מוכן לגלות זאת בספר (ואולי שטאובר, שנשאר עם כפפות המשי שלו לאורך כל הראיון, לא לחץ לקבל תשובה).

לספר ערך מוסף משני היבטים. האחד - הוא מציג את סיפור התפתחותן של שורת חברות מובילות במשק הישראלי, ותוך כדי כך הקורא למד על האירועים שהתרחשו במשק בכללו, ועל דרך קבלת ההחלטות של מי שנמנים עם מוביליו. למשל, מדוע העבירה דלתא את מפעליה למצרים וירדן, למה "אסם" הפכה דווקא לחלק מ"נסטלה", ולמה הרקנאטים מכבדים את יצחק תשובה שחטף להם את חברת דלק מתחת לאף.

ההיבט השני הוא אוצר בלום של תובנות ניהוליות הבאות מפי מנהלים מנוסים ומצליחים, היכולות לשמש אבן דרך למנהלים בתחילת דרכם, יועצי ניהול וסטודנטים למינהל עסקים. פרופר, למשל, מסביר מדוע בן משפחת בעלים לא צריך לנהל, הורביץ מבהיר את חשיבות יצירת הקונסנסוס כבסיס לניהול משובח, בעוד ששוויד טוען כי ההיגיון בעסקים חזק מהניסיון.

יש לקוות כי בספר הבא בתחום הניהול בישראל ייכלל ראיון עם אשה מנהלת. למשל, מנכ"ל בנק לאומי גליה מאור. לא פחות מעניין יהיה לכלול בגלריית המרואיינים גם מנהלים שכשלו - משימה לא פשוטה, כי רובם ודאי מתרחקים מחשיפת מחדליהם - כדי ששכבת המנהלים החדשה תדע היכן נעשו הטעויות.

כתבות מומלצות

המאחז מצפה דני, אתמול. חיבור מאחזים לחשמל היה לציפור הנפש של ח"כ ניר אורבך

מהבנייה ועד הכספים החדשים למתנחלים: השנה של הממשלה מעבר לקו הירוק

הילה רוח. "יצאו באלבום החדש כמה שירים עם לב. ויש לי לב"

"באלבום החדש רציתי לחלוץ שד. אתה יכול לצטט"

מפגינות נגד החלטת בית המשפט העליון בארה"ב לבטל את זכותן החוקתית של נשים להפיל, אתמול

פסיקת העליון היא עוד צעד המחלק את ארה"ב לשתי מדינות נפרדות

נתניהו בכנסת, השבוע. כבר אין במחנה שלו מי שיעקמו פרצוף אל מול תעמולה יהודית־לאומנית בוטה

נתניהו כבר ניצח בקרב על היהדות, וזה ישמש אותו היטב בבחירות

קלריס חרבון. "פעם עורכת דין אמרה לי בדיון שהצמידים שלי מרעישים. אמרתי, אלה לא הצמידים, אני מרעישה לך בעיניים"

"אני לא גולה פוליטית, אני פרחה פוליטית"

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ