במה יכול גרמני להתגאות?

מאת אליהו סלפטר
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מאת אליהו סלפטר

בגרמניה מתנהל בימים אלה ויכוח ציבורי שבמרכזו המושגים "פטריוטיזם" ו"גאווה לאומית". אי אפשר, כמובן, להפריד בין הוויכוח הזה לבין עברה הנאצי של גרמניה. והשאלה במשך כמה דורות ירדוף העבר את ההווה, קשורה גם למידה שבה תצליח גרמניה להתגבר על הקבוצות הניאו-נאציות הפועלות בתוכה. ובינתיים מיתוספים לקהילה היהודית בגרמניה בכל שנה אלפי מהגרים יהודים מחבר המדינות והיא כיום כבר השלישית בגודלה במערב אירופה. נשאלת השאלה אם תיתכן בדורנו נורמליזציה בין המדינה הגרמנית לקהילה היהודית שבתוכה, ואם כן - איזו השפעה תהיה לכך על היחס המיוחד כלפי ישראל?

נושא "הגאווה הגרמנית" תופס עכשיו מקום רב בעיתונות הגרמנית. לעתים נטפל הוויכוח למה שנראה כדקדוקים סמנטיים: הנשיא יוהאנס ראו אמר שהוא "מאושר ואסיר תודה" על שהוא גרמני, אך אינו יכול להיות "גאה" בכך, כי "אין זה הישג להיות גרמני אלא פשוט מזל". הקנצלר גרהארד שרדר הכריז שהוא "גאה בהישגי העם ובתרבותו הדמוקרטית", אבל לא בלאום הגרמני אלא במדינה הגרמנית החדשה; לא בכל ההיסטוריה הגרמנית אלא בגרמניה הדמוקרטית שלאחר מלחמת העולם.

יוסף יופה, העורך הראשי (היהודי) של השבועון הגרמני היוקרתי "די צייט", הגן על הזכות לגאווה גרמנית. במאמרו מלפני שבועיים הוא הסביר "שכאשר גרמני רוצה להיות גאה ברפובליקה הפדרלית, אין הוא חייב לדוג במים העכורים (בגרמנית 'בבוץ החום' - משחק מלים שמאזכר את הצבע המזוהה עם התנועה הנאצית), הוא יכול להתייחס לכך שעל אדמת גרמניה ידועת הטוטליטריות, הצליחה הדמוקרטיה להכות שורשים..." מאידך, פרשן "אלגמיינה יודישה ווכנצייטונג", שבועון איגוד הקהילות היהודיות בגרמניה, נקט נימה ביקורתית: "לא נאמר, בעצם, אני גאה להיות גרמני, אלא אתה חייב להיות גאה בכך שאתה גרמני משום שזה שייך לנו - שלא לומר, זה בדם שלנו. ומי שמסתייג מכך, איננו גרמני אמיתי".

הסיבה העיקרית לוויכוח הזה היא שהדור השלישי אינו מרגיש אחראי למעשי היטלר. יש להניח שגם תביעות הפיצויים לקורבנות השואה בשנים האחרונות, ולשון האיומים שלעתים הן נקטו, יצרו אצל גרמנים רבים את הרושם שבמרכז הדיון על העבר הנאצי עומדת כיום הסוגיה הכספית, לא המוסרית, ועל כסף מותר להתווכח. אך דומה ששורש הוויכוח הוא גם עמוק וגם פשוט יותר: רוב הגרמנים עייפים מההרגשה שבעיני העולם מצטמצמות מאות שנות היסטוריה גרמנית ל-12 שנות המשטר הנאצי, ובמיוחד חמש שנות השואה היהודית.

אולם הגרמנים עדיין מקבלים תזכורות לכך שלא מדובר רק בהיסטוריה. בראשית פברואר הגישה הממשלה הפדרלית לבית הדין החוקתי בקרלסרואה תביעה להוציא אל מחוץ לחוק את המפלגה הלאומית הדמוקרטית (NPD), שהואשמה בעידוד פשעים על רקע גזעני ובהפצת "השקפות אנטישמיות הדומות לנאציזם". ב-20 השנים האחרונות היא לא הצליחה לעבור את חמשת אחוזי החסימה. אך התביעה הכללית מאשימה אותה כעת בשיתוף פעולה עם גלוחי הראש.

יש להניח שהדיון המשפטי יתקיים רק בשנה הבאה, אך בינתיים פורסם מה שבוודאי היה ברקע התביעה: מתברר שחלה עלייה תלולה בשיעור הפשעים המבוצעים על רקע אנטישמי. אשתקד כמעט הוכפל מספר התקריות האנטישמיות שדווחו למשטרה - 1,084 לעומת 574 ב-1999. התשובה לשאלה באיזו מידה מייצגת עליית התקריות שיוזמת קבוצה קיצונית את הלכי הרוח בקרב העם הגרמני, תענה גם על השאלה עד כמה השתחרר הרוב בגרמניה מהרעיונות הלאומניים הקיצוניים. התשובה תינתן בדיוני בית המשפט החוקתי בשנה הבאה.

אין אסון בכך ששאלת הגאווה הלאומית עולה למרכז הדיון הציבורי בגרמניה. אולם מצערת העובדה שהרעש, שקם בשנים האחרונות סביב הפיצויים לקורבנות השואה, תורם הרבה לשינוי דמותה של השואה בעיני גרמנים (וגם לא גרמנים) רבים. במקום שידברו על 50 מיליון קורבנות מלחמת העולם, ושישה מיליון היהודים בתוכם, מדברים לאחרונה בעיקר על מאות מיליוני דולרים של פיצויים.

שום עם לא מוכן לחיות לנצח עם אות קין. הוויכוח על הגאווה הוא מן הסימנים לכך שגם הגרמנים רוצים להשתחרר מהאשמה על מה שעשו הוריהם וסביהם. כאשר הרצון יבוטא בגלוי על ידי כל הגרמנים, עלולה להשתנות גם התמיכה, הבלתי מסויגת כמעט, של ממשלתם בזכויות היהודים בעולם ובעמדות ישראל. לכן, הוויכוח על הגאווה הלאומית הגרמנית נוגע לא רק ליהודי גרמניה אלא גם למדינת ישראל וליהודי התפוצות שמדינת ישראל קרובה אל לבם.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ