מאת נעם בן זאב

ברחוב פייר מנדס פרנס ביפו, שמתפתל ועולה לגבעה הצופה אל הים, שורר שקט, אבל בקצהו, במסדרונות בית הספר הערבי אחווה, ניכרת תכונה מיוחדת: חדר המוסיקה שבקומה השנייה לובש חג לקראת בואם של נגנים מן התזמורת הפילהרמונית הישראלית לקונצרט לפני תלמידי כיתה ד'. אל התלמידים, הנגנים והמורה למוסיקה, סעיד סקיף, מצטרפות שתי מחנכות-חוקרות נרגשות לצורך צפייה ותיעוד: שושנה וייך-שחק, המפקחת על לימודי המוסיקה באזור תל אביב, ודוצ'י ליכטנשטיין, מרצה במדרשה למוסיקה במכללת לוינסקי.

באווירה האינטימית של חדר המוסיקה עומדים שני נגנים לפני התלמידים: נגן הקונטרבס פיטר מארק והחלילן יוסי ארנהיים, האחד עם כלי נגינה ענק, השני עם כלי קטנטן. נדמה כי הילדים מכירים היטב את הכלים, עוד טרם הוצגו לפניהם, וגם בקיאים במיקומם של כלים אלה בתזמורת הסימפונית. אבל מארק שולף פתאום מנרתיק הקונטרבס דלי ומטאטא, שממנו מידלדל גיד עבה. "לאיזו משפחה שייכים הכלים האלה?" הוא שואל את הילדים המשועשעים, וגם עונה, "למשפחת כלי הניקוי". אחר כך הוא מרכיב את המטאטא על הדלי, פורט על הגיד המתוח ומפיק צלילי בס, וכך ממחיש לילדים מהי תיבת תהודה ומהו מיתר. הילדים והמבוגרים שצפו בהם התמוגגו, והשיעור עבר ביעף: נראה שהילדים כבר מכירים את היצירות שנוגנו, ובהן "כרמן" ו"מחול האש", ולכן מסוגלים לשיר אותן, לנצח עליהן, ולהצביע על המבנה שלהן.

ובירושלים, במסדרונות בית הספר הממלכתי-הדתי לבנות ברחוב דונש בן לברט, צועדת המפקחת על המוסיקה במחוז ירושלים, נגה פוקס, ואחריה שובל של ילדות קטנות, מעריצות: "אני מכירה אותך מפפגנו!" קוראת אליה ילדה אחת, ומתכוונת לאופרה "חליל הקסם", שפוקס הנחתה בשנה שעברה. שלוש כיתות ג'-ד' זורמות לאולם ההתעמלות, לצפייה באופרה "הבריחה מן ההרמון" של מוצרט. באולם ההתעמלות הקטן משתרר שקט מופתי, והתלמידות מאזינות מהופנטות לאריות של מוצרט. גם כאן נדמה שהן מכירות את היצירה בעל פה.

וכמוהן עשרות אלפי ילדים נוספים, בעשרות בתי ספר אחרים ובמאות גני ילדים בירושלים ובתל אביב (בינתיים). מתברר שמשהו מתחיל להשתנות בגישה לחינוך מוסיקלי בישראל. כמה אישים וגופים מחוללים כאן תהליך מעניין, שהוא עדיין בגדר הבטחה ניסיונית, אבל פירותיו מתחילים להבשיל, והאופי הניסויי מתחיל להתחלף במקצועיות מנוסה ושופעת ביטחון.

התהליך נשען בראש ובראשונה על ההכרה בחשיבותו המכרעת של החינוך המוסיקלי לעולמם של ילדים. זו כבר אמת נושנה כמעט: לחוויית ההאזנה למוסיקה ולעיסוק בה יש היבט הוליסטי ייחודי, שנוגע לצדדים רבים בנפש הילד. המוסיקה פועלת ברמות רגשיות ואינטלקטואליות, יש לה השפעה מוכחת על יכולת הריכוז והתפישה, היא מפתחת קשב עצמי וקשב לאחר, ומוכיחה את סגולותיהן של התמדה ומשמעת עצמית בהעניקה הרבה סיפוק והכרת תודה. לא צריך להיתלות בתורות מיסטיות כמו "אפקט מוצרט", המנופפות בתוצאות מפוקפקות של האזנה למוסיקה בקרב עוברים וחולדות: מספיק לדבר עם כמה גננות בגני הילדים כדי להיווכח בהשפעת לימודי המוסיקה על יכולת הלמידה של הילדים ועל התפתחותם הפסיכו-מוטורית. אפשר גם לדבר עם בוגרי קונסרבטוריונים ומקהלות כדי להבחין בנכס הרוחני והרגשי שרכשו לכל ימי חייהם. גם אם לא נהפכו למוסיקאים מקצועיים, המגע עם המוסיקה העשיר את הנערים והנערות האלה בעולם שלם של סגנונות מוסיקליים חובקי תרבויות, של כלי נגינה, של מקצבים ומלודיות וגוני צליל - ואיפשר לכל אחד מהם למצוא בו את הזווית המיוחדת לו.

אבל הנחיצות בחינוך למוסיקה כדי ליצור חברה טובה יותר ידועה זה זמן רב, ואין בה חדש. השאלה היא איך לממש אותה בדרך נכונה, וכאן מסתמנת ראשיתה של מהפכה בחשיבה. התובנה הראשונה, ולמראית עין הפשוטה מכולן, היא שיש הכרח בהיכרות קודמת, מעמיקה, עם המוסיקה לפני ההאזנה לה בקונצרט. ולא פחות מכך - שהילדים חייבים להיות שותפים פעילים - כמבצעים ואף כיוצרים - בחוויה המוסיקלית. מכאן נגזר שעל הקונצרט להיות שיא של תהליך, ולא מכשיר למפגש מוסיקלי חד פעמי בין מבצעים לקהל; ועליו להיות אינטימי ומוכר, ולא המוני וחסר פנים. לצורך כך אין ברירה אלא להביא את המוסיקה אל הילדים, במקום לחכות שהם יצעדו לקונצרט יד ביד, מהוסים על ידי מורים נזעמים; לצורך כך גם יש להגות תוכנית אמנותית וחינוכית מקצועית, שתנחה את כל המערכת בתכנים ובדרכי הוראה. והמשמעות של כל זה: הקמת שותפות בין גוף תזמורתי, בין משרד החינוך ובין מוסד אקדמאי.

כמה אנשים עקשנים חברו כדי לנסות להגשים את המשימה הזאת, שנראתה בלתי אפשרית. לפני שנה הכריזו התזמורת הפילהרמונית הישראלית, המפקחת על המוסיקה במחוז תל אביב של משרד החינוך והמדרשה למורים למוסיקה במכללת לוינסקי על תוכנית שאפתנית של קונצרטים לילדים. הפילהרמונית ייסדה את פרויקט "מפתח": מחלקה מיוחדת לחינוך מוסיקלי ולקשר עם הקהילה, בראשות הפסנתרנית והמוסיקאית אירית רוב-לוי. המחלקה יוזמת הופעות של נגנים לפני ילדי בתי הספר בכיתות ובקבוצות קטנות, כחלק מתהליך שבסופו יבואו הילדים לקונצרטים סימפוניים מלאים בהיכל התרבות. "מפתח" אף מממן את הפרויקט כולו. המדרשה למוסיקה הציעה לספק את ההיבט האקדמי: הכנת הנגנים לעבודה החינוכית על ידי השתלמויות בהנחיית תוכניות קונצרטים לילדים; והמפקחת על החינוך המוסיקלי דאגה להכין את המורים למוסיקה בבתי הספר, ולתאם עמם מבעוד מועד את תוכנית הלימודים בהתאם לקונצרטים שלהם יאזינו התלמידים. לפני שנה זו היתה הבטחה; עתה, נדמה, זו הולכת ונעשית מציאות.

צריך היה להיות בהיכל התרבות בחודשים האחרונים כדי להאמין. אלפי ילדים גדשו את ספסלי האולם, בכמה קונצרטים - רוב-לוי סירבה לחרוג מחלקו המרכזי של האולם כדי שהאינטימיות לא תיפגע. הם השתתפו בתוכנית הספרדית שלקראתה הכינו אותם מארק, ארנהיים ועוד עשרות נגנים שפשטו בחוליות על כיתות בתי הספר. המראה היה דמיוני: מוסיקה קלאסית מציתה את דמיונם של ילדים מהשכונות הקשות ביותר, הרחוקות ביותר. איש מהמורים המתמוגגים לא התיז את ה"שששששש..." המאיים, המחריש את המוסיקה בכל קונצרט אחר מסוג זה. הילדים הכירו לא רק את היצירות, אלא גם את הנגנים, ונופפו להם לשלום; ונראה שאלה חוו את האירוע בעוצמה לא פחותה, בדרך השונה כל כך מהקונצרטים המשמימים לנוער שבהם הם עובדים בדרך כלל. גם לא היה צורך בגימיקים וליצנים כדי להתחנף אל הילדים ולשבות את לבם. המוסיקה עשתה זאת לבדה.

וברגע מסוים, ביצירה "המבול", שהוזמנה במיוחד על ידי פרויקט "מפתח" מהמלחין משה זורמן, נהפך כל האולם לתזמורת ומקהלה. ארבעה מנצחים היו על הבימה: מנחם נבנהויז ניצח על התזמורת, זורמן עצמו על מקהלת מאות הילדים באולם, ושני נגנים על שתי תזמורות-זוטא של ילדים, שעלו וניגנו עם הפילהרמונית בכלי נקישה. איש לא נשאר בצד, והגבולות בין קהל ומבצעים, אולם ובימה, נמחקו.

בירושלים הפרויקט כבר ותיק, בן כשלוש שנים. "לגעת במוסיקה" שמו, וגם הוא מערב את הפיקוח המוסיקלי, את הכוחות האקדמיים הרצויים, ובראשם המחנכת והחוקרת ורוניקה כהן, את תזמורת הקאמרטה ירושלים ואת האכסניה שלה: המרכז למוסיקה ירושלים. בינתיים מתחילות תזמורות בערים נוספות, ובהן התזמורת הסימפונית הישראלית מראשון לציון, להגות ולהפיק פרויקטים חינוכיים משלהן.

גם בתל אביב הפרויקט מתפתח. "מפתח" אירח את הכנר יצחק פרלמן לסדנה שבה ניצח וניגן עם מאות ילדים-כנרים מכל הארץ; תוכנית חדשה למוסיקה אמריקאית, "מן העולם החדש" שמה, הצטרפה לתוכנית הספרדית ובוצעה אף היא; ולדרישת מגמות המוסיקה בבתי הספר התיכוניים, שמלמדות ג'ז ומוסיקה קלה, נהגתה והתקיימה התוכנית "בלוז, רוק וניו יורק".

הנגנים המשתתפים בפרויקט ממשיכים לקבל הדרכה במדרשה למוסיקה, ויש מהם שנשלחו גם להשתלמות בלונדון, במחלקת החינוך של הסימפונית הלונדונית, המתמחה בסוג זה של קשר עם הקהילה.

את המשוגעים לדבר, שהניעו את כל התהליך מתוך חרדה לדמות התרבותית של החברה בישראל, היה אפשר לספור לפני שנתיים-שלוש על כף יד אחת. עתה הבשורה כבר עושה לה כנפיים, וכולם יכולים להיות מרוצים: התזמורות, המצויות במשבר כלל עולמי, מקימות להן עתודות קהל חדשות; מערכת החינוך מרעננת ומתגברת תחום שהלך והידלדל בעשורים האחרונים; הורים ומורים רואים בהשתפרות ילדיהם; והילדים - הם הנשכרים האמיתיים.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ