השואה של חיילי החי"ר

סיפורם הלא מוכר של חיילים שבויים מדיוויזיית החי"ר 106 - יהודים אמריקאים שאולצו לעבוד עבודת פרך, חלקם עד מוות, בעיר ברגה - נחשף בסרט תיעודי אמריקאי הנעשה בימים אלה. הבמאי הוא חבר לנשק ש"החמיץ" את המלחמה

הארץ
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
הארץ

ארבעה צלבי עץ פשוטים עומדים בבית הקברות המשקיף על העיר השקטה הזאת במזרח גרמניה. על אחד מהם חקוק - "חייל אלמוני של בעלות הברית". אין זה סביר שהוא היה אמריקאי, משום שגופות החיילים האמריקאים שמתו במקום הוצאו מהקברים לאחר מלחמת העולם השנייה ונשלחו לארצות הברית. אבל המסתורין סביב זהות החייל הזה הוא רק חלק מהמסתורין האופף את העיר ברגה ואת מחנה הריכוז הנאצי שפעל במקום.

ביום קר בסוף מארס, כאשר ירד שלג על הקברים, עמד אמריקאי רזה ורך דיבור וצילם בבית הקברות. הוא שכר כסטטיסטים כמה מתנדבים מקומיים, שאחד מהם שיחק את דמותו של שומר נאצי. אחרים חפרו באדמה, לכאורה כדי לטמון בה גופה. מבחינה קולנועית היה זה מזג אוויר מושלם. האוויר היה קר מהרגיל והלחות גבוהה מאוד. האמריקאי, צ'רלס גוגנהיים, רעד מקור כאשר אמר: "זה לוקח זמן לצלם משהו כזה. זה כמו להסתכל בעשב שצומח".

גורלם של חיילים אמריקאים, שנכלאו לפני חמישים שנה במחנה בברגה ואולצו לעבוד עבודת פרך עד למותם, נהפך אצלו למעין שיגעון לדבר אחד. גוגנהיים, כיום בן 77, במאי סרטי תעודה שזכה בארבעה פרסי אוסקר, המתין זמן רב עד שהחל לעבוד על הסרט הזה. לבתו, גרייס גוגנהיים, יש תיאוריה בנדון: "זה מעין סיפור אשמה של ניצול".

בספטמבר 1944 היה גוגנהיים מוצב בדיוויזיית חיל הרגלים ה-106 האמריקאית שהתכוננה לצאת לאירופה. אבל כאשר החיילים האחרים יצאו לדרך הוא לקה בזיהום ברגלו, שמנע ממנו כל תנועה. בעוד חבריו הלוחמים היו שקועים עד מעל לראשיהם בקרב על הבלג', הוא נשאר מאחור, באינדיאנה.

אלפי חיילים אמריקאים נשבו וכמה מאות מהם, שהיו יהודים או נחשבו בעלי "חזות יהודית", נשלחו למחנה בברגה. "הייתי יכול להיות בין השבויים או ההרוגים", הירהר גוגנהיים בקול רם. "מעולם לא הצטערתי שלא הגעתי לאירופה. כל חייל חי"ר תאב מלחמה הוא לא לגמרי שפוי. אבל הרביתי לחשוב: למה לעזאזל אני כאן והם לא? אולי בגלגול הבא המאזן ישתווה. אני מנסה שלא להאמין בגלגולים".

שיעור האבטלה בברגה הוא 24% וגוגנהיים לא התקשה למצוא מתנדבים לסרטו. גם לא היה כל קושי ליצור את אווירת העזובה. סמוך לבית החרושת לטקסטיל הנטוש, הבנוי לבנים אדומות, משוטטים חתולי רחוב בחצרות זרועות גרוטאות, וגברים זקנים העומדים מכונסים, מתגוננים מהקור, מתבוננים בהם. בין הצופים שהביטו בצילומים בבית הקברות היתה סבינה קנופל, עובדת עירייה. איש מהאנשים הזקנים בעיר אינו אוהב לדבר על הימים שבהם פועלי כפייה חפרו מנהרות בסלעים שליד נהר אלסטר, אמרה. לאחר המלחמה פוצצו הרוסים רבות מהמנהרות האלה ובנותרות הקימו עטלפים מושבה גדולה, שהיא כיום שמורת טבע.

שכבות על שכבות של סודות גרמניים. הם מוחשיים יותר במקום כמו ברגה מאשר במערב המדינה, שבה השגשוג בשנים שלאחר המלחמה מחה את מרבית שרידי הטרגדיה. גוגנהיים, שיצר את הסרטים עטורי הפרסים "Robert Kennedy Remembered" ו"A Time for Justice", סרט על תנועת זכויות האזרח, חקר סודות אלה במשך שנתיים. הוא ריאיין ארבעים ניצולים אמריקאים מברגה לסרט תיעודי שנשא את השם הזמני "GI Holocaust".

הסרט אמור להתמקד במה שקרה לקבוצת אמריקאים שנשבו בידי הגרמנים ונשלחו לברגה. ביניהם היה ויליאם שפירו, כיום רופא בגמלאות בפלורידה. שפירו, חובש בדיוויזיית החי"ר ה-28, נפל בשבי יום לאחר שהקרב החל. "עם שם כמו שפירו, היה ברור בהחלט שאני יהודי", אמר. "דחפו אותי לקסרקטין מיוחד שהיה מיועד בעיקר ליהודים וללא-רצויים אחרים". בהמשך הצטרפו אליו 350 אמריקאים נוספים. הם נבחרו בתהליך שכמה חיילים מהדיוויזייה ה-106 של גוגנהיים תיארו אותו לפניו.

הם סיפרו כיצד המפקד הגרמני ציווה על כל היהודים מבין השבויים לצעוד קדימה. "איש לא זז", אמר ג'וזף ליטל, אחד הניצולים. "הוא חזר ואמר זאת. איש לא זז. הוא תפס קת רובה ונתן למפקד שלנו, הנס קסטן, מכה כזאת שלא היית מדמיין בכלל. הנס קם על רגליו. הוא הכה אותו שוב. המפקד שאמר שהוא יהרוג מדי שעה עשרה אנשים אם לא יזוהו היהודים".

קבוצת 350 החיילים מנתה יהודים שהזדהו כיהודים תחת הלחץ הזה. כמה אחרים, בהם קסטן, התנדבו להצטרף אליהם. והיו כאלה שהגרמנים בחרו בנימוק שהם נראים כיהודים.

הנאצים נקטו מדיניות של "השמדה באמצעות עבודה", ואמריקאים אלה חזו מבשרם מה פירוש הדבר. החיילים השבויים ששוכנו בצריפים ליד המחנה קיבלו רק לחם ומרק דליל, הוכו ללא הרף ונשלחו לעבוד 12 שעות ביום במנהרות הספוגות אבק. "המטרה היתה להרוג אותך, אבל עד אז להפיק ממך כל מה שהיה אפשר", סיפר מילטון סטולון מהדיוויזיה ה-106 לגוגנהיים. נמק, דיזנטריה, דלקת ריאות ודיפטריה עשו את מלאכתם. בתוך תשעה שבועות מתו 35 חיילים.

סיפורם של השבויים האמריקאים בברגה לא נודע ברבים, משום שמרבית הקורבנות, כמו שפירו, בחרו שלא לדבר על כך במשך מחצית המאה שחלפה מאז המלחמה. ולאחר המלחמה, כאשר מערב גרמניה היתה בעלת ברית, לא היו הממשלים האמריקאיים מעוניינים לפתוח את הארכיונים וללבות עימותים בין אמריקאים לגרמנים.

בשנים האחרונות, מחקרו של קצין כוחות הקרקע מק או'קווין שחקר את האירועים בברגה לעבודת מאסטר וספרו של מיצ'ל ברד, "קורבנות שכוחים", שראה אור ב-1994, שפכו אור על היחס לחיילים האמריקאים השבויים במקום. עם זאת רבים מהם אמרו שלראשונה דיברו על הקורות אותם בשיחות עם גוגנהיים. גוגנהיים אמר שעדיין מזעזע להיווכח שדבר כזה קרה לאמריקאים, וזה החדיר בו את המודעות כי לו היו הנאצים מנצחים במלחמה, "הם היו מחסלים גם אותנו".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ