מאת חגי חיטרון

אלכסנדר תמיר הוא מוסיקאי, מי שערך והגיש מאות תוכניות מוסיקה ברדיו ומנהל מרכז טארג בעין כרם. הוא ידוע יותר בזכות "צמד הפסנתרנים ברכה עדן ואלכסנדר תמיר": אלכס הכיר את ברכה כאשר למדו שניהם באקדמיה בירושלים, הם מופיעים יחד זה עשרות שנים, שוקדים על טיפוח היצירות לדואו פסנתרים, בקונצרטים ובהקלטות, וזכו למוניטין בינלאומיים.

לירושלים בא תמיר מתל אביב, לאחר שסיים את בית הספר התיכון למסחר "גאולה" והשתתף במלחמת השחרור. "עברתי לירושלים בגלל כסף", מתלוצץ תמיר, "זכיתי ב-1952 במלגה של מה שהיה 'הקונסרבטוריון החדש' ופשוט נשארתי". לכאורה, ביוגרפיה שגרתית למדי של אמן ישראלי בן דור הקוממיות. שגרתית - אם מתעלמים מהשנים הטרום תל-אביביות: ימי ילדותו בווילנה ובגטו וילנה, ימי נעורים במחנות, בעבודת פרך. אביו של אלכס נורה למוות, אמו הופרדה ממנו ונעלמה. הוא עצמו גורש, עמד בסלקציות והוצעד בגרמניה עד כלות נשמתו כמעט - בהיותו ילד בן 13 - עד שזכה לראות את החילות הצרפתיים המבשרים שחרור.

תמיר מוכר כמבצע רב השראה וכמסביר מוסיקה בחסד. הקריירה שלו כמלחין, לעומת זאת, היתה קצרה, אבל הניבה לחן נפלא אחד. זה הלחן שחיבר למלות השיר "שטילער שטילער" ("שקט, שקט"), מאת המשורר הווילנאי שמריה קצ'רגינסקי. השיר קרוי כיום "פונאר", על שם גיא ההריגה של יהודי העיר היהודית המפוארת, היא "ירושלים דליטא". כאשר חיבר את הלחן, ב-1942, היה תמיר ילד בן 11, בגטו, ושמו אלכסנדר וולקוביסקי.

כאן צומחים קברים

תמיר: "תתפלא, אבל מזווית הראייה שלי כילד, השנים שבהן היינו בגטו לא היו כל כך נוראות יחסית. הייתי מוגן, 'בן יוחיד' למשפחה אמידה, משפחה המעורה בחוגי האינטליגנציה ובתרבות הפולנית. גדלתי בשפה הפולנית, כמו שאתה שומע במבטא אצלי, ויידיש למדתי רק בגטו. אבי היה רופא ידוע, מהיחידים שהתקבלו לאקדמיה הפולנית כמרצים. בגטו הייתי מוקף בידידיו, כולם מלומדים, פרופסורים, השמנת של השמנת של הציבור היהודי. במקום בית ספר קיבלתי שיעורים פרטיים בכל המקצועות, לרבות לטינית וצרפתית, ושיעורי פסנתר ממנהלת הקונסרבטוריון של וילנה, תמרה אברמובנה גורביץ', שגם היא היתה כלואה אתנו. כך זה נמשך מ-1941 עד 1943.

"בשלב מסוים כבר ידעו שבפונאר הורגים יהודים בסיטונות. אבי, הד"ר נח וולקוביסקי, כתב בפולנית שיר קצר שהתייחס לכך: "צ'יכו, צ'יכו, צ'בא מילצ'ץ'" ("שקט, שקט, מוכרחים לשתוק"). המשוררים אברהם סוצקבר ושמריה קצ'רגינסקי, ידידיו, תירגמו את השיר ליידיש וקראו לו 'שטילער, שטילער'. קצ'רגינסקי הוסיף עוד בתים. "אני זוכר שאבא אמר שמארגנים תחרות הלחנה, והוא רוצה שאני אשתתף. לתחרות הגישו בשמי שתי יצירות, אחת היתה לחן למלים האלה, השנייה היתה נושא מקורי עם וריאציות, לפסנתר".

כשחיברת את הלחן, היית מודע לאימה, לסכנת המוות שמרחפת על כולכם?

"הייתי מודע, אבל ברמה של ילד".

וניצחת בתחרות ההלחנה.

"כן. את הווריאציות לא קיבלו, אבל הלחן ל'שטילער' זכה בפרס, אני לא זוכר מה היה הפרס. גם את הליווי אני חיברתי, אגב. את השיר הזה שרו שם, בגטו, וכשהגעתי לארץ ישראל, ב-1945, התברר שגם פה המלים והלחן כבר ידועים. לאחר מכן שלונסקי תירגם אותו לעברית".

התחלת השיר, למי שלא יודע, היא כך: "שקט, שקט, בני נחרישה/ כאן צומחים קברים./ השונאים אותם נטעו/ פה מעברים./ אל פונאר דרכים יובילו/ דרך אין לחזור/ לבלי שוב הלך לו אבא/ ועמו האור".

ובכך תמה דרכך כמלחין?

"לא בדיוק. בירושלים, לימים, כשעבדתי עם הכוריאוגרפית חסיה לוי-אגרון, כתבתי בשבילה מוסיקה בסגנון אוונגרדיסטי מובהק. אחר כך עשיתי גם הרבה עיבודים לדואו פסנתרים, למשל עיבוד ל'פנטסיית הנודד' של שוברט, לשני פסנתרים ותזמורת, גרסה שביצענו, ברכה ואני, עם התזמורת הסימפונית ירושלים, וגם גרסה לשני פסנתרים ל'פולחן האביב' מאת סטרווינסקי, שהוכנה בשיתוף המלחין".

הילד שנזרק ליער

נחזור לגטו וילנה. כשהגטו חוסל, היית בן 12. איך ניצלת?

"ניצלתי בנס. ילדים הופרדו וחוסלו, בסלקציה הסופית, אבל אני הצלחתי איכשהו להיראות 'לא ילד'. אמי נשלחה ללטוויה, אבי ואני, ודודי - אח של אמי - ועוד גברים מכרים, נשלחנו למחנה באסטוניה. מכל המשפחה, רק אמי ואני שרדנו. באבי ירו במחנה באסטוניה, ואילו דודי ואני הועברנו לגרמניה בספינות מעבורת, שבדרך כלל הובילו בהן דגים. שמו אותנו בפנים, סגרו מעלינו את המכסה. הרבה אנשים נחנקו בדרך.

"הגענו למחנה שטוטהוף, שם עשו סלקציה ושלחו אותי לצריף הילדים. ניחשתי שזה לא טוב וברחתי בלילה לצריף של מבו-גרים מווילנה. למחרת עשו מפקד, ראו שיש עודף של אחד, גילו שהעודף זה אני ושלחו אותי שוב לצריף של הילדים. בלילה הבא שוב ברחתי והפעם במפקד העמידו אותי על מגפיים. הצלחתי להיראות גבוה יותר ולהישאר עם המבוגרים. משטוטהוף הוסענו למחנה עבודה לא רחוק משטוטגרט, שם הייתי שנה וחצי, הועסקנו בעיקר באיסוף 'טורף' (כבול) מבצות, חומר ששימש לגרמנים כדלק חלופי. במחנה הזה אנשים מתו מרעב, מאפיסת כוחות ומעבירות שעונשן מוות. דודי, למשל, מת שם מרעב. אבל מצבי, חלק מהזמן, לא היה רע יחסית. הגרמנים העסיקו אותי בתור נער שירות ויכולתי להועיל גם לאחרים. המעסיקים שלי היו משאירים דלי עם שאריות אוכל ואת זה הייתי מביא לידידים מבוגרים שביניהם היו ה'פרופסורים', ידידי המשפחה מווילנה. כמה מהם אמרו לי לאחר מכן שהצלתי את חייהם.

"במארס 1945 הגרמנים החלו לשמוע הפגזות בסביבה, והוציאו אותנו לצעדות. הוליכו אותנו במשך ימים רבים לכיוונים שונים. אין לי מושג לאן. מי שכשל - נורה מיד. הלכתי עד שלא יכולתי. נפלתי, ויתרתי על המאבק. ואז, חייל גרמני זקן זרק אותי הצדה, ליער. האיש הזה הציל אותי. ביער הייתי יום-יומיים, עם עוד ילד, אברהם כרמי, שנהיה לימים מנהל בית הספר החקלאי מקווה ישראל. שוטטנו ביער עד ששמענו טנקים, זה היה הצבא הצרפתי. הצרפתים לקחו את שנינו ואימצו אותנו. בשטוטגרט התחלנו לאכול, היו אנשים שמתו שם רק בגלל ההתנפלות על האוכל. משם עברנו לשווייץ ולצרפת, וב-1945 עליתי ארצה. חיכו לי כאן קרובים שעלו עוד לפני המלחמה, ממשפחת אבי. ידעתי כבר שגם אמי ניצלה, אבל היא הגיעה אלי רק לאחר שנתיים".

וחזרת לווילנה מאז?

"לא. תמיד פחדתי לבקר שם, ואני עדיין חושש. בשנים האחרונות קיבלנו כמה הזמנות לנסוע לווילנה, אולי זה יתממש מתישהו".

היית אומר שכל חייך, תודעתך העצמית, עומדים בצל הילדות שלך?

"אני אומר שאני בין המאושרים, אלה שלמרות הזיכרונות הטראומטיים הצליחו לחיות כמו בן אדם שההיסטוריה שלו 'רגילה'. הצלחתי להתחיל חיים חדשים".

היצירה השנייה שחיברת בגטו, הנושא עם הווריאציות, עדיין מחכה אצלך במגירה?

"היא לא מחכה. כתב היד אבד. עברו שנים, אני כבר לא יכול אפילו לשחזר את המנגינה. אני רק זוכר שזה היה לחן נאיווי, נחמד".

כתבות מומלצות

נתניהו בכנסת, השבוע. כבר אין במחנה שלו מי שיעקמו פרצוף אל מול תעמולה יהודית־לאומנית בוטה

נתניהו כבר ניצח בקרב על היהדות, וזה ישמש אותו היטב בבחירות

קלריס חרבון. "פעם עורכת דין אמרה לי בדיון שהצמידים שלי מרעישים. אמרתי, אלה לא הצמידים, אני מרעישה לך בעיניים"

"אני לא גולה פוליטית, אני פרחה פוליטית"

מפגינות התומכות בזכות להפיל מחוץ לבית המשפט העליון בוושינגטון, היום

בארה"ב תומכים בחופש, עד שזה מגיע לגוף האישה

ח"כ איתן גינזבורג. פגיעה ישירה ובוטה בחופש העיתונות

גם מפלגות המרכז-שמאל רוצות לפגוע בחופש העיתונות

במחקר נמצא

מחקר: חוש הריח משחק תפקיד בבחירת חברים חדשים

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ