במשרד החוץ חששו ליחסים עם ארגנטינה

הוועדה לחקר הנעלמים היהודים בארגנטינה לא תגלה דבר

מאת אריה דיין
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מאת אריה דיין

המאמצים שעשה חיים גולדסמן לשמור על קור רוח ניכרו היטב בעדות שמסר לפני הוועדה הבין-משרדית היושבת בירושלים, האוספת מידע על היהודים שנעלמו בארגנטינה בימי שלטון הכת הצבאית שם. גולדסמן, בן 47, הוא חבר קיבוץ משאבי שדה קרוב לשלושים שנה. אחיו, הוגו אלברטו גולדסמן, היה מנהיגו של ארגון סטודנטים שמאלי-רדיקלי באחת האוניברסיטאות של בואנוס איירס. זמן קצר אחרי ההפיכה הצבאית נעלם. מאז לא שמעה משפחתו דבר על גורלו. רעייתו, מרטה, שהיתה עיתונאית "לה אופיניון", נעלמה כמה ימים אחריו. גם על גורלה לא התקבל כל מידע.

גולדסמן השתדל לגולל את פרטי הטרגדיה שפקדה את משפחתו בנימה עניינית ורגועה. קולו נשבר מהתרגשות רק פעם אחת, כשהזכיר את שיחת הטלפון הטרנס-אטלנטית שבה בישרו לו הוריו על מה שאירע לאחיו ולגיסתו. "זו השואה הקטנה שלי", אמר אז, ברגע היחיד שבו איבד את שלוות נפשו. "אני מבין שאתם רוצים לעזור למשפחות הנעלמים לחפש את הגופות", אמר לחברי הוועדה אחר כך, לקראת סיום עדותו. "זה אקט מאוד יפה ומאוד הומני, אבל מיותר. אין כבר מה לחפש".

גם ד"ר סילביה מרמור, רופאה בכירה במכון הפתולוגי של בית החולים איכילוב בתל אביב, השתדלה להעיד בנימה עניינית. שני אחיה, דניאל ואנחל בורשטיין, נחטפו מדירת הוריהם בבואנוס איירס ב-11 באוגוסט 1976, בשלוש לפנות בוקר, ומאז נעלמו עקבותיהם. ד"ר מרמור העידה בספרדית, כדי שאמה שבאה מארגנטינה כדי להעיד תוכל להבין. האם הקשישה, רוסה בורשטיין, קטעה כל העת את דברי בתה כדי להוסיף פרטים שהבת החסירה ושלדעתה היו חשובים. בניגוד לבתה, היא דיברה בהתרגשות רבה, במיוחד כשסיפרה על הצטרפותה ל"אמהות כיכר מאיו", על איומי המשטרה החשאית להעלים גם אותה אם לא תחדל מפעילותה, ועל מנהיגי הקהילה היהודית בארגנטינה שסירבו להושיט לה עזרה.

מרמור וגולדסמן הם שניים מעשרת הישראלים שהשמיעו את עדויותיהם בשתי הישיבות הפומביות שקיימה עד כה "הוועדה הישראלית למען הנעלמים היהודים בארגנטינה". קרובים אחרים של נעלמים יעידו בישיבה שלישית, בעוד כשבועיים. כל העדויות שהושמעו עד כה היו קשות, לפעמים קורעות לב, אך אף אחת מהן לא היתה חדשה. הסיפורים ששמעה הוועדה פורסמו זה כבר בעיתונות בישראל ובעולם, ופורטו במסמכים רבים שהוגשו למוסדות ולוועדות במדינות שונות. חטיפתו של ד"ר חקובו צ'סטר, שעליה העידה בתו, אף נפרש בהרחבה בדו"ח ועדת החקירה הארגנטינאית שהוקמה ב-1984 ופורסם כספר, גם בעברית, לפני שנים רבות.

היכן גרסון הישראלי?

תוכנן ואופיין של הישיבות, שהוועדה מקיימת כל חודש באולם משה שרת במשרד החוץ בירושלים, מעלים כמה וכמה תמיהות ושאלות. מה שחברי הוועדה שומעים מהעדים המופיעים לפניהם הם יכלו לקרוא בפרסומים ובמסמכים מפורטים שנכתבו כאשר העדים היו צעירים יותר וזיכרונם היה צלול יותר. לשם מה מטריחים אותם עכשיו לירושלים ולשם מה מתכוונים חברי הוועדה להטריח את עצמם בעוד שלושה חודשים לבואנוס איירס? מדוע החליטה מדינת ישראל לעסוק, דווקא עכשיו, בעניין שסירבה לעסוק בו במשך כמעט רבע מאה? האם מטרתה המוצהרת של הוועדה - לאסוף מידע שיאפשר לממשלת ישראל לדרוש מארגנטינה לפעול למציאת גופות של נעלמים יהודים - היא אכן מטרתה העיקרית? ואם לא, מהן מטרותיה הנוספות?

מאחורי כל השאלות הללו, שספק אם תימצא להן תשובה אפילו בדו"ח שתפרסם הוועדה עם סיום עבודתה, מסתתרת למעשה השאלה המעסיקה חוקרים, פעילי זכויות אדם, דיפלומטים ישראלים ויהודים ארגנטינאים כבר רבע מאה - השאלה הנוגעת למדיניותה של ישראל כלפי הכת הצבאית בארגנטינה.

הוועדה היושבת בירושלים נולדה בבואנוס איירס. קבוצת יהודים ארגנטינאים ששכלו את ילדיהם בתקופת הדיקטטורה התארגנה שם לפני כשנתיים ופנתה לד"ר אפרים זדוף, היסטוריון ירושלמי יליד ארגנטינה, כדי שיסייע לה לגייס את תמיכת הממסד הישראלי במאבקה להעמיד לדין את האחראים למות ילדיהם. "היכן גרסון הישראלי?" שאלו במודעה שפירסמו בעיתון יהודי בארגנטינה. השופט הספרדי בלטאסר גרסון פועל למען הסגרתם לספרד של אנשי צבא ארגנטינאים וצ'יליאנים, שעינו, העלימו ורצחו אנשים ממוצא ספרדי. גרסון, שבימים אלה הצליח להשיג את הסגרתו של קצין ארגנטינאי, שנעצר לבקשתו במקסיקו, אינו לבד. התביעה באיטליה החליטה לפני כחודש להעמיד לדין שלא בפניהם גנרלים ארגנטינאים שהעלימו ורצחו ארבעה צעירים שהחזיקו גם באזרחות איטלקית; אם יבקרו במדינה שיש לה חוזה הסגרה עם איטליה, יעמדו בפני מעצר והסגרה. צרפת ושוודיה נהגו כך כבר לפני שנים. היהודים שהתארגנו בבואנוס איירס חשבו שכך צריכה לנהוג גם ישראל, כלפי אנשי צבא שפגעו בארגנטינאים ממוצא יהודי.

יחסי ישראל עם הדיקטטורה לא יידונו

ד"ר זדוף נתקל תחילה בקירות אטומים גם במשרד החוץ וגם במשרד המשפטים, אך הצליח לבסוף לגייס את ח"כ נעמי בלומנטל, שהיתה אז יו"ר ועדת העלייה והקליטה של הכנסת, ואת הרב מלכיאור, שכיהן אז כשר לענייני חברה ותפוצות. בלומנטל זימנה את זדוף לדיון בוועדה שלה, ובסופו הוחלט להקים ועדה בין-משרדית לטיפול בעניין. נקבע כי יהיו בה חמישה חברים: שני נציגים ממשרד החוץ, שניים ממשרד המשפטים, וד"ר אדי קאופמן, מומחה לאמריקה הלטינית שבשנות השבעים והשמונים היה חבר בהנהלה הבינלאומית של "אמנסטי אינטרנשיונל". זדוף ואוסקר חיימוביץ, נציג המשפחות השכולות, צורפו כמשקיפים.

לתחילת עבודתה של הוועדה קדם ויכוח ארוך וקשה על כתב המינוי שלה. גם במשרד המשפטים וגם במשרד החוץ התנגדו בתוקף לכל ניסיון להניע את ישראל לפעול משפטית נגד אנשי צבא ארגנטינאים. "אנחנו לא מוכנים להסתבך בפרשת דמיאניוק חדשה", אמרו במשרד המשפטים. עמדתה של ממשלת ארגנטינה, הסביר פנחס אביבי - סמנכ"ל משרד החוץ לענייני אמריקה הלטינית ומי שמונה לעמוד בראש הוועדה מטעם משרד החוץ - היא שמשפטים כאלה צריכים להתקיים אך ורק בארגנטינה; הוצאת צווי מעצר תפגע ביחסי ישראל עם ארגנטינה. קרוביהם של נעלמים המתגוררים בארץ טענו שהוועדה חייבת לחקור גם את מדיניות ישראל כלפי הדיקטטורה ואת סירובה של ישראל להעניק להם כל עזרה בשנים שחלפו מאז הפלתה. במשרד החוץ דחו את התביעה הזאת על הסף. לבסוף הוחלט שהוועדה תאסוף מידע שיוכל לסייע "להביא גופות לקבר ישראל" ולאתר 21 תינוקות שנולדו לאמהות יהודיות בבתי הסוהר ונמסרו לאימוץ לאחר הירצחן.

ישראל, שסירבה להירתם למאמץ משפטי בינלאומי שעשוי להניב פירות כלשהם, עלולה לגלות שהתגייסה למשימה שסיכויי הצלחתה מזעריים. האפשרות לדלות מקרובי הנעלמים מידע שיאפשר לאתר גופות, כך התברר כבר בישיבה הראשונה, קלושה למדי. הסיבה פשוטה: לקרובי הנעלמים אין מידע כזה. ביטויים כמו "נעלמו בלי להשאיר עקבות" או "האדמה בלעה אותם" חוזרים שוב ושוב בדבריהם. אולי משום כך נאלצים חברי הוועדה להציג שאלות כלליות ובלתי ממוקדות, כאילו אינם יודעים בדיוק לאן ברצונם לנווט את עבודתם. את רוב השאלות מציגות שתי הנציגות של משרד המשפטים. ד"ר קאופמן שואל בעיקר שאלות הבהרה ומתעניין בהתנהגותה של הנהגת הקהילה היהודית בארגנטינה בתקופת הטרור. שני נציגי משרד החוץ בוחרים לרוב לשתוק.

נעצרו כאנשי שמאל, לא כיהודים

כמה מהשאלות שהציגו חברי הוועדה, ובמיוחד עו"ד יעל פרסמן ממשרד המשפטים, גרמו אי נוחות ומבוכה משום שלימדו על חוסר התמצאות. אחד העדים סיפר, למשל, שהוריו לא הצליחו למצוא עורך דין שיסכים לפנות בשמם לבית המשפט כדי שיגלו להם היכן מוחזק אחיו. עו"ד פרסמן שאלה אותו מדוע לא הצליחו. רק אדם שאינו יודע דבר על אווירת האימים ששררה אז בארגנטינה מסוגל לשאול שאלה כזאת.

הערות ושאלות אחרות הסבו מבוכה בגלל המטען הפוליטי והאידיאולוגי שלהן. 20 אלף הארגנטינאים שנעלמו היו ברובם המכריע אנשי שמאל ופעילי זכויות אדם שנאבקו, מקצתם גם בנשק, נגד שלטון צבאי אנטי דמוקרטי. אלפיים היהודים שבהם לא היו שונים מ-18 אלף הלא-יהודים, והאנטישמיות, שאכן היתה קיימת בשורות הצבא הארגנטינאי, לא היתה אלא מרכיב אחד בהשקפת העולם הימנית והאנטי דמוקרטית שלו.

עיסוקה של הוועדה רק בנעלמים היהודים, והתעניינות חבריה המוגבלת רק לביטויים האנטישמיים של הדיכוי האנטי דמוקרטי, מתוך התעלמות מכל שאר ביטוייו - מעוותים לחלוטין את התמונה ההיסטורית הנפרשת לפניה. באולם הוועדה נוצר לא פעם רושם מוטעה, כאילו כל כוונתו של השלטון הצבאי בארגנטינה היתה לנהל מלחמה אנטישמית נגד היהודים. עו"ד עירית קהאן, הנציגה הבכירה של משרד המשפטים בוועדה, גם העירה הערות שהשתמעה מהן תמיהה על כך שיהודים ארגנטינאים העדיפו להישאר בארגנטינה ולהילחם בה נגד השלטון במקום לעלות לישראל.

"בין 1976 ל-1983 היתה בארגנטינה הפרה גסה וברוטלית של כל זכויות האדם האלמנטריות ביותר, והניסיון לבחון את האירועים האלה רק דרך הפריזמה של הבאת הקורבנות היהודיים לקבר ישראל נראה לי, בלשון המעטה, בעייתי ביותר", אומר ד"ר מריו שניידר, מהחוג למדע המדינה באוניברסיטה העברית. יחד עם ד"ר לואיס רוניגר, אף הוא מהאוניברסיטה הירושלמית, פירסם שניידר לאחרונה, בהוצאת הספרים של אוניברסיטת אוקספורד, ספר המתאר את ההשפעות לטווח רחוק של הפרות זכויות אדם שנעשו בשנות השבעים בארגנטינה, בצ'ילה ובאורוגוואי.

"אם היו שואלים אותי לפני הקמת הוועדה", מוסיף ד"ר שניידר, "הייתי מציע להם להיזהר מהטעות הזאת ולפעול להוצאת צווי מעצר בינלאומיים, כפי שפועלות כמה מדינות באירופה. אם ישראל רוצה להצטייר בעולם כמדינה מתקדמת שמבקשת להשתלב במגמה הבינלאומית להוקעת הדיקטטורות של שנות השבעים, אז צריך להקים ועדה רצינית שתתייחס גם לשאלת מדיניותה הכוללת של ישראל כלפי הדיקטטורות האלה. במקום זה, החליטו לשים את כל הדגש על ניסיון להביא קורבנות לקבר ישראל. ומה יקרה אם בסוף ימצאו את גופתו של מישהו שרק האבא שלו היה יהודי?"

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ