עצמאות כלכלית חמקמקה

מאת אברהם טל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מאת אברהם טל

הצעירים אולי לא יודעים, וחלק מהוותיקים אולי שכחו. בימיה הראשונים של המדינה הרבו לכתוב, לדבר ולנאום על "עצמאות כלכלית"; מטבע לשון רווחת בשיח הציבורי, שהיה מבוסס על שילוש המטרות של המדינה הצעירה: ביטחון, מיזוג גלויות ועצמאות כלכלית. בימים ההם, ימים של מחסור כרוני במטבע חוץ, כאשר ראשי המדינה נאלצו לצאת מפעם לפעם לחו"ל כדי לקבץ כמה מיליוני דולרים למימון יבוא דלק ומזון בסיסי, עצמאות כלכלית נראתה כיעד רחוק, אבל חיוני ביותר.

בשנים מאוחרות יותר המשיכו לדבר על עצמאות כלכלית, אם כי הבינו שבמונח זה אין הכוונה לאוטרקיה (שהיא אמנם סוג של עצמאות כלכלית, אך כרוכה בחוסר יעילות קיצונית), וכי עצמאות כלכלית ברמת חיים גבוהה תיתכן רק על סמך מסחר בינלאומי ענף.

אפילו בשנות ה-80 דיברו עדיין על עצמאות כלכלית. לדוגמה, בהקדמה לקובץ המאמרים התשתיתי מאת אחדים מטובי הכלכלנים בישראל, "המשק הישראלי - חבלי צמיחה" (1989, עם עובד), כתב העורך, הפרופ' יורם בן פורת המנוח: "... עודף יבוא, המוגדר כהפרש בין יבוא סחורות ושירותים לבין יצוא סחורות ושירותים, מהווה תוספת למשאבי המשק. כאשר העודף הזה ממומן על ידי הלוואות או העברות חד-צדדיות מחו"ל, ההופכות את המשק לתלוי במשק אחר (במקרה זה - בארה"ב), מתעוררות שאלות כלכליות ופוליטיות..." (עמ' 13). ולהלן: "המטרה של עצמאות כלכלית ועלייה על תוואי של צמיחה תוך יציבות מחירים, צריכה לעמוד בראש סדר היום הלאומי" (עמ' 26).

בימינו, המונח עצמאות כלכלית נעלם מהשיח הציבורי כליל (בעוד "צמיחה" ו"יציבות מחירים" משמשות בו ברמה). אם בודקים את המידה שבה התקרבנו לעצמאות מאז ימיה הראשונים של המדינה, לפי המבחן שהזכיר בן פורת, הרי שעשינו כברת דרך ארוכה. ובכל זאת, עודף היבוא על היצוא הסתכם בשנה שעברה - שנה שבה חברות ההזנק תרמו סכומי עתק ליצוא - בכ-8.9 מיליארדי דולרים, 7.9% מהתל"ג (הנתונים ארעיים, העיצומים בבנק ישראל אינם מאפשרים ללשכה המרכזית לסטטיסטיקה לערוך סיכומים סופיים של החשבונות הלאומיים). נכון, כאשר מביאים בחשבון העברות חד-צדדיות - מענקים, תרומות, העברות עולים וכו' - הגירעון יורד עד קרוב לאפס. אבל השאלה היא, עד כמה ועד מתי אפשר להסתמך על העברות כאלה. מעצמה כארה"ב יכולה להתקיים ברווחה עם גירעון ענקי בחשבון הסחורות והשירותים משום ש"העולם" מוכן להלוות לה כמעט בלי גבול, בסכומים ובזמן. אבל מדינה קטנה כישראל אינה יכולה לצאת מהנחה כזאת. בסופו של דבר, המבחן המכריע נשאר יכולתו של המשק לממן את צרכיו מתוך אמצעיו הוא.

המבחן הבסיסי לעצמאות כלכלית במשק קטן לא השתנה איפוא, ובכל זאת המושג איבד הרבה ממשמעותו. אפשר להגיע למצב שבו יהיה לישראל איזון או אפילו עודף יצוא על יבוא, ובכל זאת לא תהיה בכך ערובה מלאה ל"עצמאות" כלכלית, משתי סיבות. ראשית, השילוב במשק העולמי, כמתבטא בעיקר בתלות העצומה בסחר חוץ - בישראל היבוא והיצוא של סחורות ושירותים לסוגיהם בשני הכיוונים מגיע לכ-80% מהתמ"ג - עושה את המשק פגיע לזעזועים כלכליים חיצוניים במידה חסרת תקדים. שנית, קהילה עולמית שאימצה נורמות של התנהלות בינלאומית וזכויות אדם חושפת כל מדינה המפירה את הנורמות לאפשרות של סנקציות כלכליות. בימינו אין די במאזן תשלומים "בריא" כדי להיות עצמאים מבחינה כלכלית. מדינה קטנה כישראל צריכה לייחל ליציבות כלכלית בעולם - ולפעול על פי הנורמות של קהילת המדינות הנאורות.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ