פיגורה

דחוי ומסוכסך עם עולם האמנות הישראלי, פתח הצייר ישראל הרשברג בית ספר משלו, שבו הוא מכשיר אמנים פיגורטיוויים. רק בירושלים קורים דברים מעניינים, הוא מכריז, ושם הוא גם מארגן בשבוע הבא מרתון לציור נוף

מאת דוד רפ
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מאת דוד רפ

העיר האוסטרית לינץ, שבה נולד הצייר ישראל הרשברג בשנת 48', שוכנת על גדות נהר הדנובה, נהר שהוגדר בימי המלחמה הקרה "הנהר המוזר" בשל זרימתו ממערב אירופה למזרחה דווקא. ממחנה העקורים בלינץ עלו הוריו של הרשברג לארץ, כשהיה בן שנה, וממנה היגרו לניו יורק. הרשברג חזר לכאן בשנת 84' ומתגורר כיום בשכונת נחלאות שבירושלים. הגירתו ממערב למזרח נעשתה במודע, אך בישראל הוא נותר במידה מסוימת עקור. מכחולו במזרח ועיניו נשואות למערב.

את יחסיו עם עולם האמנות הישראלי מגדיר הרשברג כאנטיפתיה. קשה לדעת מה קדם למה: זלזולו העמוק ברוב מה שנעשה בארץ, או החשדנות כלפי צייר שהעז לעסוק ביצירה פיגורטיווית בישראל של שנות השמונים. הרשברג הוא צייר פיגורטיווי מחונן והדמויות שהוא מעלה על הבד מתוארות בפרטנות ובדיוק וירטואוזיים.

תחילה לימד במכון אבני, אך משחתם על חוזה עם הגלריה האמריקאית מרלבורו הפסיק לעסוק בהוראה למשך עשור. ואולם תערוכת אמנות ישראלית פיגורטיווית, שהוצגה במוזיאון תל אביב סמוך ליצירותיו של לוסיאן פרויד, איכזבה אותו עד כדי כך שהחליט להיחלץ לעזרת היצירה המקומית.

לפני ארבע שנים פתח בירושלים את "הסדנה לציור ורישום", המתרכזת כולה בדמותו ובכשרונו. לומדים בה כ-20 תלמידים, רובם ישראלים ואחרים באים לסמסטר או שניים מחו"ל. הרשברג מלמד אחת לשבוע ואילו שאר הימים מוקדשים לתרגול קפדני במיוחד בהשגחתו. תלמידיו מצטרפים כל קיץ לפרויקט בחו"ל, המשותף לסדנה בירושלים ולבית הספר האמריקאי לאמנות "מרילנד". במשך שישה שבועות הם שוקדים על העתקת עבודותיהם של גדולי האמנים המוצגות במוזיאונים בוואשינגטון ובבולטימור וכן נפגשים עם אמנים עכשוויים בניו יורק. עם בוגרי הסדנה של הרשברג נמנים האמנים דוד ניפו וארם גרשוני. תלמידים-עילויים כמו בן טריט וריטה נטרובה שבאו מארצות הברית תורמים לאתגר הלימודי.

ביום ראשון הקרוב ייפתח המרתון לציור נוף בירושלים שמארגן הרשברג זו השנה השנייה. המרתון יארך 11 יום ויונחה בידי צייר הנוף ניקולס אוונס-קטו מברוקלין.

הרשברג משתאה לנוכח מה שנראה לו ככשרון הישראלי להחמיץ כל הזדמנות תרבותית. "בשביל מרבית האנושות ירושלים היא אחת הערים החשובות בעולם. איזה צייר יסרב להצעה ללמד או לעבוד בירושלים? אלא שישראל היא מקום לא ידידותי לאמנים וירושלים הוזנחה במודע ובמכוון. מדוע לא בנו כאן את בית האופרה? מדוע מותירים את העיר רק כמרכז דתי ופוליטי? זה בהחלט לא מקרה. לו עשיתי מרתון ציורי נוף בתל אביב אף אחד לא היה טורח להחזיר לי צלצול. לירושלים עומדים בתור כדי לבוא ויש לנו כבר מוזמנים לשלוש השנים הבאות, בלי קשר למצב הביטחוני".

מה שאירע לפני 17 שנים, ביומו הראשון כמורה במכון אבני, נתפש בעיני הרשברג כסימפטום להתרחשות האמנותית בארץ בכלל. "ביקשו להציג לפני את התלמיד המחונן של המחזור וכבר בדרך לסטודיו שלו הרגשתי שמשהו לא בסדר: הגעתי לחדר קטן ואפלולי שבו ישב האמן. כשהתקרבתי ללחוץ את ידו הבנתי שהוא עיוור. צבטתי את עצמי כדי להאמין. הוא אמנם שירטט דמות אדם באורח כשרוני למדי, אבל לצערי לא זו האמנות שאני מלמד. נכנסתי להלם: הבחור איבד את ראייתו באופן טרגי באיזה פרויקט מפוקפק של מדינת ישראל. 'אני מלמד אמנים להתבונן בטבע', צעקתי, 'ואינני יכול ללמד עיוור'". לאחר המפגש עם כוכב המחזור נלקח הרשברג לפגוש את שאר תלמידיו. עבודותיהם, הוא מציין, לא עלו בהרבה על אלה של העיוור. מאז, לדבריו, הוא רואה יותר מדי אנשים שבעיוורונם האמנותי מובילים את עגלת התרבות הישראלית.

בשנת 88' קנה מוזיאון ישראל את ציורו "לשון פרה מס' 74". בצד פענוח יסודות הקורבן והעיסוק בשואה המופיעים ביצירה מספר הרשברג על זעם נורא שהתפרץ בו כאשר עבד עליה. "רש"י רואה בלשון את כשרונם הגדול ביותר של היהודים. אני התמקדתי בשיסוף הלשון, ובדרך זו, בשיסוף כמות המלל האין-סופית המופיעה בעולם האמנות הישראלי, השימוש הבלתי-נסבל באינטלקט על חשבון הכשרון".

הרשברג מאמין במערכת מנטלית המתפתחת במוחו של האדם בהתאם לסביבתו התרבותית ומכינה אותו לתהליכי למידה. הילד הגדל בהארלם נהנה, לטענתו, מעמדת פתיחה טובה מזאת של הילד הצפון תל אביבי, פשוט משום שהארכיטקטורה בהארלם מורכבת מזאת הנראית ברחובות תל אביב. בכך הוא מתעלם כמובן משלל הבניינים שהוקמו בתל אביב במסורת הסגנון הבינלאומי, אך אין זה מפתיע. "מה שמתרחש מחוץ לירושלים נראה לי מאוד לא מעניין. ירושלים יקרה ללבי והגעתי אליה בעקבות תהליך התחברות למסורת שחל בשנות העשרים לחיי, לאחר ביקור בגרמניה".

הרשברג מחפש בקנאות שורשים לינוק מהם, גם בחייו המקצועיים. הוא רואה עצמו בן לשושלת יוחסין אמנותית שמוצאה בקורבה, האמן הריאליסטי בן המאה ה-19. הרשברג מדבר בהערצה על מורו אדווין דיקינסון, שלמד אצל תלמידו של תלמידו של האמן ליבל. מי שהשפיע על ליבל יותר מכל היה קורבה בכבודו ובעצמו.

בה בעת, הרשברג גם מודע למורשת של העם היהודי על אלפי שנותיו. "זה מטריד לחשוב שהיהודים פיגרו מאוד מבחינה אמנותית לעומת העמים שסבבו אותם. הבבלים, המצרים ואפילו הפלשתים עשו דברים מדהימים בזמן שאנו נשארנו הרחק מאחור. בובר דיבר על האנתרופופוביה, הפחד מהדמות המופיע אצל היהודים. במאה העשרים התנועה המודרנית עודדה ויתור על ייצוג המציאות ולפתע פתאום גילו המוני יהודים שהם אמנים. היציאה נגד הייצוג הפיגורטיווי לא היתה רק בחירה אסתטית. עם זאת, עליך להיקשר למסורת כלשהי כדי ליצור דבר מה שישרוד, ולרבים מהאמנים ההם לא היתה שום מסורת תרבותית. למזלי, נחשפתי לאמנות אמיתית בניו יורק. אני אדם דתי ומצד שני מצייר דברים הזרים מאוד לתפישה היהודית. למעשה אני הדבר הכי לא יהודי שיוצר כאן בשנים האחרונות. האמנות שלי היא אמנות הגוף, אמנות חושנית".

ישראל שהכיר כשהיגר לכאן התגלתה כגטו אמנותי מנותק, עמוס חרדות מפני הפיגורטיוויות. גם כיום הרשברג מודאג מממדיו המצומצמים של המילייה האמנותי בארץ. לעומת ניו יורק הרוחשת אלפי אמנים שלא יזכו לעולם להציג בגלריה, חיי האמנים הישראלים נראים לו קלים מדי. "להיות אמן בישראל אינו דבר מאיים. השיטה פועלת כך שכאשר תשרוד די שנים, כנראה תגיע למוזיאון. מעודדים בינוניות והישרדות ולא מצוינות".

על דלת הסדנה שבשכונת תלפיות בירושלים תלוי תקנון שהודפס בעברית ובאנגלית. התלמידים המשתתפים במסגרת הלימודית נדרשים לעמוד בכללי המוסד, ובהם הקפדה על הופעה לשיעורים במועד וקביעת נהלים בהירים, מהכנת תה ועד לשטיפת כלי העבודה. "אינני יודע אם יש חדר נוסף בישראל ובו כל כך הרבה אנשים שעובדים כל כך קשה. הסטודנטים עובדים מרבית השעות לבדם וזה מכין אותם לחיי האמן. עליהם לקבל עשרות החלטות בשנייה וחשוב שיתרגלו לבדידות היוצר".

בסטודיו מצטופפים התלמידים סביב מודל העירום שנקבע לאותו היום. על כני הציור בדים ועליהם תוצרי שלבים שונים של עבודה. הרשברג עובר בין התלמידים ומפטיר הערות קצרות. הוא מודע לעוצמת כוחו של המאסטר, העלולה להיות משתקת. ההתפתחות האמנותית בצלו של הרשברג אינה קלה אף למחוננים שבתלמידיו. ראייתו הייחודית את הטבע ודרך העתקת תמציתו אל הבד דומיננטית כל כך, שהיא מחלחלת לתוך העבודות של מרביתם. הרשברג אינו מתרגש. "העתקה היא שלב מהותי בהתפתחותו של האמן. כשאתה סטודנט אתה מחקה את המנוסה ממך ממש כפי שעושה התינוק. החיקוי הוא אחת הדרכים הטובות להיות מקורי. אני העתקתי את מורי במשך שנים ארוכות, לפני שגיבשתי לי קול עצמאי. לאמן הפיגורטיווי נדרשות עשר שנים לאחר סיום בית הספר לאמנות, עד שהוא עומד באמת ברשות עצמו. זה תהליך ארוך ומורכב. אמן שינסה לסטות מנתיב לימודיו טרם זמנו יתפרק. כמורה עליך לבצע מפעם לפעם פניות חדות כדי להתרחק מעט מההולכים אחריך".

באוקטובר יציג הרשברג תערוכה חדשה מיצירותיו ובה, כהגדרתו, פורטרטים קטנים יחסית של עצים. התערוכה תעלה בניו יורק ובשנה הבאה - במוזיאון תל אביב. הרשברג עושה מאמצים גדולים כדי שבעוד עשר שנים לא ירגיש שם בודד, ואכן אולי אז יהיה אפשר לאמוד את ממדי המהפכה שהוא מבקש לחולל.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ