והוא בכלל חי בסן פרנסיסקו

מארק אולריקסן אינו מכיר נערות דקות בפרוות מינק ותכשיטים מטיפאני, ומעולם לא חי בניו יורק. 15 מאיוריו שעיטרו את שער "ניו יורקר" הם כרטיס הביקור שלו

מאת בני לנדאו
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מאת בני לנדאו

הגיליון הראשון של "ניו יורקר" הודפס ב-21 בפברואר 1925. מחירו היה 15 סנט ועל השער הצבעוני התנוסס דיוקנו של גנדרן מתנשא שחבש צילינדר, התהדר בצווארון ענקי שסגר על פאות לחיים עבות וסקר פרפר קטן מבעד למונוקל, כולו אנינות צוננת. עד מהרה היה הגנדרן היהיר לסמל השבועון.

גם ציורי השער האחרים ייצגו תמיד את גינוניה וחלומותיה של אליטת הממון העירונית. לא במקרה שיקפו כמעט תמיד עולם נינוח ומנותק מהמציאות, שנועד לאשש את דימוים העצמי של קוראי העיתון. בניו יורק, ככל שהדבר נגע ל"ניו יורקר", כולם שיחקו גולף וחבטו בכדורי טניס, נשים דקות כגבעול ששיערן קצר עישנו סיגריות התקועות בפומיות ארוכות ולגמו משקאות; נשים אחרות, מאופרות ועדויות תכשיטים, בילו במועדוני לילה יקרים בחברת צעירים לבושי טוקסידו. כולם שיחקו פולו, שטו בסירות, יצאו לפיקניקים בפארק, ביקרו בתערוכות, הקשיבו לאופרה, התחתנו זה עם זה על כרי דשא מטופחים, יצאו לדיג ולציד. תמיד היו להם לימוזינות ומשרתים וכלבלבים, בחורף החליקו בשלג, בקיץ נפשו בבתי עץ על שפת האוקיינוס, ובין לבין הפקירו את גופם לקרני השמש על סיפוני אוניות פאר.

הפקת החלום תבעה מאמץ אינטלקטואלי וכסף רב. הרולד רוס היה העורך הראשון, העורך הגרפי הראשון היה ריי ארווין, ואמנים מחוננים רבים תרמו את כישרונם ופרי מכחולם לחגיגת ההנאות הקטנות באלפי ציורי שער נפלאים.

בשנים האחרונות החלו השערים לבוא מסן פרנסיסקו. מארק אולריקסן, בן 44, שתרם עד כה 15 ציורי שער מסקרנים וציורי צבע רבים לכתבות כתב העת, מעולם לא קרא את "ניו יורקר" לפני שהחל לעבוד בו. יצירותיו המקוריות - חדות, צבעוניות, קצת מרירות ולעתים מעוותות - מוסיפות לשקף בעיקר את טעמו האישי וכמה מתחומי העניין של עורכיו וחוג ידידיו. הוא אינו מכיר נערות דקות בפרוות מינק ותכשיטים מטיפאני ומעולם לא חי בניו יורק. את העיר הוא קולט מכלי שני ואת יצירותיו הוא שולח למערכת.

בינואר החולף התבקש לשלוח ציור שיעטר את דיווחו של ג'פרי גולדברג על הבחירות בישראל. הנחיות העורך האמנותי היו מוגדרות מאוד: אריאל שרון, אהוד ברק ויאסר ערפאת, הכותל המערבי, הר הבית וזריקת אבנים. שרון הוא הדמות החשובה בציור. ברק, על סף אובדן משרתו, מתפלל ליד הכותל, וערפאת יושב על ראש הר הבית וממתין שכל מה שנבנה וסוכם בעמל רב יירד לטמיון.

"רציתי לצייר את שרון בפוזה גאה כזאת", משחזר האמן. "בכתבה דווח שיש לו תיאבון עצום לחיים, בכלל זה מזון, ורציתי שיאכל משהו סמלי שיעליב את הערבים. שאלתי את האחראי על אימות העובדות מה הוא יכול לאכול, והתשובה היתה 'לא רוצים שהוא יאכל משהו שיפגע בערבים, לא רוצים שהוא יאכל כלום'. בציור שפורסם נראה שרון כשהוא עומד להכניס משהו לפיו. בליל הסדר חשבתי שהוא היה צריך בעצם לאכול מרור".

אולריקסן השקיע בציור 20 שעות עבודה והסתייע בתצלומים רבים שנשלחו מהמערכת. "הכל היה צריך להיות מדויק לגמרי. צבע החליפה, צבע העניבה, הסגנון שערפאת חובש בו את הכאפיה, תסרוקותיהם ופרטי לבושם של זורקי האבנים". אחרי שהעביר את הציור ביקשו עורכי "ניו יורקר" גרסה אחרת, שבה פרס מחליף את ברק ומתייצב במקומו לבחירות. הציור המקורי הוחזר לסן פרנסיסקו ואולריקסן שלח את העדכון למערכת. "ניו יורקר" היה מוכן לכל תפנית של הרגע האחרון.

האמן היהודי צובע את ציוריו באקריליק, משקיע בהם עבודה רבה ומקבל תגמול כספי נאות: 4,500 דולרים לציור שער, 1,500 דולרים לעמוד שלם בתוך הגיליון, 3,000 לכמה ציורים ו-750 לחצי עמוד. "המחירים אמנם טובים", הוא מסכים, "אבל בחוגי המקצוע אומרים לי שהם לא השתנו ב-20 השנים האחרונות. תמורת 3,000 דולרים לעמוד שער בשנות הארבעים הצייר היה יכול לקנות בית".

13 שנים עבד כעורך גרפי במגזין הטלוויזיה "פוקוס" וניסה להיות מאייר. "הרבה ניסיונות, הרבה טעויות. כל מה שעשיתי היה בשחור לבן, פחדתי מצבע ופחדתי לצייר. לילה אחד חלמתי שאני מנסה לחבוט בכדור בייסבול, אוחז בידי סרגל ואחר כך משולש של גרפיקאים, ומחטיא בשניהם את הכדור. רק במכחול אני מצליח להעיף אותו ליציע. 'הום ראן!' התעוררתי בצחוק ואמרתי לעצמי - בסדר, אני חייב ללמוד לעבוד בצבע. למדתי בלילות ובסופי השבוע. השקעתי שנים של מאמץ. מכיוון שעבדתי עם מאיירים הייתי בוחן את העבודות שהגיעו אלי ומנסה להבין איך ומה הם עושים. בסיור במוזיאונים באירופה קלטתי שאיני חייב להיות אמן גדול, שאני פשוט צריך להתבטא בחופשיות".

עבודותיו הראשונות באו ממחוזות הדמיון. עורכת אמנותית אמרה לו פעם, "הדמויות שלך מכוערות מדי, מעוותות מדי, איש לא ירצה להסתכל עליהן. שנה אותן'. הוא חשב בלבו, "אשתמש בצילומי סרטים. בקולנוע כולם מושכים מאוד, האור תמיד נהדר והרגשות ברורים: שמחה, אושר, דיכאון, חשש. אני הבמאי וזו הסצינה. משהו פשוט, צבעוני, מהיר, מלא פרטים ולא מפורט מדי". הוא החל לצייר דברים שאהב, לא רק דימויים שחשב שימצאו חן בעיני אחרים. "פעם שידכתי את פרנץ קפקא לאליזבט טיילור, שניהם יחד אבל בנפרד, קפואי מבע, על רקע מסך. בהדרגה התחלתי לשלוח את הציורים למגזינים. שלושה ציורים - תמיד גדולים, כי רציתי שיחשבו עלי בהקשר של שערים ועמודים שלמים - שבוע אחר כך עוד שלושה ציורים, ועוד שלושה כעבור שבועיים, בלי מכתבים, בלי כלום, רק עם השם, הכתובת ומספר הטלפון. לא קיבלתי שום תשובה".

חלפו שנים. "בוקר שבת אחד, בשמונה בבוקר שעון סן פרנסיסקו, צילצל הטלפון. מדברים מה'ניו יורקר'. אמא של אשתי בדיוק ביקרה אצלנו, כך שהטלפון הזה היה מרשים מאוד. העורך האמנותי ביקש שאשלח לו את כל תיק העבודות שלי. כעבור שבוע הם הטילו עלי משימה ראשונה".

טינה בראון החלה לערוך את כתב העת ב-1993 והטביעה בו מיד את חותמה: ציורי צבע, תצלומים, דיוקני דמויות אמיתיות על השער. הפריצה הגדולה של אולריקסן היתה כתבת השער על אשת הנשיא, הילרי קלינטון. "פרנסואה מולי, האחראית לשערים ואשתו של המאייר ארט שפיגלמן, צילצלה ואמרה, 'הדמויות שלך קשות מאוד, צוננות, פורמליות, והילרי קלינטון היא כזאת. חשבנו שתתאים לזה'. והיא תיארה את השער: 'הבית הלבן רובץ לה על הראש, ביל מבולבל ונבוך, ברקע רואים גם את צ'לסי ואולי נרצה גם ציור בתוך הגיליון'. בקיצור, ציירתי 17 ציורים לכתבת שער שהתפרשה על 70 עמודי פקס ומילאה כמעט את כל הגיליון. הם כל הזמן צילצלו, כמעט מתנשפים, ואמרו, 'אנחנו צריכים עוד, אנחנו צריכים עוד'.

"פרנסואה היתה מצלצלת ואומרת 'לטינה יש רעיון חדש - היא רוצה להראות איך הילרי מסייעת לביל אחרי שהפסיד בבחירות למשרת מושל ארקנסו. היא מנחמת אותו, אבל היא לא יכולה להיות ממש חמה. היא נוגעת בו אבל בריחוק מסוים'. ציירתי את זה. אחר כך הם דחו את הפרסום בשבוע וביקשו עוד שני עמודים בתוך שלושה ימים. זו הסצינה: 'הילרי קלינטון עובדת עם איירה מגאזינר על תוכנית חדשה לביטוח בריאות לאומי. הם מפקחים בחשאי, בחדרי חדרים, על 500 בני אדם העובדים על פרטי התוכנית. צייר זאת'. אז ציירתי. שתי הדמויות, הילרי ואיירה, סוקרות את השטח בחשד וברקע מפעל שלם, מאות אנשים טורחים על תוכנית הביטוח הסודית. בתוך יומיים היה הציור בניו יורק, בתוך יומיים בעיתון. המהירות הזאת נהדרת".

אולריקסן ביקר במערכת "ניו יורקר" רק פעם אחת. הוא הבחין בטינה בראון חולפת ביעף במסדרון. הם לא דיברו. יום אחד, בשמונה בבוקר, צילצל הטלפון ומישהו אמר לו, "טינה בראון תצלצל אליך בתוך 15 דקות". עשר דקות אחר כך עוד טלפון: "טינה בראון תצלצל אליך בתוך חמש דקות". בפעם השלישית היתה בראון בכבודה ובעצמה על קו. היא ביקשה דיוקן צבעוני וקצת מעוות של ידידתה הטובה, הנסיכה דיאנה, קורעת את תצלום הנישואים שלה לנסיך צ'ארלס.

דייוויד ראמניק החל לערוך את "ניו יורקר" ב-98' וחולל שינוי מיידי. פחות כתבות דיוקן על העשירים ורבי העוצמה, יותר דיווחי ספורט, יותר מוסיקה, יותר כתבות איכות מפתיעות. "הוא בן גילי, לא נפוח, מעודד אחרים ומכבד את תחומי העניין שלהם", אומר אולריקסן. "שנינו אוהבים ספורט (ראמניק שלח אותו לסיור נוסטלגי בתריסר מגרשי בייסבול ישנים ערב הריסתם). לפעמים הוא אפילו שולח פקסים ומכתבי תודה בנוסח 'אנחנו אוהבים מאוד את הציורים, אני ממש שמח שאתה חלק מהמגזין'. לפני שנתיים העברתי להם רישומים במשך שנה שלמה בלי לקבל שער אחד. לא קיבלתי מהם אפילו תשובה. משום כך, כשדייוויד ראמניק כותב מכתב אישי - זה לא רק מעודד, זה פשוט נפלא".

למרות ההצלחה המקצועית, הנוחות הכלכלית ושפע העבודה הנוספת - עיטורי ספרים, תערוכות יחיד וסדרת ציורי נוף שהחל לצייר בשמן באחרונה - סבור אולריקסן שגורלו קשור לזה של "ניו יורקר". הוא כמעט יכול לראות את כותרת העיתון שתתנוסס יום אחד בעמודיהם הפנימיים של כמה מיומוני המדינה: "מארק אולריקסן, צייר השערים ב'ניו יורקר', מת אתמול". במפתיע? בשיבה טובה? איש אינו יודע. עד אז הוא מקווה לתרום לשבועון לפחות שני שערים בשנה, שיופיים המקורי יביס את כל המתחרים על דוכני העיתונים הצפופים. "נפלא להיות אמן", הוא אומר. "נפלא להיות במצב שאתה יכול לצייר הכל. איני חושב שאתעייף בעתיד הנראה לעין".

כתבות מומלצות

בילי אייליש וטיילור סוויפט. חולקות תדהמה עם הקהל

"שבית המשפט יילך להז***": הכוכבים מוחים על ביטול הזכות להפלות

מצעד מחאה של תומכי הליכוד ונתניהו בכיכר הבימה בתל אביב, בינואר

במידה רבה, זהו סיפור כישלונו של השמאל הישראלי כולו

נבחרת הנוער של ישראל חוגגת. תהיה בחצי הגמר היורו, ובמונדיאל בשנה הבאה

נבחרת הנוער בכדורגל עלתה לחצי גמר היורו, ולראשונה גם למונדיאל

צילום: אמיל סלמן

האם ייתכן שמגע עם האדמה משפר את המערכת החיסונית?

משה טוב עם אשתו רות וילדיהם. הסיפור הוסתר במשך שנים

מתחת לאף של פינושה, השגריר הישראלי הציל מאות צ'יליאנים ממוות

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ