בריאות הנפש לקופות החולים

מאות אלפי משפחות אינן יכולות לממש את זכאותן החוקית לטיפול נפשי

מאת אלי שמיר
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מאת אלי שמיר

קופות החולים מבטחות על פי החוק את בריאות האזרחים ומספקות שירותים תמורת "סל שירותי הבריאות" ב-20 מיליארד שקלים לשנה מכספי המדינה - ועוד תוספות ממשרד הבריאות. כמחצית מתקציב קופות החולים מיועדת לאשפוז מבוטחיהן וכמחצית למרפאות, שירותים בקהילה ותרופות. קופות החולים נתונות לפיקוח כפול של הלקוחות ושל הממשלה.

מגזר בריאות הנפש חריג, בהיותו מחוץ לסל שירותי הבריאות של קופות החולים (פרט לחלק זעיר): הביטוח, המימון ורוב ההפעלה נעשים ישירות ממשרד הבריאות. ההפרדה נעשתה ב-1975. יוזמיה לא חזו את תוצאות הניתוק הזה מהשירות ומהכוח הציבורי של קופות החולים - ניתוק שהביא אסון בריאותי וכלכלי. כל התקציב הצנום הולך לאשפוז, המרפאות נמצאות במצב עוברי וחלק מכריע של הטיפול האמבולטורי נעשה בשוק הפרטי בלא כיסוי ביטוחי.

כל הוועדות שבחנו את מערכת הבריאות קבעו שיש להחזיר את בריאות הנפש לקופות החולים. חוק ביטוח בריאות ממלכתי קבע בעקרונות היסוד בסוגיית בריאות הנפש, שהאשפוז והמרפאות יינתנו באמצעות קופות החולים. כדי למנוע את עיכוב החקיקה הוסיפו "תוספת שלישית", שצילמה מצב קיים של שירותים הניתנים על ידי הממשלה, תוספת שהיתה אמורה לפקוע ב-1 בינואר 98'. הניסיונות שנעשו ב-96', להעביר את בריאות הנפש לקופות החולים, נכשלו בגלל פער כספי זעיר בין עמדות הקופות לאוצר. חוק ההסדרים ב-98' הקפיא את תאריך הפקיעה. המצב בשטח הולך ומחמיר.

אין לחץ ציבורי יעיל להגדלה ריאלית של תקציב בריאות הנפש, שהוא כיום 4% מהתקציב הציבורי הכולל לבריאות (מיליארד מ-24 מיליארד). במערב אירופה התקציב הזה גדול מ-10%, בארה"ב ב-8%. חלוקת התקציב מעוותת: 80% לאשפוז, רק 7% למרפאות ו-11% לשיקום בקהילה. מספר ימי האשפוז לשנה (שני מיליון) הוא פי ארבעה ממספר המפגשים עם מטפלים במרפאות. האשפוז מבודד את החולים, אך במקרים רבים אינו נותן טיפול טוב יותר ממה שמרפאה יכולה לתת ובמחיר נמוך בהרבה.

התקציב והסגל במרפאות הספורות זעומים. רק 1% מהאוכלוסייה בא אליהן. התור ממושך, רבים מוגבלים למפגש אחד בחודש. עניים לא באים לטיפול; רבים נקלעים לאשפוז מחוסר ברירה. רוב הנזקקים לטיפול משלמים כסף רב למטפלים פרטיים. כמעט לכל הפסיכיאטרים והפסיכולוגים, גם אלה העובדים בשירות הציבורי, יש קליינטורה פרטית. הסכום שהם מגלגלים בשוק הפרטי גדול פי 10 ממה שנותן השירות האמבולטורי הציבורי. בגלל הניתוק מקופות החולים, רופאי המשפחה יודעים מעט מאוד על בריאות הנפש אף שחוליי גוף ונפש כרוכים זה בזה.

אינטרסים צרים מונעים את תיקון המצב: הקופות חוששות מגירעונות ומתלונות הציבור אם יקבלו את השירות בלי תוספת תקציבית הולמת. פקידי האוצר קופצים את ידם אף כשמדובר בהכרח חוקי וחיוני.

בור השומן לטיפולים הפרטיים נותן מוטיווציה חזקה לגורמי המקצוע לשמור על המצב הקיים, ומלבד זאת - הסגל המטפל בבתי החולים מקבל תנאי שכר משופרים לעומת הסגל בקהילה. בכירי הפסיכיאטריה אינם מפעילים איפוא לחץ יעיל לרפורמה. הצרות של חולי הנפש ומשפחותיהם אינן משפיעות על רוב קובעי המדיניות.

על פקידי האוצר, מנהלי הקופות, המטפלים והפוליטיקאים, לראות את העיוות הענקי הנוצר בבריאות הנפש כאשר הממשלה מתפעלת אותה ישירות, בניגוד לחוקי כלכלת הבריאות. כשהאפרטהייד לבריאות הנפש יבוטל, היא תחיה כיתר מגזרי הבריאות בקופות, הנאלצות לנהל כלכלת בריאות נכונה בפיקוח הצרכנים והממשלה.

בתוקף חוק שיקום נכי נפש בקהילה 2000, יהיו קופות החולים פטורות ממתן שיקום לא רפואי (דיור, תעסוקה וכו'), ואילו בטיפול הרפואי יגיעו לאיזון הולם בין מרפאות לאשפוז כמו ביתר המגזרים. ברפורמת המעבר לקהילה אפשר להבטיח שהסגל לא ייפגע בשכרו ובתנאיו, ואילו ההישגים הטיפוליים והסיפוק בעבודה יהיו גבוהים בהרבה.

מאות אלפי משפחות אינן יכולות לממש את זכאותן לטיפול רפואי נפשי על פי החוק. על הממשלה לקיים את החוק כלשונו, לתת ל"תוספת השלישית" לפקוע כנדרש בחוק, או שבית המשפט יתערב, ואז יגיעו הממשלה וקופות החולים להסכם שיאחד את טיפולי הגוף והנפש.

הפרופ' שמיר הוא מרצה למתמטיקה ולמדעי המחשב באוניברסיטה העברית

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ