בחירות בבריטניה / רקע

הבחירות הכלליות בבריטניה שעליהן הכריז ראש הממשלה, טוני בלייר, יתקיימו בזמן נוח מאוד מבחינת מפלגת הלייבור. ראש הממשלה נהנה עדיין מפופולריות רבה, ומפלגתו הצליחה להציג סדר יום ומצע ברור ומשכנע - שעומדים בניגוד גמור להיעדר הכיוון של המפלגה השמרנית ולחוסר הכריזמה של מנהיגה, ויליאם הייג. מבחינה כלכלית וחברתית, הלייבור סיפקו את הסחורה והציבו את בריטניה במקום טוב יותר מזה שבו היתה בכל 18 שנות שלטון השמרנים.

מועד הבחירות בבריטניה נקבע על ידי המפלגה השלטת, בדרך כלל בתום ארבע שנים - שנה אחת לפני שהנוהג מחייב קיום בחירות. זאת, כדי למנוע מצב בו הממשלה "לחוצה אל הקיר" וכדי שיתאפשר לה מרחב תמרון, אם העניינים משתבשים ופוגעים בסיכוייה לזכות.

נכון להיום, נראה שניצחון הלייבור מובטח וכי המפלגה אפילו תגדיל את הפער בבית הנבחרים מול האופוזיציה. סקרים אחרונים שהתפרסמו בטיימס הלונדוני, מצביעים על פער של 25% בין הלייבור לשמרנים. עקב שיטת הבחירות האזורית עשוי פער הקולות להיות מתורגם לפער של עד 250 מושבים בפרלמנט - כלומר, הפרש של יותר מ-35%. זאת אפילו בלי עזרת הליברל-דמוקרטים, שסייעו ללייבור ב-1997 לנצח באזורי בחירה קשים.

אין פלא, אפוא, שהשמרנים לחוצים. באין תוכנית ברורה, נראה לעתים כי מסע הבחירות שלהם מתבסס כולו על הפחדה. אולי יותר מאי פעם, מכוונים השמרנים את התעמולה שלהם אל הרגש.

פרו-אירופים מול יורו-סקפטים

הנושא החם ביותר הוא אירופה. במשך ארבע שנות ממשלת הלייבור, הצליחו השמרנים להציב את עצמם כאופוזיציה לכל תוכנית הקשורה להעמקת ההשתלבות בריטניה ביבשת המתאחדת. למעשה, המפלגה השמרנית היא כיום מפלגה "יורו-סקפטית" - בניגוד גמור למסורת המפלגה בשנות ה-70 וה-80.

בריטניה, שוויתרה ב-1992 על הצטרפות לגוש המטבע האחיד, טרם הכריעה אם תצטרף לאיחוד המוניטרי. ב-1997 הבטיחה מפלגת הלייבור לקיים משאל עם כשנה אחרי הכנסת המטבע לשימוש בגוש היורו, ולא הסתירה את שאיפתה להשיג "כן" בכל מחיר. השמרנים - שמבינים את הקשר הרגשי שיש לבריטים כלפי המטבע שלהם, סמל הפטריוטיות והריבונות - מבטיחים לשמור על הליש"ט, גם הם בכל מחיר. אבל דווקא גיוסה של ראש הממשלה לשעבר, מרגרט תאצ'ר, לטובת הנושא, חשף את המצוקה בהנהגת המפלגה.

בתחום הכלכלי, שעליו נסובו רוב מערכות הבחירות בבריטניה במאה העשרים, יכולים השמרנים לעשות מעט מאוד. בניגוד להבדלים העבר החדים בין השמרנים (הליברלים) לבין הלייבור (הסוציאליסטים), הרי שטוני בלייר הצליח כבר ב-1997 לעקוף את השמרנים מימין. כך, מול הבטחות הממשלה להתמיד בצמצום האבטלה ובמדיניות ההפרטה, יכולים השמרנים רק לטעון שהממשלה נכשלה בהיערכות להאטה הצפויה בשנים הקרובות, ולהבטיח - כמה מקורי - קיצוץ במיסוי. באופן כללי, המפלגה השמרנית מעוניינת שלקראת סוף מסע הבחירות יתמקד העניין בסוגיית אירופה והיורו, בעוד מפלגת הלייבור רוצה מסע בחירות שיתמקד בכלכלה ובשירותים הציבוריים.

נושא נוסף שהשמרנים מנסים לדחוף במערכת הבחירות הוא ההגירה. כאן מאמצי ההפחדה ממשיכים לשבור שיאים חדשים. השמרנים מדברים על "יד רכה" של הממשלה שהובילה להכפלת מספר מבקשי המקלט המדיני בבריטניה ולהצפה במהגרים. למול הבטחותיהם להקים "מחנות" לריכוז מבקשי המקלט המדיני ולהקשחת מדיניות ההגירה, מציגה הלייבור תוכנית משלה למיגור התופעה של הברחת מהגרים מעבר לגבול.

השמרנים מנסים גם להשתמש בנשק ההפחדה כאשר הם שבים ומעלים את נושא הפשיעה לסדר היום, ומבטיחים הגדלה ניכרת בתקני השוטרים. לצערם, ממדי הפשיעה בתקופת ממשלת הלייבור לא גדלו במידה מספיקה כדי להפוך את נשקם לאפקטיווי.

ויש גם מפלגה שלישית. המפלגה הליברל-דמוקרטית, בראשות צ'רלס קנדי, תמשיך להתמודד על מקום של כבוד בבית הנבחרים, בלי השפעה של ממש. העובדה שבלייר נדחף על ידי השמרנים לייצג את הקו הפרו-אירופי, שללה מה"ליב-דם" את הנושא היחיד שבו הציגו קו מדיני של ממש. כך, עם מצע לא מעניין ומנהיגות ישנונית, תנסה המפלגה "להרחיב את בסיס הבוחרים שלה". אלא שבלי הסכם עם הלייבור - כמו ההסכם ב-1997 שהביא לשיתוף פעולה כדי למנוע ניצחון שמרני שישי ברציפות - נראה כי אפילו לכך קלושים הסיכויים.