המאכער, האינטלקטואל ושתי הנזירות

האמת חוצה את האש ולעולם אינה עולה בלהבות, אומר פתגם רואנדי. ואכן נראה כי ב-8 ביוני יצאה מבריסל אמת, לפעמים זהירה מדי, ובכל זאת אמת, במשפט שבו הואשמו שתי נזירות, שר לשעבר ופרופסור לפיסיקה מרואנדה, בהשתתפות בהשמדה

מאת אביבה אבירם
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מאת אביבה אבירם

התובע אלן ווינאנטס במשפט "הארבעה מבוטארה", שהסתיים בבריסל ב-8 ביוני בהרשעת הנאשמים, הציג אותם כמעט כמיקרו-קוסמוס של מנגנוני ההשמדה ברואנדה שהחלה ב-7 באפריל 94', נמשכה שלושה חודשים, ועלתה בחיי מיליון בני אדם, רובם המכריע טוטסי. רק כמעט, מכיוון שחסר היה נציג לעמוד תווך רביעי של ההשמדה - הצבא. זה לא לגמרי מדויק. על ספסל הנאשמים גם לא ישב נציג של האינטראהמוויי, מיליציות ההשמדה, או של דרגי השלטון הרשמיים. או של האיכרים, "מלח הארץ" על פי האתוס הרשמי של המשטר הארכי-מעמדי שביצע את ההשמדה כביכול בשמם וגרר אותם לרציחות. שכן, המטרה היתה לשתף אנשים רבים ככל האפשר בטבח, ש"ההספק" שלו היה גדול יותר משל מחנות המוות הנאציים.

אבל על ספסל הנאשמים ישב ה"מאכער", אלפונס היגאנירו, בן 51, שנידון לעשרים שנות מאסר, שר לשעבר, ומ-92' מנהל החברה לייצור גפרורים "סורוואל". היגאנירו, שבא מתוככי ה"אקאזו" (החוג הפנימי של הנשיא ג'ובנאל הביארימאנה), כונה "הקופה" של האינטראהמוויי. ישב שם גם ונסן נטזימאנה, בן 39, האינטלקטואל, פרופסור לפיסיקה ומומחה לאקלים, שנידון ל-12 שנות מאסר. עד היום מכריזים על חפותו מראשי כל הגגות כמה מעמיתיו באוניברסיטה הקתולית של לובן בבלגיה, שבה שקד על הדוקטורט שלו ושאליה חזר לאחר תבוסת משטר ההשמדה. והם אינם היחידים. בבלגיה, השליטה הקולוניאלית לשעבר ברואנדה, עדיין יש למשמידים ידידים רבי השפעה, שמעמידים על אותו מישור את המשטר הקודם והגרילה שנלחמה נגדו (הנמצאת כיום בשלטון). וההשמדה, אם בכלל יודו בה, אינה בעיניהם אלא גלישה טרגית של משטר שעמד על נפשו. היו לחצים ופניות שלא להעמיד את נטזימאנה למשפט.

או את שתי הנזירות שישבו על ספסל הנאשמים: אם המנזר בסובו, קונסולטה מוקנגנגו, האחות ג'רטרוד, בת 42, שנידונה ל-15 שנות מאסר. ג'רטרוד הסגירה לרוצחים כ-7,000 טוטסי שצבאו על שערי המנזר שלה (בפוגרומים בטוטסי בעבר שימשו כנסיות ומנזרים מקומות מקלט). היא לא היססה להדוף ילדים שנאחזו בשולי גלימתה והתחננו "הצילי אותנו, את בן אדם של האל", ולדרוס במכוניתה כאשר יצאה מהמנזר גופות של גוססים ומתים.

לצדה ישבה האחות מריה קיזיטו, ג'וליין מוקבוטרה, בת 36, שנידונה ל-12 שנות מאסר. היא תוארה כצל נאמן של ג'רטרוד שהביאה במו ידיה דלק כדי לשרוף חיים 500 טוטסי שהצטופפו במוסך במרכז הרפואי של המנזר. השתיים ייצגו את הכנסייה הקתולית, מרכיב איתן בפקעת הכוח והקליינטורה ברואנדה שטיפחה את תת-המיתולוגיה הגזענית - התרבית שבה צמחה "אידיאולוגיית" ההשמדה.

עדויות ניצולי השמדה, שעוררו בכי בקהל שמנה רואנדים רבים, לא גוללו אפילו את אפס קצה של הזוועה. אבל במקרים כאלה, תדמיתם העצמית של הנאשמים וטיעוני הסניגוריה הם מאירי עיניים לא פחות. האחות ג'רטרוד ראתה את עצמה (בדברים שאמרה לפני המשפט) כקדושה שהצליחה לחלץ את המנזר ללא פגע מהתופת ברואנדה. נטזימאנה, "אישיות מורכבת" כדברי עד הגנה, היה בעיני עצמו דמוקרט אמיתי, שעל פי מיטב המסורת של האיזונים הקדושים, התנגד בה במידה למשמידים ולגרילה שהביסה אותם (וכך כמובן עלה מבחינה מוסרית על כולם). קיזיטו, שקיללה את הטוטסי כשהילכה בין גופותיהם, משום שלפני מותם קרעו כמה מהם לגזרים שטרות כסף שהסתירו בבגדיהם לבל יפלו לידי רודפיהם, הכריזה במשפט שהיא "אינה טוטסי ואינה הוטו, היא ילדה של האל".

היגאנירו לא יכול היה להגדיר עצמו כמתנגד משטר. יחסיו עם הביארימאנה אמנם הצטננו, אבל זאת מפני שהביארימאנה, שהקים את תשתיות ההשמדה, נראה לו "ותרן" מדי כלפי הטוטסי. זה לא מנע את היגאנירו, שגם הוא למד בלובן מתמטיקה גבוהה והיה חתן רופאו האישי של הביארימאנה, לארח את הנשיא לארוחת בוקר יומיים לפני מותו בהתרסקות מטוסו ב-6 באפריל 94'. אבל כפי שהסביר בנימה סבלנית במופגן, של מי שנאלץ לגולל את רזי הפוליטיקה הרואנדית להדיוטות, הוא רק קרא ופעל לאחדות ההוטו ולליכוד השורות. הכל היה במישור "פוליטי" רעיוני שלא תורגם כמובן מעולם לשפת המעשה.

מה לעבודה ול"ביטחונה של בוטארה"?

אפילו מדברים שאמרו נטזימאנה והיגאנירו - "הוטו מתונים" בעיני עצמם - ברור שהתרועעו עם רבי-הרוצחים ושוטטו בצמתי הכוח, אבל איכשהו ניווטו לכאורה את דרכם ברואנדה של ההשמדה בלי לעשות דבר. למשל, אם להאמין להיגאנירו, שהואשם והורשע בארגון רציחות, שבית החרושת שלו שימש בסיס אימונים לאינטראהמוויי ומאגר כספים לראשי מנגנון ההשמדה עוד לפני תחילתה - הוא השתקע במהלכה רק בענייני המפעל.

כל רואנדה ידעה מה פירוש המלים "עבודה" - טבח כל טוטסי באשר הוא - ו"ניקוי"- ציד אחרוני הטוטסי המסתתרים. אבל היגאנירו טען שמשמעותו של מכתב שכתב ב-23 במאי 94' למנהל הטכני של סורוואל היתה לגמרי פשוטה. צריך היה לנקות זרם בוץ בחניון משאיות בית החרושת (לא שמישהו מעובדי סורוואל זכר אגם בוץ כזה); צריך היה לצנן מצמד במשאית שהתחמם יתר על המידה. היגאנירו, והמנהל הטכני שהעיד למענו, לא יכלו כמובן להסביר מה לניקוי ועבודה אלה ול"ביטחונה של בוטארה" (במכתב נאמר "למען ביטחונה של בוטארה יש להמשיך בניקוי עד להשלמתו"), ואפילו היגאנירו הנינוח לא מצא תשובה כשנשאל למה הופיעו המלים ניקוי ועבודה במרכאות (סניגורו שהוא בילבל בין מרכאות וכוכבים).

אינוסן נקויובטסי, שעבד בסורוואל, התגורר תקופה מסוימת בבית נטזימאנה בבוטארה. לפי עדות הצעיר, היושב כיום בכלא ברואנדה, הוא פעל בהוראת נטזימאנה (שחיבר רשימות מיועדים לחיסול בקרב סגל האוניברסיטה) וסרן אילדופונס ניזיימאנה, מראשי הרוצחים בבוטארה. גם נטזימאנה הודה שהרבה להתרועע עם הסרן. מדוע? לא ברור. כך למשל, לאחר שהלך לבית עמיתו שהיה לדבריו ידיד קרוב, פרופסור פייר-קלוור קרנזי ומצא שם את גופת אשתו אלפונסין, ביקר נטזימאנה אצל הסרן כדי לשחק קלפים. (נטזימאנה הורשע ברצח קרנזי אך זוכה, על אף עדויות חזקות נגדו, מרצח אלפונסין וילדיה).

האשמה אחת לא נכללה בסעיפי האישום, שכן התיקונים שהוכנסו ב-99' בחוק הבלגי, המאפשר להעמיד למשפט כל אדם תהא אזרחותו אשר תהא, המואשם בפשעי מלחמה, והמדברים על השמדה ופשעים נגד האנושות, אינם רטרואקטיוויים. אך בבית המשפט חזר ועלה מסמך שנטזמיאנה מואשם בחיבורו - "עשרת הדברות של ההוטו". נטזימאנה הכחיש כל קשר למסמך, המכריז בין השאר כי אסור להוטו לשאת טוטסי או "להעסיק" אותן כמזכירות או פילגשים, ואסור להם אפילו לרחם על הטוטסי.

במשפט העידה גם אשה שטענה, כי ב-91' קיבלה בלובן מנטזימאנה את המסמך להדפסה. מזועזעת מתוכנו היא שאלה אותו עליו. הוא אמר שהוא עצמו מזועזע וכי הטקסט חובר על ידי "טוטסי", דבר המקביל לאמירה שיהודים חיברו את "הפרוטוקולים של זקני ציון" כדי להוכיח את קיומה של אנטישמיות שלא היתה ולא נבראה. נטזימאנה הכחיש שראה אי פעם את העדה.

ג'רטרוד וקיזיטו לא באו בסוד מתכנני ההשמדה. הן רק השתייכו לכנסייה, שבמקרה הטוב לא ראתה ולא שמעה דבר. מעשי הטבח במנזר בסובו בוצעו ב-22 באפריל, במרכז הרפואי שבשטחו. כעבור שלושה ימים נכנסו אינטראמהוויי למנזר עצמו ורצחו טוטסי "מבוקשים". במנזר נותרו בני משפחה של הנזירות הטוטסי, שאותם הן הסתירו על אפה וחמתה של ג'רטרוד (דיירות המנזר עצמן לא היו בסכנה, ונראה שהרוצחים היו מוכנים להעלים עין מהנזירות הטוטסי). ג'רטרוד דרשה לסלקם. "בשם האל הכל יכול, אם אתן לא תוציאו אותם, אני אעשה זאת", אמרה, כפי שסיפרה אחת הנזירות שעל אף מכבש הלחצים של הכנסייה הפנתה אצבע מאשימה לג'רטרוד וקיזיטו. ב-5 במאי כתבה ג'רטרוד מכתב לראש העיר ודרשה את פינוי המנזר מאחרוני הטוטסי. הדבר בוצע למחרת והאנשים נרצחו סמוך למנזר.

נזירות שנבעתו מהאירועים חשו כלואות במנזר הבנדיקטי במרדרט שבבלגיה, לשם פונו בשלהי ההשמדה. ניסיונותיהן לספר לאנשי כנסייה את האמת נתקלו בקיר אטום. אלה שרצו לשוב לרואנדה נאלצו לברוח בעזרת ידידים מחוץ למנזר. אנשי כנסייה נשלחו בעקבותיהן לשכנען לחזור בהן מהאשמותיהן.

ג'רטרוד אמרה שהיתה משותקת מפחד בזמן ההשמדה, וניסתה להציל בני אדם ללא הועיל. גם נטזימאנה דיבר על עצמו כמי שפתח את ביתו לכל מבקשי המקלט, למשל לונגן רודאסינגווה הטוטסי. אלא שנטזימאנה כלל לא ידע שהוא טוטסי, ורק לאחר שנודע לו הדבר, לפני המשפט, התפאר ב"הצלתו". הוא נתן מחסה לנקויובטסי, אמר, אלא שהלה היה אחד הרוצחים. הוא נתן מחסה לצעירה הוטו אבל נקויוובטסי רצח אותה, ונטזימאנה התייפח לרגע במשפט ואמר כי היה מזועזע. אם לא נרצחה בהוראתו כי ראתה מה קורה, אז מדוע? נשאל. אולי רצח אותה נקויובטסי מתוך קנאה, השיב.

חולות, נאחזות זו בזו

תת-הטקסט שביצבץ לפעמים בבירור מדברי הסניגורים, אם כי חלקם נזהרו לכאורה בכבוד הניצולים, היה שכל העדויות הן פרי מזימה "פוליטית" או לכל הפחות לא אמינות. הסניגורים לא אימצו במפורש את התזה של "סינדיקטים של מלשינים", שלדברי מכחישי ההשמדה וממסמסיה מכתיבים ברואנדה, יחד עם המשטר החדש, כל עדות של ניצול. אבל רוח הסינדיקטים האלה ניסרה בחלל האוויר. האם יש בכלל עדים אמיתיים ברואנדה? שאלה באירוניה פרקליטה של אחד התובעים האזרחיים הרואנדים במשפט.

כן, היו סתירות, היו הבדלים בין עדויות, גם בין גרסאות של אותו אדם עצמו בזמנים שונים. במנוסה ובבהלה הבלתי אפשריות של ההשמדה, לפעמים הזיכרונות חיים להחריד ולפעמים נותרים רק רסיסים. בשבע השנים שחלפו מאז דיברו ניצולים בינם לבין עצמם, ולא יכלו שלא להיות מושפעים מכך. אולי קרה שהופעלו על עדים לחצים מצד אנשי המשטר החדש, אבל השפעה גדולה בהרבה נודעת לעובדה שגם היום הם מוקפים ברוצחים ובני משפחותיהם. לא אחת חששו ניצולים לדבר כאשר התבקשו על ידי עיתונאים, חוקרי ארגוני זכויות אדם או חוקרי בתי משפט שונים, ולא ידעו מה בדיוק רוצים מהם, מי בעדם ומי נגדם. אבל עדיין, פרטים רבים בעדויות תאמו והצטלבו.

לבלגיה באו להעיד גם נשים ניצולות ממנזר סובו, כמו ונרנדה מונקנקוסי ודומיטילה מוקמבנזה, שזחלה מתוך קבר אחים. רובן איכרות חסרות כל, רבות מהן הוטו שהיו נשואות לטוטסי. הן חולות, נאחזות זו בזו, דולות, מי יודע מנין, את כוחות הנפש לחיות ולגדל יתומים שאימצו. הן אינן פוקדות את המרכז הרפואי של המנזר המנוהל כיום על ידי האחות ססיל, ידידתה של ג'רטרוד. לא רק משום שאינן יכולות לשלם את הסכום המקביל ל-10 פרנקים בלגיים תמורת ביקור, אלא משום שכאשר הלכו פעם איימו עליהן וניאצו אותן.

לא בקלות החליטו הנשים, שרובן לא ביקרו אפילו בבירת ארצן, לבוא לבריסל. הן עלו להעיד בראש זקוף, בבגדיהן החדשים, הפשוטים, מסתירים גוף רזה מדי, כתפיים וגב מצולקים מפגיעת מצ'טות. מלוויהן הבלגים לקחו אותן לפני הנסיעה לשווקים בבוטארה וקיגאלי, לבל יעלו על הדוכן בסנדלים שחוקים ובבגדים מרופטים, וידידי הנאשמים מיהרו לטעון כי הן עדות בשכר.

כאשר חזרו לרואנדה ונאספו להאזין לרדיו רואנדה ולתחנות רדיו זרות, סיפר ידיד רואנדי לעיתונאית הבלגית קולט ברקמן, הוא ראה אותן לראשונה בוכות. הן התחבקו ובכו כששמעו את פסק הדין. והן ביקשו כי יעביר מסר למושבעים: תודה על אומץ לבכם, תודה על הסולידריות שלכם. סוף סוף, הן אמרו, נשמעה בכל התחנות אותה גרסה, נשמעה האמת. אפילו במנזר בסובו, שאליו חזרו בינתיים כל הנזירות, אלה שהגנו על השתיים ואלה שהאשימו אותן, היתה תחושת הקלה.

ואכן מבריסל יצאה אמת, לפעמים זהירה מדי, ובכל זאת אמת, על אף פגמיו של המשפט. כך למשל, נראו פסקי הדין קלים מדי גם לאנשים הסולדים ממערכת הכליאה הדורסנית באשר היא, ומתנגדים למאסר עולם לצמיתות. בעולם המרבה לגזור מאסרי עולם על אנשים שלא עשו עשירית ממה שעשו ארבעת הנאשמים, אפשר היה להטיל עליהם תקופות מאסר ארוכות יותר. לקצרן אפשר תמיד אחר כך.

לאחר המשפט יכלו, אולי לראשונה, הנשים מסובו לחוש לרגע משב קל של אמת ושל מעין סולידריות, שכה בוששה לבוא מהעולם מבחוץ.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ