ארגון שתי אמהות

בקרוב יצטרך בית המשפט העליון להחליט אם מאות המשפחות הלסביות בישראל, שהוא עצמו תמך בהקמתן בהחליטו לאפשר תרומת זרע לכל אשה, הן משפחות לכל דבר. ההכרה בתא משפחתי חד-מיני ובזכויות ההורות של שתי בנות הזוג תקנה תוקף מעמדי וחברתי למה שילדים לשתי אמהות מרגישים ממילא: לא משנה למי נולדת, משנה מי אוהב אותך

אביבה לורי
אביבה לורי
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
אביבה לורי
אביבה לורי

הדבר שהכי הטריד את אביה של מיכל יהוידע בתור החותן המיועד היה מה עושה אבא של מיכל דרורי ומה היא, בתור הכלה המיועדת, מביאה כנדוניה לחופה. "יש לה דירה?" הוא שאל את בתו את השאלה המתבקשת, "יש לה כסף? מה המקצוע שלה?" יהוידע הרגיעה את אביה ואמרה שלדרורי יש כל מה שנחוץ ושלא ידאג כי היא עובדת בבנק לאומי למשכנתאות ואפשר יהיה לקבל משכנתא. זה היה לפני שבע שנים, כשבתו הכירה לו את דרורי, חברתה החדשה לחיים, והודיעה לו אגב כך באופן רשמי שהיא לסבית. היום, אחרי שבע שנים של חיים משותפים, מגדלות דרורי ויהוידע את בנן המשותף, עומר, בן השנתיים וחצי. דרורי היא אמו הביולוגית ואביה של יהוידע הוא סבא גאה.

לפני חודש, ברוב של שני שופטים מול דעת יחיד (סביונה רוטלוי), נדחתה בבית המשפט המחוזי בתל אביב תביעה של זוג נשים לאימוץ הדדי זו את ילדיה של חברתה - שלושה ילדים בני עשר, שבע וארבע - שנולדו לתוך קשר רצוף שהן מקיימות זה 12 שנה. עורכת הדין של הזוג, עירא הדר (עדן), מכינה בימים אלה את הערעור לבית המשפט העליון, שיצטרך בבוא היום לתת את דעתו על תופעה המתרחבת בשנים האחרונות בעולם ובישראל: דגם חדש של משפחה, בדמות זוגות חד-מיניים המבקשים לממש את זכותם להורות. מאות זוגות-משפחות כאלה חיים היום בישראל, בעיקר של נשים לסביות שילדו ומגדלות ילדים, כמו דרורי ויהוידע וכמו בנות הזוג שהגיש את התביעה שנדחתה.

בנות הזוג שהגיש את התביעה, שתי נשים אקדמאיות בשנות ה-40 המוקדמות, החליטו לצאת למאבק עקרוני כדי לזכות בהכרה בתא המשפחתי שלהן. בית המשפט הטיל חיסיון על התיק, כמו בכל מקרה שבו מדובר באימוץ ילדים ואסר על חשיפת כל פרט מזהה על הנשים או ילדיהן. "אנחנו טענו שהחיסיון מיותר", אומרת עו"ד הדר (עדן), "כי הנשים והילדים שגדלו לתוך המצב הזה מודעים ומעוניינים בחשיפה, אבל בית המשפט התנגד והטיל חיסיון, גם בערכאה הראשונה, בבית המשפט לענייני משפחה שפסק נגדן ב-99', וגם עכשיו במחוזי".

ההערכה היא שהקהילה ההומו-לסבית בישראל מונה כ-300 אלף איש, המהווים כ-5% מכלל האוכלוסייה, כמקובל בכל העולם. גם בארץ זה כבר דור שני ושלישי שגדל באווירה מפויסת, ובחברה אדישה ברובה שלא נדהמת מן התופעה ומכך שחברים, קרובים ובני משפחה יוצאים מהארון. אם כי גילויי הליברליות מרשימים בהרבה כשמדובר בילדים של השכנים. "אמא שלי, אם זה היה קורה אצל השכנה, היתה צועדת ראשונה ברחובות במצעד הגאווה ומחזיקה את הדגל כל הדרך", אומרת דרורי. "אבל כשזה קרה אצלה בבית, היא לא צועדת ברחובות". עם זאת היא מדגישה ששני הוריה, באופן יחסי להורים אחרים, מקבלים אותה ואת בת-זוגה בסבר פנים יפות, "למרות שבאיזשהו מקום אני מרגישה שאולי אכזבתי אותם, זה לא מה שציפו ממני. הידיעה הזאת קשה כי תמיד קשה לך כשאתה מאכזב את האנשים הכי יקרים".

הקשרים הטובים השוררים בין דרורי ויהוידע לבין משפחותיהן הם דוגמה חריגה. במרבית המשפחות המצב הרבה פחות נינוח. קיימים מתחים גדולים, קרעים, ניתוקי יחסים, החרמות קיצוניות ואיומיים פיזיים. לכן אולי חשוב הצעד המתבקש הבא - הכרה משפטית בקשר הזוגי, ובעיקר מתן תוקף חוקי ומשפטי לילדים הגדלים במשפחות הומו-לסביות.

את חשיבותו של האימוץ ההדדי רואה א', מגישת התביעה המשפטית, כהכרח למי שטובת הילדים עומדת לנגד עיניו. "זה מעניק תחושת ביטחון עצמי לילד. הבן הגדול שלנו היה בין הראשונים שנולד בארץ לזוג נשים. עדיין לא היה כאן ניסיון ואנחנו למדנו את הנושא וקראנו מה קורה בחו"ל וראינו שבארה"ב יש תשובות לכל החששות, כמו למשל זה הנפוץ ביותר בקשר לחשיבותה של דמות אב".

ומה באמת חשיבותה? "הילדים במשפחות שלנו הם לא היחידים שגדלים בלי אבות. לא מצאנו מחקרים שתומכים באופן מרחיק לכת בחשיבותו של אב בחייו של ילד. ילד שסופסוף מגיע לתא משפחתי כזה הוא כל כך אהוב ורצוי, ששתי אמהות הרבה פעמים יכולות לתת לו אפילו קצת יותר מאמא ואבא, כשאת האבא בחברה המערבית כמעט ולא רואים בבית. הילדים שלנו גדלים עם המון ביטחון עצמי כי זה מה שאנחנו משדרות להם. אף פעם לא הסתרנו מהם שום דבר ותמיד נלחמנו על הזכויות שלנו בלי לפחד מפרסום, וכך גם מרגישים הילדים.

"אצלנו במשפחה שלושת הילדים הם של שתינו", היא ממשיכה, "ולא רלוונטי כמה ילדתי אני וכמה בת הזוג שלי. הייתי שותפה לתכנון של כל אחד מהילדים, דרך ההריון וכל הלידות. ההחלטה היתה משותפת. הביולוגיה אצלנו לא משנה. לחלק מהילדים יש הגנים שלי ולאחרים של בת זוגי. מצד אחד הילדים כמובן יודעים את מי כל אחת ילדה, ומצד שני קרה אצלנו שבתקופות מסוימות הייתי קשורה יותר לילדים שלה או להיפך. זה תמיד פונקציה של כמה זמן את נשארת עם הילדים בבית, או סתם עניין של כימיה, כמו בין כל בני האדם. כשהבן שלנו היה בן חמש שאלו אותו בגן איך זה יכול להיות שהוא נולד בלי אבא, אז הוא הסביר את הסיפור על הזרעים ואמר שהאמהות שלו רצו אותו אז הן הלכו לרופא והרופא נתן להן זרע וככה הוא נולד".

מיכל עדן, חברת מועצת העיר תל אביב (מרצ) ויו"ר הוועדה למען ההומואים והלסביות, מכנה את תופעת הילדים שנולדים במשפחות לסביות וגם בקרב ההומואים בעשור האחרון "המפץ הגדול", רכבת שכבר יצאה לדרך ואי אפשר לעצור או להתעלם מקיומה. עדן: "כיום יש כבר מסה קריטית של משפחות וכבר אי אפשר להתעלם מאתנו ולא להחזיר אותנו לארון. אני מאמינה שתפקידה של מדינה דמוקרטית להגן על זכויות הפרט והחלש ולכן על מדינת ישראל לעגן בחוקים ובתקנות את זכויות המשפחות והזוגות הסובלים מאפליה, ולהתייחס בכבוד הראוי לערכים של טובת הילד וכבוד האדם".

סכנת השימוש בגבר

בכל יום שישי בקיץ, בשעות אחר הצהריים, הן נפגשות בפארק הירקון, זוגות נשים לסביות עם ילדים קטנים על הדשא. ילדים בוכים ושמחים, קופצים וצוהלים, מטפטפים טיפות אדומות מאבטיח קר שנשלף באצבעות קטנטנות מקופסת פלסטיק, מרוחים בפרוסות עוגה וחצי פיתה עם שוקולד. הפארק הוא מגרש משחקים ענק לתושבי הסביבה: ילדים מטפסים על מתקני שעשועים, הורים מטיילים עם עגלות ובתווך כלבים ובלונים צבעוניים של ימי הולדת מאולתרים. בצד אחד יושבים במעגל חובבי יוגה שמתמסרים לאנרגיות חיוביות בעיניים עצומות, ומנגד מעגל שלוב-ידיים של מודטים שחוזרים כבר חצי שעה ברציפות על אותה מנטרה. בין כל אלה נראה מעגל האמהות שגרתי לגמרי. גם כאשר אחד הילדים הקטנים צועק "אמא" ושתי נשים מזדקפות בבת אחת ושואלות יחד: "מה?"

שתי אמהות לילד אחד לא מפחיתות את מפלס החרדות. להיפך, הן מכפילות אותו. זה לא משנה שמבחינת החוק אין דבר כזה, שתי אמהות: האמא הביולוגית נחשבת לחד-הורית, ולחברתה לחיים אין שום חובות או זכויות כלפי הילד, גם אם הוא נולד מתוך החלטה ותכנון משותפים.

דרורי: "היום אם עומר חולה, מיכל בעיקרון לא יכולה לקחת אותו לרופא, ואם חס וחלילה יקרה לו משהו, היא לא תוכל לחתום שיעבור ניתוח. היא לא יכולה להוציא אותו מהארץ ללא הסכמתי, לא לרשום אותו לבית ספר ולא להוציא מהמעון אחרי הצהריים. אם חס וחלילה יקרה לי משהו, אין למיכל שום זכויות על עומר. אולי יעזור לה אחר כך בבית המשפט אם נתתי לה בחיים אפוטרופסות, אבל אם ההורים שלי ירצו לקחת את עומר, זה יתבטל לאחר מותי במקרה שההורים שלי ילחמו איתה בבית משפט".

ויש סיכוי שהם ילחמו? "לא הייתי רוצה להעמיד את זה במבחן המציאות. אנחנו במקרה התברכנו בהורים שמקבלים אותנו, אבל יש הרבה הורים שלא כדאי להעמיד במבחן".

בעיית הנכדים, אומרת דרורי, רגישה במיוחד אצל הורים לבנות לסביות. "התגובה הראשונה כשאת אומרת להם שאת לסבית, אחרי השוק ומה יגידו השכנים, היא: 'מה יהיה? לא יהיו לך ילדים'. כשאמרתי להם שאני או מיכל מתכוונות להכנס להריון, הם נרגעו. יהיו להם נכדים וזה כבר נשמע אחרת".

הילדים במשפחות לסביות, בניגוד לנהוג בקרב זוגות הטרוסקסואלים, באים לעולם אחרי שנים רבות של קשר יציב וזוגיות טובה. ברוב המכריע של המקרים יוצא ההריון לדרך מתרומת זרע. כל אשה יכולה לפנות לבנק הזרע ולקבל טיפול בבית חולים (מחירה של מנת זרע הוא כ-300 שקלים); ההפריה נעשית על חשבון קופות החולים. כאן, בניגוד למקובל בתיקי אימוץ, יישאר התורם לעולם אנונימי וחסין מפני תביעות אבהות אפשריות.

למרות זמינות ההפריה העצמית, שוקלות לסביות לא מעטות את האופציה לצרף למשפחה גבר, ולו רק כדי לצאת ידי חובת המחקרים וספרי הפסיכולוגיה לגיל הרך, הטוענים שמוטב לילד שיהיה לו מודל גברי בבית. "גבר זה להכניס גורם נוסף למערכת שלנו", אומרת שפי רכלין-פז, שחברתה טלי ילדה להן ילד לפני שנתיים וחצי. "אנחנו חשבנו על זה המון. אתה אף פעם לא יכול לדעת אם יום אחד הוא לא ידפוק בדלת ויגיד שהוא האבא, או יתחתן עם מישהי שלא תוכל ללדת ילדים ואחרי 20 שנה הוא יבוא. מעבר לזה, כשלילד יש אבא אז לבת הזוג שלא ילדה אין יד ורגל במשפחה כזאת ובחיים היא לא תוכל לאמץ את הילד".

עדה ותקוה (השמות המלאים שמורים במערכת), אמהות לילדה בת שלוש וחצי, שקלו גם הן לעשות ילד עם גבר. הן חיות ביחד כבר 12 שנה, טיילו במזרח ואחר כך החליטו למסד את הקשר ולהקים משפחה. תקוה, בת 38, עובדת בהיי-טק ועדה, בת 33, עובדת בעסק של משפחתה. עדה: "אני הייתי תמימה וחשבתי שהדמות הגברית היא מרכיב מאוד חשוב בגידול הילד. תקוה לא רצתה בזה אבל הלכה אתי לקבוצה, 'הורות אחרת', שהמטרה המשותפת שם היא להיות הורים. הכרנו בחור נחמד שהיו לו כל מיני תנאים. בגיל שלושה חודשים הוא כבר רצה לקבל את הילד בדיוק חצי חצי, ובחגים ללכת להורים שלו ושל תקוה, שהיה ברור שהיא תיכנס ראשונה להריון כי היא יותר מבוגרת, ולהתגלגל עם הילד על הדשא. אני כאילו נזרקתי משם, וזה עשה שמות במערכת שלנו".

תקוה: "עדה אמרה שאבא טבעי זה ייהרג ובל יעבור, ואני לא רציתי לעשות הפליה בין ילד שלי לילד שלה, שיוולד, אז קבענו שנעשה את שני הילדים באותה דרך. אז הלכנו לבדוק את הקטע ולאט לאט הבנו שהחלום הזה שהיא תקעה לעצמה לראש של דמות גברית דורש מחיר גבוה מדי. הבנו שזה לא יתכן שפתאום יגיע מישהו זר ויגיד שהוא חלק מהמשפחה שלנו".

עדה: "היום אנחנו מברכות על הצעד הזה. לחשוב שהיינו צריכות למסור את הילדה למישהו, אפילו לשעה, זה נורא".

המשפחה של עדה קיבלה את הזוגיות הלסבית שלה בצורה קשה. במשך שנים טענו הוריה שתקוה הדיחה אותה לתרבות רעה. אמה, לאחר שנודע לה שבתה חיה עם אשה, התנדנדה בין הנאמנות לבעלה לבין אהבתה לבתה. בסופו של דבר הכריעה הנאמנות, שלא לומר הפחד. "אבא שלי כל השנים היה עקבי. הוא ניתק אתי כל קשר ואנחנו הסתרנו ממנו, מתוך פחד שמא יקרה לו משהו נורא, את הולדתה של הילדה. במשך שנתיים וחצי הוא לא ידע על קיומה. אמא שלי ידעה ושתקה. ואז יום אחד, אחי התחתן ולפני החתונה הלכתי ופתחתי את הכל ומאז זה הפך לסרט טורקי. אבא קיבל את הילדה כנכדה לכל דבר והוא משוגע אחריה. אחר כך הוא שאל אותי: 'למה לא סיפרת לי?' אמרתי לו שפחדתי כי הוא איים עלי שבגללי יחטוף שבץ, אז הוא אמר: 'אני איימתי עליך? מתי זה היה?'"

קוראת לשתינו אמא

לאמהות הלסביות יש כבר פולקלור נאה סביב חוויית חדר לידה, כשבמקום אבא מתייצבת שם עוד אמא, וסביב ברית המילה. שפי (49) וטלי (45) רכלין-פז מקיימות מסגרת זוגית של 20 שנה. הן קנו ביחד דירה בדרום תל אביב, מנהלות יחדיו עסק של קדם דפוס ולפני שנתיים וחצי גם "עשינו ילד ביחד", אומרת שפי, אף שטלי כאמור היא אמו הביולוגית. "עברנו ביחד את הבחילות, את קורס ההכנה ללידה ואת כל תקופת ההריון. זה לא שעברת את זה עם הבת דודה שלך, אלא עם מישהי שהיא חלק ממך. זה מרגש, כי כל המעמד מאוד מרגש וחשוב. אני הייתי בחדר הלידה וגם אמא של טלי, נתנו לשתינו להיות נוכחות. אחר כך היתה בעיה כי הילד היה פג וכשבאתי לפגייה לראות אותו, לא נתנו לי להיכנס ואמרו לי: 'את לא אמא שלו'. ואז טלי קמה, הסבירה להם את המצב ומאותו רגע הכל הסתדר. טלי היתה באה לפגייה ביום ואני הייתי באה בערב, עם כל האבות. בברית לא הסברנו לרב יותר מדי, רק אמרנו שלילד הזה יש שתי אמהות ויחסית זה עבר בשלום". העובדה שטלי היא אמו הביולוגית של יותם, מגבירה אצלה באופן טבעי את החרדות ואת המודעות לצורך הדחוף באימוץ. "בכל בוקר כשאני יוצאת מהבית ונכנסת למכונית, אני שואלת את עצמי: אם קורה לי משהו בדרך, לאן יותם עובר? לרשויות המדינה? למשפחה שלי? מה שבטוח שלשפי ולמשפחה שלה לא כי אף אחד לא מכיר בה. זה מתסכל מאוד כי אם המדינה מקדשת את הערך של טובת הילד, אז כאן היא עושה בדיוק את ההיפך".

דרורי (35) ויהוידע (36) הגיעו לחדר הלידה מוכנות. יהוידע: "אנחנו חתכנו ביחד את חבל הטבור, כי זה בעצם גם הילד שלי. בשבילי מהרגע שהוא נולד, אני אתו. אחרי כל מה שעברנו בחיים, ההתמודדות בחדר הלידה - קטן עלינו. היתה שם מיילדת אחת שהסתכלה עלי ולא כל כך הבינה מה הקטע, למרות שאמרנו לה, אבל דבר כזה לא ישבור אותנו. אתה מתחסן עם הזמן".

נעמה ורחל, בנות 40, חיות ביחד שבע שנים ויש להן ילדה בת שלוש. רחל היא אמה הביולוגית. "זאת היתה החלטה משותפת", אומרת נעמה. "כשהכרנו לא הייתי מוכנה כל כך לילדים ולא היה לי ברור שאני רוצה לגדל ילדים. רחל רצתה והיה ברור שבאיזשהו שלב זה יקרה, ושמהרגע שאנחנו עושות את הצעד הזה הילדה משותפת ונעשה את כל הצעדים המשפטיים הנחוצים לשם כך". גם נעמה מדגישה שמאבק המשפטי חשוב קודם כל למקרי חירום, לא ליומיום. "הבעיה מתעוררת כשקורה משהו לאם הביולוגית והיא מאבדת את כושר ההחלטה שלה או מתה, ואז להורים שלה או לאחים ואחיות יש יותר זכויות על הילד מאשר לבת הזוג".

היחס של זוגות לסביים ללידה נטול מיסטיפיקציה - גם אלה שלא ילדו מרגישות אמהות במשרה מלאה מבחינה רגשית ומבחינת התפקוד היומיומי. אמא היא מי שמגדלת את הילד ולאו דווקא מי שהביאה אותו לעולם בצירי לידה כואבים. אצל יהוידע ודרורי מתחלקת האמהות שווה בשווה. מחתלות ביחד, מביאות אותו לגן ביחד, קמות באמצע הלילה ביחד. דרורי: "עומר הביא להכרה בזוגיות שלנו אצל המשפחות שלנו, בעצם רק אחרי שהוא נולד היתה הכרה בזוגיות שלנו. הברית שלו היתה גם החתונה במובן הסמלי. ההחלטה להביא ילד היא כבדת משקל, זאת החלטה משותפת של הביחד שהיו מאחוריה הרבה מחשבות. אם הייתי לגמרי לבד, לא בטוח שהייתי נכנסת להריון. זה לגמרי אחרת כשעושים את זה ביחד, גם מבחינה כלכלית. כמו שילד הוא פרי אהבה של זוג הטרוסקסואלי, עומר הוא פרי אהבה שלנו. בדיוק אותו דבר. ככה צריך להבין את זה מבחינת הרגשות שלנו אחת כלפי השנייה וכלפי הילד".

מה חשיבות האימוץ בשבילכן? יהוידע: "בקטע של הפרידה. היו מקרים בקהילה שניתקו את האמא הלא ביולוגית מהילד, וזה נורא. הדבר החשוב הוא שהילד הזה נולד לשתי אמהות שמגדלות אותו. הביולוגיה לא משחקת כאן תפקיד. העניין הוא שלכל ילד יש שני הורים, שבמקרה שניהם ממין נקבה. בטווח הארוך אם קורה משהו למיכל, אני רוצה שעומר ישאר אתי. בטווח הקצר, יש מקרים שהאמא הלא ביולוגית נותקה מהילד. אם היה אימוץ, זה לא היה קורה. ויש גם פחד שאם יקרה משהו לאמא הביולוגית, יעבירו את הילד, כמו במקרה של רכוש עזוב, לאפוטורופוס הכללי".

דרורי: "מיכל מגדלת את עומר מהרגע הראשון שהוא יצא לאוויר העולם, וזה מה שיותר קובע מהביולוגיה. מה שחשוב זה איך הילד גדל ועם מי. לא צריך להשוות אותו למשפחה נורמלית".

גם בשביל המדינה

עמליה (40) וחניתה (32) ארבל חיות ביחד 12 שנה ומגדלות את דרור, ילדה בת שנתיים וחצי, שילדה חניתה. עמליה היתה נוכחת בלידה של דרור ושותפה מלאה לבחירת התורם. "עברנו את התהליך ביחד", היא אומרת. "את ההריון, את הבחילות, קורס הכנה ללידה, הכל. זאת החוויה הכי מרעישה שהיתה לי בחיים. דרור קוראת לשתינו אמא".

עכשיו גם עמליה בהריון, מאותו תורם שחניתה הרתה ממנו. זה נותן להן תחושה של קשר ביולוגי בין הילדים, ואולי, אומרת עמליה, מורה לשעבר והיום מטפלת הוליסטית וקוסמטיקאית, מבחינת הזכויות ההדדיות על הילדים יהיה להן קל יותר לפנות בעתיד בבקשה לאימוץ. "לא נראה לי שאם יקרה משהו לחניתה, אני לא אוכל להמשיך לגדל את דרור. זאת לא אפשרות שעולה על דעתי".

במקרה שלה יש סיבה אמיתית לחשוש. משפחתה של חניתה (חוץ מאחיה) לא חשבה שילד שנולד לשתי נשים גדל במשפחה נורמלית. את חניתה ואת הילדה הם עוד היו איכשהו מוכנים לקבל בביתם, את עמליה בשום אופן לא. לעת עתה ניתקה אתם חניתה כל קשר. חניתה: "בהתחלה ההורים שלי קיבלו את עמליה כאילו היתה הבת שלהם. אמא שלי, אחיותי ואחי, ידעו שאני לסבית, אבא שלי לא ידע. הוא ראה שאין לי חברים, שלכל מקום אנחנו באות ביחד, אבל עד שלא אמרתי לו מפורשות 'אני לסבית', הכל היה נפלא. ברגע שהוא הבין, הוא לא היה מוכן לראות יותר את עמליה.

"כשסיפרתי לו שאני בהריון והיה ברור שזה לא איזה פנצ'ר, הוא לא יכול היה ללכת עם זה הלאה. הוא ייחס את הכל לעמליה. אני הכרתי אותה כשהייתי בת 19 ומאז אנחנו ביחד. מגיל 18 ידעתי שלא אצא יותר עם גברים. היום אני לא בקשר עם אף אחד מהמשפחה.

"כשדרור היתה בת חצי שנה, החלטנו עמליה ואני שאלך לאבא שלי ואראה לו את הילדה, אולי זה יביא לאיזשהו שינוי. זה היה בסדר, והמשכתי ללכת לשם, אבל הוא לא היה מוכן לראות את עמליה, והיו בינינו ויכוחים בלי סוף. עד שחתכתי והפסקתי ללכת לשם. היום הדבר הכי חשוב לי זה המשפחה הקרובה שלי, עמליה, דרור והתינוק החדש שיוולד. המשפחה של עמליה מקבלת אותנו נורא יפה. לי אין יותר משפחה, וזה נורא כואב וקשה. לכן האימוץ כל כך חשוב.

"אני לא חושבת שיש היום מישהו במשפחה שלי שהייתי רוצה שדרור תהיה אצלו, אם לי יקרה משהו. היא נולדה לתוך הקשר שלנו, עמליה היא האמא שלה, זה מה שהיא מכירה. הדבר הכי חשוב זה שהיא תישאר במסגרת שהיא מכירה. ההורים שלי נורא מבוגרים, ועכשיו, כשיש בינינו נתק, אולי הם יתחילו לעשות דווקא? רק בשביל שהיא לא תגדל אותה?"

רחל: "זה שאני נשאתי את הילדה בבטני, לא עושה אותה פחות של נעמה. אני רואה בה יותר התנהגויות של נעמה משלי". נעמה: "אבא שלי נורא מפחד שיום אחד יקחו לי את הילדה. למרות שלא אני ילדתי אותה, הוא מתייחס אליה כמו אל נכדה לכל דבר".

יהוידע: "הכי גרוע שאם קורה משהו לאמו הביולוגית, מישהו יכול יום אחד לקחת את הילד ולהעביר אותו למשפחה אומנת, אנטי-לסבית. אנחנו מוכנות להתפשר על המון דברים, לוותר על הטבות סוציאליות שיש לנו כחד-הוריות, כמו נקודות זכאות במשכנתאות, הנחות במעון ובארנונה, ולא לוותר על האימוץ. ואפילו לספוג הצקות מהילדים עצמם. עומר, כשהוא רוצה לעצבן אותי, אומר: 'את לא אמא שלי'. הוא יודע שאני מתעצבנת מזה. אחרי זה הוא בא ואומר: 'אמא יש רק אחת, אבל לי יש שתיים, אמא זאתי ואמא זאתי'".

תקוה: "זה נורא חשוב כהגנה על הילדים שלנו. אחת הילדות בגן של הבת שלי הלכה להורים שלה ושאלה: 'איפה האבא של הילדה הזאת?' אז ההורים ענו לה: 'אבא שלה נסע רחוק'. ואז הילדה באה לבת שלנו ואמרה: 'אני יודעת איפה אבא שלך, הוא נסע'. הבת שלנו הסתכלה עליה ואמרה: 'את לא מבינה כלום, אין לי אבא, יש לי שתי אמהות'. היתה לי אחרי זה שיחה עם ההורים של אותה ילדה והאמא אמרה לי שכשהילדה שאלה אותה איפה האבא של הבת שלנו, היא לא היתה מסוגלת להגיד משהו אחר, שזה היה הדבר היחיד שהיא הצליחה להמציא. האפשרות לאימוץ היא גם בשביל המדינה. יהיו עוד המון ילדים כאלה בשנים הבאות והמדינה צריכה לתת להם מענה הוגן וחינוכי".

מי את בכלל

עו"ד עירא הדר (עדן), שמייצגת זוגות לסביות רבים, אומרת שמערכת המשפט בישראל - והחברה כולה - מתמודדת היום עם דילמות חדשות בנוגע למבנה התא המשפחתי. התהליך התחיל ב-1997, עם החלטת בג"ץ שנשים חד-הוריות ולסביות יכולות לקבל תרומת זרע מבנק הזרע בדיוק כמו נשים נשואות, וזאת מבלי לעבור בדיקה פסיכיאטרית, שהיתה עד אז חלק מהתהליך ונועדה לקבוע את כשירותן של נשים אלה להיות אמהות. התהליך יעלה שלב כשבקרוב יובא לפני בית המשפט העליון הערעור בנושא אימוץ ילדים במשפחות חד-מיניות. כמחצית מהמדינות בארה"ב ובחלקים מקנדה, אומר יובל מרין, ד"ר למשפטים מאוניברסיטת ת"א ומהמכללה למינהל, מכירות באימוץ על ידי הורה שני, וכך גם בהולנד ובדנמרק.

"כל משפחה שאינה נהנית מהגנת מערכת המשפט היא בהכרח שברירית יותר", אומרת הדר. ראוי היה להתייחס למשפחות החד-מיניות בדיוק כמו שמתייחסים למשפחה הטרוסקסואלית, שבה גבר עקר לא יכול להביא ילדים מזרעו שלו, ואז הולכים שני בני הזוג לבנק הזרע, האשה מקבלת זרע, נכנסת להריון, והמדינה מכירה באותו גבר כאבא של הילדים, למרות שאין ביניהם כל קשר ביולוגי. מאחר שזה איש ואשה, המדינה מכירה בהם כזוג לכל דבר והגבר יוכר כאב של הילדים ולא יעבור שום תהליך של אימוץ.

"אני רואה בזה מסר כפול מהמדינה: מצד אחד היא מאפשרת ללסביות לקבל זרע, מצד שני היא לא מכירה בהורות משותפת של זוג לסביות לגבי ילד שנוצר מאותה תרומת זרע. נוצר מצב מאוד לא ברור מבחינת הילדים. הם יודעים שיש להם שתי אמהות, משפחה שלמה, אחים ואחיות, אבל מבחינה משפטית יש להם רק אמא אחת ואין להם אחים. אם ילד יכול היה להגיד באופן חופשי 'יש לי שתי אמהות', זה היה נותן לו המון כוח להתמודדות עם החברה. ויש גם סיבות כלכליות: הטבות הנובעות מיחסי הורה-ילד.

"ואם קורה משהו לאם הביולוגית, הילדים לא יועברו אוטומטית לחזקת האם השנייה. המדינה יכולה לטעון שהילד יתום ובר-אימוץ. לאמא השנייה אין שום מעמד, למרות שהיא היתה שותפה מלאה להחלטה להביא את הילד לעולם, ראתה אותו באולטרה-סאונד, היתה בלידה וגידלה אותו מגיל אפס. המצב של הילד יסתבך גם אם, נניח, יקרה לאחת האמהות משהו בתאונת דרכים. החוק לא מגן על הילד כאשר הוא מאבד מפרנסת אחת. הילד הלא-ביולוגי של אותה אמא אינו יורש אותה, והוא גם לא זכאי לכלום מהביטוח של הפוגע ומהביטוח הלאומי. ביחסים שבין הורים-ילדים הילדים הלא ביולוגיים תמיד נפגעים".

הישג אחד בכל זאת השיגה הדר (עדן) בבית המשפט לענייני משפחה. בינואר 99' התקבלה החלטה לאפשר לאמהות לסביות אפוטרופסות, כל אחת על ילדיה של השנייה. "זה לא מקנה זכויות ירושה אבל מאפשר לבצע כל מיני פעולות, כמו למשל לרשום את הילד לבית ספר, להחליט החלטות רפואיות, להכניס אותו לניתוח. זה עוזר במשהו בתפקוד היומיומי".

גם במשפחות לסביות יש פרידות, שברון לב, וגירושים. מעמדה של האם הלא-ביולוגית במקרה כזה הוא כקליפת השום. הדר מכירה זוג כזה מקרוב. "החוק הוא לצדה של האמא הביולוגית והיא ניצלה אותו בצורה מחפירה. אמרה שהיא לא רוצה את האמא הלא-ביולוגית בחיים שלה, וניתקה קשר בינה לבין הילדה. זה מה שהחוק מאפשר לעשות לאם הלא-ביולוגית במשפחה לסבית, למרות שהיא גידלה את הילד והקדישה לו את כל חייה: להגיד לה 'מי את בכלל?'. היא לא ראתה את הילדה כבר שלוש שנים והיא מרגישה נורא, בשבילה זו ממש טרגדיה. לתחושתה היא אמא לכל דבר. היא פנתה לבית המשפט לאפשר לה לראות את הילדה אבל מעמדה המשפטי מאוד לא פשוט, וזה רק ממחיש את הנוראיות של חוסר ההכרה במשפחה כזאת. בקרב זוגות הטרוסקסואלים זה לא יקרה, כי הגבר תמיד יישאר אבא ויש לו מעמד בבית משפט. אי אפשר להגיד לו 'מי אתה בכלל?'".

במקביל מתקיים דיון בבג"ץ בעניינן של רותי וניקול ברנר-קדיש, אחרי שבג"ץ קבע כי על משרד הפנים לרשום את בנן הבכור, בן החמש, שנולד בקליפורניה ואומץ שם על-ידי שתיהן, בתעודות הזהות הישראליות של שתיהן. בינתיים משרד הפנים לא עשה זאת ושר הפנים הגיש בקשה לקיים דיון נוסף בהרכב מורחב של שבעה שופטים, ולעיכוב ביצוע של פסק הדין עד להכרעה בדיון. לפני שבועיים הורה נשיא בית המשפט העליון, אהרן ברק, לרשום את הילדים בתעודות הזהות לפני דיון נוסף וללא קשר לדיון עצמו.

תחמושת להומופובים

מחקר חדש שנערך על ידי ג'ודית סטייסי וטימוטי ביבלרז, שני פרופסורים לסוציולוגיה מאוניברסיטת דרום קליפורניה, שהתפרסם בגיליונו האחרון של "אמריקן סוציולוג'יקל ריוויו", גורם לשביעות רצון רבה בקהילה ההומו-לסבית, אך גם לדאגה. לפי המחקר, ילדים שגדלים במשפחות חד-מיניות מגלים יותר אמפתיה לשונות חברתית, משוחררים יותר ביחסם לסטריאוטיפים של זהות מינית והם בעלי נטייה לחשוף את עצמם להתנסויות הומוסקסואליות.

סטייסי וביבלרז העריכו מחדש מחקרים של 21 פסיכולוגים שנערכו בין השנים 1989-1981 וגילו שילדים שגדלים במשפחות חד-מיניות אינם שונים מילדים שגדלים במשפחות הטרוסקסואליות. "הגיע הזמן להפסיק לדאוג", אמרה סטייסי בראיון למגזין, "ולהתחיל להתמודד עם הבעיה בעיניים פקוחות לרווחה. שום דבר במחקר שלנו לא מצדיק אפליה נגד משפחות חד-מיניות, ולא משנה את השכנוע העמוק שלי שלסביות והומואים הם הורים מצוינים שמגדלים ילדים שמסתגלים היטב לחיים". עם זאת היא חוששת שכוחות אנטי-הומואים ושופטים, שמתנגדים לאימוץ ילדים במשפחות חד-מיניות, יגייסו את תוצאות המחקר להוכחת צדקתם.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ