אם להיות לא-חוקי, אז בארה"ב

מאת נתן גוטמן
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מאת נתן גוטמן

פקידי שירות ההגירה האמריקאי יזכרו עוד זמן רב את 30 באפריל 2001. העובדים, שגם בימים כתיקונם נתונים לעומס רב של פונים, מצאו עם הגיעם למשרדים תור של אלפי ממתינים. בלוס אנג'לס המתינו יותר מ-2,000, ביוסטון כ-4,000, בניו יורק השתרך נחש ארוך של ממתינים עד מעבר לפינת הרחוב. חלקם היו מצוידים בכיסאות נוח כדי להקל על ההמתנה; אחרים המתינו כל הלילה בחוץ, מכורבלים בשקי שינה.

30 באפריל היה היום האחרון שבו הותר למהגרים לא-חוקיים להגיש בקשה לקבל אישור שהייה, בלי שיצטרכו לצאת מארה"ב ולהמתין לאישור בארץ מוצאם. בדצמבר נכנס לתוקף תיקון I) 245), שנתן חלון של ארבעה חודשים למהגרים לא-חוקיים שלהם קרוב משפחה או מעסיק בארה"ב, לשלם קנס של 1,000 דולר ולהגיש בקשה למעמד חוקי. ללא החוק המקל, כרוכה הגשת בקשה כזו ביציאה מארה"ב, לעתים למשך שנים, עד לאישור בקשת ההגירה.

לפי הערכות שירות ההגירה, כ-600 אלף בני אדם הגישו בקשות בתקופת החלון. מעטים לא הספיקו, מעטים עוד יותר לא הצליחו לגייס את הסכום הדרוש להגשת הבקשה.

בשבוע שלפני המועד האחרון להגשת הבקשות נרשמה גם עלייה עצומה במספר רישומי הנישואים, שאותה מייחסים למהגרים לא-חוקיים שמיהרו להינשא לבעלי אזרחות, כדי להיכלל בהגדרות הזכאות להגירה חוקית בחלון ההזדמנויות שנפתח. בבית המשפט של מחוז מונטגומרי שבמרילנד עלה קצב הנישואים לאחד בכל 15 דקות בשבוע האחרון של המבצע. ב-1 במאי כבר חזר הקצב לכמה זוגות בודדים ביום.

אבל עצם הגשת הבקשה לשינוי במעמד לא הקנתה חסינות למהגרים הלא-חוקיים. בקליוולנד נטלה המשטרה מידע מטופסי הבקשה שהגישו המהגרים, פשטה על כמה בתים וגירשה קומץ מהגרים. ראשי שירות ההגירה הורו, בעקבות המקרה בקליוולנד, שלא להשתמש עוד במידע מהטפסים לצורכי פשיטה וגירוש, אבל השמועה עשתה את שלה ומקצת המהגרים הלא-חוקיים נמנעו מלבקש שינוי במעמדם והעדיפו את המשך החיים במחתרת.

הילדים יהיו אזרחים

לפני כחודשיים פורסמו נתוני מפקד האוכלוסין האמריקאי לשנת 2000. מפקד זה שם לראשונה את שאלת ההגירה על השולחן וקבע, למעשה, כי האוכלוסייה הגדלה באופן המשמעותי ביותר היא אוכלוסיית המהגרים, בעיקר ממוצא היספני וממוצא אסייתי. המפקד אינו מונה, מטבע הדברים, את אלו השוהים בארה"ב באורח לא-חוקי, אבל הוא מספק כלים להעריך נתון זה. כאן נכונה לדמוגרפים הפתעה: בשנות ה-90 היה מקובל להעריך כי בארה"ב חיים כ-6 מיליון מהגרים לא-חוקיים; כעת ההערכה הזהירה מדברת על 7.1 מיליון ויש המעריכים את המספר ב-9 מיליון. החישוב נעשה לפי ההנחה שכרבע מאלה שנולדו מחוץ לארה"ב הם מהגרים לא-חוקיים.

מיהם המהגרים הלא-חוקיים? רובם באים ממקסיקו או ממדינות אחרות במרכז אמריקה ובדרומה. לפי המחקרים, למרבית השוהים במעמד לא-חוקי בארה"ב יש קרובי משפחה בדרגה כלשהי, שחיים שנים במדינה ורובם מציינים בפני החוקרים גורם מרכזי אחד שהוביל אותם להגר לארה"ב - תעסוקה. תנאי השכר הנוחים ורמת המחיה הגבוהה מותירים את ארה"ב בצמרת השאיפות של מהגרים מאמריקה הלטינית. ההגירה עצמה נעשית לרוב על ידי ביקורי קרובים באשרות תייר, שלעולם אינם מסתיימים, או במקרים אחרים - הברחת הגבול הארוך בין מקסיקו לארה"ב, לרוב בסיוע קבלני הברחה משני הצדדים. לפני חודשיים הזדעזעה ארה"ב כאשר 14 מהגרים ממקסיקו מתו במדבר, כשניסו לעבור את הגבול לארה"ב. אבל טרגדיות מסוג זה הן נדירות. רוב ניסיונות החדירה מסתיימים בהצלחה, או בהימלטות חזרה מחשש לגילוי על ידי שוטרי הגבולות.

חיי המהגרים הלא-חוקיים אינם חיים של רדיפה והסתתרות. אין אלה העובדים הזרים הלא-חוקיים המוכרים ממקומותינו, הנחרדים למשמע כל צופר משטרתי מחשש לפשיטה ולגירוש. ככלל, אין פעילות של ממש לאיתור יזום של מהגרים לא-חוקיים, זולת יוזמות מקומיות לא רבות, ואין התנכלות של התושבים הוותיקים למהגרים החדשים. רובם נקלטים בערים ובשכונות שבהם קיימת קהילה מארץ מוצאם, ולא פעם אצל קרובי משפחה שכבר מתגוררים באמריקה. אבל מעבר לכיסוי רפואי בסיסי וחינוך לילדים, המהגרים הלא-חוקיים אינם זכאים לדבר מהמדינה או מהשלטון המקומי והמדינתי. תנאים סוציאליים, ביטוח לאומי, פנסיה או שירותים רפואיים קהילתיים אינם מנת חלקם של דור המהגרים הראשון, אבל הם מוצאים נחמה בעובדה שילדיהם, שייוולדו בארה"ב, יהיו אזרחים שווי זכויות ללא עוררין.

היה מי שניסה להגביל עוד יותר את זכויותיהם של המהגרים הלא-חוקיים. מושל קליפורניה לשעבר פיט וילסון יזם לפני כמה שנים את תיקון 187, המונע מילדי מהגרים לא-חוקיים שירותים ציבוריים בסיסיים. גם הקונגרס האמריקאי הגביל ב-1996 חלק מזכויות המהגרים הלא-חוקיים.

אבל המהגרים הלא-חוקיים נהנים ממעמד פוליטי איתן, שמאפשר להם להתמודד היטב עם ניסיונות לפגוע במעמדם. אף על פי שזכות ההצבעה שמורה רק לבעלי אזרחות, הרי שהקהילה הלטינית אינה רואה בעין יפה ניסיונות להצר את צעדי המהגרים הלא-חוקיים. המושל פיט וילסון הבין זאת בדרך הקשה ואילו הנשיא ג'ורג' בוש, עוד כשהיה מושל טקסס, בחר בדרך של הקלה ועידוד מהגרים, ואכן זכה להצלחה יחסית בקרב הקהילה הלטינית. במערכת הבחירות ואחרי כניסתו לתפקיד הצהיר בוש כי יפעל להקל על המהגרים; הוא פעל להאריך את תוקף חלון ההזדמנויות להלבנת המהגרים הלא-חוקיים ואף ניסה למצוא יחד עם עמיתו המקסיקאי ויסנטה פוקס פתרונות להקלת סוגיית המהגרים המבריחים את הגבול.

המוטיווציה של בוש היא פוליטית. הוא ויועציו הפוליטיים מודעים היטב לפוטנציאל האלקטורלי של הקהילה ההיספנית הגדלה בהתמדה. על רקע זה יש לראות גם את החלטתו משבוע שעבר להפסיק את אימוני הצי באי וייקס שבפורטו ריקו, נושא שהיה זמן רב בסדר יומם של הפעילים ההיספנים.

עסק טוב לאמריקה

ההכרה בזכויות המהגרים אינה רק כורח פוליטי. אמריקה מכירה בכך שההגירה החדשה חודרת לכל הרבדים, כל המקצועות וכל המקומות. לפי נתוני מפקד האוכלוסין האחרון, במחצית ממאה הערים הגדולות בארה"ב הלבנים נמצאים במיעוט. קבוצות המהגרים הן האוכלוסייה הגדלה במהירות הגדולה ביותר, גם בגלל הגירה וגם בגלל ילודה. הן ממלאות את מרכזי הערים המתרוקנים ואת שדרת המעמד הבינוני הן במקומות העבודה והן בתרבות הפנאי.

אבל המפקד מגלה נתון מעניין עוד יותר: חדירת המהגרים אינה עוד נחלתן הבלעדית של מדינות גבול דוגמת קליפורניה וטקסס, או של מרכזי ענק דוגמת ניו יורק. המהגרים מהווים כוח עולה גם במערב התיכון ובכל רחבי המדינה: וירג'יניה המערבית, איווה, ג'ורג'יה ונוואדה מוצאות עצמן לפתע מתמודדות עם שאלות של רב-תרבותיות, מעמדה של האנגלית כלשון הלימוד והממשל וזכויותיהם של המהגרים הלא-חוקיים.

שאלת המהגרים הפכה לעניין כלל-אמריקאי, והרגשות מעורבים. שנאת זרים קלאסית, במובנה האירופי, כמעט שאינה משחקת תפקיד ביחס למהגרים באמריקה. ממילא הם חיים לרוב בקהילות גדולות, שמספקות להם קבוצת התייחסות והגנה. אבל סוגיות אחרות מטרידות את האמריקאים-הישנים: כיצד על המדינה ועל הרשות המקומית להתמודד עם העומס הכלכלי שמטילים לפתע מהגרים על מערכות החינוך והבריאות ומי אחראי לשלם על עומס זה? כיצד יש לנהוג בשאלות התרבותיות המטרידות - האם הספרדית תיהנה ממעמד רשמי וגם אם לא, מה טעם להתעלם ממנה במערכת החינוך, כאשר יותר ממחצית התלמידים בבית הספר דוברים ספרדית מהבית? גם ארגוני העובדים נקרעים בין נטייתם העקרונית לתמוך במהגרים לבין החשש מאובדן מקומות עבודה לטובת כוח עבודה זול.

התשובה להתלבטויות האלו נמצאת, כמו תמיד, בשורה התחתונה, בדולרים ובסנטים של האזרח והמדינה. כרגע הגירה היא עסק טוב לאמריקה ולכן אמריקה תמשיך לעודד אותה וללכת לקראתה. כאשר ראש עיריית ניו יורק רודי ג'וליאני התגייס ללובי הפועל להארכת חלון ההזדמנויות שניתן למהגרים הלא-חוקיים, הוא לא דרש זאת בשם הסבל שנגרם למהגרים או החשש מקריעת משפחות. הנימוק היה עסקי; "הדרישה שמהגרים יחזרו לארצות מוצאם וימתינו שם לוויזה יוצרת עומס מוגזם על עסקים רבים התלויים בהם ככוח עבודה", כתב ראש העיר לקונגרס.

אמריקה זקוקה לכוח העבודה הזר ולכן בשנה האחרונה אף נרשמו לא מעט יוזמות מקומיות של ערים, שמנסות לפתות מהגרים לבוא אליהן ולהחליף את בני הערים שעקרו לטובת הפרוורים. בפיטסבורג, שאוכלוסייתה ירדה בעשור האחרון בכמעט 10%, העניקו הרשויות כ-800 אלף דולר לארגונים הקולטים מהגרים. בפילדלפיה הוקם מרכז לקליטת מהגרים, לואיוויל שבקנטקי פתחה אתר אינטרנט ובו מידע בכמה שפות על אפשרויות ההגירה לעיר ואלבקורקי שבניו מקסיקו הגדירה עצמה "ידידותית למהגרים" והקציבה תקציב עירוני לטובת קליטת הגירה. הדמוגרפים אינם צופים הצלחה יתרה לתוכניות אלו, בעיקר בגלל נטיית המהגרים לפנות למקומות יישוב שבהם כבר קיימת קהילה או משפחה מארץ המוצא, אבל הפעולות המקומיות האלו מראות על מגמה. אמריקה זקוקה למהגרים כדי למלא את השורות ואם משמעות הדבר היא שטופס הרישום לבית הספר ייכתב באנגלית ובספרדית, זו לצד זו, זהו מחיר אפשרי.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ