ואז הזעיקו את המטורפת

מאת מורין פרילי
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מאת מורין פרילי

"התחלתי לכתוב על אמי, סקיצות קטנות לעצמי ובמידה רבה על עצמי, ב-1985, כשאחותי הבכורה סאלי - המתחרה שלי כל חיי - אילצה אותי להבין שאמנו, הלן מילט, אכן יכולה למות, ואולי במהרה". כך נפתחים זיכרונותיה של קייט מילט על שנותיה האחרונות של אמה.

קייט מילט כתבה בין השאר את "פוליטיקה מינית" (Sexual Politics), אחד הספרים שהולידו את הפמיניזם הרדיקלי של שנות השבעים. הספר, שהציג תיאוריה מקיפה על הפטריארכליות ועורר סערה כשפורסם ב-1970, פנה לנשים שכבר נאבקו למען זכויות האזרח ונגד מלחמת וייטנאם. הוא תקף את הגברים שתוארו כמבשרי השחרור המיני - פרויד, ד"ה לורנס, הנרי מילר, ז'אן ז'נה - ונתן לפמיניסטיות בשנות השבעים את המטאפורה המינית שהגדירה את הפוליטיקה שלהן במשך שנים. מילט, יותר מכל אחד אחר, היא שעשתה מהאישי פוליטי.

מילט נולדה וגדלה בסנט פול, מיניסוטה. אמה היתה פמיניסטית לפני שקייט ידעה באמת מה משמעות המלה, ובשנות חייה המאוחרות היתה לאשת עסקים מכובדת. היא פעלה למען זכויות האזרח, תמכה בזכויות ההומוסקסואלים ויצאה לרחובות כדי למחות נגד מלחמת וייטנאם. אבל היא גם היתה אם משפחה מחמירה ומטילת אימה. קייט היתה תמיד "פורעת החוק והמנודה של השבט, האמנית, המוזרה, אפילו המטורפת, שכן ברגעים מסוימים, לא שקולים, מצאו לנכון אחיותי ואפילו אמי לשלוח אותי לבית חולים פסיכיאטרי".

קייט אובחנה כמאנית-דפרסיווית. משפחתה השתמשה בתחבולות ואף במרמה כדי לכלוא אותה בבית החולים, וב-1985 נאלצה להתמודד עם "Loony Bin Trip", דיווחה המהמם של מילט, שתיאר מה פירוש הדבר לקבל טיפול פסיכיאטרי. זה היה מצב הדברים במשפחה כשאחותה סאלי התקשרה וביקשה שתתחיל לבקר בבית לעתים תכופות יותר.

קייט טסה לבית המשפחה וזועזעה לראות עד כמה נחלשה אמה. היא עדיין היתה עירנית וחריפה כתמיד, אבל בקושי יכלה ללכת ואיש לא ידע מדוע. אחרי כן התגלה שהרופא שלה לא איבחן אצלה גידול מוח לא ממאיר. היא נותחה ונראה שהיא מתאוששת, אבל אז חלתה שוב, הפעם בהיפוקלקמיה, מחלה היכולה להיות קטלנית.

עכשיו היתה זקוקה לטיפול של 24 שעות ביממה, וסאלי, עורכת דין, הכניסה את אמה לבית אבות סיעודי. היא קיבלה עליו המלצות ומחיר השהייה בו היה גבוה מאוד, אבל כשבאה קייט היא מצאה "מקום נורא, מוזר, אפל", שעובדיו היו מסממים את הדיירים וקושרים אותם למיטותיהם.

אמה לא היתה אמה עוד. במקום זה היא היתה "חיה קטנה, פצועה, עטופה בלבן". אבל היא זיהתה את קייט מיד, אמרה לה עד כמה היא שמחה לראות אותה והוסיפה: "עכשיו, כשאת כאן, אנחנו יכולות לעזוב". האם ביקשה מילדתה המטורפת, הפרועה והרעה לעזוב הכל כדי לטפל בה. לפני זמן לא רב כל כך סייעה האם הזאת לאשפז את קייט בכפייה בבית חולים פסיכיאטרי. עכשיו היא זו שחירותה נשללה ממנה. וקייט היתה היחידה במשפחה שידעה מה ההרגשה במקרה כזה. איזו ברירה היתה לה חוץ מלנסות להגניב אותה החוצה?

אין צורך לדמיין איך הגיבה סאלי, האחות הנבונה והמיושבת של המשפחה, כשנודע לה הדבר; קייט מילט אינה האדם שיפחית מעוצמת הסער והפרץ שלה. לא, קייט מילט אינה אשה שהייתי רוצה שתהיה אויבת שלי.

זו היתה מחשבתי הראשונה כשהיא נכנסה ללובי של מלון לונדוני והושיטה לי את ידה. המחשבה השנייה - וזה היה מפתיע לנוכח נטייתה של מילט לעסוק בצד האפל ביותר של החברה - היתה שזו אשה מאושרת. והכוונה איננה למאנית; היא נראית כמו אשה הרגילה ליהנות מהחיים, והיא נהנית מהם כי היא יודעת שהיא מחזיקה במושכות.

מילט מודה כי לא חשבה בצלילות כאשר שיחררה את אמה. "ברחתי כל עוד נפשי בי". היא ידעה שמשפחתה תהיה מבועתת, אבל "הייתי צריכה לעשות מה שאמרה". במבט לאחור היא חושבת שאמה תיכננה הכל מראש: "היא ידעה במי מילדיה לבחור". הלן מילט ידעה, בין השאר, כי המאבק הראשון שקייט בחרה לנהל היה נגד מעצרם של בני אדם הנחשבים "לא כשירים" בעיני משפחותיהם וכי היתה פעילה בתנועה נגד הפסיכיאטריה. האי-צדק המכעיס אותה יותר מכל הוא "כליאה, כל מה שמאיים על חירות האדם".

ב-1993 מתה אמה; שמונה שנים נדרשו לקייט כדי לכתוב על כך. זה היה כישלונה הגדול ביותר, היא אומרת, ו"זה אינו ספר מאושר. מקצצים בזכויות הזקנים; תעשיית התרופות מפיקה מכך עוד הון". והשערורייה היא, המשיכה, שלא נראה כי למישהו אכפת. לדבריה, הליכי האשפוז של אדם בארצות הברית נמשכים שלוש עד חמש שניות בממוצע.

ביסוד כל זאת מצויה החרדה של מילט בנוגע לעתידה שלה. אין לה ילדים, כך שאם אי-פעם תמצא את עצמה במצבה של אמה, היא תהיה תלויה בידידים. נראה שיש לה אלפים: מושבת האמנים שהיא מנהלת בחווה שלה במדינת ניו יורק, שותפיה בתנועה נגד פסיכיאטריה, בתנועה בזכות רפורמה בבתי כלא ובמסע התעמולה נגד עינויים. היא יכולה לומר כל מה שהיא רוצה משום ש"איש לא נותן לי קתדרה או משרת מרצה בתחום כלשהו. אני זקנה, מרושעת ועקשנית מדי. הכל תלוי בשאלה עד כמה אתה יודע להתווכח".

לכן, אמרה, אילו התחילה בדרכה כיום היא היתה לומדת משפטים. היא מתחרטת בעיקר על כך שבשנות השבעים לא הצליחה תנועת הנשים "להשיג שום דבר על הנייר". חשבו על הדור הראשון של הפמיניסטיות בשנות העשרים של המאה הקודמת, אמרה. הן קיבלו את זכות ההצבעה, זכויות הרכוש, הזכויות להשכלה ויותר מזה. "ומה אנחנו קיבלנו? קיבלנו זכויות הומוסקסואלים, שהושגו הודות לגברים הומוסקסואלים, לא פחות מאשר נשים. והשגנו הפלות, אבל אנחנו מאבדות את הזכות הזאת שוב ושוב".

בכל זאת יש לראות את הדברים בטווח הארוך. "יש שני צדדים לפמיניזם. יש זכויות נשים ויש פמיניזם חברתי". פמיניזם חברתי הוא כל הבעיות החברתיות האחרות שאת מבחינה בהן כשאת מתחילה לחשוב על זכויות הנשים. לא משום שאת אכפתית יותר, אלא משום שאז "עצם המנגנון של חוסר כוח וחוסר אונים" נגלה לעין. "הפמיניזם משנה מאוד את האדם, במכוון או שלא במתכוון. ובשלב הזה מאבדת החברה את סבלנותה".

וזה בערך השלב שאנו נתונים בו כעת, לדעת מילט. החברה איבדה את סבלנותה. אז מדוע אינה מדוכדכת עוד? היא חייכה ואמרה שהיא נהנית יותר מדי. "אני אוהבת לעשות צרות. זו עבודה נהדרת. לא משלמים לך, אבל את עוברת הרבה הרפתקאות".

כתבות מומלצות

קנדי כורע ברך מול בית המשפט העליון בוושינגטון, באפריל

העליון בארה"ב: עובדים בבתי ספר רשאים להתפלל במקום עבודתם

אדולף אייכמן. "פנינים" מתועבים

חשבתי שכבר שמעתי הכל. ההקלטות של אייכמן טלטלו אותי

הפגנת מחאה נגד פסיקת העליון, מול בית הנבחרים של יוטה

למה מתכוון בית המשפט העליון בארה"ב כשהוא מדבר על "ניטרליות"

"שבב של אהבה 2". נקודת מבט מקורקעת במציאות

העונה הראשונה היתה מצוינת. השנייה משונה ומהנה לא פחות

גדי סוקניק, חדשות ערוץ 2

המרוויח הגדול ביותר מההתבטאות של גדי סוקניק הוא סוקניק עצמו

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ