סתימת פיות בשם הקונסנסוס

פתיחות לרעיונות שמחוץ לקונסנסוס יכולה לעצור את הדהירה לתהום המלחמה

מאת נדים רוחאנא, אמל ג'מאל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מאת נדים רוחאנא, אמל ג'מאל

התגובות על דברי חבר הכנסת עזמי בשארה בסוריה הן סממן לקונסנסוס מסתגר המאפיין את החברה הישראלית. הקונסנסוס הוא תוצר של חרדה קולקטיווית ונטייה הולכת וגוברת של החברה הישראלית להתמסר לרעיונות המבוססים על מימוש פוטנציאל הכוח שלה.

היעדר דיון ציבורי בחומרת התגובות של חברי כנסת ושרים על הנאום המפורסם מהווה תופעה חמורה. נגד בשארה, וחברי כנסת ערבים אחרים לפניו, הוטחו האשמות כבדות והועלו קריאות להורגם כל אימת שהתבטאו בסוגיות השנויות במחלוקת. השתיקה של המערכת הפוליטית והתקשורתית על אמירות אלה, מעלה הרהורים על תהליכים מדאיגים בחברה הישראלית.

בזמני משבר שאיפה לקונסנסוס היא תופעה טבעית. אין זה אומר שזו תופעה בריאה. מאפיין ברור של החברה הישראלית בחודשים האחרונים הוא הסתגרות רעיונית ונהירה שבטית אחרי הבטחות מעורפלות לשקט וביטחון, ללא שום תוכנית חדשה או ריאליסטית להשגתם. מה שלא מובן הוא היעדר כל ניסיון כנה לבחון את הנחות היסוד של הקונסנסוס.

החברה הישראלית קיבלה ללא עוררין את ההנחה שממשלת ברק הפכה כל אבן בדרך לשלום. היא גם פיתחה מערכת הצדקות לכל מהלך מדיני או צבאי שהממשלה נקטה בו, והעניקה למקבלי ההחלטות מטריית הסכמה רחבה לפעולות מרחיקות לכת, עד כדי קריאות ברורות לצאת למלחמה.

ביטוי נוסף לקונסנסוס המסתגר הוא היחס המבטל של החברה היהודית כלפי רעיונות המועלים על ידי חברי כנסת ערבים. אירועי אוקטובר יצרו בקרב הציבור היהודי הסכמה שהציבור הערבי עבר את גבולות המותר בכל מה שנוגע למחאה נגד מדיניות הממסד. גבולות המותר והאסור לאיש ציבור ערבי, כמו גם מרחב הפעילות הפוליטי, נקבעים על ידי הקונסנסוס היהודי. הציבור היהודי מגדיר את גבולות המותר והאסור, ללא שיתוף האזרחים הערבים, ממקם את פעילותם והצהרותיהם הפוליטיות על פי גבולות אלה, ושופט אותם בהתאם.

הקונסנסוס בחברה הישראלית מייצר סגירות רעיונית המתבטאת במניעת בחינה אמיצה של הנחות היסוד שלו עצמו, חוסר סובלנות כלפי דעות אחרות וערעור מהימנותם של מקורות אחרים. מטבע הדברים, קונסנסוס מצר את הראייה הפוליטית. הוא מצמצם את רוח הביקורתיות. כתוצאה מכך נוצרת מעגליות של גורמים פוליטיים ותקשורתיים המזינים אחד את השני. לדוגמה, הקונסנסוס המסתגר יוצר פערים בין מה שהחברה הישראלית תופשת כמדיניות הבלגה לבין הערכות אחרות של מדינות וארגונים בינלאומיים. פער כזה אמור לעורר ביקורת פנימית. אבל בחודשים האחרונים אנחנו עדים להתכנסות של החברה הישראלית מאחורי תפישות שבלוניות שאינן עומדות במבחן המציאות.

בניגוד לנטייה האינסטינקטיווית, מצב משברי מחייב דווקא פתיחות רעיונית, ללא התלהמות וסתימת פיות, גם כשהפתרונות מועלים על ידי אנשים מחוץ לקונסנסוס. שתיקת אנשי השמאל היא סימן ברור למשבר העמוק הפוקד את החברה הישראלית. סופרים ואינטלקטואלים, שסימלו שפיות ותפישת עולם תבונית וריאלית, נשאבו לתוך השתיקה. החברה הישראלית נוהרת אחרי סיסמאות פוליטיות פשטניות ואחרי ניסיונות ברורים מצד כוחות פוליטיים להגביל עוד יותר את המרחב הפוליטי של הערבים בישראל.

אופוריית ההסכמה אינה מספקת מענה לבעיות יסוד סבוכות. פתיחת מרחב ביטוי להשמעת רעיונות שונים, כולל קולות הבאים מחוץ לקונסנסוס, יכולה לתרום לעצירת הדהירה אל תהום המלחמה.

פרופ' רוחאנא הוא מרצה בחוג לסוציולוגיה וד"ר ג'מאל הוא מרצה בחוג למדע המדינה באוניברסיטת תל אביב

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ