גורל אכזר

לגעת באושר, 20:15, ערוץ ויוה

רוגל אלפר
רוגל אלפר
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
רוגל אלפר
רוגל אלפר

בני האדם אינם שווים. יש חכמים ומצליחים, ויש פחות חכמים ופחות מצליחים, ויש גם אדיוטים מושלמים, אך בעת צפייה ב"לגעת באושר" - כל בני האדם שווים. בדיוק כמו במקרה ציור הקיטש של הילד הבוכה: אין מי שלא מבין. הבנת "לגעת באושר" דורשת אותה מידה של חוסר מאמץ מכל אדם. ומכאן שאיני שווה דבר. ככל שהתאמצתי, לא הצלחתי: לא להבין, ולא ליהנות. ראיתי את דן תורג'מן, את אילנה אביטל, ואמרתי, "זו בדיחה, נכון? תיכף יגיח דובי גל וישפוך לעפרה קונדישנר על הראש, כן?" מה רבה היתה מבוכתי כשהתחוור לי כי זו הטלנובלה הראשונה בעברית.

"אם אתה לא יכול לנצח אותם, הצטרף אליהם", יעץ לי אחי, מתווך מצליח שנמצא כבר כמה שנים חזק בטרנד של הטמטום. "הטמטום הולך בשוק, כי הוא טוב. לא צריך לחשוב, רק להישען לאחור, לנקות את הראש ולהתחבר לזה". החלטתי לפתוח דף חדש. דיברתי בהתלהבות עם שכני על "לגעת באושר", אך בפנים נותרתי חלול.

לפיכך, זהו מכתב התאבדות. אני ו"לגעת באושר" לא נועדנו זה לזו. הבאתי זאת על עצמי. היתה תקופה שחשבתי שאני אוהב את "לגעת באושר", אך כנראה שטעיתי. אלו חיי ואני משלים עם זה. אנא, אל תדאגו לי. אהיה בסדר. אני אגע באושר בעולם אחר, שכולו טוב. מהיום הראשון שראיתי את "לגעת באושר" ידעתי שאני רוצה לאהוב אותה. אבל אני עלוב. הקרבתי את כל מה שהיה לי: את הכסף שלי, את המעמד שלי, כדי לאהוב אותה, אך גורלי התאכזר אלי. אני מביט באנשים סביבי, ולבי נחמץ. לו רק יכולתי להיות כמוהם, ולגעת באושר.

אך איני יכול. אני מושיט את ידי, ולא מוצא דבר. אל תנסו לחפש אותי. אני מביט בדיוקן הילד הבוכה, ויודע כי זה אני: בודד, לבד לעד. לו רק יכולתי לבכות כך בעת צפייה ב"לגעת באושר", ולהתרגש, עם כולם, לקראת הפיתול הבא בעלילה. אך צינה איומה מנשבת בקרבי. בבקשה, אני מתחנן, אל תאשימו את "לגעת באושר". זו לא אשמתה.

אני מודה, ניסיתי לירות בה. לא יודע איזה שד נכנס בי, לא זוכר כלום. שתיתי אותו ערב בקבוק ויסקי. כל מה שאני יודע זה שהתעוררתי על הרצפה, אקדח עשן בידי, מסך הטלוויזיה מנופץ לרסיסים. "אני לא יכולה להביט בך הורס את עצמך כך", אמרה לי אמי, ובצר לה ביקשה את עזרתו של הפרופסור שלמה בן עמי, שידוע כאדם משכיל שמכור לטלנובלות. הפרופסור ביקר אותי כמה פעמים בחדרי בבית הורי, שם שכבתי הלום במיטה. "פרופסור, אנא, עשה משהו למענו", התחננה אמי, "אתה תקוותנו האחרונה".

אך גם הוא הרים ידיים, הסתודד עם אמי בפינה, הניד ראשו בעצב ואמר כי אין מה לעשות. מקרה אבוד. דפוק. והנה אני מוצא עצמי שוב עם בקבוק הוויסקי, והאקדח. אני חושב שזה אך צודק שהפרק האחרון של "לגעת באושר" יהיה גם הפרק האחרון בחיי.

העתיד ברור לי: יהיו כאן עוד הרבה טלנובלות. הדעת נותנת שלא רק "ויוה" ישדר אותן. גם ערוץ 1 יכול. זה בהישג ידו. הרבה טמטום יש בדרמות המעטות שמפיק ערוץ 1, זו רק שאלה של תיעול האוצר הבלום הזה למטרה הנכונה. גם ערוץ 2, וערוץ 3 המתהווה, יוכלו להפיק טלנובלות. הדבר מחייב רק שיתוף פעולה בין הזכייניות.

יש חברת חדשות. שתקום גם חברת טלנובלות. ובאשר לי, איפרד מהעולם בזעקת הייאוש המפורסמת של ג'יי. אר. יואינג למשרתת הנאמנה בחוות סאותפורק בכל עת שהיה עצבני ואזל הוויסקי בטרקלין: "תרזהההההההההה!"

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ