המצלמה מתרחקת

דנה גילרמן
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
דנה גילרמן

ארבעה אמני וידיאו בולטים עוזבים החודש את ישראל: לפני שבועיים עברו ללונדון איציק ליש ועירית גרתי, ללימודי תואר שני באוניבסיטת גולדסמית היוקרתית; שלשום עזבו ללונדון, ולא על מנת לשוב, דורון סולומונס, אשתו האמנית דינה שנהב ושני ילדיהם; ובעוד כשבועיים יעזבו גיא בן נר עם אשתו נאוה ושני ילדיהם לניו יורק, ללימודי תואר שני באוניברסיטת ברקלי. העזיבה של ארבעתם אינה מתואמת, ואיש מהם לא עושה זאת כצעד של מחאה. אבל אפשר למצוא בה הרבה מן המשותף, הקשור ליצירה בישראל בכלל ולעשיית וידיאו בפרט.

ארבעתם תרמו במידה ניכרת להתפתחות אמנות הווידיאו בישראל בשנים האחרונות, ונדמה שיותירו מאחור ריק - אף כי הם מאמינים שהוא יתמלא במהרה. ליש וגרתי, בוגרים צעירים של בצלאל, ייסדו לפני כשנה וחצי עם אפי וייס ואמיר ברנשטיין את "ארטאטאק", תוכנית טלוויזיה שהתמקדה באמנות וידיאו ושודרה אחת לחודש בערוצים המקומיים של תבל וערוצי זהב. ליש וגרתי הספיקו להשתתף בכמה תערוכות, ובהן תערוכה משותפת בגלריה פאר בתל אביב ותערוכה קבוצתית במוזיאון חיפה. שניהם גם עזרו בהקמת ארכיון המרכז הישראלי לווידיאו בסינמטק תל אביב, שיזם סרג'יו אדלשטיין.

גיא בן נר ודורון סולומונס, בוגרי המדרשה לאמנות, החלו את פעילותם עוד לפני פריצתו של הווידיאו למרכז הזירה המקומית. השניים אחראים לכמה מעבודות הווידיאו הטובות והמפתיעות ביותר שנעשו בישראל, בהן "מובי דיק" ו"האי של ברקלי" של בן נר, ו"אוסף שתיקות" ו"שיר ערש" של סולומונס. בן נר, מרצה בבצלאל והאוצר של גלריה פאר בתל אביב, הציג, בין השאר, תערוכת יחיד בגלריה ג'ולי מ' והשתתף בתערוכות קבוצתיות רבות. סולומונס, מרצה במדרשה, הציג במוזיאון חיפה ובמוזיאון הרצליה, השתתף בתערוכות קבוצתיות ואצר שני ערבי וידיאו בסינמטק תל אביב, כחלק מפעילותו במרכז הישראלי לווידיאו.

תחום אמנות הווידיאו פורח כאן. במוזיאונים ובגלריות יש היצע גדול של תערוכות וידיאו: מוזיאון ישראל ייעד חלל מיוחד לתצוגת וידיאו, במוזיאון הרצליה ובמוזיאון חיפה מוצגות תערוכות רבות של אמנים מקומיים ובינלאומיים; בסינמטקים מתקיימים ערבי הקרנה, גלריות יוזמות ערבי הקרנה מיוחדים, וכך גם מקומות אלטרנטיוויים כמו בתי קפה וחנויות בגדים; בזירה הבין-תחומית בירושלים מוצגים עבודות וידיאו ומיצבים וכך גם במועדון הגדה השמאלית בתל אביב; בחולון הוקם מרכז לאמנות דיגיטלית בניהולה של גלית אילת; בעוד כשנה וחצי יתקיים בסינמטק תל אביב פסטיבל וידיאו בינלאומי שמארגן אדלשטיין ובימים אלה מתכננים בהוצאת הקיבוץ המאוחד, בשיתוף מוזיאון הרצליה, הכנת ספר מקיף על אמנות וידיאו.

הצורך לנסוע מכאן לא נבע, אם כן, מהתעלמות מן המדיום שבו הארבעה פועלים, אלא מסיבות אחרות. חלקן נוגעות לשדה האמנות, חלקן אישיות. המשותף הוא שכל אחד מהאמנים הרגיש צורך להתרחק מהבועה המקומית, להיחשף לעשייה אחרת ולהסתכל על המקום הקשה הזה מבחוץ. "חשוב לי לחיות במקום שמשמש מרכז תרבותי, ושיש בו יותר אפשרויות", אומר בן נר. "כאן עסוקים כל הזמן בלהסתכל החוצה, לי חשוב להכיר את המקור בלי פעולה של תרגום או תיווך.

"יש במקום הזה משהו קיבוצניקי כמעט והבושה לא מאפשרת לעשות עבודות שהן חתרניות או קיצוניות", מוסיף בן נר. "אתה לא יכול לעשות משהו מביך ולהיעלם במרחב. אם כי", הוא מסייג, "אני לא הרשיתי לזה לעצור אותי". בן נר נרשם ללימודים בברקלי כדי להשיג אשרת עבודה. שם התרשמו ממנו כל כך, שהעניקו לו (באופן יוצא דופן) שתי מלגות, המכסות כמעט את שכר הלימוד השנתי בסך 30 אלף דולר.

גם אילו סימן את לימודי התואר השני כמטרה, בן נר לא היה יכול להגיע אליה בישראל, מהסיבה הפשוטה שאין כאן מוסד מוסמך ללימודי תואר שני באמנות. אוצרת מסן פרנסיסקו, שביקרה כאן בחודש שעבר, התפלאה לפגוש כל כך הרבה אמנים צעירים, מלאי ביטחון עצמי, שאפילו תואר שני אין להם. שם זהו תנאי כמעט בסיסי להתחלת קריירה.

ליש וגרתי נסעו ללונדון ללמוד. זו הפעם השנייה שהם נוסעים לתקופת לימודים ממושכת בחו"ל. בפעם הקודמת שהו בניו יורק כחצי שנה, במסגרת תוכנית חילופי סטודנטים של בצלאל. "אנחנו בודקים מה מקומות אחרים יכולים להציע לנו", אומר ליש בשיחה מלונדון. "בכלל, אמנים היום מתניידים ממקום למקום, מציגים פרויקטים שונים במדינות שונות. הניידות הזאת חשובה. היא מאפשרת להכיר סצינות אמנות אחרות".

הם משווים את המשך הלימודים בגולדסמית להקמת "ארטאטאק". "את התוכנית יזמנו כדי ליצור לעצמנו במה להציג בה, בלי להיות תלויים באף אחד, וגם גולדסמית זה ניסיון לפרוץ דרך למקומות אחרים", אומר ליש. גרתי מוסיפה כי בישראל יש אמני וידיאו מצוינים, אבל אין תחושה של דיאלוג. "זה קצת כמו בספורט הישראלי. יש ספורטאים מצוינים, אבל שום דבר לא קורה. כך גם באמנות. משהו לא עובד טוב ביחד. יכול להיות שגם פה נגלה שאנחנו לא מוצאים שפה משותפת עם אמנים אחרים, אבל חשוב לנו לבדוק".

אמנות הווידיאו המקומית מתאפיינת באקטואליות, בהתייחסות למציאות העכשווית, בשימוש בחומרים מהחיים. סולומונס, כמו גרתי וליש, מתייחס ברבות מעבודותיו לפוליטיקה המקומית ולבעיות של זהות. החומרים בעבודותיו לקוחים בדרך כלל מסרטים קיימים ומהטלוויזיה, שבה עבד כעורך בחברת החדשות של ערוץ 2. סולומונס, שעוזב את ישראל מתוך צורך לחיות בתרבות נינוחה יותר ובמציאות הזויה ומטורפת פחות, כדבריו, מאמין שגם שם יוכל לשאוב מהסביבה את החומרים ליצירתו. הוא מציין כי יש משהו בעייתי "בגילוי העריות הקיים באמנות המקומית", כהגדרתו.

"יש כאן שלושה ארבעה מוזיאונים, שאמן צריך להגיע אליהם, ועוד כמה גלריות, וזהו, הגעת לקצה הרף", הוא אומר. "זה לא הגיוני שהמקום ייגמר מהר כל כך. אני קצת מפחד מכך שלא אצטרך להיאבק באיזשהו מקום את מאבקי הקטן. אם הייתי עכשיו בוגר טרי של בית ספר לאמנות, לא בטוח שהייתי נמלט מכאן. באחרונה קורים פה הרבה דברים טובים. הנה עכשיו שלחו את קצנשטיין, אמן שמציג וידיאו, לביתן הישראלי בביאנלה. ישנו האספן דורון סבג, שרוכש אמנות וידיאו ואולי יחנך לכך עוד כמה אספנים. הסימנים מעודדים. אבל צריך גירוי. כבר עברתי את גיל 30, ונראה לי הכרחי ליצור ולחיות גם במקום אחר".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ