איפה הוא? הלך לסבול

על כמה אמצעים לשוניים-סגנוניים בעיצוב עולם האבסורד בדרמה של חנוך לוין, במלאות שנתיים למותו

רינה בן-שחר
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
רינה בן-שחר

"למות אף אחד לא רוצה, אבל מישהו מוכרח לעשות את המלאכה", כך אומר שוקרא במחזה "חפץ" לחנוך לוין. לוין מעמיד את המוות, ואת החיים, כמלאכה - מטלה כבדה לעייפה שנגזר על האדם לעשותה ולשאתה. ברשימה זו יידונו כמה מהתחבולות הלשוניות-סגנוניות-סמנטיות שלוין השתמש בהן לעיצוב עולם האבסורד והגרוטסקה בדרמה שלו, וראשונה שבהן היא השימוש בפועל לא רצוני בהקשר רצוני, כמו בדוגמה שלעיל.

גם בדוגמאות הבאות: "אתה מסוגל למות בשקט - תמות בשקט, אתה לא מסוגל - אל תמות" ("חפץ"); "נדאג לכל, את רק תמותי לך בשקט, שלא תהיה לך דאגה בלב ("כולם רוצים לחיות") - נעשה שימוש בפועל "למות" בהקשר ההופך אותו למעשה הניתן לשליטה על ידי המשתתף בפעולה, ממש כמו אכילה, ריצה, דיבור וכיו"ב. הפועל "למות" שכיח במיוחד אצל לוין בסוג זה של סטייה לשונית-סמנטית. פעלים נוספים, הנעשים אצל לוין רצוניים כביכול, הם "לבכות", "להשתעמם", "להתאהב", "להתבייש", "להזדקן" ועוד.

סטייה כזאת מאופן השימוש השגור במלים, באמצעות הכנסתן להקשר בלתי מתאים מבחינה סמנטית, תורמת לעיצוב עולם חסר היגיון ומעוותת את היחסים המקובלים והצפויים שבין התופעות. לכל ערך מילוני בלשון יש אוסף של פריטים מילוניים העשויים להצטרף אליו, שהם בעלי תפקיד תחבירי זהה ובעלי מכנה משותף סמנטי, שכן הם מבוססים במידה רבה על טבע התופעות במציאות החוץ-לשונית. אין פלא איפוא שבעולם האבסורדי והמעוות שבונה חנוך לוין במחזותיו משמשת הסטייה מכללי הצטרפות המלים טכניקה מרכזית. והנה דוגמאות נוספות להפיכת פועל לא רצוני לרצוני:

"כבר לא נעים לי לרצות שום דבר" ("סולומון גריפ"); "קומם אותך? תיגש להתייפח" ("נעורי ורדה'לה"); "פוי, הזדקנת. איך אתה נותן שזה יקרה?" ("חפץ"); "מה השטח שלי? השתעממות. ראית אותי לא פעם משתעמם, נכון? באיזה חן, באיזו טבעיות!" ("פופר"); "אני דוחה כל הצעה להתבייש" ("חפץ"); "אני לא מעיז אפילו להתחיל לקנא" ("קרום"). בצד ההומור והאבסורד שבדוגמאות אלה עולה ניסיונן הפאתטי של הדמויות לשלוט במצבים ובפעולות. פעולות רצוניות ופעולות לא רצוניות מוצבות כשוות ערך, ולכן הדמויות הן יצורים שאין ביכולתם לנווט בעולם חתחתים זה, שבו שולטות האקראיות והשרירותיות.

סטייה לשונית-סמנטית מסוג אחר נעשית באמצעות התייחסות לאברי הגוף בנפרד מהגוף. איברים בגוף האדם, שברגיל אינם ניתנים להפרדה מהגוף, מקבלים בדרמה של חנוך לוין עצמאות ו"חיים" משלהם. לוין מפיח חיים בעיקר באברי המין וההפרשה, ואלה מנהלים לעתים קרובות דיאלוגים עם "בעליהם": ישבן, חזה האשה, אבר המין הגברי ואחרים, חשיבותם מתנפחת והם מתפקדים כמטונימיות לאדם. האדם אינו יותר מסכום איבריו, מחלקי בשרו - זהו אחד האמצעים העיקריים לדה-הומניזציה של הדמויות במחזות לוין. הנה כמה דוגמאות:

"הנה הבשר שלי, רואה?! רך וחם ומוכן, מריח?! לא תקבל אותו" ("נעורי ורדה'לה"); "קח את החזה. מה עוד אפשר לדרוש? הנה החזה" ("סולומון גריפ"); "סלחו לי אבל אני צריכה את הרגליים שלי עכשיו" ("נעורי ורדה'לה"); "איך הקיבה? - נהדר, לצלם ולתלות בסלון" ("פופר"); "העולם מלא ישבנים זזים וכולם רומזים לי: פוזנא!" ("כולם רוצים לחיות"); "ולמטה מזדקר לו (=אבר המין) כל פעם לחינם, כבר לא נעים לי להטריח אותו" ("כולם רוצים לחיות").

לא רק אמצעי להנמכת האדם ננקט כאן, אלא סוג של הזרה. עניינים מוכרים וטריוויאליים חדלים להיראות מובנים מאליהם ואוטומטיים, והם מתארגנים אצל לוין באופן חדש. לדוגמה, פעולה פשוטה של אדם המנסה לקום על רגליו מוצגת כפעולה מייגעת של איסוף איברים שהתבלגנו: "לקום, עכשיו להתחיל לקום, להרים את כל הגוף הזה למעלה, את כל הגוף עד למעלה, הבטן של הרגליים והראש על הבטן, לסדר את הכל מחדש, איזו עבודה, אה!" ("חפץ").

ומה חושב גבר על אשתו, במחזה "שיץ"? "היא מלאה שאריות. הראש, למשל. מה אני צריך את הראש שלה? זה אוכל כל הזמן, מסתכל עלי, בודק אותי, רוצה ממני. וגם הידיים לוקחות, מחטטות - בזבוז... שני שליש מהאשה הזאת פסולת. לקצץ ולזרוק. שיישאר התחת, בתור בסיס, ועליו ישר השדיים. שדחת. קציצת אשה של שלושה כדורי בשר, רך, שימושי, דקורטיבי, וגם מתגלגל לבד לצדך".

גם אמצעי זה הוא סוג של סטייה מכללי הצטרפות המלים, שבה יוצר המחזאי שוויון ערך בין אברים (או בשר) ובין אדם (או נפש/רוח), או בין חלקים לבין השלם. בדוגמה האחרונה אפשר לראות שתחבולת שוויון הערך פועלת בשני כיוונים: מאדם לאבר ומאבר לאדם (הראש, המייצג את האדם או את הרוח, מקבל כאן את הכינוי "זה", בדומה לכינוי "it" האנגלי, המשמש לדומם; ואילו אותו ראש, אותו איבר, "מתנהג" כאדם, וכך גם הידיים).

הדוגמה האחרונה משלבת שתי סטיות סמנטיות: ניתוק האיברים מהשלם, והפיכת דומם לחי וחי לדומם. זהו האמצעי הלשוני השלישי שלוין משתמש בו - מופשט נהפך למוחשי או לחי וההפך; חי נהפך לדומם וההפך - בסוגים מגוונים של הקשרים. אין מדובר רק במטאפורה, אלא בשילוב המעתק הסמנטי בתוך הסיטואציה הדרמטית, כמו בדוגמאות שלהלן: "המחלה הזאת! הרי זה פלא! מנקודת מבט מדעית אני מוכרח להצדיע לה! יש אויב אמיתי! יש עם מי לגשת לשולחן" ("סולומון גריפ"); "כשאקום מהשינה אמצא את האושר שלי מוכן על הכיסא עם הבגדים הנקיים המגוהצים ("נעורי ורדה'לה").

האוכל "עולה" בתחבולה מסוג זה למדרגת אהוב או אהובה (ובה בעת, מנמיך את האדם לדרגת חפץ או מזון): "אני לא מכיר בכם... מכיר בנקניק. יש לי אהובה ושמה סאלאמי. סאלאמי אוהבת את פפכץ. היא שוכבת לפני שקטה, נכנעת, עדינה, לא דורשת כלום" ("קרום"). או: "הייתי רוצה להתחתן עם צ'יפס. צ'יפס קשה ושזוף וחם" ("שיץ"); "רציתי שתנשק אותי ולא יכולתי לסבול שהסנדוויץ' יתחרה אתי על הפה שלך" ("חפץ").

תחבולה מקורית וייחודית לחנוך לוין היא מטונימיה שנכנה אותה כאן, מאין בנמצא מונח אחר, מטונימיה שלילית. נקדים דוגמה להסבר. "אצלי - מקרר חשמלי גדול ומלא ופועל כשורה, ועוד מעט יבכה פה גם תינוק ואחריו עוד תינוק... תינוקות בריאים יבכו פה!" ("יעקובי ולידנטל"). מכל האספקטים העשויים לבטא אושר, בוחר לוין דווקא את זה הנראה כשלילי - בכי. גם במצב של שמחה נוטה הכף לכיוון השלילי.

דוגמאות נוספות לכך: "רוצים בי. יש מי שיבכה אחרי הארון שלי. יש. יש בכי, רבותי" ("יעקובי ולידנטל"); או במחזה "כולם רוצים לחיות", שבו צוהל הנידון למוות לאחר שגזר דינו נדחה: "אהה, אלוהים! השמים מתבהרים! אקבור ילדים, גם נכד! אקבור, אקבור!"

הדרמה של לוין גדושת סטיות לשוניות-סמנטיות-לוגיות מסוגים נוספים. חלקן מתממשות במישור הלשוני, כגון סתירה בין הנאמר בחלק הראשון של המשפט לבין הנאמר בחלקו השני, או ניגוד בין מבנהו התחבירי-הלוגי של המשפט לבין היסודות המילוניים-הסמנטיים המוצבים בו. חלקן נובעות מהנחות יסוד ומתפישות מוסכמות על העולם, המתנגשות עם היגדים שונים בטקסט. להלן כמה דוגמאות לסתירות לוגיות בין חלקי המשפט השונים: "עלית על דרך המוות. תצליח" ("פופר"); "הקאה נעימה ולהתראות" ("קרום"); "אני כבר ממש חסרת סבלנות להתחיל לרחם עליו" ("חפץ").

והנה דוגמאות להיגדים הסותרים הנחות יסוד ומוסכמות: "אני שואל את עצמי באיזו נקודה נהוג בדרך כלל להתייאש, ואם עוד לא איחרתי את היאוש" ("סולומון גריפ"); "אם אני אקיא עכשיו, מה יישאר לי לאחר כך?" ("שיץ"); "אפילו לסבול לא סבלתי כמו שצריך" ("יעקובי ולידנטל").

אכן, דוגמה אחרונה זו מגלמת היטב את דרכו של לוין לעצב את החיים, על המצבים הטריוויאליים והפשוטים שבהם, כמטלת סבל אקטיווי שיש לשאתו מהלידה ועד המוות. "איפה הוא?" שואלת אחת הדמויות במחזה "חפץ", והתשובה: "הלך לסבול".

כתבות מומלצות

יאיר לפיד בלשכתו בתל-אביב. צעירים וימנים מתונים במרכז הקמפיין

מול מכונת הרעל של נתניהו, זה מה שלפיד צריך לעשות

גדי סוקניק

גדי סוקניק: "ח"כי הליכוד פחות אינטליגנטים מאלה של יש עתיד"

המכללה האקדמית הדסה בירושלים, ב-2020. לדברי פרופ' חנה הרצוג, "נשים הן הנפגעות העיקריות מהתקנונים"

במסלולים לחרדים במוסדות אקדמיים דורשים מנשים לבוש צנוע

"כמו במזון, הכליות מפקחות על מצב המים ומווסתות את ריכוזם של החומרים השונים בתוכם"

כמה זמן עובר מהרגע ששותים ועד שמשתינים?

"בלאק-פון". הכל מוכר ולא לטובה

יוצרי סרט האימה הזה משתמשים בצורה הכי עלובה של הבהלה

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ